חלק ראשון
בארץ
הרשה לעצמך להישכח. אולי כך תוכל לצוץ שוב בעתיד, אדם אחר.
סיבה טובה לעזוב דירה
אנשים אוספים חפציהם ממך לאחר פרידה. הם לוקחים: בגדים שהשאירו אצלך בארון, ספרים שהשאילו, כלי איפור שנחו במגירה. אך את מברשת השיניים הם מותירים מאחור. זיכרון אינטימי לרגעים של בוקר וערב, שריד לנשיקות בניחוח קל של מנטה וחיבוקים, ספק־אוהבים, ספק־מציקים, מאחורי גבם בעת שהם מצחצחים שיניים. איני יודע לזרוק מזכרות כאלו, לא יותר משאני יודע להשליך זיכרונות וחלומות על עתיד משותף. אולי עוד כמה חודשים. אומרים שאז בלאו הכי רצוי להחליף מברשת. או אולי עוד כמה שנים. כי לא אומרים מתי רצוי להחליף אדם.
יום אחר כך
מעל לשנה וחצי ביליתי בביתי שבעיר גבעתיים, יום לאחר שעזבתי הבניין נהרס. שהותי בדירה התארכה מכפי שציפיתי, הקירות ספגו זיכרונות מתוקים־מרירים, המחשבות נאספו בפינות וצברו אבק. אני צופה בחדר הריק ומונה רגעים: כאן ראיתי בפעם האחרונה חברה שכבר נפטרה, שם תיניתי אהבים עם אישה שעתה איננה חלק מחיי, פה הרגשתי מאוהב בפעם הראשונה מזה שנים, על הספה ההיא ישן אצלי חבר שלבו שבור, ובפינה נמנם כלבי הזקן, חולם על ימים אחרים. כאן היה ביתי, תחושה שלא ידעתי מזה זמן ארוך מאוד, וכנראה לא אדע שוב בקרוב. עזבתי אותו, והוא קרס באחת, כאילו רק רגשותיי וזיכרונותיי החזיקו אותו שלם, מנעו מקירותיו ליפול. אך בראשי, הוא עוד קיים, אולי גם בראשיהם של כמה אחרים. אקווה שהם, כמוני, מבקרים בו לעתים, ואולי פוגשים אותי שם, במחשבותיהם.
למה בארץ
תכננתי לשוב לנדוד ברחבי העולם, אך אז פרצה מגפה, העולם קפא ונעמד במקום, ואני יחד עמו. כך מצאתי עצמי שוהה בבית אבי, בחדר שמעולם לא היה שלי, ומהרהר בעבר. כל תקוותיי המתינו במזוודה לימים שבהם אוכל שוב לשלוף אותן, כל מחשבותיי נאספו לשולחן הכתיבה, ואט אט הדאגה בתוכי דממה והשתתקה. אל חשש, תה, שמעתי אותה ממלמלת באחד הבקרים. אין זו הפעם הראשונה שבה העולם נעצר מלכת. כך קורה תמיד בשעת פרידה. לפחות הפעם, תתנחם, הוא לא עצר רק בשבילך.