לאין שיעור

שעת אפס

לאין שיעור עוסקת בשירה עברית המתמקדת בבית הספר, מיסודי ועד לתיכון. היא מתארת מערכות יחסים בין מורים לתלמידים מנקודות מבט שונות. זו אנתולוגיה של שירה אזרחית ומקומית המתארת כמיהה של מורים ותלמידים כאחד להבנה, לקִרבה, להשראה ולשכלול מערכת החינוך ובמקביל ביקורת חברתית על פגמיה, כגון נוקשות, ניכור, סרבול ביורוקרטי וקיפוח. זו אנתולוגיה חברתית ולכן לרוב ביקורתית. עָצמתה הרגשית טמונה בעיקר בתמהיל של כאב וקסם שנמצא במפגש בין המבוגר לצעיר, העבר לעתיד, המציאות לחלום, הז'רגון הבית ספרי ללשון האינטימית.

האנתולוגיה מתמקדת בעיקר בשירת ארבעים השנים האחרונות, אולם יש מספר קטן של שירים מוקדמים יותר, כגון אלו של נתן אלתרמן ואהרן שבתאי. המיקוד הכרונולוגי נועד להעניק מידת לכידות פואטית ולשונית. ראוי לציין, שלמעשה רוב השירים העוסקים בנושא ממילא נכתבו בעשרים השנים האחרונות. מאפיין זה מהדהד את הפריחה העכשווית של שירי משוררים העוסקים בילדיהם. כלומר, האנתולוגיה משקפת את רוח הזמן, אשר אחד ממאפייניה הוא השאיפה לכונן הכרה בחברה האזרחית וליצור תחושת שייכות כלפיה.

באנתולוגיה 145 שירים מאת 90 משוררים. להערכתי, נותרו כמה מאות שירים עבריים מודרניים מחוץ לאנתולוגיה. ללמדֵנו שהנושא איננו רוֹוח בשירה העברית. עם זאת, ניכר שהנושא משמעותי ולראיה זו האנתולוגיה השנייה העוסקת בו שיוצאת לאור. הראשונה, הכיתה היא מקום נוגע ללב, שירת בית הספר בעריכת שמעון אדף (הד החינוך 2007), הייתה מבחר צנוע של 28 שירים וכמחציתם מופיעים כאן. כמו כן, סיון ואבישׁר הר שפי, עורכי כתב העת עתר, הקדישו גיליון לנושא (עתר ט"ו, תש"ף; 2019).

נושאי הדיון המרכזיים הם הבסיס לחלוקה של האנתולוגיה לשמונה פרקים. הראשון, "שלום כיתה א'", עוסק בהיבטים כלליים של המפגש הראשוני עם מערכת החינוך ועם מושגי הלמידה וההוראה. לדוגמה, יש מספר שירים העוסקים ברגע המרגש והמפחיד של הכניסה לכיתה א' מנקודת מבט של התלמיד שנזכר ביום הגורלי או של הורה המלווה את בנו או בתו לראשונה לבית הספר.

הפרק השני, "מה למדנו היום?", עוסק ברגעי השראה של לימוד, הן של התלמיד, הן של המורה ובהערכה בין מורים לתלמידים; השלישי, "לוּ היית קצת יותר חברה שלי", מתמקד בארוטיקה במרחב הבית ספרי, למשל במשיכה ארוטית, לרוב סמויה, בין מורים לתלמידים.

הפרק הרביעי, "שיעור מאלף", מתאר את האחר בכיתה. האחרוּת מתבטאת בדרכים מגוּונות: עדתית, מגדרית, לאומית, אישיותית ומקצועית. לדוגמה, החוויה של מהגר כתלמיד חדש בכיתה או דיוקנו של התלמיד כחְנוּן צעיר: ילד מעופף, בלתי מובן ובלתי מקובל, שליָמים יהיה משורר.

הפרק החמישי, "חינוך אפור", הגדול מבּין פרקי הספר, עוסק בהיבטים הקשים של אלימות ודיכוי בעיקר במערכת היחסים בין מורים לתלמידים; השישי, "נכשל", עוסק בעלבון שמקורו בדרך כלל כישלון מקצועי וחברתי בקרב תלמידים ומורים כאחד; השביעי, "כבר אין לי קול", ממוקד בזכויות המורה ובהיבטים ממסדיים של המערכת; הפרק האחרון, "חלונות הכיתה תמיד פונים לעתיד", מתייחס להיבטים נוסטלגיים, כגון געגועים לימי בית הספר, לבני המחזור ועוד. בפרק זה יש מספר שירי שכוֹל כמו למשל תיאור מורה שאיבדה בן במלחמה וקינה של מורה לתלמידו.

קיבוץ השירים לכדי אנתולוגיה מאפשר מבט פנורמי לא רק על תמוֹת חוזרות, אלא אף על מוטיבים חוזרים, למשל מותו של המורה (או של אשתו) למתמטיקה (נתן זך, אגי משעול ואביטל הררי), העימות של המשוררים עם מקצועות ריאליים, היחס השלילי למערכת החינוך ולבית הספר, הזיקה המורכבת בין בית הספר לצבא, החלון כדימוי לחופש ועוד.

ישנן תמוֹת קרובות אחרות המתבטאות בשירה העברית. לדוגמה: עיסוק מופשט או רוחני ביחסי מורה ותלמיד, שיעור בחיים, חוגים ולימודים גבוהים, אולם נושאים אלו הם מחוץ לטווח הספר, למעֵט מספר שירים חריגים העוסקים בהקשר של השניים הראשונים שצוינו לעיל. למרות הפיתוי, האנתולוגיה לא כללה שירה מתורגמת ומה שנקרא פזמונים העוסקים בנושא וזאת שוב על מנת למתן את הפּוֹליפוניה שיש באנתולוגיה מגוּונת ולשמור על הדיקות אסתטית.

האנתולוגיה מעניקה הזדמנות למורים ולתלמידים לדון בנושאים טעונים, למשל נושאי טאבו, האותנטיות של המערכת, תהליכי סוציאליזציה, אילוף ומרד. השירים משמשים כמתווכים ומרכּכים את הדיון בסוגיות מורכבות מבחינה אתית ורגשית. הספר הוא שימושי בהיותו טקסט מרכזי לשעת מחנך או לשעת שירה (בדומה לשעת סיפור).

למדתי מאנתולוגיית שירי בית ספר (Anthology of School Songs, 1969) שערך המשורר הלונדוני גאווין יוּאַרְט (Gavin Ewart, 1995-1916), כי בבתי ספר אנגלוסקסים פרטיים ברחבי העולם, מיסודי ועד תיכון, יש מסורת בת 250 שנים לפחות של כתיבת שירי בית ספר על ידי מורים ומנהלים. הם נכתבו כשירים מושרים, אך עם הקפדה על רמת טקסט נאותה. מקצתם היו לשירים פופולריים (בעיקר באנגליה); חלק, כנראה קטן, מהכותבים היו משוררים כגון, וִיסְטְן יוּ אוֹדְן. אומרים שוינסטון צ'רצ'יל זכר בעל פה את כל 50 שירי בית ספרו הלונדוני, הארו (Harrow), שנכתבו עד 1893. בין הנושאים העיקריים של שירים אלו היו: חניכה, חינוך לערכים, הכנה לחיים, נוסטלגיה, פטריוטיות מקומית והעלאת המורל (גם בהקשרים ספורטיביים). לאור ריבוי המשוררים האוחזים בתפקידי הוראה במערכת החינוך הישראלית, מי ייתן ובתי הספר בישראל יאמצו וישכללו יוזמה מרהיבה זאת, אשר תחזק את הדימוי העצמי והזהות שלהם.

לאין שיעור מעופפת בספרות הישראלית מעל בתי הספר המגוּונים של מערכת החינוך. במעופהּ היא חושפת שיח פואטי סמוי בשירתנו בין שני עקרונות קוסמיים, אולי הנעלים ביותר: המורה והתלמיד.

באהבה

גלעד מאירי