רהב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רהב
מכר
מאות
עותקים
רהב
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    יואב גלבר נולד בשנת 1943, לימד באוניברסיטת חיפה, ולאחר פרישתו לגמלאות — במרכז הבינתחומי בהרצליה. הוא פרסם ספרים ומאמרים רבים על תולדות היישוב ומדינת ישראל, שכמה מהם עוסקים בשורשי הסכסוך הישראלי־ערבי. בין ספריו: ״תולדות ההתנדבות לצבא הבריטי״, ״למה פירקו את הפלמ"ח״, ״מולדת חדשה״, ״שורשי החבצלת״, ״קוממיות ונכבה״, ״היסטוריה, זיכרון ותעמולה״, ״הזמן הפלסטיני״ ו״התשה״.

    תקציר

    מלחמת יום הכיפורים לא היתה מחדל נקודתי ותחום בזמן, אלא פרי תהליכים שיסודם במנטליויות השונות של הצדדים לסכסוך. התהליכים האלה נמשכו שנים מאז מלחמת ששת הימים, ובמרכזם עמד חוסר ההבנה הישראלי את השינויים שעברו היריבים לצד תנאי הזירה החדשים. המלחמה לא היתה מלחמת ברירה. היא לא היתה נצחונו הגדול ביותר של צה"ל, רחוק מזה. היא גם לא היתה הטראומה הלאומית האולטימטיבית. היא היתה מלחמה אמיתית, על כל השכול, הצער, הסבל והמשקעים הכרוכים במלחמה ונמשכים אחריה, וגם עם כל הגבורה, הדבקות במטרה, הנחישות, ההתנדבות והסולידריות שעולים על פני השטח בזמן מלחמה. מעל לכול, היא לא היתה עוד חוליה בשרשרת המלחמות שפקדו את ישראל, אלא מלחמה שהביאה להסכם שלום ראשון בין ישראל ובין מדינה ערבית, הסכם שלא היה אפשר להעלותו על הדעת לפניה, גם לא באקטיביזם רטרואקטיבי שמתיימר לדעת "מה היה קורה אילו".


    יואב גלבר נולד בשנת 1943, לימד באוניברסיטת חיפה, ולאחר פרישתו לגמלאות — במרכז הבינתחומי בהרצליה. הוא פרסם ספרים ומאמרים רבים על תולדות היישוב ומדינת ישראל, שכמה מהם עוסקים בשורשי הסכסוך הישראלי־ערבי. בין ספריו: ״תולדות ההתנדבות לצבא הבריטי״, ״למה פירקו את הפלמ"ח״, ״מולדת חדשה״, ״שורשי החבצלת״, ״קוממיות ונכבה״, ״היסטוריה, זיכרון ותעמולה״, ״הזמן הפלסטיני״ ו״התשה״.

    פרק ראשון

    הקדמה

    הספר הזה הוא חלקה השלישי של טרילוגיה הבוחנת את מדינת ישראל ואת צה"ל בשנים שבין סיומה של מלחמת ששת הימים לפריצתה של מלחמת יום הכיפורים. החלק הראשון, התשה: המלחמה שנשכחה (דביר, 2017), עסק בהשפעותיה של מלחמת ששת הימים על החברה ועל הצבא בישראל, ובעיקר במלחמת ההתשה בחזית המצרית והשלכותיה. החלק השני, הזמן הפלסטיני: שלוש השנים שבהן הפכה ישראל כנופיות לעם (דביר, 2018), עסק במשולש היחסים המדיניים והצבאיים בין ישראל לבין ירדן והפלסטינים, כפי שהתפתח בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. החלק השלישי, הנוכחי, עוסק בדרך שעשו מדינת ישראל וצבאה מסיום מלחמת ההתשה ועד לפרוץ המלחמה הבאה. הוא אינו דן כמעט בדרג שבמגע עם האויב — למעט ביומיים שקדמו לפרוץ המלחמה — כי אינו מגיע לשלב הלחימה, אלא מתרכז בדרגים שמעליו, הצבאי והמדיני, שתפקידם היה להכין לקראתה את הדרג הלוחם.

    כמו רוב בני הדור שלי ודור הצעירים מאיתנו בתריסר שנים ומטה, קרוב ליובל שנים קשורים חיי במלחמת יום הכיפורים. ישנם ימי הזיכרון, החברויות והמפגשים, החוויות המשותפות, הזיכרונות והשריטות שנושא עמו כל מי שהשתתף בה. אצלי — היא גם השתלבה בדרכי האקדמית, עיצבה אותה ומילאה בה תפקיד נכבד. לחמתי במלחמה במסגרת גדוד הצנחנים 890 שאליו הצטרפתי ביום שפרצה. בשבוע האחרון שלה, ועוד שבועיים אחריה, פיקדתי על פלוגה ג' בגדוד, שמפקדה, אהרון מרגל ז"ל, נפל בקרב בחווה הסינית. במשך שנה ורבע אחרי המלחמה סייעתי לחקירתה בוועדת אגרנט. שנים רבות לימדתי קורסים על המלחמה במכללה לביטחון לאומי, בתוכנית ברק של בית הספר לפיקוד ומטה ובמחזורים הראשונים של המכללה לפיקוד טקטי. במשך השנים גיבשתי תובנות על המלחמה, על מה שאירע בה ועל מה שקרה לפניה והתכוננתי לחקור אותה מפרספקטיבה היסטורית. לפני שנים אחדות יצא לאור ספר שכתבתי על גדוד 890 במלחמה.1

    כהתנסות אישית, המלחמה היתה בשבילי חוויה קשה, אם כי לא טראומטית. התנסיתי פעמים אחדות בלחימה לפניה, וגם חוויתי כישלון בתקרית שהיתה לי בשנת 1964 כתוצאה מטעות בניווט שלי כמפקד מחלקה בגבול הסורי. בתקרית ההיא חשתי את כובד האחריות המונחת על מפקד ואת בדידותו, ואחריהם את רגשות האשם, אולי אף יותר מאשר במלחמה שבה לא הייתי אחראי לבדי, אלא חלק ממסגרת רחבה יותר. לחיילים הסדירים שעמם לחמתי, כמו לצבא הסדיר כולו שספג את המהלומה הראשונה שלה, המלחמה היתה טראומטית, למי יותר ולמי פחות, וגם מי שלא חווה הלם קרב ממש יצא ממנה טעון חוויות קשות במידה זו או אחרת. אם מלחמת יום הכיפורים לא הטביעה בי יותר שריטות מכפי שיש לי, הרי זה תודות לשני אנשים. האחד הוא המג"ד איציק מרדכי, שנתן בי אמון והפקיד אותי על פלוגה ג'. תפקיד המ"פ והאחריות הכרוכה בו העסיקו את כל מאודי עד לסיום הקרבות ובימים שאחריהם ומנעו ממני לשקוע במרה שחורה. השני הוא חיים לסקוב, המנטור של הדוקטורט שלי, שיזם את גיוסי לעבודה בוועדת אגרנט שבועות מעטים לאחר הפסקת האש.

    העבודה בוועדה חסכה ממני במידה רבה את הדיסוננס שלאחר המלחמה. הייתי אז בתחילתה של עבודת דוקטור על תולדות ההתנדבות לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ויצא לי כבר שם של מי שיודע להשתלט על כמויות גדולות של חומר מקורות, לארגן ולעבד אותו. הוגדרתי "עוזר מדעי לוועדה", ותפקידי היה לארגן את החומר שזרם אליה באופן שיהיה אפשר להתמצא בו ולשלוף ממנו את הנתונים והמסמכים הנחוצים. במהלך עבודתה של הוועדה התרחבו תפקידי ולקראת חקירת אירועי הלחימה הצטרף לצוות מפקדי לשעבר וחברי יעקב חסדאי.

    במשך חמישה־עשר חודשים, מתחילת דצמבר 1973 עד סוף פברואר 1975, זכיתי לעבוד במחיצתם של חמישה אנשים משכמם ומעלה. אין זה אומר שלא טעו או שלא היו להם חסרונות. אני כותב את הדברים דווקא מתוך מוּדעוּת לטעויותיהם ולחסרונותיהם ובידיעה שאין אנשים מושלמים. מלבד הזכות הזו, העבודה בוועדה היתה שער כניסה יחיד במינו לקריירה מחקרית של היסטוריון.

    בוועדה התאפשר לי לבחון את חומר המקורות הארכיוני בזמן כמעט אמתי, בלי להמתין עשרות שנים לפתיחתו כמקובל (חלקו הגדול עדיין לא נגיש, ורק לאחרונה מתחיל להיפתח בקצב מהיר קצת יותר). עם זה, למדתי את חשיבותה של הפרספקטיבה לעבודת ההיסטוריון, פרספקטיבה שלא יכלה להיות לוועדה, וחוויתי בשנים שלאחר מכן את התסכול של מעקב אחרי היווצרות פרספקטיבה מעוותת כתוצאה מאי־ידיעת העובדות או מסילופן המכוון.

    היתה לי הזדמנות נדירה להשוות בזמן כמעט אמתי את התיעוד בן הזמן לעדויות המבוססות על זיכרונם של אנשים ונגבות כעבור חודשים אחדים (קל וחומר כעבור עשרות שנים). למדתי שככל שמדובר בחשיפת העבר, יש להתייחס לזיכרון בספקנות רבה ולהמעיט ככל האפשר בשימוש בו גם אם יש נסיבות שבהן אי אפשר לוותר עליו כליל. התאפשר לי לעבוד לא רק עם חומר מקורות שכבר נפתח לעיון הציבור ונתקלים בו אגב חיפוש בארכיון או במקומות אחרים, אלא לדרוש ולקבל כל חומר שיכולתי להניח שקיים במקום כלשהו במערכות המדינה. פריווילגיה כזו אין להיסטוריון המגיע לארכיון כעבור עשרות שנים והוא כפוף לזמינותו של החומר ולקצב פתיחתו.

    בוועדה למדתי על ההבדל בין חשיבה משפטית לחשיבה היסטורית. החשיבה המשפטית מבוססת על הנחה כי לכל סוגיה יש פתרון משפטי. לא, אין כוונתי למחלוקת, הקיימת גם בקרב משפטנים, אם "הכול שפיט". זו מתייחסת לשאלה אם מתפקידו של השופט לפסוק ולהכריע בכל סוגיה המובאת לפניו, ולא כאן המקום להיכנס אליה. אני מתכוון ליכולת של הדיסציפלינה לתת, בכלים שפיתחה, תשובות לכל עניין, בלי קשר לזמן, להיקף, לנורמות, לאמונות ולדעות או למגבלות מוסריות. מלבד ההנחה הזאת, חשיבה משפטית נשענת על קבילות ראיות, על עקרון סופיות הדיון ועל המתח שבין עשיית דין לעשיית צדק. חשיבה היסטורית, לעומת זה, מכירה במגבלות, בהשארת שאלות פתוחות ובדיונים שמסקנותיהם משתנות מפעם לפעם ואינם מסתיימים לעולם.

    בעת עבודתנו המשותפת בוועדת אגרנט, התדיינו בינינו לא מעט, יעקב חסדאי המשלב את שתי צורות החשיבה הנזכרות ואני, בשאלה אם וכיצד אפשר להסביר את האופן שבו נכנס צה"ל למלחמה ופעל בה. יעקב חתר לגלות ולחשוף את אותה נקודה ארכימדית, שאם תתגלה תסביר את כל מה שקרה או את רובו. אני סברתי שאין נקודה כזאת: היכן שתנעץ אצבע תמצא ריקבון או מחדל בדרגה כזו או אחרת, ולכל אחד מהם שורשים וסיבות משלו.

    במהלך העבודה ניסינו פעמים אחדות לשכנע את חברי הוועדה ששורשיהם של עניינים מסוימים שקרו לפני המלחמה ובמהלכה נעוצים בשלהי שנות השישים או בתחילת שנות השבעים ויש לבדוק אותם מאותם זמנים, בשעה שהוועדה קבעה את המועד המוקדם ביותר לבדיקותיה בכניסתו של דוד אלעזר לתפקיד הרמטכ"ל ב־1 בינואר 1972. התשובה הקבועה היתה: אנחנו ועדת חקירה ממלכתית ולא ועדה היסטורית, החקירה חייבת להימשך זמן סביר ואיננו יכולים ללכת אחורה בלי גבול.

    מאורעות טקטוניים מחוללים שינויים טקטוניים, וחקר מאורעות בסדר גודל כזה אכן אינו עניין לוועדת חקירה בעלת מנדט נוקשה ומוגבל אלא למחקר היסטורי שגבולותיו גמישים. במקרה של מלחמת יום הכיפורים, המחקר על אירועי המלחמה ועל הטראומה שחוללה בקרב מי שלחמו בה, הקדים את המחקר על השנים שקדמו לה. הארכיונים נפתחו ונפתחים במשורה, אך ביתר נדיבות לגבי ימי המלחמה מאשר לגבי הרקע והגורמים לה, ואילו הטראומה נגישה לחוקרים מכיוון שאינה תלויה בארכיונים אלא בסוגי מקורות אחרים, שבדרך כלל אין עליהם חיסיון (למעט, לעתים, מטעמי צנעת הפרט). הוועדה צדקה אפוא, אך אני יצאתי בתחושה של החמצה, ומאז רק התחזקה דעתי שאת שורשי הבעיות שנחשפו במלחמת יום הכיפורים יש לחפש בשנים שקדמו לה.

    בתודעה הישראלית עברה מלחמת יום הכיפורים גלגולים אחדים, ובמשך קרוב לחמישים שנה החליפה או, נכון יותר, צברה כמה דימויים. דימויה הראשון, שנוצר עוד בימי המלחמה, היה של מחדל, והספר הראשון שהתפרסם עליה נשא את השם הזה.2 מהותו של המחדל השתנתה במרוצת השנים, אך בכל צורותיו של המושג תפס המודיעין מקום מרכזי. תוצאת לוואי של המחדל המודיעיני בדימוי הזה של המלחמה היו הכישלונות המבצעיים בראשיתה והקושי של צה"ל לשוב לשיווי משקל בהמשכה.

    ספרות האפולוגטיקה שנכתבה על המלחמה יצרה את דימויה השני כניצחונו הגדול ביותר של צה"ל, והתפתחה מלמעלה כמענה לצמיחה מלמטה של דימוי המחדל. היא ביקשה להכחיש את המחדל ולתרץ את ההערכות וההחלטות שקיבלו נושאיה, שלרוב היו גם כותביה, בחודש שקדם למלחמה. היא הודתה בהפתעה ובקשיים שנגרמו בעטיה בשלבים הראשונים של המלחמה, אך בעיקר הדגישה את ההישגים בהמשכה. היא תיארה את המלחמה כניצחון הגדול ביותר בתולדותיו של צה"ל דווקא בגלל תנאי הפתיחה הקשים, מתוך השוואתם למצב הצבאי בסיום המלחמה ולמרות מחיר הדמים ששולם בה. היא התעלמה מן ההשוואה הרלוונטית יותר בין הציפיות מצה"ל לפני המלחמה לבין ביצועיו במהלכה ואי־יכולתו להביא להכרעה בסופה.3

    הזעזוע שגרמה המלחמה למי שלחמו בה נמשך שנים רבות אחריה. מקומו בתודעה הלאומית אמנם מתכווץ עם חלוף הזמן ועליית משקלו היחסי של ציבור שלא היה שותף לחוויות הקשות, אך בקרב שכבת הגיל של ותיקי המלחמה הוא רק מתרחב. בשתי רמות, הלאומית והאינדיווידואלית, מלחמת יום הכיפורים נתפסה במשך שנים רבות כטראומה האולטימטיבית. הטראומה תוארה בכתבים רבים של לוחמים, בזיכרונות אישיים, בכתבות ובראיונות בעיתונות הכתובה והמשודרת, בסרטים דוקומנטריים ועלילתיים, ביצירות ספרותיות ובמחקרים היסטוריים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים. מחקרו של גדעון אביטל־אפשטיין — אף הוא בוגר הקרב של גדוד 890 בחווה הסינית — מנתח את התופעה ואת הכתיבה עליה מרוב צדדיה. מאז שיצא ספרו לאור עלה מאוד משקלה של המרשתת בחיינו, ומטבע הדברים המלחמה הולכת ותופסת גם בה מקום מרכזי באתרים של ותיקי קרבות ושל יחידות, ובקבוצות של זיכרון.4

    הגל ההיסטוריוגרפי הנוכחי במחקר של תקופת בין המלחמות מתאר את מלחמת יום הכיפורים כמלחמת ברירה — מטבע לשון שנכנסה לשימוש אחריה, בעת מלחמת לבנון הראשונה, ובאה לרמוז על מניעים פוליטיים בהחלטה לצאת למלחמה. ראשונים להעלות את הטענה הזאת היו יוסי ביילין וגד יעקובי בשנות השמונים של המאה הקודמת. הם התבססו בעיקר על זיכרונם כמי שהיו אז בתוך העשייה הפוליטית, ומקורבים, האחד לשמעון פרס והשני למשה דיין.5 בהמשך אימצו חוקרים אחדים את עמדתם של מבקרי מדיניות הממשלה מאז מלחמת ששת הימים, עמדה שהתרחבה לחוגים נוספים בעקבות מלחמת יום הכיפורים. חוקרים אלה מבקשים לתת תוקף היסטוריוגרפי לעמדה פוליטית שהושמעה ועדיין מושמעת מעל הבמות התקשורתיות. הם טוענים כי היה אפשר להגיע עוד לפני המלחמה להסכם שלום כמו זה שהושג עם מצרים בקמפ דייוויד — ובמשתמע, לחסוך את המלחמה ואת קורבנותיה — אלמלא התעקשו ראש הממשלה גולדה מאיר והשרים הקרובים אליה לדחות שתי הצעות שלום מצריות שהוגשו, האחת באמצעות יארינג בפברואר 1971 והשנייה באמצעות חאפט' איסמעיל וקיסינג'ר בפברואר 1973, והיו זהות כמעט למה שהוסכם עליו בהסכם השלום שנחתם בשנת 1979.6

    בשנים האחרונות ניכר שינוי במגמה ופרסומים שיצאו לאור לאחרונה מציגים תמונה רחבה, מאוזנת וגם אמינה יותר של המהלכים הדיפלומטיים שקדמו למלחמת יום הכיפורים.7 בפרקים המדיניים של הספר הזה אשתדל להראות כי הטיעונים על דחיית הצעות השלום אינם מחזיקים מים ומדובר בשלום מומצא שלא הוצע על ידי מצרים לישראל או לארצות הברית ולכן גם לא נדחה על ידן. אף על פי כן, ההאשמות האלו קיבלו תהודה רחבה בתקשורת ונקלטו בציבור רחב שמאז המלחמה ראה במדינאים את האחראים למחדל, ועתה גם תלה בהם את האחריות לעצם התרחשות המלחמה בשל החמצת ההזדמנות לשלום כביכול.

    למיטב הכרתי, מלחמת יום הכיפורים לא היתה אף אחד מכל הדימויים או התוויות שדבקו בה. תוצאותיה לא נבעו ממחדל מודיעיני ערב פרוץ המלחמה אלא משורה ארוכה מאוד של תפיסות, קונספציות, מעשים ומחדלים מודיעיניים, צבאיים ומדיניים, שראשיתה בקיבוע דמותו של החייל הערבי ביום השביעי של מלחמת ששת הימים בדמות הבורחים בסיני והשבויים בעתלית, המשכה בפעולת כראמה במרס 1968 (שהיתה אות אזהרה ראשון, שלא הוכר ככזה, מפני שיכרון הכוח שאחז את הצבא), בתופעות שנחשפו במלחמת ההתשה ובדרך שהמלחמה ההיא קובעה בתודעת הצבא והציבור. צה"ל שיחק שחמט עם עצמו והתאים לעצמו את מהלכי היריב. הוא התכונן למלחמה שהיתה, והיה זה מעשה מורכב, מחושב ומתוכנן לאורך שנים, ולא מחדל בהיסח הדעת שנמשך ימים אחדים ערב המלחמה.

    המלחמה היתה רחוקה מלהיות "ניצחונו הגדול ביותר של צה"ל" כפי שספרות האפולוגטיקה והממסד הצבאי, הפוליטי והתקשורתי הציגו אותה אחריה.8 היא לא היתה כזאת במונחים אובייקטיביים וודאי לא מול המטרות שצה"ל הציב לעצמו למקרה שתפרוץ. היא ארכה פי שלושה מהמצופה, היו בה הצלחות וכישלונות, מחירה בדם ובדמים היה גבוה, ולאחר שההרתעה וההתרעה קרסו עוד לפני שפרצה, גם לא הושגה בה הכרעה. בניגוד למלחמת ששת הימים, לצד הערבי היתה יכולת להמשיך בלחימה גם אחרי שהושגה הפסקת אש, כפי שהראו מלחמות ההתשה בסיני ובמובלעת בגולן. קולות בצבא שכפרו בנרטיב "הניצחון הגדול ביותר", כמו יעקב חסדאי או, מאוחר יותר, עמנואל ולד, נדחקו ממנו. הביקורת עליו, במידה שנשמעה, היתה מינורית ומאופקת.

    המלחמה השאירה כ־2,700 משפחות שכולות, אלפי פצועים שחלקם ממשיכים לשאת את נכותם, כמה מאות, שעם הזמן הפכו לאלפים, של מוכי הלם קרב קליני ועשרות אלפי לוחמים ומפקדים שקרוב לחמישים שנה אחריה עדיין נושאים עמם צלקות, שאלות, חוויות ורגשי אשמה שטורדים את מנוחתם ומשפיעים על חייהם. תוצאות אלה מאפיינות כל מלחמה ואינן מיוחדות למלחמת יום הכיפורים. ברמה האישית, הן מלוות, בדרגות עוצמה שונות, את מהלך חייו של כל מי שהשתתף בלחימה, לא רק במלחמות כוללות אלא גם בתקריות בין מלחמות ובאירועי טרור, אבל כל אלה עדיין לא משדרגים מלחמה מטראומה אישית ללאומית.9

    האמירה שנפוצה אחרי המלחמה מפי לא מעט לוחמים שאמרו כי עכשיו הם מתחילים להבין את השואה, או את מי שעבר אותה וניצל, מעידה על בורות בהבנת השואה, ולא על החוויות הטראומטיות שעברו. טראומות לאומיות בתולדות ישראל היו מלחמות החורבן בתקופה העתיקה, הפוגרומים שליוו את מסע הצלב הראשון והמגפה השחורה בימי הביניים, גזרות ת"ח ות"ט בראשית העת החדשה, הפוגרומים במזרח אירופה בעקבות מלחמת העולם הראשונה ומעל כולם, השואה במאה העשרים. עם כל הכבוד, מלחמת יום הכיפורים רחוקה מרחק רב מן הקטגוריה הזאת. הטראומה הלאומית כביכול היתה מניפולציה עיתונאית, טלוויזיונית, קולנועית וספרותית, שנוצרה מהיסטריה ושיקפה אותה. מדינת ישראל ידעה בתולדותיה הקצרות מלחמות קשות, ומלחמת יום הכיפורים לא היתה הקשה והעקובה מדם שבהן. בעוצמת הלחימה ובמספר האבדות ליום לחימה, מלחמת ששת הימים המפוארת לא היתה רחוקה ממנה, והיא כלל אינה בת השוואה למלחמת העצמאות.

    מלחמת יום הכיפורים ודאי לא היתה "מלחמת ברירה". מלחמה שהאויב יזם היא מלחמת מגן ואינה יכולה מעצם טבעה להיות מלחמת ברירה. הטענות כאילו היא היתה כזו נגועות בלא מעט מניעים נסתרים, החל בהתחשבנות עם שר הביטחון משה דיין על האופן שבו הגיע לתפקידו ערב מלחמת ששת הימים, וכלה בראיית מהותו של המפעל הציוני ומטרותיו, כולל מגוון של מניעים נוספים בין שני הקטבים האלה. הטוענים שזו היתה מלחמת ברירה אינם שונים מאלה שבהם הם תולים את הבחירה בברירת המלחמה: אלה גם אלה סבלו וסובלים מן ההיבריס שהשתלט על החברה הישראלית בעקבות מלחמת ששת הימים ומן האשליה שישראל היא מעצמה שעל פיה יישק דבר והכול תלוי בה, בהתנהגותה ובעמדותיה. לשיטתם של המבקרים, שלום הוא עניין חד־צדדי הנתון אך ורק בידיה של ישראל. לעמדות הצד הערבי ולהתנהגותו, או לאלו של המעצמות, אין חלק בעניין. המציאות שהובילה למלחמה היתה, לדעתי, הפוכה: לישראל ולמעצמות היה אמנם חלק ביצירתה, אבל עיקר המובילים למלחמה היו ונשארו העמדות וההתנהלות של הצד הערבי.

    בניגוד לביקורת הציבורית הקשה, ולעתים מוגזמת, שהוטחה במדינאים הישראלים שכיהנו בזמן המלחמה ולפניה, במי יותר ובמי קצת פחות, ביקורת אשר התחילה כבר במהלך המלחמה ונמשכה בשנים שאחריה — תחילה בתקשורת ואחר כך גם במחקר שניזון ממנה והזין אותה — היחס לצבא בכל הנוגע לנסיבות פריצתה של המלחמה ולביצועיו בהמשכה היה סלחני ואפילו מגונן. האופן שבו ראה צה"ל את המלחמה הבאה, בנה את כוחו ונערך לקראתה, קבע את סדרי העדיפויות שלו מולה, עקב אחרי השינויים בצד השני של הגבעה והתאים את עצמו אליהם, כל אלה כמעט ולא נחקרו עד עתה, ודאי לא מחוץ לצבא. בתוך צה"ל החלה הפקת הלקחים ברצינות רק לאחר שמלחמת לבנון חשפה כי מעט מאוד השתנה בצבא בעקבות מלחמת יום הכיפורים. בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה נעשתה בצבא עבודה מקיפה ורצינית של הפקת לקחים, אך היא התרכזה יותר בלקחים מאירועי המלחמה מאשר בלקחי התקופה שקדמה לה, באופן שבו הוכן הצבא למלחמה ובתהליכים שעבר בין המלחמות.

    ***

    באחד הימים האחרונים של מלחמת יום הכיפורים עצר הגדוד לשהיית לילה במתחם מצרי ממערב לתעלת המים המתוקים המקבילה לתעלת סואץ. אחרי שהסתיימו התדריכים והפלוגה התארגנה ללינה, התמקמתי עם הקשר והרץ שלי בבונקר מצרי שהיה ככל הנראה בונקר של קצינים. התגלגלו בו ספרים רבים מן הסוגה של ספרות צבאית מקצועית, כזו שמחלקת ההדרכה של צה"ל היתה מפיצה מפעם לפעם על צה"ל, ואמ"ן היה מפיץ על האויב, וכל חיל היה מפיץ בתחומו המקצועי. דפדפתי בהם ונדהמתי לראות עד כמה הם היו שימושיים לשוכני הבונקר הזה בעבר. הם היו מלאי הערות והתייחסויות בשוליים, וניכר היה שבעליהם קראו אותם ולמדו מהם. מתהפך בשק השינה שלי לפני שנרדמתי, ניסיתי להיזכר מתי נתקלתי בפעם האחרונה בקצין שדה בצה"ל קורא ספרות מקצועית, בקו או בבסיס. הרחקתי עד הקיץ של שנת 1965 ונזכרתי בסמג"ד גדוד 50 משה פלס (סטמפל), שנהרג בהיותו מפקד הגדוד במרדף בנחל בזק בקיץ 1968, והוא חוזר מתדריך הכנה לפו"ם עם ערמה ענקית של ספרים, מסדר אותם בחדרו ומעיין בהם בשקדנות בכל רגע פנוי, בימים ובלילות, עד שסיים את תפקידו והלך לפו"ם.

    אנקדוטה זו בבונקר המצרי נחרטה בזיכרוני. נזכרתי בה לא מזמן כשהתפרסמו מאמציו של הרמטכ"ל הנוכחי, רא"ל אביב כוכבי, לעודד את הקריאה בקרב קציני צה"ל. לקראת סוף העבודה על הספר הזה היא צפה ועלתה מחדש כאשר נתקלתי בשיחה שלהלן בין אחד מאוספי החומר מטעם ועדת אגרנט ובין קצין בכיר בתפקיד מפתח: "ש. הראית את החוברת הדנה בתפיסת המתקפה של המצרים בהוצאת אמ"ן, 1971? ת. לא. ש. הראית את החוברת הדנה בצליחת מכשולי מים על ידי צבא ברית המועצות? ת. לא. ש. הראית חוברת הדנה בצליחה על ידי צבאות ברית ורשה? ת. לא." דוגמאות נוספות לתשובות כאלה שמעו חברי הוועדה, או אוספי החומר מטעמה, ממפקדו של אותו קצין ומקצינים נוספים.10

    צבא אינו ארגון אינטלקטואלי ולא של אינטלקטואלים וטוב שכך, אך חשוב שיהיו בו קצינים בעלי שאר רוח שיגוונו את הגלריה האנושית של הקצונה הבכירה. כל צבא, ובכלל זה גם צה"ל, השכיל לשמר בתוכו קצינים כאלה, עד לדרגים הבכירים ביותר, ויצא נשכר מכך. עם זה, יכולתם של צבאות לא נמדדת על פי האינטלקט, אלא על פי המקצועיות והתושייה, ואת האנקדוטה שלמעלה הבאתי על מנת להמחיש את השינוי שעבר צה"ל בתחום הזה לאחר מלחמת ששת הימים.

    תושייה היא תכונה מוּלדת המתעצמת עם הניסיון. מקצועיות, לעומת זה, נלמדת בבתי ספר ובקורסים, ומושלמת בלימוד עצמי דרך קריאה וצפייה, וכמובן בהתנסות. עד מלחמת ששת הימים ידע צה"ל לשמור על איזון בין מקצועיות ותושייה, אף כי אילוצים שונים חייבו אותו לעתים להעדיף את התושייה והאלתור על כללי המקצוע הצבאי. אחרי המלחמה, האילוץ הפך לאידיאל וההתנסות האישית דחקה את המקצועיות המבוססת על למידה מניסיון אוניברסלי, ואת תורות הלחימה, הפיקוד והשליטה. חולשתה העיקרית של ההתנסות כרכיב מרכזי של הכשרה היא בכך שהיא מוכוונת למלחמה שהיתה, שהרי בה התנסו רבים, ולא למלחמה שתהיה ואיש עוד לא התנסה בה.

    גידולו של הצבא בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, ועליית משקלם של הביטחון השוטף ושל התעסוקה המבצעית בכלל פעילותו, קיצרו את זמני ההכשרה וזירזו את התהליך. משך הזמן המושקע בהכשרת קצין בצבאות העולם נע בין חמש לעשר שנים מתוך קריירה של שלושים עד ארבעים שנה. בהכשרתו של קצין בצה"ל — בהנחה שעבר את כל הקורסים האפשריים (קצינים, מ"פים ופו"ם), הנחה שלא היתה נכונה בתקופה שלפני המלחמה לגבי רבים, ובכללם מן המוכשרים והמצליחים — הושקעו לכל היותר שנתיים מתוך עשרים וכמה שנות שירות (עד דרגת אלוף משנה) והיתר הושאר להתנסות וללימוד עצמי. בשורה התחתונה, בהשוואה לצבאות העולם, שבהם חלק ניכר מן ההכשרה גם נעשה בבתי ספר ובאקדמיות ולא בקורסים, צה"ל היה אז צבא של חובבנים גם אם היו לו יתרונות בתחומים לא מעטים אחרים. יתרונותיו נבעו בעיקר מן הניסיון הקרבי שצבר בארבע מלחמות ובפעולות רבות ביניהן, ומהיותו צבא העם שניקז אליו בשירות חובה ומילואים את מרב הכישרונות הלאומיים.

    אחרי מלחמת ששת הימים נחלש מעמדה של התורה הצבאית, ומשקלם של עקרונות אוניברסליים פחת בהשוואה למשקל אישיותו של המפקד ורצונו השרירותי. הצנטרליזם ונוחות השליטה הפכו לשיקול מרכזי בקבלת החלטות. התערער האיזון בין צורכי המפקד, שתמיד ישאף לדחות את החלטתו ככל האפשר כדי לרכז מידע ונתונים נוספים ולנצל את הזמן הנוסף למחשבה מהי ההחלטה הטובה ביותר שיוכל לקבל, ובין צורכי הגייסות, שתמיד ישאפו לקבל את החלטת המפקד, שהיא המשימה עבורם, מוקדם ככל האפשר כדי שיוכלו לנצל את הזמן לתרגולים, למודלים ולהכנות אחרות ולצאת מוכנים יותר למשימתם. ביטויו הקיצוני של ערעור זה היה בהתנהלותו של הצבא ב־6 באוקטובר 1973, כאשר האחרונים לדעת על המלחמה העומדת לפרוץ היו אלה שפגשו בה ראשונים.

    לפני מלחמת ששת הימים צה"ל היה צבא שהתאמן לקראת מלחמה והקדיש להתכוננות אליה את עיקר מאמציו. לאחר מלחמת ששת הימים הוא היה לצבא שחלק ניכר ממשאביו, מזמנו ומן האנרגיות שלו הוקדשו לתעסוקה מבצעית שוטפת, לכוננות על חשבון ההתכוננות. המשמעות של נתון זה נוגעת בין שאר הדברים לרוחו של הצבא: יחידה מתאמנת היא יחידה הישגית, שבה כל מפקד קובע לפקודיו רף גבוה יותר מתוך תחרות עם עמיתיו ומשחרר בשמחה את כל מי שאינו עומד ברף ומוריד את הרמה הממוצעת של יחידתו. על יחידה בתעסוקה למלא כמות נתונה של משימות והיא חייבת להתפשר עם הרמה כדי למלא אותן בלא לשחוק יתר על המידה את אנשיה, מה שעלול להגביר מעבר לסביר את העומס על הנותרים. התוצאה היתה התפתחות מנטליות של "איגוד מקצועי", של זכויות, תנאים ומכסות.

    מקצת מן התמורות שחלו באופיים של הצבא והחברה בעקבות מלחמת ששת הימים היו בלתי נמנעות ונגרמו במישרין על ידי תוצאותיה. אחרות לא היו הכרחיות ונבעו משיכרון הניצחון ב־1967. הבעיה לא היתה עצם התמורות, אלא חוסר המודעות למשמעותן והיעדר תרופות לחלק מהן ותשובות שיקטינו את נזקן של האחרות. ההלם שאחז בחברה הישראלית ובצה"ל בעקבות מלחמת יום הכיפורים עורר מחשבה והביא במרוצת השנים לתיקון סטיות אחדות מן המסלול בתחום המקצועי ובתחום הנורמטיבי. עיוותים אחרים בשני התחומים דווקא העמיקו מאז, כפי שהתברר במלחמות לבנון, באינתיפאדות ובמבצעים ברצועת עזה.

    תוצאות של מלחמות נקבעות בראש ובראשונה על ידי הדרג שבמגע עם האויב או, בפרפרזה על דברי מרסל פרוסט, על ידי מי שמסוגל להחזיק מעמד רבע שעה יותר מיריבו. דברים דומים מאוד לאלה של פרוסט שמעתי מהמח"ט עוזי יאירי בבוקר 18 באוקטובר 1973, בראש הגשר ממערב לתעלת סואץ, שנה וחצי לפני שנתקלתי בהם ביומנו של אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט של גטו ורשה, והם מלווים אותי מאז. יכולת העמידה של הדרג שבמגע מותנית בטיבן של ההחלטות המתקבלות על ידי הדרג הפוקד במהלך מלחמה, מערכה או קרב. פן אחר של התוצאות, מחירן של מלחמות בדם ובדמים, נקבע בעיקר על ידי הדרגים שלמעלה, אלה שאחראים להכנתו של הרקע המדיני והמודיעיני למלחמה, להגדרת מטרותיה ויעדיה, לקביעת סדרי העדיפויות, לתכנון מבצעיה ולהכשרת הגייסות לקראתה, להספקת המידע הדרוש להם על האויב ודרכי לחימתו, לכשירות אמצעי הלחימה והציוד שיעמדו לרשותם ולמוכנותו וכשירותו של הצבא למלחמה בכלל — לא מלחמה במודל או במתאר מסוים, אלא כל מלחמה.

    מבחנו האמתי של צבא אינו במלחמה יזומה או בקרב יזום שבהם היוזם בוחר את המיקום והעיתוי, מצוות לו את הליהוק הטוב ביותר שעומד לרשותו, משלב בו את האמצעים המתאימים ביותר ומכין אותו לקראת הקרב. מבחנה של יחידה צבאית ושל צבא בשלמותו הוא בקרב היתקלות שבו האויב הוא שבוחר את המיקום והעיתוי, את ציוות הכוחות ואת ציודם, ואת שיטת הלחימה שינקטו. מבחינת צה"ל כולו, מבחן מלחמת יום הכיפורים היה מבחן של היתקלות, וכיתת החוד שנתקלה היתה גדוד המילואים 68 של החטיבה הירושלמית ולא גדודי הצנחנים שנועדו לתפוס את קו התעלה לקראת מלחמה יזומה או עם קבלת התרעה למלחמה.

    ***

    אני עוסק במחקר הנוכחי יותר מעשר שנים, על בסיס הידע המוקדם והתובנות שרכשתי בוועדה ובהוראה, ועל בסיס חומר המקורות שאספתי במשך שנים רבות. אחד הקשיים שנתקלתי בהם במהלך הכתיבה היה הצורך לבודד את עצמי ואת ההתנסויות שלי מן הכתיבה המחקרית, בידוד שהטפתי לו בספרי על הדיסציפלינה ההיסטורית.11 אני מקווה שהצלחתי לעמוד בדרישה הזאת במידה סבירה, ובכל מקום שסטיתי ממנה במתכוון הקפדתי לציין זאת. ברוב המקרים הגבלתי את הסטייה להערת שוליים ולא שילבתי אותה בטקסט.

    חלקו הראשון של הספר מתמקד במהלכים המדיניים שנעשו באותה התקופה ומציץ מדי פעם אל ההיערכות וההערכות הצבאיות. חלקו השני עוסק בהיערכות ובהכנות של שני הצדדים לקראת המלחמה, עם גיחות מתחייבות אחדות לתחום ההשקה בין הצבאי למדיני. הספר בנוי אמנם מבחינה עקרונית על ציר זמן, אבל מעורר מחשבות ומביא למסקנות שחורגות ממסגרת המרחב שהפרידה בין הספר הראשון והשני בטרילוגיה וממסגרת הזמן שהפרידה בין שני הספרים הראשונים ובין הספר הנוכחי. מכיוון שזהו חלקה השלישי של טרילוגיה, לא הגבלתי את עצמי ומדי פעם חרגתי ממסגרת הספר לתובנות ששייכות למחקר כולו. טענה מרכזית שלי היא, שמלחמת יום הכיפורים סימלה את קריסתה של תפיסת הביטחון של ישראל ואני מנסה לברר את חלקם של המודיעין, של המדינאים ושל הצבא בקריסה.

    הספרות הקיימת על התקופה שבה עוסק הספר הזה לוקה בלא מעט חוסרים, מקצתם סובייקטיביים כפי שאראה בגוף הספר, ומקצתם אובייקטיביים. האחרונים נובעים ממדיניות פתיחת החומר (או היעדרה) בארכיונים של המדינה וזרועותיה השונות, שמקשה מאוד על יצירת התמונה השלמה של האירועים כבסיס לניתוחם ולפרשנות שלהם, ומהחלטות מנהליות של גנז המדינה שכיהן עד שנת 2018, שנעות על הסקאלה שבין תמוהות למטומטמות. בפתיחת החומר שבארכיון המדינה חלה לאחרונה נסיגה משמעותית כאשר תיקים רבים, שנפתחו בעבר לעיונם של החוקרים, שבו ונסגרו בפני חוקרים שבאו אחריהם. לעומת זה חלה התפתחות לטובה בארכיון צה"ל ובמדיניות שחרור החומר שלו ומאמציו לבוא לקראת החוקרים.

    מקצת מגבלות הגישה לחומר הישראלי המדיני ניתנות לעקיפה על ידי פנייה לארכיונים זרים, בעיקר אמריקאיים, אבל רוב החוקרים מעדיפים את הפנייה לזיכרונות, לאוטוביוגרפיות ולביוגרפיות, ולתיעוד בעל פה, הזמינים להם יותר. כתוצאה מכך, המחקר ממוקד בצד הישראלי של הגבעה וחלק מן החוקרים מתייחסים אל האירועים כאילו התרחשו בבועה ישראלית סגורה, אלא שהנושא הוא דמוי מרובע בעל ארבעה קודקודים: ישראלי, ערבי, אמריקאי ורוסי. מגבלות הגישה לחומר אינן מאפשרות טיפול זהה בארבעתם ולכן אין זה ריבוע או מלבן אלא טרפז. על אף שהשתדלתי לגעת בכל ארבעת קודקודיו, הספר ממוקד באופן טבעי בישראל ובארצות הברית והחומר שהוא מתבסס עליו הוא ברובו המכריע מכלי ראשון, בין שמדובר בחומר ארכיוני ובין שבעדויות בעל פה, שכולן לקוחות מתוך העדויות שניתנו בוועדת אגרנט או לאוספי החומר מטעמה. יתרונן של העדויות האלו בכך שנגבו זמן קצר לאחר האירועים ותחת האוטוריטה של הוועדה ושל התחייבות בהן צדק להעיד אמת. יתרון זה מאזן פחות או יותר את חסרונן העיקרי, שנעוץ במוטיבציה של העדים להגן על עצמם, על שיקוליהם ועל החלטותיהם ולעתים גם להשחיר פני אחרים, מוטיבציה שאפשר בנקל לעמוד עליה מקריאה בין השורות של העדויות.

    לצערי, איני יכול לומר שהעמקתי בבחינת החומרים הערבי והסובייטי באותה מידה שבה בחנתי את החומרים הישראלי והאמריקאי. החומר הזמין על הצד הערבי עוסק בעיקר במצרים. מלבד מסמכי שלל, הוא מורכב מהיסטוריות רשמיות בעייתיות, מצרית וסורית, מזיכרונות, מעיתונות, מנאומים פומביים, מחומר ארכיוני בריטי ואמריקאי, וממעט ספרות מחקרית. המהלכים הסובייטיים מתוארים ומנותחים בעיקר על סמך חומר ארכיוני אמריקאי או חומר רוסי אקראי. במקרים לא מעטים קשה לאמת את הדברים, וצריך להעמיק בקריאה בין השורות, להימנע מקביעות מוחלטות ולהשאיר פתח, ולו צר, לאפשרויות חלופיות.

    במצב הזה אין אפשרות לנתח על בסיס חומר מקורות תיעודי היבט אחד של יחסי ישראל ומדינות ערב, שהתנהלו בשנים ההן גם בהקשר רחב יותר של המלחמה הקרה והיציאה ממנה. דיון בהקשר הזה מחייב גישה רחבה לתיעוד מדיני סובייטי שאינה אפשרית כיום, ובחינה של תיעוד אמריקאי רחב בהרבה מכפי שנעשתה. השאלה עד כמה ישראל היתה מודעת למשחק הכוחות בין המעצמות ועד כמה הוא השפיע על שיקוליה ובאיזו צורה, תצטרך להמתין למחקר נוסף שאולי ישנה בבוא הזמן כמה מהפרדיגמות המקובלות כיום.

    הספר הזה, כחלק מן הטרילוגיה, נכתב בסיוע מענק מחקר נדיב של הקרן הלאומית למדע. על סיוע בהשגת חומרי מקורות מארכיון צה"ל ומארכיון המדינה אני חייב תודה עמוקה לאור פיאלקוב מהמרכז לחקר מלחמת יום הכיפורים ולד"ר חגי צורף מארכיון המדינה. ידידי סם ברונפלד קרא אחדים מן הפרקים והעיר להם הערות בונות, ובכלל תרם לי בדרך מחשבתו הכלכלית השונה משלי. חברי פרופסור יוסי בן־ארצי קרא במהלך הכתיבה את פרקי הספר ואני מודה לו על הזמן שהשקיע ועל הערותיו המחכימות והמועילות. תודה גם לפרופסור יגאל שפי, לד"ר יעקב חסדאי ולד"ר חיים בנימיני שקראו פרקים מהספר, העמידו אותי על כמה טעויות והוסיפו לי תובנות חשובות. בסופו של דבר, אחרי כל הסיוע והמשובים, האחריות לכתוב כולה שלי ושלי בלבד.

    1 יואב גלבר, לחימת גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים, מערכות, תל אביב 2015.

    2 ישעיהו בן־פורת, יהונתן גפן, אורי דן, איתן הבר, חזי כרמל, אלי לנדאו ואלי תבור, המחדל, הוצאה מיוחדת, תל אביב 1973.

    3 בין השאר: חיים הרצוג, מלחמת יום הדין, ידיעות אחרונות, תל אביב 1974; משה דיין, אבני דרך, ידיעות אחרונות, תל אביב 1975; חנוך ברטוב, דדו — 48 שנה ועוד 20 יום, דביר, תל אביב 1978.

    4 גדעון אביטל־אפשטיין, 1973 — הקרב על הזיכרון, שוקן, תל אביב 2013; ראו גם: זאב דרורי ומשה שמש (עורכים), טראומה לאומית: מלחמת יום הכיפורים אחרי שלושים שנה ועוד מלחמה, שדה בוקר, 2008.

    5 יוסי ביילין, מחירו של איחוד: מפלגת העבודה עד מלחמת יום הכפורים, רביבים, תל אביב 1985; גד יעקובי, כחוט השערה: איך הוחמץ הסדר בין ישראל למצרים ולא נמנעה מלחמת יום הכיפורים, עידנים, ירושלים 1989.

    6 אורי בר יוסף, ״בין מלחמה לשלום: הצעת ההסדר המצרית מפברואר 1973, הדחייה הישראלית ומלחמת יום כיפור כמלחמת ברירה״, אלפיים; כתב עת רב־תחומי לעיון, הגות וספרות 31, (תשס"ז), 2007, עמ' 140-125; בועז וונטיק וזכי שלום, מלחמת יום הכיפורים — המלחמה שאפשר היה למנוע: כיצד הוכשלו המאמצים להסדר מדיני לפני מלחמת יום הכיפורים, רסלינג, תל אביב 2012; יגאל קיפניס, 1973: הדרך למלחמה, דביר, אור יהודה 2012; אורי בר יוסף, ״מלחמת יום הכיפורים והמודיעין: ההיסטוריוגרפיה של מלחמת יום הכיפורים — דיון מחודש במחדל המבצעי והמדיני״; עיונים בתקומת ישראל, תשע"ד, 2013, עמ' 33-1; יגאל קיפניס, ״המפנה בחקר הנסיבות לפרוץ מלחמת יום הכיפורים״, עיונים בתקומת ישראל 26, 2016, עמ' 80-41.

    7 מאיר בוימפלד, קפיצה למים הקרים: המגעים המדיניים בין ישראל, מצרים וארצות הברית בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, 1973-1970, שני כרכים, אפי מלצר בע"מ, רעות־מודיעין 2017; חגי צורף, ״ממשלת גולדה מאיר לפני מלחמת יום הכיפורים — תשובה ליגאל קיפניס״, עיונים בתקומת ישראל, 28 (2018), עמ' 43-7.

    8 להצגה כזו ראו, למשל, דיין, אבני דרך, עמ' 688-681.

    9 עדנה לומסקי־פדר, כאילו לא הייתה מלחמה: תפיסת המלחמה בסיפורי חיים של גברים ישראלים, מאגנס, ירושלים 1998.

    10 עדות מ־17 בפברואר 1974, ארכיון צה"ל, תיק 383/1975/74 ועדויות לפני ועדת אגרנט, עמ' 3574-3569, אתר ארכיון צה"ל.

    11 יואב גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה: הדיסציפלינה ההיסטורית בעולם ובארץ, עם עובד, תל אביב 2007.

    יואב גלבר נולד בשנת 1943, לימד באוניברסיטת חיפה, ולאחר פרישתו לגמלאות — במרכז הבינתחומי בהרצליה. הוא פרסם ספרים ומאמרים רבים על תולדות היישוב ומדינת ישראל, שכמה מהם עוסקים בשורשי הסכסוך הישראלי־ערבי. בין ספריו: ״תולדות ההתנדבות לצבא הבריטי״, ״למה פירקו את הפלמ"ח״, ״מולדת חדשה״, ״שורשי החבצלת״, ״קוממיות ונכבה״, ״היסטוריה, זיכרון ותעמולה״, ״הזמן הפלסטיני״ ו״התשה״.

    עוד על הספר

    רהב יואב גלבר

    הקדמה

    הספר הזה הוא חלקה השלישי של טרילוגיה הבוחנת את מדינת ישראל ואת צה"ל בשנים שבין סיומה של מלחמת ששת הימים לפריצתה של מלחמת יום הכיפורים. החלק הראשון, התשה: המלחמה שנשכחה (דביר, 2017), עסק בהשפעותיה של מלחמת ששת הימים על החברה ועל הצבא בישראל, ובעיקר במלחמת ההתשה בחזית המצרית והשלכותיה. החלק השני, הזמן הפלסטיני: שלוש השנים שבהן הפכה ישראל כנופיות לעם (דביר, 2018), עסק במשולש היחסים המדיניים והצבאיים בין ישראל לבין ירדן והפלסטינים, כפי שהתפתח בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. החלק השלישי, הנוכחי, עוסק בדרך שעשו מדינת ישראל וצבאה מסיום מלחמת ההתשה ועד לפרוץ המלחמה הבאה. הוא אינו דן כמעט בדרג שבמגע עם האויב — למעט ביומיים שקדמו לפרוץ המלחמה — כי אינו מגיע לשלב הלחימה, אלא מתרכז בדרגים שמעליו, הצבאי והמדיני, שתפקידם היה להכין לקראתה את הדרג הלוחם.

    כמו רוב בני הדור שלי ודור הצעירים מאיתנו בתריסר שנים ומטה, קרוב ליובל שנים קשורים חיי במלחמת יום הכיפורים. ישנם ימי הזיכרון, החברויות והמפגשים, החוויות המשותפות, הזיכרונות והשריטות שנושא עמו כל מי שהשתתף בה. אצלי — היא גם השתלבה בדרכי האקדמית, עיצבה אותה ומילאה בה תפקיד נכבד. לחמתי במלחמה במסגרת גדוד הצנחנים 890 שאליו הצטרפתי ביום שפרצה. בשבוע האחרון שלה, ועוד שבועיים אחריה, פיקדתי על פלוגה ג' בגדוד, שמפקדה, אהרון מרגל ז"ל, נפל בקרב בחווה הסינית. במשך שנה ורבע אחרי המלחמה סייעתי לחקירתה בוועדת אגרנט. שנים רבות לימדתי קורסים על המלחמה במכללה לביטחון לאומי, בתוכנית ברק של בית הספר לפיקוד ומטה ובמחזורים הראשונים של המכללה לפיקוד טקטי. במשך השנים גיבשתי תובנות על המלחמה, על מה שאירע בה ועל מה שקרה לפניה והתכוננתי לחקור אותה מפרספקטיבה היסטורית. לפני שנים אחדות יצא לאור ספר שכתבתי על גדוד 890 במלחמה.1

    כהתנסות אישית, המלחמה היתה בשבילי חוויה קשה, אם כי לא טראומטית. התנסיתי פעמים אחדות בלחימה לפניה, וגם חוויתי כישלון בתקרית שהיתה לי בשנת 1964 כתוצאה מטעות בניווט שלי כמפקד מחלקה בגבול הסורי. בתקרית ההיא חשתי את כובד האחריות המונחת על מפקד ואת בדידותו, ואחריהם את רגשות האשם, אולי אף יותר מאשר במלחמה שבה לא הייתי אחראי לבדי, אלא חלק ממסגרת רחבה יותר. לחיילים הסדירים שעמם לחמתי, כמו לצבא הסדיר כולו שספג את המהלומה הראשונה שלה, המלחמה היתה טראומטית, למי יותר ולמי פחות, וגם מי שלא חווה הלם קרב ממש יצא ממנה טעון חוויות קשות במידה זו או אחרת. אם מלחמת יום הכיפורים לא הטביעה בי יותר שריטות מכפי שיש לי, הרי זה תודות לשני אנשים. האחד הוא המג"ד איציק מרדכי, שנתן בי אמון והפקיד אותי על פלוגה ג'. תפקיד המ"פ והאחריות הכרוכה בו העסיקו את כל מאודי עד לסיום הקרבות ובימים שאחריהם ומנעו ממני לשקוע במרה שחורה. השני הוא חיים לסקוב, המנטור של הדוקטורט שלי, שיזם את גיוסי לעבודה בוועדת אגרנט שבועות מעטים לאחר הפסקת האש.

    העבודה בוועדה חסכה ממני במידה רבה את הדיסוננס שלאחר המלחמה. הייתי אז בתחילתה של עבודת דוקטור על תולדות ההתנדבות לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ויצא לי כבר שם של מי שיודע להשתלט על כמויות גדולות של חומר מקורות, לארגן ולעבד אותו. הוגדרתי "עוזר מדעי לוועדה", ותפקידי היה לארגן את החומר שזרם אליה באופן שיהיה אפשר להתמצא בו ולשלוף ממנו את הנתונים והמסמכים הנחוצים. במהלך עבודתה של הוועדה התרחבו תפקידי ולקראת חקירת אירועי הלחימה הצטרף לצוות מפקדי לשעבר וחברי יעקב חסדאי.

    במשך חמישה־עשר חודשים, מתחילת דצמבר 1973 עד סוף פברואר 1975, זכיתי לעבוד במחיצתם של חמישה אנשים משכמם ומעלה. אין זה אומר שלא טעו או שלא היו להם חסרונות. אני כותב את הדברים דווקא מתוך מוּדעוּת לטעויותיהם ולחסרונותיהם ובידיעה שאין אנשים מושלמים. מלבד הזכות הזו, העבודה בוועדה היתה שער כניסה יחיד במינו לקריירה מחקרית של היסטוריון.

    בוועדה התאפשר לי לבחון את חומר המקורות הארכיוני בזמן כמעט אמתי, בלי להמתין עשרות שנים לפתיחתו כמקובל (חלקו הגדול עדיין לא נגיש, ורק לאחרונה מתחיל להיפתח בקצב מהיר קצת יותר). עם זה, למדתי את חשיבותה של הפרספקטיבה לעבודת ההיסטוריון, פרספקטיבה שלא יכלה להיות לוועדה, וחוויתי בשנים שלאחר מכן את התסכול של מעקב אחרי היווצרות פרספקטיבה מעוותת כתוצאה מאי־ידיעת העובדות או מסילופן המכוון.

    היתה לי הזדמנות נדירה להשוות בזמן כמעט אמתי את התיעוד בן הזמן לעדויות המבוססות על זיכרונם של אנשים ונגבות כעבור חודשים אחדים (קל וחומר כעבור עשרות שנים). למדתי שככל שמדובר בחשיפת העבר, יש להתייחס לזיכרון בספקנות רבה ולהמעיט ככל האפשר בשימוש בו גם אם יש נסיבות שבהן אי אפשר לוותר עליו כליל. התאפשר לי לעבוד לא רק עם חומר מקורות שכבר נפתח לעיון הציבור ונתקלים בו אגב חיפוש בארכיון או במקומות אחרים, אלא לדרוש ולקבל כל חומר שיכולתי להניח שקיים במקום כלשהו במערכות המדינה. פריווילגיה כזו אין להיסטוריון המגיע לארכיון כעבור עשרות שנים והוא כפוף לזמינותו של החומר ולקצב פתיחתו.

    בוועדה למדתי על ההבדל בין חשיבה משפטית לחשיבה היסטורית. החשיבה המשפטית מבוססת על הנחה כי לכל סוגיה יש פתרון משפטי. לא, אין כוונתי למחלוקת, הקיימת גם בקרב משפטנים, אם "הכול שפיט". זו מתייחסת לשאלה אם מתפקידו של השופט לפסוק ולהכריע בכל סוגיה המובאת לפניו, ולא כאן המקום להיכנס אליה. אני מתכוון ליכולת של הדיסציפלינה לתת, בכלים שפיתחה, תשובות לכל עניין, בלי קשר לזמן, להיקף, לנורמות, לאמונות ולדעות או למגבלות מוסריות. מלבד ההנחה הזאת, חשיבה משפטית נשענת על קבילות ראיות, על עקרון סופיות הדיון ועל המתח שבין עשיית דין לעשיית צדק. חשיבה היסטורית, לעומת זה, מכירה במגבלות, בהשארת שאלות פתוחות ובדיונים שמסקנותיהם משתנות מפעם לפעם ואינם מסתיימים לעולם.

    בעת עבודתנו המשותפת בוועדת אגרנט, התדיינו בינינו לא מעט, יעקב חסדאי המשלב את שתי צורות החשיבה הנזכרות ואני, בשאלה אם וכיצד אפשר להסביר את האופן שבו נכנס צה"ל למלחמה ופעל בה. יעקב חתר לגלות ולחשוף את אותה נקודה ארכימדית, שאם תתגלה תסביר את כל מה שקרה או את רובו. אני סברתי שאין נקודה כזאת: היכן שתנעץ אצבע תמצא ריקבון או מחדל בדרגה כזו או אחרת, ולכל אחד מהם שורשים וסיבות משלו.

    במהלך העבודה ניסינו פעמים אחדות לשכנע את חברי הוועדה ששורשיהם של עניינים מסוימים שקרו לפני המלחמה ובמהלכה נעוצים בשלהי שנות השישים או בתחילת שנות השבעים ויש לבדוק אותם מאותם זמנים, בשעה שהוועדה קבעה את המועד המוקדם ביותר לבדיקותיה בכניסתו של דוד אלעזר לתפקיד הרמטכ"ל ב־1 בינואר 1972. התשובה הקבועה היתה: אנחנו ועדת חקירה ממלכתית ולא ועדה היסטורית, החקירה חייבת להימשך זמן סביר ואיננו יכולים ללכת אחורה בלי גבול.

    מאורעות טקטוניים מחוללים שינויים טקטוניים, וחקר מאורעות בסדר גודל כזה אכן אינו עניין לוועדת חקירה בעלת מנדט נוקשה ומוגבל אלא למחקר היסטורי שגבולותיו גמישים. במקרה של מלחמת יום הכיפורים, המחקר על אירועי המלחמה ועל הטראומה שחוללה בקרב מי שלחמו בה, הקדים את המחקר על השנים שקדמו לה. הארכיונים נפתחו ונפתחים במשורה, אך ביתר נדיבות לגבי ימי המלחמה מאשר לגבי הרקע והגורמים לה, ואילו הטראומה נגישה לחוקרים מכיוון שאינה תלויה בארכיונים אלא בסוגי מקורות אחרים, שבדרך כלל אין עליהם חיסיון (למעט, לעתים, מטעמי צנעת הפרט). הוועדה צדקה אפוא, אך אני יצאתי בתחושה של החמצה, ומאז רק התחזקה דעתי שאת שורשי הבעיות שנחשפו במלחמת יום הכיפורים יש לחפש בשנים שקדמו לה.

    בתודעה הישראלית עברה מלחמת יום הכיפורים גלגולים אחדים, ובמשך קרוב לחמישים שנה החליפה או, נכון יותר, צברה כמה דימויים. דימויה הראשון, שנוצר עוד בימי המלחמה, היה של מחדל, והספר הראשון שהתפרסם עליה נשא את השם הזה.2 מהותו של המחדל השתנתה במרוצת השנים, אך בכל צורותיו של המושג תפס המודיעין מקום מרכזי. תוצאת לוואי של המחדל המודיעיני בדימוי הזה של המלחמה היו הכישלונות המבצעיים בראשיתה והקושי של צה"ל לשוב לשיווי משקל בהמשכה.

    ספרות האפולוגטיקה שנכתבה על המלחמה יצרה את דימויה השני כניצחונו הגדול ביותר של צה"ל, והתפתחה מלמעלה כמענה לצמיחה מלמטה של דימוי המחדל. היא ביקשה להכחיש את המחדל ולתרץ את ההערכות וההחלטות שקיבלו נושאיה, שלרוב היו גם כותביה, בחודש שקדם למלחמה. היא הודתה בהפתעה ובקשיים שנגרמו בעטיה בשלבים הראשונים של המלחמה, אך בעיקר הדגישה את ההישגים בהמשכה. היא תיארה את המלחמה כניצחון הגדול ביותר בתולדותיו של צה"ל דווקא בגלל תנאי הפתיחה הקשים, מתוך השוואתם למצב הצבאי בסיום המלחמה ולמרות מחיר הדמים ששולם בה. היא התעלמה מן ההשוואה הרלוונטית יותר בין הציפיות מצה"ל לפני המלחמה לבין ביצועיו במהלכה ואי־יכולתו להביא להכרעה בסופה.3

    הזעזוע שגרמה המלחמה למי שלחמו בה נמשך שנים רבות אחריה. מקומו בתודעה הלאומית אמנם מתכווץ עם חלוף הזמן ועליית משקלו היחסי של ציבור שלא היה שותף לחוויות הקשות, אך בקרב שכבת הגיל של ותיקי המלחמה הוא רק מתרחב. בשתי רמות, הלאומית והאינדיווידואלית, מלחמת יום הכיפורים נתפסה במשך שנים רבות כטראומה האולטימטיבית. הטראומה תוארה בכתבים רבים של לוחמים, בזיכרונות אישיים, בכתבות ובראיונות בעיתונות הכתובה והמשודרת, בסרטים דוקומנטריים ועלילתיים, ביצירות ספרותיות ובמחקרים היסטוריים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים. מחקרו של גדעון אביטל־אפשטיין — אף הוא בוגר הקרב של גדוד 890 בחווה הסינית — מנתח את התופעה ואת הכתיבה עליה מרוב צדדיה. מאז שיצא ספרו לאור עלה מאוד משקלה של המרשתת בחיינו, ומטבע הדברים המלחמה הולכת ותופסת גם בה מקום מרכזי באתרים של ותיקי קרבות ושל יחידות, ובקבוצות של זיכרון.4

    הגל ההיסטוריוגרפי הנוכחי במחקר של תקופת בין המלחמות מתאר את מלחמת יום הכיפורים כמלחמת ברירה — מטבע לשון שנכנסה לשימוש אחריה, בעת מלחמת לבנון הראשונה, ובאה לרמוז על מניעים פוליטיים בהחלטה לצאת למלחמה. ראשונים להעלות את הטענה הזאת היו יוסי ביילין וגד יעקובי בשנות השמונים של המאה הקודמת. הם התבססו בעיקר על זיכרונם כמי שהיו אז בתוך העשייה הפוליטית, ומקורבים, האחד לשמעון פרס והשני למשה דיין.5 בהמשך אימצו חוקרים אחדים את עמדתם של מבקרי מדיניות הממשלה מאז מלחמת ששת הימים, עמדה שהתרחבה לחוגים נוספים בעקבות מלחמת יום הכיפורים. חוקרים אלה מבקשים לתת תוקף היסטוריוגרפי לעמדה פוליטית שהושמעה ועדיין מושמעת מעל הבמות התקשורתיות. הם טוענים כי היה אפשר להגיע עוד לפני המלחמה להסכם שלום כמו זה שהושג עם מצרים בקמפ דייוויד — ובמשתמע, לחסוך את המלחמה ואת קורבנותיה — אלמלא התעקשו ראש הממשלה גולדה מאיר והשרים הקרובים אליה לדחות שתי הצעות שלום מצריות שהוגשו, האחת באמצעות יארינג בפברואר 1971 והשנייה באמצעות חאפט' איסמעיל וקיסינג'ר בפברואר 1973, והיו זהות כמעט למה שהוסכם עליו בהסכם השלום שנחתם בשנת 1979.6

    בשנים האחרונות ניכר שינוי במגמה ופרסומים שיצאו לאור לאחרונה מציגים תמונה רחבה, מאוזנת וגם אמינה יותר של המהלכים הדיפלומטיים שקדמו למלחמת יום הכיפורים.7 בפרקים המדיניים של הספר הזה אשתדל להראות כי הטיעונים על דחיית הצעות השלום אינם מחזיקים מים ומדובר בשלום מומצא שלא הוצע על ידי מצרים לישראל או לארצות הברית ולכן גם לא נדחה על ידן. אף על פי כן, ההאשמות האלו קיבלו תהודה רחבה בתקשורת ונקלטו בציבור רחב שמאז המלחמה ראה במדינאים את האחראים למחדל, ועתה גם תלה בהם את האחריות לעצם התרחשות המלחמה בשל החמצת ההזדמנות לשלום כביכול.

    למיטב הכרתי, מלחמת יום הכיפורים לא היתה אף אחד מכל הדימויים או התוויות שדבקו בה. תוצאותיה לא נבעו ממחדל מודיעיני ערב פרוץ המלחמה אלא משורה ארוכה מאוד של תפיסות, קונספציות, מעשים ומחדלים מודיעיניים, צבאיים ומדיניים, שראשיתה בקיבוע דמותו של החייל הערבי ביום השביעי של מלחמת ששת הימים בדמות הבורחים בסיני והשבויים בעתלית, המשכה בפעולת כראמה במרס 1968 (שהיתה אות אזהרה ראשון, שלא הוכר ככזה, מפני שיכרון הכוח שאחז את הצבא), בתופעות שנחשפו במלחמת ההתשה ובדרך שהמלחמה ההיא קובעה בתודעת הצבא והציבור. צה"ל שיחק שחמט עם עצמו והתאים לעצמו את מהלכי היריב. הוא התכונן למלחמה שהיתה, והיה זה מעשה מורכב, מחושב ומתוכנן לאורך שנים, ולא מחדל בהיסח הדעת שנמשך ימים אחדים ערב המלחמה.

    המלחמה היתה רחוקה מלהיות "ניצחונו הגדול ביותר של צה"ל" כפי שספרות האפולוגטיקה והממסד הצבאי, הפוליטי והתקשורתי הציגו אותה אחריה.8 היא לא היתה כזאת במונחים אובייקטיביים וודאי לא מול המטרות שצה"ל הציב לעצמו למקרה שתפרוץ. היא ארכה פי שלושה מהמצופה, היו בה הצלחות וכישלונות, מחירה בדם ובדמים היה גבוה, ולאחר שההרתעה וההתרעה קרסו עוד לפני שפרצה, גם לא הושגה בה הכרעה. בניגוד למלחמת ששת הימים, לצד הערבי היתה יכולת להמשיך בלחימה גם אחרי שהושגה הפסקת אש, כפי שהראו מלחמות ההתשה בסיני ובמובלעת בגולן. קולות בצבא שכפרו בנרטיב "הניצחון הגדול ביותר", כמו יעקב חסדאי או, מאוחר יותר, עמנואל ולד, נדחקו ממנו. הביקורת עליו, במידה שנשמעה, היתה מינורית ומאופקת.

    המלחמה השאירה כ־2,700 משפחות שכולות, אלפי פצועים שחלקם ממשיכים לשאת את נכותם, כמה מאות, שעם הזמן הפכו לאלפים, של מוכי הלם קרב קליני ועשרות אלפי לוחמים ומפקדים שקרוב לחמישים שנה אחריה עדיין נושאים עמם צלקות, שאלות, חוויות ורגשי אשמה שטורדים את מנוחתם ומשפיעים על חייהם. תוצאות אלה מאפיינות כל מלחמה ואינן מיוחדות למלחמת יום הכיפורים. ברמה האישית, הן מלוות, בדרגות עוצמה שונות, את מהלך חייו של כל מי שהשתתף בלחימה, לא רק במלחמות כוללות אלא גם בתקריות בין מלחמות ובאירועי טרור, אבל כל אלה עדיין לא משדרגים מלחמה מטראומה אישית ללאומית.9

    האמירה שנפוצה אחרי המלחמה מפי לא מעט לוחמים שאמרו כי עכשיו הם מתחילים להבין את השואה, או את מי שעבר אותה וניצל, מעידה על בורות בהבנת השואה, ולא על החוויות הטראומטיות שעברו. טראומות לאומיות בתולדות ישראל היו מלחמות החורבן בתקופה העתיקה, הפוגרומים שליוו את מסע הצלב הראשון והמגפה השחורה בימי הביניים, גזרות ת"ח ות"ט בראשית העת החדשה, הפוגרומים במזרח אירופה בעקבות מלחמת העולם הראשונה ומעל כולם, השואה במאה העשרים. עם כל הכבוד, מלחמת יום הכיפורים רחוקה מרחק רב מן הקטגוריה הזאת. הטראומה הלאומית כביכול היתה מניפולציה עיתונאית, טלוויזיונית, קולנועית וספרותית, שנוצרה מהיסטריה ושיקפה אותה. מדינת ישראל ידעה בתולדותיה הקצרות מלחמות קשות, ומלחמת יום הכיפורים לא היתה הקשה והעקובה מדם שבהן. בעוצמת הלחימה ובמספר האבדות ליום לחימה, מלחמת ששת הימים המפוארת לא היתה רחוקה ממנה, והיא כלל אינה בת השוואה למלחמת העצמאות.

    מלחמת יום הכיפורים ודאי לא היתה "מלחמת ברירה". מלחמה שהאויב יזם היא מלחמת מגן ואינה יכולה מעצם טבעה להיות מלחמת ברירה. הטענות כאילו היא היתה כזו נגועות בלא מעט מניעים נסתרים, החל בהתחשבנות עם שר הביטחון משה דיין על האופן שבו הגיע לתפקידו ערב מלחמת ששת הימים, וכלה בראיית מהותו של המפעל הציוני ומטרותיו, כולל מגוון של מניעים נוספים בין שני הקטבים האלה. הטוענים שזו היתה מלחמת ברירה אינם שונים מאלה שבהם הם תולים את הבחירה בברירת המלחמה: אלה גם אלה סבלו וסובלים מן ההיבריס שהשתלט על החברה הישראלית בעקבות מלחמת ששת הימים ומן האשליה שישראל היא מעצמה שעל פיה יישק דבר והכול תלוי בה, בהתנהגותה ובעמדותיה. לשיטתם של המבקרים, שלום הוא עניין חד־צדדי הנתון אך ורק בידיה של ישראל. לעמדות הצד הערבי ולהתנהגותו, או לאלו של המעצמות, אין חלק בעניין. המציאות שהובילה למלחמה היתה, לדעתי, הפוכה: לישראל ולמעצמות היה אמנם חלק ביצירתה, אבל עיקר המובילים למלחמה היו ונשארו העמדות וההתנהלות של הצד הערבי.

    בניגוד לביקורת הציבורית הקשה, ולעתים מוגזמת, שהוטחה במדינאים הישראלים שכיהנו בזמן המלחמה ולפניה, במי יותר ובמי קצת פחות, ביקורת אשר התחילה כבר במהלך המלחמה ונמשכה בשנים שאחריה — תחילה בתקשורת ואחר כך גם במחקר שניזון ממנה והזין אותה — היחס לצבא בכל הנוגע לנסיבות פריצתה של המלחמה ולביצועיו בהמשכה היה סלחני ואפילו מגונן. האופן שבו ראה צה"ל את המלחמה הבאה, בנה את כוחו ונערך לקראתה, קבע את סדרי העדיפויות שלו מולה, עקב אחרי השינויים בצד השני של הגבעה והתאים את עצמו אליהם, כל אלה כמעט ולא נחקרו עד עתה, ודאי לא מחוץ לצבא. בתוך צה"ל החלה הפקת הלקחים ברצינות רק לאחר שמלחמת לבנון חשפה כי מעט מאוד השתנה בצבא בעקבות מלחמת יום הכיפורים. בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה נעשתה בצבא עבודה מקיפה ורצינית של הפקת לקחים, אך היא התרכזה יותר בלקחים מאירועי המלחמה מאשר בלקחי התקופה שקדמה לה, באופן שבו הוכן הצבא למלחמה ובתהליכים שעבר בין המלחמות.

    ***

    באחד הימים האחרונים של מלחמת יום הכיפורים עצר הגדוד לשהיית לילה במתחם מצרי ממערב לתעלת המים המתוקים המקבילה לתעלת סואץ. אחרי שהסתיימו התדריכים והפלוגה התארגנה ללינה, התמקמתי עם הקשר והרץ שלי בבונקר מצרי שהיה ככל הנראה בונקר של קצינים. התגלגלו בו ספרים רבים מן הסוגה של ספרות צבאית מקצועית, כזו שמחלקת ההדרכה של צה"ל היתה מפיצה מפעם לפעם על צה"ל, ואמ"ן היה מפיץ על האויב, וכל חיל היה מפיץ בתחומו המקצועי. דפדפתי בהם ונדהמתי לראות עד כמה הם היו שימושיים לשוכני הבונקר הזה בעבר. הם היו מלאי הערות והתייחסויות בשוליים, וניכר היה שבעליהם קראו אותם ולמדו מהם. מתהפך בשק השינה שלי לפני שנרדמתי, ניסיתי להיזכר מתי נתקלתי בפעם האחרונה בקצין שדה בצה"ל קורא ספרות מקצועית, בקו או בבסיס. הרחקתי עד הקיץ של שנת 1965 ונזכרתי בסמג"ד גדוד 50 משה פלס (סטמפל), שנהרג בהיותו מפקד הגדוד במרדף בנחל בזק בקיץ 1968, והוא חוזר מתדריך הכנה לפו"ם עם ערמה ענקית של ספרים, מסדר אותם בחדרו ומעיין בהם בשקדנות בכל רגע פנוי, בימים ובלילות, עד שסיים את תפקידו והלך לפו"ם.

    אנקדוטה זו בבונקר המצרי נחרטה בזיכרוני. נזכרתי בה לא מזמן כשהתפרסמו מאמציו של הרמטכ"ל הנוכחי, רא"ל אביב כוכבי, לעודד את הקריאה בקרב קציני צה"ל. לקראת סוף העבודה על הספר הזה היא צפה ועלתה מחדש כאשר נתקלתי בשיחה שלהלן בין אחד מאוספי החומר מטעם ועדת אגרנט ובין קצין בכיר בתפקיד מפתח: "ש. הראית את החוברת הדנה בתפיסת המתקפה של המצרים בהוצאת אמ"ן, 1971? ת. לא. ש. הראית את החוברת הדנה בצליחת מכשולי מים על ידי צבא ברית המועצות? ת. לא. ש. הראית חוברת הדנה בצליחה על ידי צבאות ברית ורשה? ת. לא." דוגמאות נוספות לתשובות כאלה שמעו חברי הוועדה, או אוספי החומר מטעמה, ממפקדו של אותו קצין ומקצינים נוספים.10

    צבא אינו ארגון אינטלקטואלי ולא של אינטלקטואלים וטוב שכך, אך חשוב שיהיו בו קצינים בעלי שאר רוח שיגוונו את הגלריה האנושית של הקצונה הבכירה. כל צבא, ובכלל זה גם צה"ל, השכיל לשמר בתוכו קצינים כאלה, עד לדרגים הבכירים ביותר, ויצא נשכר מכך. עם זה, יכולתם של צבאות לא נמדדת על פי האינטלקט, אלא על פי המקצועיות והתושייה, ואת האנקדוטה שלמעלה הבאתי על מנת להמחיש את השינוי שעבר צה"ל בתחום הזה לאחר מלחמת ששת הימים.

    תושייה היא תכונה מוּלדת המתעצמת עם הניסיון. מקצועיות, לעומת זה, נלמדת בבתי ספר ובקורסים, ומושלמת בלימוד עצמי דרך קריאה וצפייה, וכמובן בהתנסות. עד מלחמת ששת הימים ידע צה"ל לשמור על איזון בין מקצועיות ותושייה, אף כי אילוצים שונים חייבו אותו לעתים להעדיף את התושייה והאלתור על כללי המקצוע הצבאי. אחרי המלחמה, האילוץ הפך לאידיאל וההתנסות האישית דחקה את המקצועיות המבוססת על למידה מניסיון אוניברסלי, ואת תורות הלחימה, הפיקוד והשליטה. חולשתה העיקרית של ההתנסות כרכיב מרכזי של הכשרה היא בכך שהיא מוכוונת למלחמה שהיתה, שהרי בה התנסו רבים, ולא למלחמה שתהיה ואיש עוד לא התנסה בה.

    גידולו של הצבא בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, ועליית משקלם של הביטחון השוטף ושל התעסוקה המבצעית בכלל פעילותו, קיצרו את זמני ההכשרה וזירזו את התהליך. משך הזמן המושקע בהכשרת קצין בצבאות העולם נע בין חמש לעשר שנים מתוך קריירה של שלושים עד ארבעים שנה. בהכשרתו של קצין בצה"ל — בהנחה שעבר את כל הקורסים האפשריים (קצינים, מ"פים ופו"ם), הנחה שלא היתה נכונה בתקופה שלפני המלחמה לגבי רבים, ובכללם מן המוכשרים והמצליחים — הושקעו לכל היותר שנתיים מתוך עשרים וכמה שנות שירות (עד דרגת אלוף משנה) והיתר הושאר להתנסות וללימוד עצמי. בשורה התחתונה, בהשוואה לצבאות העולם, שבהם חלק ניכר מן ההכשרה גם נעשה בבתי ספר ובאקדמיות ולא בקורסים, צה"ל היה אז צבא של חובבנים גם אם היו לו יתרונות בתחומים לא מעטים אחרים. יתרונותיו נבעו בעיקר מן הניסיון הקרבי שצבר בארבע מלחמות ובפעולות רבות ביניהן, ומהיותו צבא העם שניקז אליו בשירות חובה ומילואים את מרב הכישרונות הלאומיים.

    אחרי מלחמת ששת הימים נחלש מעמדה של התורה הצבאית, ומשקלם של עקרונות אוניברסליים פחת בהשוואה למשקל אישיותו של המפקד ורצונו השרירותי. הצנטרליזם ונוחות השליטה הפכו לשיקול מרכזי בקבלת החלטות. התערער האיזון בין צורכי המפקד, שתמיד ישאף לדחות את החלטתו ככל האפשר כדי לרכז מידע ונתונים נוספים ולנצל את הזמן הנוסף למחשבה מהי ההחלטה הטובה ביותר שיוכל לקבל, ובין צורכי הגייסות, שתמיד ישאפו לקבל את החלטת המפקד, שהיא המשימה עבורם, מוקדם ככל האפשר כדי שיוכלו לנצל את הזמן לתרגולים, למודלים ולהכנות אחרות ולצאת מוכנים יותר למשימתם. ביטויו הקיצוני של ערעור זה היה בהתנהלותו של הצבא ב־6 באוקטובר 1973, כאשר האחרונים לדעת על המלחמה העומדת לפרוץ היו אלה שפגשו בה ראשונים.

    לפני מלחמת ששת הימים צה"ל היה צבא שהתאמן לקראת מלחמה והקדיש להתכוננות אליה את עיקר מאמציו. לאחר מלחמת ששת הימים הוא היה לצבא שחלק ניכר ממשאביו, מזמנו ומן האנרגיות שלו הוקדשו לתעסוקה מבצעית שוטפת, לכוננות על חשבון ההתכוננות. המשמעות של נתון זה נוגעת בין שאר הדברים לרוחו של הצבא: יחידה מתאמנת היא יחידה הישגית, שבה כל מפקד קובע לפקודיו רף גבוה יותר מתוך תחרות עם עמיתיו ומשחרר בשמחה את כל מי שאינו עומד ברף ומוריד את הרמה הממוצעת של יחידתו. על יחידה בתעסוקה למלא כמות נתונה של משימות והיא חייבת להתפשר עם הרמה כדי למלא אותן בלא לשחוק יתר על המידה את אנשיה, מה שעלול להגביר מעבר לסביר את העומס על הנותרים. התוצאה היתה התפתחות מנטליות של "איגוד מקצועי", של זכויות, תנאים ומכסות.

    מקצת מן התמורות שחלו באופיים של הצבא והחברה בעקבות מלחמת ששת הימים היו בלתי נמנעות ונגרמו במישרין על ידי תוצאותיה. אחרות לא היו הכרחיות ונבעו משיכרון הניצחון ב־1967. הבעיה לא היתה עצם התמורות, אלא חוסר המודעות למשמעותן והיעדר תרופות לחלק מהן ותשובות שיקטינו את נזקן של האחרות. ההלם שאחז בחברה הישראלית ובצה"ל בעקבות מלחמת יום הכיפורים עורר מחשבה והביא במרוצת השנים לתיקון סטיות אחדות מן המסלול בתחום המקצועי ובתחום הנורמטיבי. עיוותים אחרים בשני התחומים דווקא העמיקו מאז, כפי שהתברר במלחמות לבנון, באינתיפאדות ובמבצעים ברצועת עזה.

    תוצאות של מלחמות נקבעות בראש ובראשונה על ידי הדרג שבמגע עם האויב או, בפרפרזה על דברי מרסל פרוסט, על ידי מי שמסוגל להחזיק מעמד רבע שעה יותר מיריבו. דברים דומים מאוד לאלה של פרוסט שמעתי מהמח"ט עוזי יאירי בבוקר 18 באוקטובר 1973, בראש הגשר ממערב לתעלת סואץ, שנה וחצי לפני שנתקלתי בהם ביומנו של אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט של גטו ורשה, והם מלווים אותי מאז. יכולת העמידה של הדרג שבמגע מותנית בטיבן של ההחלטות המתקבלות על ידי הדרג הפוקד במהלך מלחמה, מערכה או קרב. פן אחר של התוצאות, מחירן של מלחמות בדם ובדמים, נקבע בעיקר על ידי הדרגים שלמעלה, אלה שאחראים להכנתו של הרקע המדיני והמודיעיני למלחמה, להגדרת מטרותיה ויעדיה, לקביעת סדרי העדיפויות, לתכנון מבצעיה ולהכשרת הגייסות לקראתה, להספקת המידע הדרוש להם על האויב ודרכי לחימתו, לכשירות אמצעי הלחימה והציוד שיעמדו לרשותם ולמוכנותו וכשירותו של הצבא למלחמה בכלל — לא מלחמה במודל או במתאר מסוים, אלא כל מלחמה.

    מבחנו האמתי של צבא אינו במלחמה יזומה או בקרב יזום שבהם היוזם בוחר את המיקום והעיתוי, מצוות לו את הליהוק הטוב ביותר שעומד לרשותו, משלב בו את האמצעים המתאימים ביותר ומכין אותו לקראת הקרב. מבחנה של יחידה צבאית ושל צבא בשלמותו הוא בקרב היתקלות שבו האויב הוא שבוחר את המיקום והעיתוי, את ציוות הכוחות ואת ציודם, ואת שיטת הלחימה שינקטו. מבחינת צה"ל כולו, מבחן מלחמת יום הכיפורים היה מבחן של היתקלות, וכיתת החוד שנתקלה היתה גדוד המילואים 68 של החטיבה הירושלמית ולא גדודי הצנחנים שנועדו לתפוס את קו התעלה לקראת מלחמה יזומה או עם קבלת התרעה למלחמה.

    ***

    אני עוסק במחקר הנוכחי יותר מעשר שנים, על בסיס הידע המוקדם והתובנות שרכשתי בוועדה ובהוראה, ועל בסיס חומר המקורות שאספתי במשך שנים רבות. אחד הקשיים שנתקלתי בהם במהלך הכתיבה היה הצורך לבודד את עצמי ואת ההתנסויות שלי מן הכתיבה המחקרית, בידוד שהטפתי לו בספרי על הדיסציפלינה ההיסטורית.11 אני מקווה שהצלחתי לעמוד בדרישה הזאת במידה סבירה, ובכל מקום שסטיתי ממנה במתכוון הקפדתי לציין זאת. ברוב המקרים הגבלתי את הסטייה להערת שוליים ולא שילבתי אותה בטקסט.

    חלקו הראשון של הספר מתמקד במהלכים המדיניים שנעשו באותה התקופה ומציץ מדי פעם אל ההיערכות וההערכות הצבאיות. חלקו השני עוסק בהיערכות ובהכנות של שני הצדדים לקראת המלחמה, עם גיחות מתחייבות אחדות לתחום ההשקה בין הצבאי למדיני. הספר בנוי אמנם מבחינה עקרונית על ציר זמן, אבל מעורר מחשבות ומביא למסקנות שחורגות ממסגרת המרחב שהפרידה בין הספר הראשון והשני בטרילוגיה וממסגרת הזמן שהפרידה בין שני הספרים הראשונים ובין הספר הנוכחי. מכיוון שזהו חלקה השלישי של טרילוגיה, לא הגבלתי את עצמי ומדי פעם חרגתי ממסגרת הספר לתובנות ששייכות למחקר כולו. טענה מרכזית שלי היא, שמלחמת יום הכיפורים סימלה את קריסתה של תפיסת הביטחון של ישראל ואני מנסה לברר את חלקם של המודיעין, של המדינאים ושל הצבא בקריסה.

    הספרות הקיימת על התקופה שבה עוסק הספר הזה לוקה בלא מעט חוסרים, מקצתם סובייקטיביים כפי שאראה בגוף הספר, ומקצתם אובייקטיביים. האחרונים נובעים ממדיניות פתיחת החומר (או היעדרה) בארכיונים של המדינה וזרועותיה השונות, שמקשה מאוד על יצירת התמונה השלמה של האירועים כבסיס לניתוחם ולפרשנות שלהם, ומהחלטות מנהליות של גנז המדינה שכיהן עד שנת 2018, שנעות על הסקאלה שבין תמוהות למטומטמות. בפתיחת החומר שבארכיון המדינה חלה לאחרונה נסיגה משמעותית כאשר תיקים רבים, שנפתחו בעבר לעיונם של החוקרים, שבו ונסגרו בפני חוקרים שבאו אחריהם. לעומת זה חלה התפתחות לטובה בארכיון צה"ל ובמדיניות שחרור החומר שלו ומאמציו לבוא לקראת החוקרים.

    מקצת מגבלות הגישה לחומר הישראלי המדיני ניתנות לעקיפה על ידי פנייה לארכיונים זרים, בעיקר אמריקאיים, אבל רוב החוקרים מעדיפים את הפנייה לזיכרונות, לאוטוביוגרפיות ולביוגרפיות, ולתיעוד בעל פה, הזמינים להם יותר. כתוצאה מכך, המחקר ממוקד בצד הישראלי של הגבעה וחלק מן החוקרים מתייחסים אל האירועים כאילו התרחשו בבועה ישראלית סגורה, אלא שהנושא הוא דמוי מרובע בעל ארבעה קודקודים: ישראלי, ערבי, אמריקאי ורוסי. מגבלות הגישה לחומר אינן מאפשרות טיפול זהה בארבעתם ולכן אין זה ריבוע או מלבן אלא טרפז. על אף שהשתדלתי לגעת בכל ארבעת קודקודיו, הספר ממוקד באופן טבעי בישראל ובארצות הברית והחומר שהוא מתבסס עליו הוא ברובו המכריע מכלי ראשון, בין שמדובר בחומר ארכיוני ובין שבעדויות בעל פה, שכולן לקוחות מתוך העדויות שניתנו בוועדת אגרנט או לאוספי החומר מטעמה. יתרונן של העדויות האלו בכך שנגבו זמן קצר לאחר האירועים ותחת האוטוריטה של הוועדה ושל התחייבות בהן צדק להעיד אמת. יתרון זה מאזן פחות או יותר את חסרונן העיקרי, שנעוץ במוטיבציה של העדים להגן על עצמם, על שיקוליהם ועל החלטותיהם ולעתים גם להשחיר פני אחרים, מוטיבציה שאפשר בנקל לעמוד עליה מקריאה בין השורות של העדויות.

    לצערי, איני יכול לומר שהעמקתי בבחינת החומרים הערבי והסובייטי באותה מידה שבה בחנתי את החומרים הישראלי והאמריקאי. החומר הזמין על הצד הערבי עוסק בעיקר במצרים. מלבד מסמכי שלל, הוא מורכב מהיסטוריות רשמיות בעייתיות, מצרית וסורית, מזיכרונות, מעיתונות, מנאומים פומביים, מחומר ארכיוני בריטי ואמריקאי, וממעט ספרות מחקרית. המהלכים הסובייטיים מתוארים ומנותחים בעיקר על סמך חומר ארכיוני אמריקאי או חומר רוסי אקראי. במקרים לא מעטים קשה לאמת את הדברים, וצריך להעמיק בקריאה בין השורות, להימנע מקביעות מוחלטות ולהשאיר פתח, ולו צר, לאפשרויות חלופיות.

    במצב הזה אין אפשרות לנתח על בסיס חומר מקורות תיעודי היבט אחד של יחסי ישראל ומדינות ערב, שהתנהלו בשנים ההן גם בהקשר רחב יותר של המלחמה הקרה והיציאה ממנה. דיון בהקשר הזה מחייב גישה רחבה לתיעוד מדיני סובייטי שאינה אפשרית כיום, ובחינה של תיעוד אמריקאי רחב בהרבה מכפי שנעשתה. השאלה עד כמה ישראל היתה מודעת למשחק הכוחות בין המעצמות ועד כמה הוא השפיע על שיקוליה ובאיזו צורה, תצטרך להמתין למחקר נוסף שאולי ישנה בבוא הזמן כמה מהפרדיגמות המקובלות כיום.

    הספר הזה, כחלק מן הטרילוגיה, נכתב בסיוע מענק מחקר נדיב של הקרן הלאומית למדע. על סיוע בהשגת חומרי מקורות מארכיון צה"ל ומארכיון המדינה אני חייב תודה עמוקה לאור פיאלקוב מהמרכז לחקר מלחמת יום הכיפורים ולד"ר חגי צורף מארכיון המדינה. ידידי סם ברונפלד קרא אחדים מן הפרקים והעיר להם הערות בונות, ובכלל תרם לי בדרך מחשבתו הכלכלית השונה משלי. חברי פרופסור יוסי בן־ארצי קרא במהלך הכתיבה את פרקי הספר ואני מודה לו על הזמן שהשקיע ועל הערותיו המחכימות והמועילות. תודה גם לפרופסור יגאל שפי, לד"ר יעקב חסדאי ולד"ר חיים בנימיני שקראו פרקים מהספר, העמידו אותי על כמה טעויות והוסיפו לי תובנות חשובות. בסופו של דבר, אחרי כל הסיוע והמשובים, האחריות לכתוב כולה שלי ושלי בלבד.

    1 יואב גלבר, לחימת גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים, מערכות, תל אביב 2015.

    2 ישעיהו בן־פורת, יהונתן גפן, אורי דן, איתן הבר, חזי כרמל, אלי לנדאו ואלי תבור, המחדל, הוצאה מיוחדת, תל אביב 1973.

    3 בין השאר: חיים הרצוג, מלחמת יום הדין, ידיעות אחרונות, תל אביב 1974; משה דיין, אבני דרך, ידיעות אחרונות, תל אביב 1975; חנוך ברטוב, דדו — 48 שנה ועוד 20 יום, דביר, תל אביב 1978.

    4 גדעון אביטל־אפשטיין, 1973 — הקרב על הזיכרון, שוקן, תל אביב 2013; ראו גם: זאב דרורי ומשה שמש (עורכים), טראומה לאומית: מלחמת יום הכיפורים אחרי שלושים שנה ועוד מלחמה, שדה בוקר, 2008.

    5 יוסי ביילין, מחירו של איחוד: מפלגת העבודה עד מלחמת יום הכפורים, רביבים, תל אביב 1985; גד יעקובי, כחוט השערה: איך הוחמץ הסדר בין ישראל למצרים ולא נמנעה מלחמת יום הכיפורים, עידנים, ירושלים 1989.

    6 אורי בר יוסף, ״בין מלחמה לשלום: הצעת ההסדר המצרית מפברואר 1973, הדחייה הישראלית ומלחמת יום כיפור כמלחמת ברירה״, אלפיים; כתב עת רב־תחומי לעיון, הגות וספרות 31, (תשס"ז), 2007, עמ' 140-125; בועז וונטיק וזכי שלום, מלחמת יום הכיפורים — המלחמה שאפשר היה למנוע: כיצד הוכשלו המאמצים להסדר מדיני לפני מלחמת יום הכיפורים, רסלינג, תל אביב 2012; יגאל קיפניס, 1973: הדרך למלחמה, דביר, אור יהודה 2012; אורי בר יוסף, ״מלחמת יום הכיפורים והמודיעין: ההיסטוריוגרפיה של מלחמת יום הכיפורים — דיון מחודש במחדל המבצעי והמדיני״; עיונים בתקומת ישראל, תשע"ד, 2013, עמ' 33-1; יגאל קיפניס, ״המפנה בחקר הנסיבות לפרוץ מלחמת יום הכיפורים״, עיונים בתקומת ישראל 26, 2016, עמ' 80-41.

    7 מאיר בוימפלד, קפיצה למים הקרים: המגעים המדיניים בין ישראל, מצרים וארצות הברית בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, 1973-1970, שני כרכים, אפי מלצר בע"מ, רעות־מודיעין 2017; חגי צורף, ״ממשלת גולדה מאיר לפני מלחמת יום הכיפורים — תשובה ליגאל קיפניס״, עיונים בתקומת ישראל, 28 (2018), עמ' 43-7.

    8 להצגה כזו ראו, למשל, דיין, אבני דרך, עמ' 688-681.

    9 עדנה לומסקי־פדר, כאילו לא הייתה מלחמה: תפיסת המלחמה בסיפורי חיים של גברים ישראלים, מאגנס, ירושלים 1998.

    10 עדות מ־17 בפברואר 1974, ארכיון צה"ל, תיק 383/1975/74 ועדויות לפני ועדת אגרנט, עמ' 3574-3569, אתר ארכיון צה"ל.

    11 יואב גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה: הדיסציפלינה ההיסטורית בעולם ובארץ, עם עובד, תל אביב 2007.