ראות לקויה

1

עוד לפני שהיא פוקחת עיניים היא מבינה. שזו טעות איומה. שכל הדבר הזה הוא טעות אחת איומה.

היה עדיף להתעורר בכל מיטה אחרת, רק לא במיטה המסוימת הזאת. הנחירות הקלות שעולות מצידה השני של המיטה היו צריכות להיות של כל אחד אחר, רק לא שלו. ובצלילות מוחלטת שמפלחת את הערפול הכללי שבו היא מצויה, היא מבינה שהיא חייבת להסתלק מכאן. בו ברגע, לפני שהוא יתעורר.

באיטיות, ובדממה מרבית, מסירה מעליה קָארֶן אֵייקֶן הוֹרנבִּי את השמיכה ומתיישבת, משתדלת מאוד לא לפזול לצידה השני של המיטה. מבטה סורק את חדר המלון, קולט את התחתונים והחזייה שנחים להם בערימה ליד כפות רגליה היחפות, את השמלה והמעיל הירוק שלה שזרוקים על השידה, את התיק שלה שמוטל בכורסה. במרחק מה היא מבחינה בסניקרס שלה, שמבצבצות מאחורי דלת חדר האמבטיה הפתוחה למחצה.

היא מתכננת סדרה של תנועות שבסופה תיחלץ מהחדר, מאזינה לנשימות הכבדות שעולות מאחורי גבה בזמן שהיא מקפידה על נשימות חרישיות ושטחיות. משחזרת את רצף התנועות כדי להדחיק את המועקה שמתפתלת בבטנה. היא נושמת נשימה עמוקה, מושיטה יד לתחתונים ומשתחלת לתוכם בתנועה אחת. בזהירות, כדי לא לזעזע את המזרן, היא נעמדת. הקירות מסתובבים סביבה. ממתינה, נושמת. ואז סדרה של צעדים שפופים שבמהלכה היא גורפת את החזייה והגרבונים ביד אחת ואת השמלה והמעיל ביד השנייה. הבחילה גואה בה כשהיא ממשיכה אל חדר האמבטיה וסוגרת מאחוריה את הדלת. היא מהססת לשבריר שנייה ואז נועלת. עם הישמע הנקישה הקלה היא מתחרטת ומצמידה את האוזן לדלת. אבל כל רחש אפשרי טובע בפעימות ליבה שדוהר בבהלה.

ואז היא מסתובבת.

המבט שפוגש את שלה במראָה חלול וזר באופן מפתיע. כשהיא מוצפת שנאה עצמית היא בוחנת את לחייה המאדימות ואת המסקרה שנזלה וכעת מקיפה את עיניה בשני עיגולים כהים. קווּצות שיער חום צונחות על כתפיה בזמן שהיתר אסוף בקוקו מרושל על עורפה. הפוני הארוך והמיוזע דבוק אל מצחה. בייאוש היא בוחנת את ההרס ולוחשת בפה שמתפצח מיובש, "סתומה אחת!"

בטנה מתהפכת והיא מספיקה לגהור מעל האסלה שנייה לפני שמיצי הקיבה מטפסים בגרונה. עכשיו הוא יתעורר, היא חושבת, מאזינה חסרת אונים להשתנקויות שלה, ממתינה מתנשפת לגל הבא, עוצמת עיניים כדי לחסוך מעצמה את מראה המזון מליל אמש מתערבל במי הניאגרה. היא משתהה מעל האסלה, אבל נדמה לה שהבטן נרגעה. בהקלה מסוימת היא מזדקפת, פותחת את הברז ומקערת את כפות ידיה, שוטפת את חלל הפה ומניחה למים לצנן את פניה, מבינה שהיא בעצם מורחת עוד יותר את המסקרה וחושבת שזה בכלל לא משנה. אין עוד לאן להידרדר בגיהינום המסוים הזה. בחמישים שנות חייה בקירוב מעולם לא הרגישה רע יותר. היא מרגישה בת שבעים. היא נאחזת בתקווה האחרונה שלה, שתצליח להימלט. להגיע הביתה ולמות. במיטה שלה. אבל תחילה עליה לצאת מכאן, להתיישב במכונית שלה ולנסוע הביתה בלי שתדבר עם איש ובלי שתיראה. היא נזכרת איזה יום היום וזיק של תקווה מתגנב אל ליבה. היום מכל הימים קיים סיכוי שהיא באמת תצליח. בשעה שבע ורבע בבוקר שלמחרת חג הצדפה העיירה דוֹנקֶר עדיין שקועה בתרדמת.

היא ממלאת את הכוס של מברשות השיניים במים קרים וממהרת לבלוע אותה בזמן שביד הפנויה היא תולשת מהקוקו את הגומייה ועימה כמה שערות כהות ארוכות. היא ממלאת כוס נוספת, לובשת את השמלה, דוחסת את החזייה והגרבונים לתיק ומתכננת ללחוץ על ידית הדלת אבל נעצרת לרגע. היא חייבת להוריד את המים. גם אם המים הנשטפים באסלה יעירו אותו היא מוכרחה: אסור לה להשאיר ראיות. בעיניים עצומות בחוזקה ובפנים מעוותות מחרדה היא מאזינה למים שנוהרים במורד האסלה ולפכפוך המְכָל המתמלא. היא ממתינה עוד רגעים מספר, מכתיפה את התיק, נושמת עמוק ופותחת את דלת חדר האמבטיה.

הוא שרוע על גבו, פניו מופנות לכיוונה ולרגע היא מתאבנת. בסִנווּר שקרני השמש מייצרות נדמה לה שהוא מסתכל עליה. אבל אז הוא שוב פולט נחירה רועמת והיא נחלצת מהשיתוק שאוחז בה.

שש שניות מאוחר יותר היא כבר פותחת את דלת החדר, כשנעליה בידיה. ושם, בפתח הדלת, על סף החירות, משהו מורה לה להסתובב. אותו דחף כפייתי שמאלץ עובר אורח להאט כשהוא חולף על פני תאונה, הוא שמביא אותה להשתהות לרגע ולבחון את האיש במיטה. היא רואה את פיו הרפוי, שומעת את הנחירות הקלות שמלוות כל נשיפה.

בתחושה של חוסר ממשות קארן מעיפה מבט אחרון במי שהיה המפקד שלה בשלוש השנים האחרונות וסוגרת מאחוריה את הדלת.