הלומת אור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הלומת אור
הוספה למועדפים

הלומת אור

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: מקום לשירה
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 54 עמ' מודפסים

תקציר

מינרל

מֵי תְּהוֹם מְתוּקִים חִלְחֲלוּ
הֵמֵסּוּ מְלָחִים
צָרְבוּ כִּיבִים בְּבֶטֶן הָאֲדָמָה
סְדָקִים פְּעוּרִים יְשָׁרִים חוֹתְכִים
בַּחַרְסִית הַקָּשָׁה, הַיְבֵשָׁה
הוֹלְכִים וּמִתְקַעֲרִים
עַד קְרִיסָה

בְּלֹעַ הַבּוֹלְעָן אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים
אַתָּה מְסַפֵּר, בַּחֹרֶף אַתָּה אוֹהֵב
אֶת יָם הַמֶּלַח הַרְבֵּה יוֹתֵר
מַעֲבִיר לִי בַּקְבּוּק
מֵי עֵין גֶּדִי לִשְׁתּוֹת, מַנִּיחַ יָד
אֲנִי מִתְרַכֶּכֶת
אֵיךְ אֶפְשָׁר אַחֶרֶת
אַחֲרֵי כָּל הַמֶּלַח הַזֶּה

"הלומת אור", ספר ביכוריה של המשוררת רות אשור, הוא כתב יד רענן ואותנטי. הוא בולט בתוך יבול ספרי ביכורים של משוררות צעירות שיצאו לאור בשנים האחרונות הודות לאיכותו המעולה ולמודעות העמוקה של המשוררת למפה ולמסורת הספרותיות. 
עיקרי הפואטיקה של אשור מבוססים על רטוריקה נשית חזקה, נועזת, מגיבה, פועלת, הלוקחת אחריות – בלתי-קורבנית. הסגנון המתמודד של אשור הוא סינתזה בין קלות כתיבה שמאפייניה העיקריים הם הומור, לעתים אוטו-פרודי, ושפה קולחת ויומיומית לבין תחכום רגשי ודיאלוג עם מסורת השירה. 
רות אשור (1989) היא משוררת כלואה בגוף של עורכת דין. שיריה פורסמו בכתבי העת ״מעין״, ״הליקון״ ו״ננופואטיקה״. מתגוררת בירושלים. ״הלומת אור״ הוא ספר שיריה הראשון.

פרק ראשון

הצנצנת

סְפוּנִים בְּצִנְצֶנֶת הַמִּטָּה
סוֹגְרִים מִכְסֵה שְׂמִיכָה
עַל דַּאֲגוֹת הַיּוֹם, הָרִיב
שֶׁהָיָה, הָאֲהוּבִים הַיְשָׁנִים
הָרוֹדְפִים. כִּמְעַט יְשֵׁנִים, מִסְתַּנֶּנֶת
מַחֲשָׁבָה מְנַסָּה לְהִזָּכֵר הַאִם נָעַלְנוּ
אֶת דֶּלֶת הַכְּנִיסָה, אַתָּה אוֹמֵר שֶׁכֵּן
עֵינֶיךָ נֶעֱצָמוֹת. אֲנִי מִתְעַגֶּלֶת
לְצוּרַת הַדְּפָנוֹת רוֹכֶנֶת לְשׁוּלֵי
גּוּפְךָ, מְשַׁלֶּבֶת רֶגֶל שֶׁלִּי בְּשֶׁלְּךָ
הַצִּנְצֶנֶת מְאַחְסֶנֶת אוֹתָנוּ
מְשֻׁמָּרִים, לְעוֹד לַיְלָה
 

עוד על הספר

  • הוצאה: מקום לשירה
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 54 עמ' מודפסים
הלומת אור רות אשור
הצנצנת

סְפוּנִים בְּצִנְצֶנֶת הַמִּטָּה
סוֹגְרִים מִכְסֵה שְׂמִיכָה
עַל דַּאֲגוֹת הַיּוֹם, הָרִיב
שֶׁהָיָה, הָאֲהוּבִים הַיְשָׁנִים
הָרוֹדְפִים. כִּמְעַט יְשֵׁנִים, מִסְתַּנֶּנֶת
מַחֲשָׁבָה מְנַסָּה לְהִזָּכֵר הַאִם נָעַלְנוּ
אֶת דֶּלֶת הַכְּנִיסָה, אַתָּה אוֹמֵר שֶׁכֵּן
עֵינֶיךָ נֶעֱצָמוֹת. אֲנִי מִתְעַגֶּלֶת
לְצוּרַת הַדְּפָנוֹת רוֹכֶנֶת לְשׁוּלֵי
גּוּפְךָ, מְשַׁלֶּבֶת רֶגֶל שֶׁלִּי בְּשֶׁלְּךָ
הַצִּנְצֶנֶת מְאַחְסֶנֶת אוֹתָנוּ
מְשֻׁמָּרִים, לְעוֹד לַיְלָה