רעידת אדמה ברחוב מסדה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רעידת אדמה ברחוב מסדה
הוספה למועדפים

רעידת אדמה ברחוב מסדה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יניב עברון

נולד ב 1961 .
ניסה ללמוד... הפסיק... חזר ללמוד...
ובמשך עשרים וחמש השנים האחרונות, עבד....
מגדל באהבה רבה חתול העונה לשם פישוטה וכלב בשם טין טין.
לפני כחמש עשרה שנה החל לכתוב סיפורים קצרים ולפני כארבע שנים הוציא לאור ספר בשם "אני פישוטה או שיחות עם חתול", שהוא מעיין אוטוביוגרפיה של המחבר דרך עיני החתול.

תקציר

רעידת אדמה ברחוב מסדה הינו פרק נוסף בהתמודדותי עם נושא השואה. מקטע חיים של מספר דמויות ברחוב החיפאי המוכר, רחוב מסדה.

העלילה מלווה אותנו משלהי שנות החמישים ועד ימינו אנו בחוט השני השוזר את הקשר הגלוי והסמוי בין הדמויות עד הסוף המפתיע.

יהיו ביניכם שאולי יזהו את הדמויות המופיעות בספר, אולי גם תזכרו באירועים או תחשבו שנזכרתם בהם, ייתכן והבתים מוכרים לכם, בתי הקפה, החנויות, מי היה קודם ומי עכשיו.

ייתכן והסיפור המוצג לפניכם הינו פרי מחקר מעמיק עקב היכרותי את אחת הדמויות, שבעקבות סיפורה, צללתי לעומק ההתרחשויות ואולי לא היו הדברים מעולם.

פרק ראשון

1

צירל חשה בבני מעיה. היא התכופפה מעט, נרכנת מעל כורסתה הבלה מזוקן, מאמץ קטן ונפיחה אדירה החרישה לרגע את הטלוויזיה.

"אההה, זה היה טוב" פלטה בעודה מעיפה מבט חטוף בשמרל שישב על כורסה זהה, שקוע בעיתון.

"בהמה" שמעה אותו אומר לעצמו.

"יום שלישי היום, עוד אחד קטן והוא עף מפה" אמרה לעצמה, "אוכל לראות בשקט את הטלנובלה".

שמרל העביר דף בעיתון, עוד התכופפות קטנה ו ....

"די עם זה" צרח, "די עם זה".

"מה אתה צועק, נבלה".

"אמרנו שתלכי לרופא לא?"

"למה רופא? גוי" החזירה לו.

"שיבדוק אותך, לפי הריח משהו מת אצלך בפנים".

"זה שתתרגל לגיהינום אחרי שתמות דרעק".

"אני ילך לגיהינום? אני ילך? למה עכשיו יש לי גן עדן?"

"כן, עכשיו זה גן עדן" וכדי לחזק את דבריה נרכנה שוב על כורסתה ושחררה שוב.

"די, אני הולך" זרק שמרל את העיתון בזעם, התרומם מכורסתו, סותם את אפו בשתי אצבעות והלך לכיוון הדלת.

"דרישת שלום לייקית שלך" צעקה אחריו, "שתישרפו שניכם יחד".

"תישרפי בעצמך בהמה" צעק בעודו פותח את הדלת ויצא מהבית.

"סוף סוף" אמרה לעצמה, היא התרוממה בקושי רב מכורסתה והחלה להתנדנד לכיוון המטבח.

ישבנה הרוטט היכה כגלים בעודה פוסעת לאיטה, גם שני דדיה המגודלים שלא זכו לחזייה מעודם, התנודדו מצד לצד, מקשים על הליכתה.

היא פרסה לה פרוסת לחם לבן עבה, פנתה למקרר והוציאה צנצנת ריבת תות שדה, מרחה שכבה הגונה, הניחה על צלחת חרסינה לבנה וחזרה לסלון האפלולי.

"הפריצי הזאת" אמרה לעצמה, "הפריצי הזאת, רק עליה הוא חושב, אני כבר אראה לה מה זה" ונשכה חתיכה הגונה מהפרוסה הלבנה אדומה.

במהירות מפתיעה סיימה לבלוס את הפרוסה, יותר בולעת מאשר לועסת, היא חשה במחנק מה ושיהוק חזק מלוה בנפיחה קולנית החזירו לה את שלוות הגוף בעוד כתוביות הטלנובלה מתחילות לרצד על המרקע.

 

הטלנובלה הסתיימה מזמן והיא התעוררה בכורסתה, מביטה במסך המרצד שלג.

"עוד לא חזר הפוץ" אמרה לעצמה, "אני אראה לו מה זה" וניסתה להתרומם. פעם ועוד פעם ובפעם השלישית הצליחה להתרומם.

"נכין לו הפתעה" אמרה לעצמה, בעודה שופתת את שאריות מרק השעועית על הגז. לאחר שהתחמם דיו, לקחה כף ואכלה את המרק ישירות מהסיר. את הרוטב שנדבק לדפנות הסיר נגבה עם פרוסת לחם והניחה אותו בכיור. היא דידתה לכיוון חדר השינה, פורמת את כפתורי החלוק הבלוי למראה.

עוד כפתור אחד והחלוק גלש מעליה, מנתר מעל משמני גופה ופוגש את הרצפה.

היא הביטה בראי המוכתם בגופה שרק תחתוני הענק, שנאחזו בבטנה התפוחה, הצליחו להסתיר דבר מה בעוד שער ערוותה הפרוע מציץ משני צידי התחתון הנאבק על חייו.

"מגיע לו" פלטה לעצמה בחמיצות, הושיטה את ידה אל עבר הקולב, הורידה ממנו את כותנת הלילה שדהתה מרוב כביסות ובמאמץ עטתה אותה עליה.

"התקצרה הנבלה" אמרה לעצמה בעודה מסירה את תחתוניה, "בקושי מסתירה את התוחס, נו שיהיה" והתיישבה על המיטה הזוגית שחרקה נוראות, "אני כבר אראה לו מה זה".

היא נשכבה על צידה, התכסתה בשמיכה הגדולה, ממתינה.

לא עבר זמן רב וחריקת המפתח במנעול דלת הכניסה נשמעה.

בזמזום חדגוני נכנס שמרל לחדר השינה, פשט את בגדיו ונכנס אף הוא למיטה.

"או, הנה זה בא" אמרה לעצמה בעודה חשה את השוונץ הקשוי של שמרל מתחיל להתחכך בין פלחי עכוזה.

שפשוף, שפשוף נוסף ועוד אחד, אנחת הרווחה שלו והיא הרגישה את הרטיבות המועטה שפלט שמרל על ישבנה.

"עכשיו" אמרה לעצמה, מאמצת את בטנה ופלוץ אדיר התיז את  איברו של שמרל ממנה.

"בהמה" שמעה אותו לוחש בעודה מנסה להחניק את צחוקה, "בהמה".

יניב עברון

נולד ב 1961 .
ניסה ללמוד... הפסיק... חזר ללמוד...
ובמשך עשרים וחמש השנים האחרונות, עבד....
מגדל באהבה רבה חתול העונה לשם פישוטה וכלב בשם טין טין.
לפני כחמש עשרה שנה החל לכתוב סיפורים קצרים ולפני כארבע שנים הוציא לאור ספר בשם "אני פישוטה או שיחות עם חתול", שהוא מעיין אוטוביוגרפיה של המחבר דרך עיני החתול.

עוד על הספר

רעידת אדמה ברחוב מסדה יניב עברון

1

צירל חשה בבני מעיה. היא התכופפה מעט, נרכנת מעל כורסתה הבלה מזוקן, מאמץ קטן ונפיחה אדירה החרישה לרגע את הטלוויזיה.

"אההה, זה היה טוב" פלטה בעודה מעיפה מבט חטוף בשמרל שישב על כורסה זהה, שקוע בעיתון.

"בהמה" שמעה אותו אומר לעצמו.

"יום שלישי היום, עוד אחד קטן והוא עף מפה" אמרה לעצמה, "אוכל לראות בשקט את הטלנובלה".

שמרל העביר דף בעיתון, עוד התכופפות קטנה ו ....

"די עם זה" צרח, "די עם זה".

"מה אתה צועק, נבלה".

"אמרנו שתלכי לרופא לא?"

"למה רופא? גוי" החזירה לו.

"שיבדוק אותך, לפי הריח משהו מת אצלך בפנים".

"זה שתתרגל לגיהינום אחרי שתמות דרעק".

"אני ילך לגיהינום? אני ילך? למה עכשיו יש לי גן עדן?"

"כן, עכשיו זה גן עדן" וכדי לחזק את דבריה נרכנה שוב על כורסתה ושחררה שוב.

"די, אני הולך" זרק שמרל את העיתון בזעם, התרומם מכורסתו, סותם את אפו בשתי אצבעות והלך לכיוון הדלת.

"דרישת שלום לייקית שלך" צעקה אחריו, "שתישרפו שניכם יחד".

"תישרפי בעצמך בהמה" צעק בעודו פותח את הדלת ויצא מהבית.

"סוף סוף" אמרה לעצמה, היא התרוממה בקושי רב מכורסתה והחלה להתנדנד לכיוון המטבח.

ישבנה הרוטט היכה כגלים בעודה פוסעת לאיטה, גם שני דדיה המגודלים שלא זכו לחזייה מעודם, התנודדו מצד לצד, מקשים על הליכתה.

היא פרסה לה פרוסת לחם לבן עבה, פנתה למקרר והוציאה צנצנת ריבת תות שדה, מרחה שכבה הגונה, הניחה על צלחת חרסינה לבנה וחזרה לסלון האפלולי.

"הפריצי הזאת" אמרה לעצמה, "הפריצי הזאת, רק עליה הוא חושב, אני כבר אראה לה מה זה" ונשכה חתיכה הגונה מהפרוסה הלבנה אדומה.

במהירות מפתיעה סיימה לבלוס את הפרוסה, יותר בולעת מאשר לועסת, היא חשה במחנק מה ושיהוק חזק מלוה בנפיחה קולנית החזירו לה את שלוות הגוף בעוד כתוביות הטלנובלה מתחילות לרצד על המרקע.

 

הטלנובלה הסתיימה מזמן והיא התעוררה בכורסתה, מביטה במסך המרצד שלג.

"עוד לא חזר הפוץ" אמרה לעצמה, "אני אראה לו מה זה" וניסתה להתרומם. פעם ועוד פעם ובפעם השלישית הצליחה להתרומם.

"נכין לו הפתעה" אמרה לעצמה, בעודה שופתת את שאריות מרק השעועית על הגז. לאחר שהתחמם דיו, לקחה כף ואכלה את המרק ישירות מהסיר. את הרוטב שנדבק לדפנות הסיר נגבה עם פרוסת לחם והניחה אותו בכיור. היא דידתה לכיוון חדר השינה, פורמת את כפתורי החלוק הבלוי למראה.

עוד כפתור אחד והחלוק גלש מעליה, מנתר מעל משמני גופה ופוגש את הרצפה.

היא הביטה בראי המוכתם בגופה שרק תחתוני הענק, שנאחזו בבטנה התפוחה, הצליחו להסתיר דבר מה בעוד שער ערוותה הפרוע מציץ משני צידי התחתון הנאבק על חייו.

"מגיע לו" פלטה לעצמה בחמיצות, הושיטה את ידה אל עבר הקולב, הורידה ממנו את כותנת הלילה שדהתה מרוב כביסות ובמאמץ עטתה אותה עליה.

"התקצרה הנבלה" אמרה לעצמה בעודה מסירה את תחתוניה, "בקושי מסתירה את התוחס, נו שיהיה" והתיישבה על המיטה הזוגית שחרקה נוראות, "אני כבר אראה לו מה זה".

היא נשכבה על צידה, התכסתה בשמיכה הגדולה, ממתינה.

לא עבר זמן רב וחריקת המפתח במנעול דלת הכניסה נשמעה.

בזמזום חדגוני נכנס שמרל לחדר השינה, פשט את בגדיו ונכנס אף הוא למיטה.

"או, הנה זה בא" אמרה לעצמה בעודה חשה את השוונץ הקשוי של שמרל מתחיל להתחכך בין פלחי עכוזה.

שפשוף, שפשוף נוסף ועוד אחד, אנחת הרווחה שלו והיא הרגישה את הרטיבות המועטה שפלט שמרל על ישבנה.

"עכשיו" אמרה לעצמה, מאמצת את בטנה ופלוץ אדיר התיז את  איברו של שמרל ממנה.

"בהמה" שמעה אותו לוחש בעודה מנסה להחניק את צחוקה, "בהמה".