על היצירתיות

הקדמה

שאלת מקומה וחשיבותה של היצירתיות עולה מחדש בעידן של פריצות דרך טכנולוגיות וניסיון מתמיד להציע שיטות חינוך רלוונטיות למציאות משתנה באופן תדיר. ספרות ענפה בתחום הפדגוגיה המעשית מציעה לטפח את היצירתיות באמצעות הוראה המבוססת על שאלת שאלות, על אימוץ השגיאה כמנוף ללמידה, ניסוי וטעייה, קריאה של מציאות מזווית שטרם נקראה, משחק תפקידים ועוד. ספר זה, לעומת זאת, יעסוק בהיבטים תיאורטיים/עיוניים של היצירתיות דרך קריאה בהגות מודרנית. העיון הפילוסופי משמש מקור לבניית תבניות פדגוגיות, ומכאן שהמעשה החינוכי המכוון לטיפוח יצירתיות מחייב בירור עיוני בטרם ינסח קווי פעולה מעשיים.

לאורך שנות עבודתי עם סטודנטים בתחומי היצירה החזותית למדתי כי הרובד העמוק יותר של אופן ההתבוננות בתחום הפילוסופיה הקיומית ושאלת האותנטיות תורם ליצירתיות לא פחות מטכניקות הוראה מעשיות. המפנה הפרדיגמטי מטכנאות ליצירה ומשכפול ונרמול למקור ויכולת ביטוי דורש בסיס פילוסופי מחודש. ביחסו של האדם לעצמו ולעולם מצוי שורש מעשה היצירה, וכמוהו גילוי עצמי מתחדש. מעשי הנרמול והרוטינה זרים למעשה היצירה ודחף המקוריות אינו נותן לו מנוח. כדי לפתח יוצר נחוש תדריך ("בריף") מעניין או עידוד התנסות אינם מספיקים, אלא שיש צורך בעיצוב אישיות החותרת ומשתוקקת לביטוי אישי ולמימוש עצמי. את הרעיונות המופיעים בספר גיליתי לאורך שנות הנחייה עיונית של פרויקטים מעשיים, ותוך עיון בפילוסופיה ובתיאוריה חברתית.

לאורך פרקי הספר נערוך מסע הגותי במחוזותיהם של ניטשה, אדורנו, בארת, ולטר בנימין, חנה ארנדט, מקסין גרין ואחרים. מטרתו של חיבור זה להציע מסגרת פילוסופית בתחום החינוך ליצירתיות, שממנה נוכל לשוב ולגזור משמעויות מעשיות ולהגדיר את מעשה החינוך בזיקה להתפתחות אישית של יוצרים ולמיצוי התנאים למימוש מאוויים ודחפים ליצירה. התפתחות זו מצויה בתחום העצמאות המחשבתית וקריאת התיגר על הקיים, במטרה לייצר מנופי התחדשות ועיצוב עצמי. זאת בניגוד לתבניות משוכפלות ודפוסי חשיבה מקובעים, בנוסח פסי הייצור ההמוניים של המאה ה-19 והמאה ה-20.

המאה ה-21 מחייבת הגדרה חדשה של המעשה החינוכי. עלינו לצאת מדפוס חרושתי של הקניית ידע ולכונן מעבדות לפיתוח ולהתנסות מתמדת, שאינם מתקיימים בתחומי הכיתה בלבד. עלינו לאתגר את החלוקות הגסות של תחומי דעת דיציפלינריים, לשתף ידע, לדחוף לחדשנות חברתית ולא רק טכנולוגית, לטפח דמיון ויוזמה אישית ולפנות זמן להתבוננות ולפליאה. שדה הפיתוח איננו כבול לקוד תפעולי או לפרוטוקול קבוע המוכתב מלמעלה אלא לקוד פתוח, מבוסס על שיתופיות ושקיפות, צוותיות ומשוב מתמיד, הצומח מתוך התנסות רפלקטיבית.

הטענה המרכזית בחיבור זה תהא כי הבסיס הפילוסופי של החינוך ליצירה נשען על שני צירים. מחד גיסא הציר הרציונלי, התיאוריה הביקורתית מבית מדרשו של תיאודור אדורנו (במיוחד עמדתו כפי שהיא משתקפת בספר חינוך לעצמאות מחשבתית - הרצאות ושיחות עם הלמוט בקר [1959-1969]), לרבות מקורותיו הקאנטיאניים; ומאידך גיסא ציר הפילוסופיה הקיומית המעוצבת מן החוויה, תשוקת הרצון והיצירה העצמית מבית המדרש של פרידריך ניטשה (במיוחד זו המופיעה בחיבורים: הרצון לעוצמה, "שופנהאור כמחנך" ואנושי, אנושי מדי). בספר זה נבקש להראות כיצד שתי התפיסות משלימות האחת את השנייה בכל הנוגע לטיפוח היצירתיות ומהוות חלק מהמורשת הכללית של החינוך ההומניסטי. שילוב זה מאפשר לארגן את החוויה באופן תבוני ולשחרר את התבונה להתנסויות רגשיות מעוררות השראה.

תודות

תודה מיוחדת לביתי האקדמי, המרכז האקדמי ויצו חיפה, שתמך במחקר ובהוצאתו לאור של הספר, לקולגות מהפקולטה לאמנות בסמינר הקיבוצים ומהמכון הטכנולוגי בחולון על העצות והעידוד. לבית ההוצאה רסלינג, המשמש לי מקור לתמיכה ובית ספרותי זה יותר מעשור, לעורכים ד"ר יצחק בנימיני ועידן צבעוני - היודעים להקפיד על קלה כחמורה, לעורך התוכן הנפלא עילי ראונר ולנעמה בן צור על עריכת לשון מקצועית ומדויקת. הפגמים שנותרו לעולם יוותרו על אחריותי המלאה.