טרילוגית החוק הראשון 2 - בטרם עלותם לגרדום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טרילוגית החוק הראשון 2 - בטרם עלותם לגרדום
מכר
מאות
עותקים
טרילוגית החוק הראשון 2 - בטרם עלותם לגרדום
מכר
מאות
עותקים

טרילוגית החוק הראשון 2 - בטרם עלותם לגרדום

4.8 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: בועז וייס
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2014
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 560 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות ו 20 דק'

ג'ו אברקרומבי

ג'ו אברקרומבי נולד בלנקסטר, אנגליה, ביום האחרון בשנת 1974. למד פסיכולוגיה באוניברסיטת מנצ'סטר. חי ועבד בלונדון במשך תריסר שנים, חמש מהן בחברת אשתו לוּ, ועוד שנה בחברת בתם, גרייס. הוא עורך פרילנסר לסרטים דוקומנטריים ולהופעות חיות של להקות, מאיירון-מיידן ועד קולדפליי. בזמנו הפנוי, הוא כותב ספרי פנטזיה.
 
טרילוגיית החוק הראשון – הלהב עצמו, Before They Are Hanged, ו-Last Argument of Kings – היא יצירתו הראשונה הרואה אור.

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

כיצד מגנים על עיר מוקפת אויבים ושורצת בוגדים כשאינך יכול לבטוח  בבעלי בריתך כלל, וקודמך בתפקיד נעלם בלי להותיר עקבות?
די בכך כדי לגרום למעַנֶה מקצועי חשק להסתובב ולברוח, אם רק היה מסוגל ללכת בלי קביים – והאינקוויזיטור גלוקטה חייב למצוא תשובות לפני שהצבא הגורקי יבוא לדפוק על שערי העיר.
אנשי הצפון חוצים את גבולה של אנגלנד ובדרכם הם זורעים אש ומוות ברחבי הארץ הקפואה. נסיך הכתר לאדיסלה מוכן להדוף אותם לאחור ולזכות בתהילת עולם. רק בעיה אחת ניצבת בדרכו: הוא מפקד על הצבא בעל החימוש, ההכשרה והפיקוד הגרועים בעולם.
ובאיאז, ראשון המגים, מוביל חבורה של הרפתקנים נועזים למשימה שתיקח אותם אל חורבות העבר: האישה השנואה ביותר בדרום, האיש המפחיד ביותר בצפון והנער האנוכי ביותר באיחוד הם צירוף מוזר, אבל אם לא היו שונאים זה את זה כל-כך, אולי זה היה צירוף קטלני.
סודות קדומים יתגלו. קרבות עקובים מדם יוכרעו. אויבים בנפש יזכו למחילה – אך לא בטרם עלותם לגרדום.

פרק ראשון

המשווה הגדול


ערפל ארור. נכנס לך לעיניים עד שאינך יכול לראות למרחק של יותר מכמה צעדים. נכנס לך לאוזניים עד שאינך יכול לשמוע דבר, וכשאתה כבר שומע משהו אתה לא יודע מאין זה בא. נכנס לך לאף עד שאתה אינך יכול להריח כלום חוץ מרטיבות ולחות מעופשת. ערפל ארור. עבור סייר, הוא קללה.

הם חצו את הוייטפלו כמה ימים קודם לכן, יצאו מארצות הצפון ועברו לאנגלנד, וכל הדרך היה איש-כלב מתוח. סיור בארץ זרה בעיצומה של מלחמה שבאמת לא נגעה להם. כל הבחורים היו עצבניים. איש מהם מעולם לא יצא מהצפון, חוץ משלוש-עץ. ואולי גם זעפן. הוא מעולם לא סיפר היכן היה.

הם חלפו על פני כמה חוות שרופות, כפר ריק מאנשים ועל פני בניינים של האיחוד, גדולים ומרובעים. הם ראו עקבות של סוסים ושל אנשים. הרבה עקבות, אבל אף פעם לא ראו את האנשים עצמם. אבל איש-כלב ידע שבת'וד לא רחוק משם. צבאו התפשט בארץ וחיפש עיירות שיוכל לשרוף, אוכל לגנוב, אנשים להרוג. כל מעשה נבזי שאפשר להעלות על הדעת. בטח היו לו סיירים בכל מקום. אם הוא יתפוס את איש-כלב או מישהו מהאחרים, הם ישובו לבוץ, ולא במהירות. צלב מגואל בדם וראשים על חניתות, כל העסק, איש-כלב היה בטוח בכך.

ואם האיחוד יתפוס אותם, סביר להניח שגם אז הם ימותו. אחרי הכול, זו הייתה מלחמה ובזמן מלחמה אנשים לא חשבו כראוי. איש-כלב לא ציפה שאנשי האיחוד יבזבזו זמן כדי להבדיל בין צפוני ידידותי לצפוני עוין. החיים שופעים סכנות, כן. די היה בכך כדי למרוט את עצביו של כל אחד, והוא היה טיפוס עצבני גם כשהיה במיטבו.

אם כך, אפשר להבין למה הערפל היה המלח שנזרה על פצעיו הפתוחים, כמו שאומרים.

כל ההתגנבות הזאת בבוץ עשתה אותו צמא למדי, והוא פילס את דרכו בין השיחים השמנוניים למקום ששמע בו את פטפוט הנהר. הוא כרע על שפת הנהר. הקרקע הייתה מרופשת, מכוסה ברקב ובעלים מתים, אבל איש-כלב חשב שקצת רפש כבר לא ישנה משהו; הוא היה מטונף ככל שאפשר להיות. הוא אסף מים בכפות ידיו ושתה. כאן ליד הנהר נשבה רוח קלה, מעבר לעצים, רגע אחד אוספת את הערפל לגוש ובמשנהו מפזרת אותו. וזה היה הרגע שבו איש-כלב ראה אותו.

הוא שכב על גחונו, רגליו במי הנהר, פלג גופו העליון על הגדה. הם בהו רגע איש ברעהו, שניהם מזועזעים ונדהמים. מקל ארוך בצבץ מגבו. חנית שבורה. רק אז הבין איש-כלב שהאיש מת.

הוא ירק את המים והתקרב בזהירות אל האיש, מקפיד לוודא שאף אחד לא אורב לו כדי לנעוץ להב בגבו. הגופה הייתה של גבר כבן שני עשורים. שיער צהוב, דם חום על שפתיו המאפירות. הוא לבש מעיל מרופד נפוח מרטיבות, מעיל כזה אדם עשוי ללבוש מתחת לשריון. לוחם. אולי עריק, או מישהו שפיגר אחרי חבריו ונפל בידי האויב. ללא ספק, חייל של האיחוד, אבל אחרי מותו הוא לא נראה שונה כל-כך מאיש-כלב או מכל אדם אחר. כל הגופות נראות אותו דבר.

"המשווה הגדול", לחש איש-כלב לעצמו, מפני שהיה במצב רוח מהורהר. כך כינו אנשי הגבעות את המוות. הוא משווה בין כל ההבדלים. אנשי שם ואפסים, צפוניים ודרומיים. הוא לוכד את כולם בסופו של דבר ומתייחס לכולם באותו האופן.

הטיפוס הזה נהרג כנראה לפני לא יותר מיומיים. כלומר, מי שהרג אותו עדיין עלול להימצא בקרבת מקום, וזה בהחלט הדאיג את איש-כלב. עכשיו היה נדמה לו שהערפל שופע קולות. אולי יש שם מאה קארלים שמחכים, סמויים מן העין. אולי זה רק הנהר המלחך את החוף. איש-כלב השאיר את הגופה במקומה והתגנב בחזרה אל בין העצים, חומק שפוף מעץ לעץ, בין הגזעים שנישאו מתוך האובך האפור.

הוא כמעט מעד על גופה נוספת, שהייתה קבורה חלקית בערמה של עלים, שרועה על גבה, זרועותיה פשוטות לצדדים. הוא עבר ליד מת נוסף, על ברכיו, שני חצים בין צלעותיו, פניו קבורות בעפר, ישבנו באוויר. במוות אין הדרת כבוד, זו האמת לאמיתה. איש-כלב החל להיחפז, להוט מדי לחזור אל האחרים, לספר להם מה ראה. להוט מדי להתרחק מהגוויות האלה.

הוא ראה המון גוויות, כמובן, יותר מדי, אבל מעולם לא התרגל לכך, מעולם לא חש נוח במחיצתן. זו לא בעיה להפוך מישהו לגווייה. הוא הכיר אלף דרכים לעשות את זה. אבל אחרי שאתה עושה את זה אין דרך חזרה. רגע אחד יש שם אדם, מלא בתקוות, במחשבות ובחלומות. אדם שיש לו חברים ומשפחה ומקום שהגיע ממנו. ורגע לאחר מכן הוא בוץ. זה הזכיר לאיש-כלב את כל הקטטות שהיה מעורב בהן, את כל המלחמות והקרבות שנטל בהם חלק. זה הזכיר לו שיש לו מזל שהוא עדיין נושם. מזל מטופש. זה הזכיר לו שהמזל שלו עלול להיגמר.

הוא כבר כמעט רץ עכשיו. חסר זהירות. מגשש בערפל כמו ילד חסר ניסיון. לא משתהה כדי לרחרח באוויר, להקשיב. איש בעל שם כמוהו, גשש מנוסה שכבר היה בכל רחבי הצפון, צריך לנהוג בצורה נבונה יותר. אבל אי אפשר לעמוד על המשמר כל הזמן. הוא לא ציפה לזה כלל.

משהו הכה בצדו בכוח והפיל אותו ישר על פניו. הוא ניסה לקום אבל מישהו בעט בו והפיל אותו ארצה. איש-כלב נלחם אבל הממזר, יהיה אשר יהיה, היה חזק להחריד. איש-כלב מצא את עצמו על גבו בעפר, עוד לפני שהבין מה קורה, והיה יכול להאשים רק את עצמו. את עצמו ואת הגופות, ואת הערפל. יד לפתה את צווארו ולחצה על קנה הנשימה שלו.

"אאאחח", התנשף איש-כלב ונאבק ביד. הוא חשב שרגעיו האחרונים הגיעו. הוא חשב שכל תקוותיו יהפכו לבוץ. המשווה הגדול בא לקחת אותו סוף-סוף...

ואז האצבעות הפסיקו ללחוץ.

"איש-כלב?" אמר מישהו באוזנו. "זה אתה?"

"אאאחח".

היד הרפתה מגרונו והוא שאף אוויר. הוא הרגיש שמישהו אוחז במעילו ומקים אותו. "חרא, איש-כלב! יכולתי להרוג אותך!" הוא זיהה עכשיו את הקול, קול מוכר. דאו השחור הממזר. איש-כלב כעס על שכמעט נחנק למוות, ובו בזמן היה מאושר עד טמטום שהוא עדיין חי. הוא שמע את דאו צוחק. צחוק ניחר, כמו קרקור של עורב. "אתה בסדר?"

"כבר זכיתי לקבלות פנים חמות יותר", נאנק איש-כלב, שעדיין נאבק על נשימתו.

"יש לך מזל. יכולתי לדאוג לך לקבלת פנים צוננת יותר. הרבה יותר. חשבתי שאתה אחד הסיירים של בת'וד. חשבתי שבאת משם, ממעלה העמק".

"כפי שאתה רואה", לחש איש-כלב. "לא. איפה האחרים?"

"על הגבעה, מעל הערפל המזוין הזה. מעיפים מבט על הסביבה".

איש כלב החווה בסנטרו על הכיוון שממנו בא. "יש שם גופות. המון גופות".

"המון גופות, אה?" שאל דאו, כאילו חשב שלאיש-כלב אין מושג איך המון גופות נראות. "הא!"

"כן, די הרבה, בכל אופן. אנשי איחוד מתים, אני חושב. סביר להניח שהיה כאן קרב".

דאו השחור צחק שוב. "קרב? אתה חושב?" איש-כלב לא היה בטוח למה הוא מתכוון.

 

"חרא", הוא אמר.

הם עמדו על הגבעה, כל החמישה. הערפל התפזר אבל איש-כלב כמעט התפלל לשובו. עכשיו הוא הבין למה דאו התכוון, הבין היטב. העמק כולו היה מלא במתים. הם נערמו במעלה המדרונות, נדחסו בין הסלעים, נפרשו על עשבי התה. הם היו פזורים על העשב בעמק כמו מסמרים שנשפכו משק, מעוותים ושבורים על דרך העפר החומה. הם נערמו ליד הנהר, נערמו בתלים על גדות הנהר. זרועות ורגליים וציוד שבור בצבצו מבין קרעי הערפל האחרונים. הם היו בכל מקום. מנוקבים בחצים, דקורים בחרבות, מבותרים בלהבי גרזנים. עורבים צרחו בעודם מקפצים מארוחה לארוחה. זה היה יום טוב לעורבים. עבר זמן-מה מאז ראה איש-כלב שדה קרב של ממש, והמחזה העלה כמה זיכרונות מרים. מרים להחריד.

"חרא", הוא אמר שוב. הוא לא הצליח לחשוב על משהו אחר.

"נראה לי שאנשי האיחוד צעדו במעלה הדרך הזאת". שלוש-עץ קימט את מצחו במחשבה. "אני חושב שהם מיהרו. ניסו להפתיע את בתו'ד".

"נראה שהם לא נזהרו במיוחד", נהם טול דורו. "עושה רושם שבת'וד הוא שהפתיע אותם".

"אולי היה ערפל", אמר איש-כלב. "כמו היום".

שלוש-עץ הנהן. "אולי. זו העונה. על כל פנים, הם היו על הדרך, בטור, עייפים אחרי צעדה ממושכת. בת'וד תקף אותם מכאן, ומשם למעלה, מהרכס. קודם ירה חצים בשביל לפזר אותם, ואחר כך הקארלים הסתערו מלמעלה, צורחים ולהוטים לקרב. האיחוד נשבר מהר, אני חושב".

"ממש מהר", אמר דאו.

"ואז התחולל טבח. הם התפרסו לאורך הדרך. נלכדו בגבם למים. לא היה להם לאן לברוח. אנשים ניסו לזרוק את השריון שלהם, ניסו לשחות בנהר עם שריון. נדחפו פנימה וטיפסו זה על זה כשחצים נופלים סביבם מכל עבר. כמה מהם אולי הצליחו להגיע עד ליער שם למטה, אבל כמו שאני מכיר את בת'וד הוא החביא שם כמה פרשים בשביל ללקק את מה שנשאר על הצלחת".

"חרא", אמר איש-כלב, שהרגיש בחילה רצינית למדי. הוא היה בעבר בצד הלא נכון של הקרב, והזיכרון לא היה מלבב במיוחד.

"מסודר כמו תפר מושלם", אמר שלוש-עץ. "חייבים להודות שבת'וד, הממזר הזה, יודע את העבודה שלו. אין טוב ממנו".

"אז זה הסוף שלהם, המפקד?" שאל איש-כלב. "בת'וד כבר ניצח?"

שלוש-עץ נד בראשו לאט ובנחישות. "יש הרבה דרומיים בעולם. הרבה מאוד. רובם חיים מעבר לים. אומרים ששם הם רבים כל-כך עד שאתה לא יכול בכלל לספור אותם. יש שם יותר אנשים ממספר העצים בצפון. אולי ייקח להם קצת זמן להגיע הנה, אבל הם יבואו. זו רק ההתחלה".

איש-כלב השקיף על העמק הרטוב, בחן את כל המתים המכופפים והשרועים והשבורים על הקרקע, אנשים שהיו כעת מזון לעורבים ותו לא. "לא התחלה טובה במיוחד".

דאו שרבב את לשונו וירק בקול. "נלכדו ונטבחו כמו עדר כבשים! אתה רוצה למות כמוהם, שלוש-עץ? אה? אתה רוצה להילחם לצדם של אלה? האיחוד המזוין! הם לא יודעים כלום על מלחמה!"

שלוש-עץ הנהן. "ובכן, נראה לי שאנחנו נצטרך ללמד אותם".


המונים נדחקו סביב השער. נשים גרומות ומורעבות למראה. ילדים תשושים ומטונפים. גברים, זקנים וצעירים, משתוחחים תחת צרורות כבדים או אוחזים בידיהם ציוד. כמה מהם דחפו פרדות או מריצות עמוסות בפריטים שנראו חסרי ערך. כיסאות עץ, סירי פח, כלי עבודה חקלאיים. לרבים לא היה דבר פרט לאומללותם. איש-כלב חשב שהייתה שם די אומללות לכולם.

הם חסמו את הדרך בגופם ובפסולת שלהם. הם החניקו את האוויר בתחינותיהם ובאיומיהם. איש-כלב הריח את הפחד, סמיך כמו נזיד בנחיריו. כולם ברחו מפני בת'וד.

הם דחפו זה את זה כמו שצריך, אחדים מהם נדחפים הלאה, אחרים נדחפים החוצה, פה ושם היו כאלה שנפלו לבוץ, כולם להוטים להגיע אל השער כאילו היה השד של אמם יולדתם. אך הקהל לא הלך לשום מקום. איש-כלב ראה חודי חניתות מנצנצים מעל לראשי ההמון הנדחק, שמע קולות גסים צועקים. בהמשך הדרך היו חיילים שמנעו את הכניסה לעיר.

איש-כלב רכן אל שלוש-עץ. "עושה רושם שהם לא רוצים את האנשים שלהם", הוא לחש. "אתה חושב שהם ירצו אותנו, צ'יף?"

"הם צריכים אותנו, וזאת עובדה. נדבר איתם ואז נראה. או שיש לך רעיון טוב יותר?"

"ללכת הביתה ולהישאר מחוץ לסיפור הזה?" רטן איש-כלב בלחישה. אך הוא פסע בכל זאת אחרי שלוש-עץ אל תוך ההמון.

הדרומיים בהו בהם בתדהמה כשפסעו ביניהם. ילדה קטנה הביטה בעיניים קרועות לרווחה באיש-כלב כשזה עבר לידה, וחיבקה סמרטוט ישן. איש-כלב ניסה לחייך, אבל עבר זמן רב מאז התמודד עם משהו פרט לגברים נוקשים ומתכת קשה, וזה בטח לא יצא מוצלח במיוחד. הילדה צרחה וברחה, והיא לא הייתה היחידה שנבהלה. כשאיש-כלב ושלוש-עץ התקדמו הקהל נפתח לפניהם, מפוחד ודומם, אף כי השניים הותירו את כלי נשקם מאחור אצל האחרים.

הם הגיעו לשער בלי בעיות, פרט לדחיפה מקרית שהיה עליהם לתת פה ושם רק כדי להזיז אנשים מהדרך. איש-כלב ראה עכשיו את החיילים, תריסר איש שעמדו בשורה לפני השער, זהים בדיוק איש לרעהו. רק לעתים נדירות הזדמן לו לראות שריון כבד כמו שלהם, לוחות גדולים שכיסו אותם מכף רגל ועד ראש, מלוטשים עד כדי ברק מסנוור, קסדות מכסות את פניהם; הם ניצבו דוממים כמו עמודי מתכת. הוא תהה איך נלחמים באחד כזה, במקרה הצורך. הוא לא הצליח לדמיין חץ שיגרום להם נזק של ממש, או אפילו חרב, אלא אם כן יתמזל מזלו והוא יצליח לפגוע באחת מנקודות החיבור.

"אתה צריך קרדום עבור זה, או משהו".

"מה?" לחש שלוש-עץ.

"כלום". היה ברור שכאן באיחוד היו להם רעיונות מוזרים על הלחימה. אם מי שמנצח בקרבות היה הצד הנוצץ יותר דווקא, בת'וד היה חוטף מהם מנה הגונה, חשב איש-כלב. חבל שזה לא ככה.

הצ'יף שלהם ישב במרכז, מאחורי שולחן קטן שעליו כמה פיסות נייר, והוא היה הטיפוס הכי משונה בחבורה. היה לו מין מקטורן בצבע אדום בוהק. בד משונה למנהיג, חשב איש-כלב. היה אפשר לתקוע בו חץ בלי קושי. הוא היה גם צעיר מאוד לעבודה הזאת. בקושי היה לו זקן, למרות זאת הוא נראה גאוותן.

איש גדול במעיל מטונף התווכח איתו. איש-כלב ניסה להקשיב, ניסה לפענח את המילים שלהם באיחוד. "יש לי שם בחוץ חמישה ילדים", אמר האיכר, "ואין לי במה להאכיל אותם. מה אתה מציע שאעשה?"

איש זקן התערב בשיחה. "אני ידיד אישי של הלורד המושל. אני דורש שתכניס אותי –"

הנער לא הניח להם להשלים משפט. "לא מזיז לי מי החברים שלך ולא אכפת לי אם יש לך מאה ילדים! העיר אוסטנהורם מלאה. הלורד מרשל בר החליט שרק מאתיים פליטים ייכנסו לעיר בכל יום, והבוקר כבר הגענו למכסה שלנו. אני מציע שתחזרו מחר. מוקדם".

שני הגברים עמדו במקומם ובהו בנער. "המכסה שלכם?" נהם האיכר.

"אבל הלורד המושל –"

"לכו לעזאזל!" צרח הנער וחבט בשולחן בהתקף זעם. "נראה אתכם מטרידים אותי עוד קצת! אני אכניס אתכם ועוד איך! אני אוודא שיגררו אתכם פנימה ויתלו אתכם כבוגדים!"

זה הספיק לשני הטיפוסים, והם מיהרו להסתלק. איש-כלב התחיל לחשוב שהוא אמור לנהוג כמותם, אבל שלוש-עץ כבר התקדם אל השולחן. הנער נשא אליהם מבט זועף כאילו היו מסריחים יותר משני גללים טריים. בדרך כלל זה לא היה מטריד את איש-כלב, אבל הפעם הוא התרחץ במיוחד לרגל האירוע. הוא לא היה נקי כל-כך זה חודשים. "מה אתם רוצים, לעזאזל? אנחנו לא צריכים מרגלים או קבצנים!"

"טוב", אמר שלוש-עץ בהדגשה ובסבלנות. "אנחנו לא זה ולא זה. שמי ראד שלוש-עץ. הבחור הזה כאן הוא איש-כלב. באנו לדבר עם האחראי. באנו להציע את שירותינו למלך שלכם".

"להציע את שירותיכם?" הנער התחיל לחייך. לא חיוך ידידותי במיוחד. "איש-כלב, אתה אומר? איזה שם מעניין. אני לא יכול לדמיין לעצמי איך זכית בו". הוא הרשה לעצמו לגחך גיחוך קטן לכבוד החוכמה הקטנה שלו, ואיש-כלב שמע את האחרים מצחקקים. חבורה של חורי-תחת אמיתיים, הוא החליט, תקועים בתוך הבגדים המגונדרים שלהם והשריון הנוצץ שלהם. חבורה של חורי-תחת, אבל הוא לא ירוויח דבר אם יגיד להם את זה. טוב שהם השאירו את דאו מאחור. הוא בטח כבר היה קורע את האידיוט הזה כמו שקורעים דג, ואז היו הורגים את כולם.

הנער רכן לפנים ודיבר ממש לאט, כאילו דיבר אל ילדים. "אנשי הצפון אינם רשאים להיכנס לעיר בלי אישור מיוחד".

עושה רושם שהעובדה שבת'וד חצה את הגבול שלהם, טבח את הצבאות שלהם וניהל מלחמה בשטחם לא הייתה מיוחדת מספיק עבורם. שלוש-עץ הוסיף לחפור, אבל איש-כלב החליט שהוא חופר בקרקע טרשית, על בטוח. "אנחנו לא מבקשים הרבה. רק מזון ומקום לישון. אנחנו חמישה, כולנו בעלי שם, כולנו ותיקי מלחמות".

"להוד מלכותו לא חסרים חיילים. אבל אנחנו סובלים קצת ממחסור בפרדות. אולי תרצו לסחוב קצת אספקה בשבילנו?"

שלוש-עץ נודע בסבלנותו, אבל אפילו לסבלנות שלו היה גבול, ואיש-כלב חשב שהם ממש מתקרבים לשם. לילד השמוק הזה לא היה מושג לאיזה בוץ הוא נכנס. ראד שלוש-עץ לא היה גבר שאפשר להשתעשע בו. במקום שהגיעו ממנו, זה היה שם מפורסם. שם שהטיל אימה על גברים או מילא אותם אומץ, תלוי באיזה צד הם היו. לסבלנות שלו היה גבול, זה בטוח, אבל הם עדיין לא הגיעו אליו. למזלם של כל המעורבים בדבר.

"פרדות, אה?" נהם שלוש-עץ. "פרדות יכולות לבעוט. כדאי שתוודא ששום פרדה לא תוריד לך את הראש בבעיטה, ילד". והוא הסתובב והסתלק בזעף, שב על עקבותיו בכיוון המקום שבאו ממנו, כשההמונים המבוהלים ממהרים להתרחק מדרכו ולהצטופף שוב מאחוריו, כולם צועקים כאיש אחד, מפצירים בחיילים ומנסים להסביר להם מדוע יש להניח להם להיכנס ואילו את האחרים יש להשאיר בחוץ בקור.

"זו לא הייתה בדיוק קבלת הפנים שציפינו לה", רטן איש-כלב. שלוש-עץ לא אמר דבר, רק פסע לפנים, ראשו מורכן. "מה עכשיו, צ'יף?"

הבחור הטוב שלח מבט חמור מעבר לכתפו. "אתה מכיר אותי. אתה חושב שאני מקבל את התשובה הדפוקה הזאת?" משום מה, איש-כלב לא חשב ככה

ג'ו אברקרומבי

ג'ו אברקרומבי נולד בלנקסטר, אנגליה, ביום האחרון בשנת 1974. למד פסיכולוגיה באוניברסיטת מנצ'סטר. חי ועבד בלונדון במשך תריסר שנים, חמש מהן בחברת אשתו לוּ, ועוד שנה בחברת בתם, גרייס. הוא עורך פרילנסר לסרטים דוקומנטריים ולהופעות חיות של להקות, מאיירון-מיידן ועד קולדפליי. בזמנו הפנוי, הוא כותב ספרי פנטזיה.
 
טרילוגיית החוק הראשון – הלהב עצמו, Before They Are Hanged, ו-Last Argument of Kings – היא יצירתו הראשונה הרואה אור.

עוד על הספר

  • תרגום: בועז וייס
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2014
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 560 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות ו 20 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

טרילוגית החוק הראשון 2 - בטרם עלותם לגרדום ג'ו אברקרומבי

המשווה הגדול


ערפל ארור. נכנס לך לעיניים עד שאינך יכול לראות למרחק של יותר מכמה צעדים. נכנס לך לאוזניים עד שאינך יכול לשמוע דבר, וכשאתה כבר שומע משהו אתה לא יודע מאין זה בא. נכנס לך לאף עד שאתה אינך יכול להריח כלום חוץ מרטיבות ולחות מעופשת. ערפל ארור. עבור סייר, הוא קללה.

הם חצו את הוייטפלו כמה ימים קודם לכן, יצאו מארצות הצפון ועברו לאנגלנד, וכל הדרך היה איש-כלב מתוח. סיור בארץ זרה בעיצומה של מלחמה שבאמת לא נגעה להם. כל הבחורים היו עצבניים. איש מהם מעולם לא יצא מהצפון, חוץ משלוש-עץ. ואולי גם זעפן. הוא מעולם לא סיפר היכן היה.

הם חלפו על פני כמה חוות שרופות, כפר ריק מאנשים ועל פני בניינים של האיחוד, גדולים ומרובעים. הם ראו עקבות של סוסים ושל אנשים. הרבה עקבות, אבל אף פעם לא ראו את האנשים עצמם. אבל איש-כלב ידע שבת'וד לא רחוק משם. צבאו התפשט בארץ וחיפש עיירות שיוכל לשרוף, אוכל לגנוב, אנשים להרוג. כל מעשה נבזי שאפשר להעלות על הדעת. בטח היו לו סיירים בכל מקום. אם הוא יתפוס את איש-כלב או מישהו מהאחרים, הם ישובו לבוץ, ולא במהירות. צלב מגואל בדם וראשים על חניתות, כל העסק, איש-כלב היה בטוח בכך.

ואם האיחוד יתפוס אותם, סביר להניח שגם אז הם ימותו. אחרי הכול, זו הייתה מלחמה ובזמן מלחמה אנשים לא חשבו כראוי. איש-כלב לא ציפה שאנשי האיחוד יבזבזו זמן כדי להבדיל בין צפוני ידידותי לצפוני עוין. החיים שופעים סכנות, כן. די היה בכך כדי למרוט את עצביו של כל אחד, והוא היה טיפוס עצבני גם כשהיה במיטבו.

אם כך, אפשר להבין למה הערפל היה המלח שנזרה על פצעיו הפתוחים, כמו שאומרים.

כל ההתגנבות הזאת בבוץ עשתה אותו צמא למדי, והוא פילס את דרכו בין השיחים השמנוניים למקום ששמע בו את פטפוט הנהר. הוא כרע על שפת הנהר. הקרקע הייתה מרופשת, מכוסה ברקב ובעלים מתים, אבל איש-כלב חשב שקצת רפש כבר לא ישנה משהו; הוא היה מטונף ככל שאפשר להיות. הוא אסף מים בכפות ידיו ושתה. כאן ליד הנהר נשבה רוח קלה, מעבר לעצים, רגע אחד אוספת את הערפל לגוש ובמשנהו מפזרת אותו. וזה היה הרגע שבו איש-כלב ראה אותו.

הוא שכב על גחונו, רגליו במי הנהר, פלג גופו העליון על הגדה. הם בהו רגע איש ברעהו, שניהם מזועזעים ונדהמים. מקל ארוך בצבץ מגבו. חנית שבורה. רק אז הבין איש-כלב שהאיש מת.

הוא ירק את המים והתקרב בזהירות אל האיש, מקפיד לוודא שאף אחד לא אורב לו כדי לנעוץ להב בגבו. הגופה הייתה של גבר כבן שני עשורים. שיער צהוב, דם חום על שפתיו המאפירות. הוא לבש מעיל מרופד נפוח מרטיבות, מעיל כזה אדם עשוי ללבוש מתחת לשריון. לוחם. אולי עריק, או מישהו שפיגר אחרי חבריו ונפל בידי האויב. ללא ספק, חייל של האיחוד, אבל אחרי מותו הוא לא נראה שונה כל-כך מאיש-כלב או מכל אדם אחר. כל הגופות נראות אותו דבר.

"המשווה הגדול", לחש איש-כלב לעצמו, מפני שהיה במצב רוח מהורהר. כך כינו אנשי הגבעות את המוות. הוא משווה בין כל ההבדלים. אנשי שם ואפסים, צפוניים ודרומיים. הוא לוכד את כולם בסופו של דבר ומתייחס לכולם באותו האופן.

הטיפוס הזה נהרג כנראה לפני לא יותר מיומיים. כלומר, מי שהרג אותו עדיין עלול להימצא בקרבת מקום, וזה בהחלט הדאיג את איש-כלב. עכשיו היה נדמה לו שהערפל שופע קולות. אולי יש שם מאה קארלים שמחכים, סמויים מן העין. אולי זה רק הנהר המלחך את החוף. איש-כלב השאיר את הגופה במקומה והתגנב בחזרה אל בין העצים, חומק שפוף מעץ לעץ, בין הגזעים שנישאו מתוך האובך האפור.

הוא כמעט מעד על גופה נוספת, שהייתה קבורה חלקית בערמה של עלים, שרועה על גבה, זרועותיה פשוטות לצדדים. הוא עבר ליד מת נוסף, על ברכיו, שני חצים בין צלעותיו, פניו קבורות בעפר, ישבנו באוויר. במוות אין הדרת כבוד, זו האמת לאמיתה. איש-כלב החל להיחפז, להוט מדי לחזור אל האחרים, לספר להם מה ראה. להוט מדי להתרחק מהגוויות האלה.

הוא ראה המון גוויות, כמובן, יותר מדי, אבל מעולם לא התרגל לכך, מעולם לא חש נוח במחיצתן. זו לא בעיה להפוך מישהו לגווייה. הוא הכיר אלף דרכים לעשות את זה. אבל אחרי שאתה עושה את זה אין דרך חזרה. רגע אחד יש שם אדם, מלא בתקוות, במחשבות ובחלומות. אדם שיש לו חברים ומשפחה ומקום שהגיע ממנו. ורגע לאחר מכן הוא בוץ. זה הזכיר לאיש-כלב את כל הקטטות שהיה מעורב בהן, את כל המלחמות והקרבות שנטל בהם חלק. זה הזכיר לו שיש לו מזל שהוא עדיין נושם. מזל מטופש. זה הזכיר לו שהמזל שלו עלול להיגמר.

הוא כבר כמעט רץ עכשיו. חסר זהירות. מגשש בערפל כמו ילד חסר ניסיון. לא משתהה כדי לרחרח באוויר, להקשיב. איש בעל שם כמוהו, גשש מנוסה שכבר היה בכל רחבי הצפון, צריך לנהוג בצורה נבונה יותר. אבל אי אפשר לעמוד על המשמר כל הזמן. הוא לא ציפה לזה כלל.

משהו הכה בצדו בכוח והפיל אותו ישר על פניו. הוא ניסה לקום אבל מישהו בעט בו והפיל אותו ארצה. איש-כלב נלחם אבל הממזר, יהיה אשר יהיה, היה חזק להחריד. איש-כלב מצא את עצמו על גבו בעפר, עוד לפני שהבין מה קורה, והיה יכול להאשים רק את עצמו. את עצמו ואת הגופות, ואת הערפל. יד לפתה את צווארו ולחצה על קנה הנשימה שלו.

"אאאחח", התנשף איש-כלב ונאבק ביד. הוא חשב שרגעיו האחרונים הגיעו. הוא חשב שכל תקוותיו יהפכו לבוץ. המשווה הגדול בא לקחת אותו סוף-סוף...

ואז האצבעות הפסיקו ללחוץ.

"איש-כלב?" אמר מישהו באוזנו. "זה אתה?"

"אאאחח".

היד הרפתה מגרונו והוא שאף אוויר. הוא הרגיש שמישהו אוחז במעילו ומקים אותו. "חרא, איש-כלב! יכולתי להרוג אותך!" הוא זיהה עכשיו את הקול, קול מוכר. דאו השחור הממזר. איש-כלב כעס על שכמעט נחנק למוות, ובו בזמן היה מאושר עד טמטום שהוא עדיין חי. הוא שמע את דאו צוחק. צחוק ניחר, כמו קרקור של עורב. "אתה בסדר?"

"כבר זכיתי לקבלות פנים חמות יותר", נאנק איש-כלב, שעדיין נאבק על נשימתו.

"יש לך מזל. יכולתי לדאוג לך לקבלת פנים צוננת יותר. הרבה יותר. חשבתי שאתה אחד הסיירים של בת'וד. חשבתי שבאת משם, ממעלה העמק".

"כפי שאתה רואה", לחש איש-כלב. "לא. איפה האחרים?"

"על הגבעה, מעל הערפל המזוין הזה. מעיפים מבט על הסביבה".

איש כלב החווה בסנטרו על הכיוון שממנו בא. "יש שם גופות. המון גופות".

"המון גופות, אה?" שאל דאו, כאילו חשב שלאיש-כלב אין מושג איך המון גופות נראות. "הא!"

"כן, די הרבה, בכל אופן. אנשי איחוד מתים, אני חושב. סביר להניח שהיה כאן קרב".

דאו השחור צחק שוב. "קרב? אתה חושב?" איש-כלב לא היה בטוח למה הוא מתכוון.

 

"חרא", הוא אמר.

הם עמדו על הגבעה, כל החמישה. הערפל התפזר אבל איש-כלב כמעט התפלל לשובו. עכשיו הוא הבין למה דאו התכוון, הבין היטב. העמק כולו היה מלא במתים. הם נערמו במעלה המדרונות, נדחסו בין הסלעים, נפרשו על עשבי התה. הם היו פזורים על העשב בעמק כמו מסמרים שנשפכו משק, מעוותים ושבורים על דרך העפר החומה. הם נערמו ליד הנהר, נערמו בתלים על גדות הנהר. זרועות ורגליים וציוד שבור בצבצו מבין קרעי הערפל האחרונים. הם היו בכל מקום. מנוקבים בחצים, דקורים בחרבות, מבותרים בלהבי גרזנים. עורבים צרחו בעודם מקפצים מארוחה לארוחה. זה היה יום טוב לעורבים. עבר זמן-מה מאז ראה איש-כלב שדה קרב של ממש, והמחזה העלה כמה זיכרונות מרים. מרים להחריד.

"חרא", הוא אמר שוב. הוא לא הצליח לחשוב על משהו אחר.

"נראה לי שאנשי האיחוד צעדו במעלה הדרך הזאת". שלוש-עץ קימט את מצחו במחשבה. "אני חושב שהם מיהרו. ניסו להפתיע את בתו'ד".

"נראה שהם לא נזהרו במיוחד", נהם טול דורו. "עושה רושם שבת'וד הוא שהפתיע אותם".

"אולי היה ערפל", אמר איש-כלב. "כמו היום".

שלוש-עץ הנהן. "אולי. זו העונה. על כל פנים, הם היו על הדרך, בטור, עייפים אחרי צעדה ממושכת. בת'וד תקף אותם מכאן, ומשם למעלה, מהרכס. קודם ירה חצים בשביל לפזר אותם, ואחר כך הקארלים הסתערו מלמעלה, צורחים ולהוטים לקרב. האיחוד נשבר מהר, אני חושב".

"ממש מהר", אמר דאו.

"ואז התחולל טבח. הם התפרסו לאורך הדרך. נלכדו בגבם למים. לא היה להם לאן לברוח. אנשים ניסו לזרוק את השריון שלהם, ניסו לשחות בנהר עם שריון. נדחפו פנימה וטיפסו זה על זה כשחצים נופלים סביבם מכל עבר. כמה מהם אולי הצליחו להגיע עד ליער שם למטה, אבל כמו שאני מכיר את בת'וד הוא החביא שם כמה פרשים בשביל ללקק את מה שנשאר על הצלחת".

"חרא", אמר איש-כלב, שהרגיש בחילה רצינית למדי. הוא היה בעבר בצד הלא נכון של הקרב, והזיכרון לא היה מלבב במיוחד.

"מסודר כמו תפר מושלם", אמר שלוש-עץ. "חייבים להודות שבת'וד, הממזר הזה, יודע את העבודה שלו. אין טוב ממנו".

"אז זה הסוף שלהם, המפקד?" שאל איש-כלב. "בת'וד כבר ניצח?"

שלוש-עץ נד בראשו לאט ובנחישות. "יש הרבה דרומיים בעולם. הרבה מאוד. רובם חיים מעבר לים. אומרים ששם הם רבים כל-כך עד שאתה לא יכול בכלל לספור אותם. יש שם יותר אנשים ממספר העצים בצפון. אולי ייקח להם קצת זמן להגיע הנה, אבל הם יבואו. זו רק ההתחלה".

איש-כלב השקיף על העמק הרטוב, בחן את כל המתים המכופפים והשרועים והשבורים על הקרקע, אנשים שהיו כעת מזון לעורבים ותו לא. "לא התחלה טובה במיוחד".

דאו שרבב את לשונו וירק בקול. "נלכדו ונטבחו כמו עדר כבשים! אתה רוצה למות כמוהם, שלוש-עץ? אה? אתה רוצה להילחם לצדם של אלה? האיחוד המזוין! הם לא יודעים כלום על מלחמה!"

שלוש-עץ הנהן. "ובכן, נראה לי שאנחנו נצטרך ללמד אותם".


המונים נדחקו סביב השער. נשים גרומות ומורעבות למראה. ילדים תשושים ומטונפים. גברים, זקנים וצעירים, משתוחחים תחת צרורות כבדים או אוחזים בידיהם ציוד. כמה מהם דחפו פרדות או מריצות עמוסות בפריטים שנראו חסרי ערך. כיסאות עץ, סירי פח, כלי עבודה חקלאיים. לרבים לא היה דבר פרט לאומללותם. איש-כלב חשב שהייתה שם די אומללות לכולם.

הם חסמו את הדרך בגופם ובפסולת שלהם. הם החניקו את האוויר בתחינותיהם ובאיומיהם. איש-כלב הריח את הפחד, סמיך כמו נזיד בנחיריו. כולם ברחו מפני בת'וד.

הם דחפו זה את זה כמו שצריך, אחדים מהם נדחפים הלאה, אחרים נדחפים החוצה, פה ושם היו כאלה שנפלו לבוץ, כולם להוטים להגיע אל השער כאילו היה השד של אמם יולדתם. אך הקהל לא הלך לשום מקום. איש-כלב ראה חודי חניתות מנצנצים מעל לראשי ההמון הנדחק, שמע קולות גסים צועקים. בהמשך הדרך היו חיילים שמנעו את הכניסה לעיר.

איש-כלב רכן אל שלוש-עץ. "עושה רושם שהם לא רוצים את האנשים שלהם", הוא לחש. "אתה חושב שהם ירצו אותנו, צ'יף?"

"הם צריכים אותנו, וזאת עובדה. נדבר איתם ואז נראה. או שיש לך רעיון טוב יותר?"

"ללכת הביתה ולהישאר מחוץ לסיפור הזה?" רטן איש-כלב בלחישה. אך הוא פסע בכל זאת אחרי שלוש-עץ אל תוך ההמון.

הדרומיים בהו בהם בתדהמה כשפסעו ביניהם. ילדה קטנה הביטה בעיניים קרועות לרווחה באיש-כלב כשזה עבר לידה, וחיבקה סמרטוט ישן. איש-כלב ניסה לחייך, אבל עבר זמן רב מאז התמודד עם משהו פרט לגברים נוקשים ומתכת קשה, וזה בטח לא יצא מוצלח במיוחד. הילדה צרחה וברחה, והיא לא הייתה היחידה שנבהלה. כשאיש-כלב ושלוש-עץ התקדמו הקהל נפתח לפניהם, מפוחד ודומם, אף כי השניים הותירו את כלי נשקם מאחור אצל האחרים.

הם הגיעו לשער בלי בעיות, פרט לדחיפה מקרית שהיה עליהם לתת פה ושם רק כדי להזיז אנשים מהדרך. איש-כלב ראה עכשיו את החיילים, תריסר איש שעמדו בשורה לפני השער, זהים בדיוק איש לרעהו. רק לעתים נדירות הזדמן לו לראות שריון כבד כמו שלהם, לוחות גדולים שכיסו אותם מכף רגל ועד ראש, מלוטשים עד כדי ברק מסנוור, קסדות מכסות את פניהם; הם ניצבו דוממים כמו עמודי מתכת. הוא תהה איך נלחמים באחד כזה, במקרה הצורך. הוא לא הצליח לדמיין חץ שיגרום להם נזק של ממש, או אפילו חרב, אלא אם כן יתמזל מזלו והוא יצליח לפגוע באחת מנקודות החיבור.

"אתה צריך קרדום עבור זה, או משהו".

"מה?" לחש שלוש-עץ.

"כלום". היה ברור שכאן באיחוד היו להם רעיונות מוזרים על הלחימה. אם מי שמנצח בקרבות היה הצד הנוצץ יותר דווקא, בת'וד היה חוטף מהם מנה הגונה, חשב איש-כלב. חבל שזה לא ככה.

הצ'יף שלהם ישב במרכז, מאחורי שולחן קטן שעליו כמה פיסות נייר, והוא היה הטיפוס הכי משונה בחבורה. היה לו מין מקטורן בצבע אדום בוהק. בד משונה למנהיג, חשב איש-כלב. היה אפשר לתקוע בו חץ בלי קושי. הוא היה גם צעיר מאוד לעבודה הזאת. בקושי היה לו זקן, למרות זאת הוא נראה גאוותן.

איש גדול במעיל מטונף התווכח איתו. איש-כלב ניסה להקשיב, ניסה לפענח את המילים שלהם באיחוד. "יש לי שם בחוץ חמישה ילדים", אמר האיכר, "ואין לי במה להאכיל אותם. מה אתה מציע שאעשה?"

איש זקן התערב בשיחה. "אני ידיד אישי של הלורד המושל. אני דורש שתכניס אותי –"

הנער לא הניח להם להשלים משפט. "לא מזיז לי מי החברים שלך ולא אכפת לי אם יש לך מאה ילדים! העיר אוסטנהורם מלאה. הלורד מרשל בר החליט שרק מאתיים פליטים ייכנסו לעיר בכל יום, והבוקר כבר הגענו למכסה שלנו. אני מציע שתחזרו מחר. מוקדם".

שני הגברים עמדו במקומם ובהו בנער. "המכסה שלכם?" נהם האיכר.

"אבל הלורד המושל –"

"לכו לעזאזל!" צרח הנער וחבט בשולחן בהתקף זעם. "נראה אתכם מטרידים אותי עוד קצת! אני אכניס אתכם ועוד איך! אני אוודא שיגררו אתכם פנימה ויתלו אתכם כבוגדים!"

זה הספיק לשני הטיפוסים, והם מיהרו להסתלק. איש-כלב התחיל לחשוב שהוא אמור לנהוג כמותם, אבל שלוש-עץ כבר התקדם אל השולחן. הנער נשא אליהם מבט זועף כאילו היו מסריחים יותר משני גללים טריים. בדרך כלל זה לא היה מטריד את איש-כלב, אבל הפעם הוא התרחץ במיוחד לרגל האירוע. הוא לא היה נקי כל-כך זה חודשים. "מה אתם רוצים, לעזאזל? אנחנו לא צריכים מרגלים או קבצנים!"

"טוב", אמר שלוש-עץ בהדגשה ובסבלנות. "אנחנו לא זה ולא זה. שמי ראד שלוש-עץ. הבחור הזה כאן הוא איש-כלב. באנו לדבר עם האחראי. באנו להציע את שירותינו למלך שלכם".

"להציע את שירותיכם?" הנער התחיל לחייך. לא חיוך ידידותי במיוחד. "איש-כלב, אתה אומר? איזה שם מעניין. אני לא יכול לדמיין לעצמי איך זכית בו". הוא הרשה לעצמו לגחך גיחוך קטן לכבוד החוכמה הקטנה שלו, ואיש-כלב שמע את האחרים מצחקקים. חבורה של חורי-תחת אמיתיים, הוא החליט, תקועים בתוך הבגדים המגונדרים שלהם והשריון הנוצץ שלהם. חבורה של חורי-תחת, אבל הוא לא ירוויח דבר אם יגיד להם את זה. טוב שהם השאירו את דאו מאחור. הוא בטח כבר היה קורע את האידיוט הזה כמו שקורעים דג, ואז היו הורגים את כולם.

הנער רכן לפנים ודיבר ממש לאט, כאילו דיבר אל ילדים. "אנשי הצפון אינם רשאים להיכנס לעיר בלי אישור מיוחד".

עושה רושם שהעובדה שבת'וד חצה את הגבול שלהם, טבח את הצבאות שלהם וניהל מלחמה בשטחם לא הייתה מיוחדת מספיק עבורם. שלוש-עץ הוסיף לחפור, אבל איש-כלב החליט שהוא חופר בקרקע טרשית, על בטוח. "אנחנו לא מבקשים הרבה. רק מזון ומקום לישון. אנחנו חמישה, כולנו בעלי שם, כולנו ותיקי מלחמות".

"להוד מלכותו לא חסרים חיילים. אבל אנחנו סובלים קצת ממחסור בפרדות. אולי תרצו לסחוב קצת אספקה בשבילנו?"

שלוש-עץ נודע בסבלנותו, אבל אפילו לסבלנות שלו היה גבול, ואיש-כלב חשב שהם ממש מתקרבים לשם. לילד השמוק הזה לא היה מושג לאיזה בוץ הוא נכנס. ראד שלוש-עץ לא היה גבר שאפשר להשתעשע בו. במקום שהגיעו ממנו, זה היה שם מפורסם. שם שהטיל אימה על גברים או מילא אותם אומץ, תלוי באיזה צד הם היו. לסבלנות שלו היה גבול, זה בטוח, אבל הם עדיין לא הגיעו אליו. למזלם של כל המעורבים בדבר.

"פרדות, אה?" נהם שלוש-עץ. "פרדות יכולות לבעוט. כדאי שתוודא ששום פרדה לא תוריד לך את הראש בבעיטה, ילד". והוא הסתובב והסתלק בזעף, שב על עקבותיו בכיוון המקום שבאו ממנו, כשההמונים המבוהלים ממהרים להתרחק מדרכו ולהצטופף שוב מאחוריו, כולם צועקים כאיש אחד, מפצירים בחיילים ומנסים להסביר להם מדוע יש להניח להם להיכנס ואילו את האחרים יש להשאיר בחוץ בקור.

"זו לא הייתה בדיוק קבלת הפנים שציפינו לה", רטן איש-כלב. שלוש-עץ לא אמר דבר, רק פסע לפנים, ראשו מורכן. "מה עכשיו, צ'יף?"

הבחור הטוב שלח מבט חמור מעבר לכתפו. "אתה מכיר אותי. אתה חושב שאני מקבל את התשובה הדפוקה הזאת?" משום מה, איש-כלב לא חשב ככה