שואה שקטה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שואה שקטה
הוספה למועדפים

שואה שקטה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

העיסוק האינטנסיבי בהנצחת השואה ושפע הפרסומים בעניין, מטעים לעתים לחשוב כי אין עוד מה לחדש. השיאים הנוראים והבלתי נתפשים של אכזריות וחורבן בתקופת השואה, מייצרים רף רגשי והיסטורי כה גבוה, שמקהה לעיתים את היכולת להכיל סיפורים נוספים על עולם שלם של חיים יהודיים, שהיה ואיננו עוד.

בילדותי שמעתי סיפורים רבים על חייהם של יהודי רומניה, סיפורים על חיים מלאים ופעילים, של קהילה עשירה במעש ובשמחת חיים, שנקטעו וזיכרונות שלא מצאו את מקומם בנראטיב ה"רשמי" של הנצחת השואה והגבורה. 

סביב שולחן האוכל בביתנו התאספו לעתים מזומנות קרובים וחברים, ששוחחו ברומנית על עיירת הולדתם פרומושיקה, על העיר הגדולה בוטושאן שאליה גורשו בחטף ועל סבל ומצוקה בגטאות ובמחנות לעבודת כפייה. 

כילדה, זכור לי הפער בין מה ששמעתי בבית ובין מה שנלמד בבית הספר. זכורים לי טקסי יום השואה, שבמהלכם מעולם לא הוזכרה יהדות רומניה. תמיד נשאלתי בבית: מה סיפרו? את מי הזכירו? ותשובותיי הובילו לכעס עצור ולתחושת עלבון.

שואת יהודי רומניה הייתה שואה שקטה. רק בקרב יוצאי רומניה היה זה נושא לשיחה, אך מחוצה למעגל הזה, רק מעטים ידעו או התעניינו. שטף החיים היה חזק יותר והתייחסות לעבר הקשה לא הייתה לגיטימית כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד. היה חשוב יותר להפנות את המבט אל העתיד ולאתגריו, שלא היו קלים.

ספר זה מאגד עדויות ששמעתי לאורך השנים ומתוכן עולים סיפורה של הקהילה היהודית בחבל מולדובה, סיפור שכמעט ולא סופר עד כה ולא היה מוכר, למעט לחוקרים מעטים ובני משפחות הניצולים. את הסיפור העלום הזה מייצג סיפורו של אבי, לופו ירחמיאל, שורד של אותה שואה שקטה, שקבעה במידה מרובה את מהלך חייו עד אחרון ימיו.

איסוף הפרטים ומציאת הסיפורים האבודים לא היו עניין של מה בכך. מעבר לחוסר הרצון לחזור לזיכרונות הקשים והרצון לייסד חיים חדשים, היו הקשיים שגרמו לשואת יהודי רומניה להיות שקטה. בחייו הבוגרים של אבי, הוסתרו קורותיו עקב התעלמות קולקטיבית של שואת יהודי רומניה. באחרית ימיו הוסתר סיפורו עקב זכרונו שהועם.

כל אלה, כמו התקווה לגאול את סיפורה של קהילה חיונית ועשירה זו מתהום הנשייה - הניעו אותי לספר את סיפורו.

פרק ראשון

פתח דבר


אל פתחנו הגיח נחש ארסי. הוא נעמד בפתח הבית, חמוש בצבעי הסוואה, ותכנן את מהלכיו, מחפש לו טרף קל. הוא סימן את הקורבן; איש בשנות התשעים המוקדמות לחייו, אלמן למוד סבל, חסר יכולת להתגונן, לעיתים מדוכא, לעיתים מרגיש בודד. הארס נשלח, מחולל שינוי איטי, ואנחנו לא מודעים לו. המחלה מתפרצת לחיינו, ואנחנו לא חשים בה.

בראשית חשבנו שזוהי דמותה של הזִקנה, שכך היא מגיעה — עם שִכחה, עם חוסר ריכוז או חוסר תשומת לב. הרי החזות נשארה כתמיד; בלוריתו צחה כשלג וכל שערה משוכה בקפידה לאחור, פניו מגולחות למשעי, משקפיים עם מסגרת זהב מעטרים את עיניו, חולצה מכופתרת מציצה מתוך סוודר כהה ומקל הליכה לצידו, שומר עליו מכל משמר. כשמבטו מזדגג או מתמקד בנקודה עלומה בחדר, נדמה לי שבמוחו חולפות מחשבות על משהו שדורש החלטה מיידית, אך המבט הדומם אינו מתאים לאופיו של האיש וחרש־חרש מזדחלת לליבי דאגה.

בכל יום אני מגיעה לביקור. אבא יושב בניחותא בכורסה ואני מתיישבת לידו ושואלת אותו שאלות שעל סדר היום: איך אתה מרגיש היום? אכלת היום? צריך לקנות היום משהו, או לשלם חשבון? מדי פעם בפעם הוא שולח יד אל מקל ההליכה, בודק היכן הוא נמצא, אם הוא עדיין במקומו. אני נשענת על כתפו, מתחככת בו ומלטפת את ראשו. חיוך מתפשט על פניו, מזכיר לשנינו ימים אחרים, רחוקים. אני מציפה אותו בסיפורי משפחה מעודכנים אך תשובותיו אינן תמיד רלוונטיות לשאלותיי. או־אז, אל מול מבטי המתפלא הוא מחייך, כאילו ניסה לבחון את מידת ההקשבה שלי, ומיד מצדיק אותי ואומר: ״לכך התכוונתי.״ לפעמים אני מתווכחת איתו, מתקנת אותו, מתפרצת לדבריו, ומיד מצטערת על האופן שבו הגבתי. ברגעים מסוימים אני מנסה לראות בדבריו התחכמות או עורמה. לא־פעם אני כועסת על עצמי, על חוסר הסובלנות שגיליתי כלפיו. הרי אבא תמיד היה חד, מתוחכם ושנון, ואילו אני — לא מסוגלת להתלוצץ.

סימנים ראשונים לארס המתפשט.

ההשתנות מדודה ואיטית. קשה לאמוד את השינויים בימים, בשבועות או אפילו בחודשים. בשלב הראשון תכונותיו הבסיסיות אינן משתנות. טוב ליבו, אדיבותו ומסירותו לבני משפחתו אף מקצינים. התעניינותו בכל אחד מאיתנו מקשה עלינו להבחין בהבדלים. הוא שואל את הנכדים על עבודתם, את חתנו על בריאותו, והנינים משיבים בגאווה ״חמש וחצי״ ו״ארבע ורבע״ לשאלתו בני כמה הם. לוקח זמן להבחין שהשאלות הנשאלות כדבר שבשגרה חוזרות על עצמן כמו בסבב, כמה פעמים, כמו דקלום ידוע ובלתי משתנה.

כשהוא נשאל ״מה חדש אצלך?״ מתגלה כעס חבוי. ״מה חדש אצלי? אצלי אין שום דבר חדש.״ וכי מה כבר מתחדש בגילו? מזג האוויר? שיחת טלפון מקרוב־רחוק שנזכר להתעניין בו לאחר חודשים ארוכים? לא תמיד הוא מזהה את הקול. לא תמיד הוא זוכר עם מי דיבר ועל מה.

בשלב הבא מתגלה בו סוג של מרדנות. הרגלים שהיו חלק בלתי נפרד מחייו נמחקים בכעס, בעוינות שמתעוררת בו במיוחד כלפי זרים, כלפי המטפל שלו. הוא מסרב לאכול בשעות קבועות, מסרב בתוקף להיכנס למקלחת שאותה פקד כל חייו פעם או פעמיים ביום, מסרב לצאת מהבית לטיול רגלי, כמו רוצה לומר: ״אני מחליט על סדר יומי ומהלך חיי!״ לאט־לאט הופך אבא מאיש נוח לבריות לאיש חמה, זעפן, נרגן ואפילו נזפן, תכונות שמעולם לא זיהיתי בו.

הנחש הרים את ראשו. הארס כבר נטמע עמוק בעצמותיו.

המציאות המורכבת הביאה איתה צורך אמיתי בבדיקות מקיפות; נוירולוגים, גריאטרים ופסיכוגריאטרים, כל אחד בתורו. המפגשים איתם הופכים להיות חלק מסדר יומנו. בכל פעם אנו מנסים מומחה אחר, בתקווה שאחד מהם יביא מזור. בכל אחד מהמפגשים אבא נשאל את אותן השאלות: מה שמך? מהי שנת הלידה שלך? איך קראו לרעייתך? גם את השאלות האלמנטריות בחשבון הוא צולח, אך התמצאות בזמן — השנה, החודש והיום — היא איך לומר, צולעת. כך מתברר שלא הזִקנה או תחושת הבדידות הן הבעיה, הרי יש קשישים ממנו ועם זאת בהירי מחשבה.

הרופאים התקשו לאזן את מצבו בעזרת תרופות. ישנם סוגים רבים של תרופות, תרופות שמטרתן לשפר ולו במעט את הזיכרון או להרגיע את הנפש, אך בפועל הן הפכו אותו לישנוני או אדיש. ביקורי הרופאים המומחים בביתו וביקורינו אנו במרפאות פרטיות התגלו כבזבוז זמן. האבחנה הייתה ברורה לכולם, אך תרופה אין.

ימים הפכו ללילות ולילות — לימים. ימים שלמים העביר בשינה עמוקה, כזאת שלא ניתן להעירו ממנה, ואילו בלילות התנהג כאילו השמש זורחת. את מה שלא צלח לעשות בימים, עשה בלילות; אז התלבש בעצמו, נעל נעליו ללא עזרה, דרש לצאת מהבית לסידורים, כפי שנהג לבצע בימיו הטובים, ומשלא ניתן לו, הרים את קולו, מסרב להביט בשעון. דווקא בשעות הללו התגלו בו לפתע כוחות פיזיים בלתי מוסברים, בצד תרעומות בלתי מוסברות על בקשות טריוויאליות כמו ״לך לישון עכשיו כי מאוחר בלילה…״ או ״תנוח בינתיים ובעוד כמה שעות נסדיר את כל בקשותיך.״ הבקשות לא הופנמו, הכעס גבר, ואני עדיין לא הבנתי שהגרוע מכול עוד לפנינו.

ואז הגיעה שיחת הטלפון. המטפל של אבא יצא מהבית לזמן קצר ואבא ניצל את הזמן ששהה לבדו ויצא לשוטט ברחובות. לא אגזים אם אומר שחרב עליי עולמי. זיעה קרה הציפה את גופי ומחשבות אימה עלו במוחי. חטפתי את צרור המפתחות, לא המתנתי למעלית וירדתי בריצה מטורפת למכונית. תוך כדי נסיעה לבית של אבא, התקשרתי למשטרה, שהתייחסה במלוא הרצינות לדברי והעבירה את הפרטים לשוטרים שבשטח. התקשרתי מיד גם לבני משפחתי, שהפכו מודאגים כמוני. ניסיתי לקצר את הדרך; בחרתי לנסוע בסמטאות ולא ברחובות הראשיים, דבר שהתגלה כטעות כי בכל סמטה ורחוב צדדי התעכבתי, בגלל משאית אשפה, נהג שהתקשה להחנות, נערים שחצו באיטיות את הכביש... ובתוך כך ניסיתי להיכנס לראשו של אבא, לחשוב לאן היה יכול ללכת; אולי רצה לבוא לבקר אותי, כפי שנהג לעשות בעבר? ומדוע עזב את הבית? ואיך? כעס התגנב בי על ההשגחה הרופפת. מי יודע אם אמצא אותו, ובאיזה מצב... נסיעה שאורכה דקות ספורות נראתה לי כמו נצח. כשהגעתי לביתו, עליתי במהירות במדרגות ומצאתי דלת סגורה ובית ריק.

הלכתי במהירות לאורך הרחוב המתעקל בעל המדרכה הצרה. הרחוב היה שומם, התריסים מוגפים, מכוניות חנו בצפיפות, פגוש דחק פגוש, כלב הציץ ממרפסת פתוחה ונבח בלי הפסקה, חתולה לבנה עם כתמים חומים ישבה מעל פח האשפה, היא נראתה לי שבעה. חלפתי על פני שישה בניינים, בחלקם גינות מטופחות עם עצים ושיחים גזומים למשעי ואילו באחרים — חצרות מוזנחות. פתאום הבחנתי שבאחד הבניינים המירו את שטח הגינה לחניה. פתאום שמתי לב לקיר לבנים מטויח המפריד בין שני בניינים אחרים ולצידו עצים ירוקים וסגולים, עציצים מדורגים שופעי חרציות ופרחים נוספים, וביניהם מקום פנוי לצמחים שיפרחו בעתיד.

בבניין השביעי ראיתי אותו, יושב־שוכב לו על מדרגות הכניסה ולצידו בחור צעיר שהבין שהאיש נקלע לצרה. כוס מים הייתה מונחת על הרצפה ביניהם. אבא הרים את ראשו. ״איך ידעת שאני כאן?״ שאל. ״ידעתי,״ עניתי ועצרתי את הדמעות, מביטה בו בחמלה מעורבת בשמחה, בוהה בפניו הסמוקות, שטופות הזיעה, מזהה בעיניו את הבהלה שאחזה בו. שנינו, הבחור הצעיר ואני, סייענו לו בזהירות לקום. הושטתי לו את מקל ההליכה ופסענו לאיטנו לכיוון ביתו. הוא חסר כוחות, נשען עליי בכל כובדו, ואני מנסה להתאושש מהבהלה שתקפה אותנו.

מאז, הבית הפך עבורו לכלא; הדלת נעולה כל העת, המפתח ששכב תמיד בכיסו נלקח ממנו. מדי פעם בפעם, כששם לב לכיס הריק, התפרץ במורת רוח: ״מי לוקח את המפתח מבעל הבית?״ או: ״אני צריך ללכת עכשיו לבנק!״

ועדיין חשבתי שלא הכול אבוד, שהנחש חזק אך אבא שלי חזק עוד יותר. בהבזקי הצלילות, שחיכיתי להם ברגשות מעורבים (שמחתי כשהגיעו, התעצבתי כשחלפו), ניסיתי למשוך בחזרה את חבלי העבר. באותם רגעים, שהלכו והתמעטו, קיבלתי בחזרה את האב שאיבדתי והתמלאתי באהבה אין קץ ובמחילה על המציאות העגומה שנקלענו אליה. ואבא, באותם רגעים, לפעמים ביקש הסבר למצבו, לפעמים ענה תשובה רלוונטית, כמו בימים הטובים. בפעמים אחרות שתק, כאילו אמר בליבו: מי אני? מה כוחי? האלה הם חיי?

ככל שחלפו הימים היה ברור שקשה עד בלתי אפשרי להמשיך כך. המציאות טפחה מדי יום ביומו על פנינו, ובתוך משפחתנו הגרעינית התרבו הלבטים; מה עלינו לעשות? האם להחליף את צוות המטפלים? האם להעבירו למגורי קבע בביתנו? ואולי הדבר הנכון הוא למצוא לו מסגרת מוסדית ראויה? שאלנו, התייעצנו, בדקנו עם אנשים שונים במקומות שונים. כבתו היחידה הייתה לי זכות ההחלטה, וההחלטה להעביר את אבא מביתו בחמישים השנים האחרונות למוסד מתאים הייתה ההחלטה הקשה ביותר שקיבלתי בחיי.

קדמו לה חיפושים ממושכים. במשך ימים ארוכים ורבים בדקתי את התנאים במוסדות שונים, את גודל החדרים, רמת הניקיון, מספר המטפלים ביחס למספר דיירי המוסד, רמתם המקצועית של העובדים, טיב האוכל, זמינות הרופאים, הפיזיותרפיסטים, האחיות ושירותי הסיעוד. כל אלה נראו לי חשובים בראשית הדרך. מאוחר יותר הבנתי שאופיים ואישיותם של כל אחד מהעובדים במקום חשובים יותר. מקומות שאינם מאפשרים ביקור אלא בתיאום מראש נפסלו על ידי מיד. הם נראו לי חשודים, מה כבר יש להם להסתיר? גם המרחק מביתי שיחק תפקיד. חיפשתי מקום קרוב יחסית, שאוכל להמשיך לבקר את אבא מדי יום ביומו. החיפושים הללו תבעו ממני כוחות נפש אדירים. זה היה המפגש הראשון בחיי עם אוכלוסייה המוגדרת ״תשושת נפש״, וההבנה שאבא יהיה חלק ממנה סתמה את הגולל על כל תקווה שעוד הייתה לי.

והיה עוד קושי, גדול עבורי מנשוא. ההחלטה שקיבלתי העמידה בפניי את העובדה שאני מועלת באמונו של אבא, באמון המוחלט שאפיין תמיד את יחסינו. בראש ובראשונה הייתי צריכה להודות בפניו ובפני עצמי שלא עמדתי בהתחייבות שנתתי לו. שההבטחה שלי ש״לעולם ועד עולם תישאר בביתך״ הייתה הבטחת שווא.

בחמש־עשרה השנים שחלפו מאז התאלמן הלכו ותכפו המפגשים בינינו. ניהלנו אין־ספור שיחות גלויות־לב על נושאים שונים וגם על עתידו. פרטיותו הייתה חשובה לו ואת ביתו אהב עוד יותר מתמיד. הבית היווה עבורו עוגן של זיכרונות עבר, של זהותו. החדרים המוכרים, החפצים השמורים, פינת האוכל והכיסא הקבוע שלו, התמונות על הקירות שכל אחת מהן מתקופה אחרת, תמונות הנכדים הממוסגרות שהונחו באהבה על המזנון. חיים שלמים הצטופפו בשלושה חדרים ולכל חפץ ותמונה סיפור משלהם.

ועוד נזכרתי איך במהלך אותן שנים נהג אבא לספר לי סיפורים שונים על מקרים ששמע או הכיר, שעל פיהם נדרשתי להסיק לגבי התנהגותי הצפויה במקרים דומים. כך אירע לפני שנים ספורות כשסיפר על מכר ותיק שבנו מכר את ביתו והעביר אותו למסגרת תומכת. אני מיד הגבתי ״לך זה לא יקרה!״ ואבא הוסיף ותיאר את מצוקתו של זה המכר, על קשייו ועל המהלך הבלתי מוסרי שנקט בנו.

ככל שהחמיר המצב, הלכו והתחזקו נקיפות מצפוני. הבנתי שכך לא ניתן להמשיך, הבנתי שזו המציאות ויותר לא ניתן להעמיד פנים, אך רגשית התקשיתי להתמודד עם האחריות למהלך, שהייתה כאמור כולה שלי.

אחרי לילות חסרי שינה וים של דמעות ששפכתי, נסעתי לביתו. הוא היה בחדרו ואני התיישבתי לצידו כמדי יום ביומו, ושיקרתי לו. ״אנחנו צריכים ללכת לרופא,״ אמרתי. עד אותו יום מעולם לא שיקרתי להוריי. הוא הביט בעיניי. ״כל חיי הקדשתי רק לך,״ אמר, ״אני חי עבורך, כל מה ששלי שלך.״

יצאתי בריצה מהחדר, שלא יבחין בדמעות שזלגו מעיניי, בדפיקות הלב המואצות שפקדו אותי. בחדר השני נארזו בקפידה חלק מבגדיו ותכשיריו האישיים.

באותם רגעים חזר אליו מבטו החכם. הוא ידע או הרגיש שאני לא דוברת אמת. הייתה אומנם בדיקת רופא באותו היום, אך היה זה השלב הראשון בכניסתו למוסד.

 

***

 

השִכחה. כמו ענן גדול המגיע מאי־שם ומעלים את קרני השמש. יום שמשי הופך לקודר ואפרורי. השמש קיימת אך איננו זוכים לראותה. באחרית ימיו הוסתרו חייו של אבא עקב מחיקת זיכרונו. בחייו הבוגרים הוסתרו קורותיו לאורך שנים עקב מחיקה קולקטיבית של שואת יהודי רומניה. אלו ואלו הניעו אותי לספר את סיפורו.

לאורך כל שנות ילדותי ובגרותי שמעתי סיפורים רבים על חייהם של היהודים ברומניה בכלל וחיי משפחתי בפרט, ובעיקר בשנות השישים, אז הגיעה ארצה עלייה גדולה מרומניה וביניהם קרובי משפחה ששהו בביתנו שבועות וחודשים, חברים קרובים ומכרים בני אותה העיר. סביב שולחן האוכל בביתנו קלחו ביניהם שיחות וסיפורים שסופרו בשפה הרומנית.

השולחן נערך כמיטב המסורת; עם צלחת קטנה לכל סועד ועליה כפית ריבה מעשה בית מענבים, עלי שושנים או שזיפים, ולצידה כוס מים צוננים. האורחים שפקדו את ביתנו שתו ״לחיים״ עם כוסית וישניאק (Lichior de Visine), אף הוא מעשה בית, שהכיל אלכוהול, סוכר ווישני (דובדבנים חמוצים), ונשמר במשך כמה שנים בכלים מיוחדים. גם מקומן של עוגיות השמרים העשירות באגוזים (Cozonac Cu Nuca) לא נפקד מהשולחן, וטעמם של כל אלה עדיין מתמוסס בפי. לפעמים התנגנה לה בפטפון מוזיקה בשפה הרומנית, מלווה בכינור או בחליל פאן, שהזכירה ליושבים את ארץ מוצאם. המוזיקה והמאכלים המתוקים שהוגשו כפתיח לארוחה עמדו בסתירה מוחלטת לסיפורים הקשים והעצובים שסיפר כל אחד מהנוכחים.

 

הודות להוריי, השפה הרומנית היא כשפת אם שנייה לי, בעיקר משתי סיבות; ראשית, הוריי לא שלטו בשפה העברית, ושנית — הם רצו לאפשר לי להשתלב במשפחה המורחבת. בביתנו היו תמיד עיתונים שונים ברומנית; העיתון היומי ״חיינו״ (Vieta Noastre), השבועון האידאולוגי ״האמת״ (Adevărl) וה-Facla, שהכיל סיפורים מעודכנים ורכילות קהילתית. בנוסף היו הירחונים — עיתון למשפחה ועיתון לאישה. את העיתונים קנו הוריי בקיוסק הקרוב לביתנו, שנמכרו בו גם עיתונים בשפות אחרות כמו הונגרית, פולנית ורוסית.

בתקופות מסוימות בחיי הצטערתי על שהעברית שבפי הוריי אינה רהוטה כמו העברית ששמעתי בקרב הוריהם של חבריי וייתכן שאף התביישתי בכך, אך בעיקר זכור לי מאותן שנים הפער בין מה ששמעתי על השואה בבית ובין מה שנלמד בבית הספר. זכורים לי היטב טקסי יום השואה בבית הספר, שבהם דובר על קהילות רבות שהושמדו אך מעולם לא הוזכרה יהדות רומניה. תמיד נשאלתי בבית, ״מה סיפרו לכם היום?״ ״את מי הזכירו?״ ותשובותיי הובילו לכעס אצור ולתחושת עלבון.

בשנת 1930 מנתה הקהילה היהודית ברומניה כ-750 אלף איש שהיו מפוזרים בערים הגדולות ובעיירות קטנות. לאחר השואה ירד מספרם למחצית. על הפינויים, הגירושים, מחנות הכפייה, הגטאות, דיברו מעט מאוד אם בכלל. שואת יהודי רומניה הייתה ״שואה שקטה״. בתוך הקהילה היא הייתה נושא קבוע לשיחה, אך מחוץ לגבולות הקהילה התקיים השיח על אודותיה רק בשוליים. מעטים ידעו ועוד פחות מכך התעניינו.

בדיעבד הבנתי את מקצת מהסיבות להכחשה, להתעלמות, שבראש ובראשונה באה לידי ביטוי מצד המשטר הרומני. בשנת 1944 טען יון אנטונסקו, נשיא רומניה, שאין הוא נושא באחריות על המדיניות שהופעלה כנגד היהודים. במשפט שנערך לו הוא ניסה להטיל את האשמה על צווארם של אחרים ולהבליט את מעט ההקלות שנתן ליהודים. במשך 45 שנה ראשי השלטון הקומוניסטי שיקרו לעם הרומני. הם טענו שאצלם לא הייתה שואה, שהיהודים שחיו במדינה לא נשלחו להשמדה ושעובדה היא שכמחצית יהודי רומניה נותרו בחיים. מיותר לציין שמקומה של שואת יהודי רומניה נפקד מספרי לימוד ההיסטוריה.1 רק בשנת 2003, לאחר הקמת הוועדה הבין־לאומית לחקר השואה ברומניה, בראשותו של חתן פרס נובל לשלום אלי ויזל, נאלצה רומניה להודות בהכחדתם של 300 אלף יהודים, רובם מצפון מולדובה, צפון בוקובינה ובסרביה, אזורים שהיו בבעלות רומנית בין שתי מלחמות העולם.

סיבה נוספת להתעלמות משואת יהודי רומניה נוגעת להתפוררותה של הקהילה היהודית. לאחר המלחמה, מי שייצגו את היהודים בפני השלטונות היו שניים; ד״ר וילהלם פילדרמן, פוליטיקאי ומנהיגה בפועל של הקהילה היהודית, שהיה מקושר לשלטונות הרומניים ולקהילות יהודיות בכל העולם, והרב הראשי ד״ר אלכסנדר יהודה שפרן. שניהם רצו לקבוע את עתידם של היהודים, כל אחד בדרכו. לאחר המלחמה חתר ד״ר פילדרמן לשילובם של היהודים על אדמת רומניה, ואילו הרב שפרן ביקש לגייס את היהודים לתנועה הציונית ולהעלותם לישראל. זו הייתה המחלוקת היסודית ביניהם, אך נתגלעו ביניהם גם מחלוקות אישיות שנבעו מאופיים של השניים, שהיו אנשי עקרונות, עיקשים וגאים. בו־בזמן בארץ, בשנות החמישים והשישים, התמקדו אנשי העליות בהישרדותם היומיומית, במאמצי ההתאקלמות במדינה הצעירה השונה כל כך במנטליות שלה ובמנהגיה. העליות הראשונות שהגיעו מרומניה כללו בתוכן שכבה רזה של אינטלקטואלים ומנהיגים שיכלו לייצג את הקהילה, ואין ספק כי היעדרן של דמויות מפתח בפוליטיקה ובממסד תרם אף הוא להתעלמות. לכך מתווספת גם התנהלותם של חברי הקהילה עצמם — קהילה שאופיינה במופנמות, בהתבדלות ובחוסר פתיחות לתרבות ולמנטליות הישראלית, גם בקרב יוצאי רומניה ששלטו בשפה העברית. הצורך להשמיע את שעבר עליהם נענה רק בדל״ת אמותיהם. תקרת השתיקה לא נפרצה אל המרחב הציבורי. לא היה מי שיפרוץ אותה.

מותה של אימי בשנתה, בהיותה בת שבעים ושמונה ובתוך זמן קצר לאחר מחלה קשה, טלטל את כולנו ובמיוחד את אבי, שהתקשה להסתגל למציאות החדשה. חמישים שנה הם חיו ביחד, ובלכתה השתלטו עליו הצער והבדידות. לראשונה בחיי היינו רק שנינו, ומצאתי עצמי משוחחת עם אבא שעות רבות וימים ארוכים.

לאט לאט, מעבר לשיחות החולין שלנו, החל אבא לספר סיפורים על עברו, סיפורים שמעולם לא שמעתי עד אותם ימים. הוא סיפר לי על פרומושיקה עיירת הולדתו, על אחיו הבוגרים יענקל ויהושע, על מחנה הכפייה מוגילב והבריחה ממנו, ועל הניסיונות להתאקלם חזרה בארץ הולדתו רומניה לאחר המלחמה.

אבא הופתע מסקרנותי, מהשאלות הרבות ששאלתי אותו. כל כך הרבה שנים חלפו והוא לא ראה חשיבות במה שקרה באותם ימים רחוקים, אך אני התעקשתי. סיפוריו השתלבו כמו פסיפס בשיחות שנחשפתי אליהן בבית הוריי, בין סבתי וקרובי המשפחה שפקדו את ביתנו, וביקשתי להשלים הכול לתצרף אחד שלם. ככל שנמשכו השיחות התעורר גם הכעס הבלום על כך שיהדות רומניה לא זכתה לספר את סיפורה לציבור הרחב ואיתו תחושות האכזבה, הצער והעלבון הגדול שנשאו בתוכם בני משפחתי והקהילה המורחבת. את כל אלה, ואת החובה המוסרית להאיר את האמת על גורל יהודי רומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אני נושאת על גבי.

 

 

עוד על הספר

שואה שקטה חיה דקל

פתח דבר


אל פתחנו הגיח נחש ארסי. הוא נעמד בפתח הבית, חמוש בצבעי הסוואה, ותכנן את מהלכיו, מחפש לו טרף קל. הוא סימן את הקורבן; איש בשנות התשעים המוקדמות לחייו, אלמן למוד סבל, חסר יכולת להתגונן, לעיתים מדוכא, לעיתים מרגיש בודד. הארס נשלח, מחולל שינוי איטי, ואנחנו לא מודעים לו. המחלה מתפרצת לחיינו, ואנחנו לא חשים בה.

בראשית חשבנו שזוהי דמותה של הזִקנה, שכך היא מגיעה — עם שִכחה, עם חוסר ריכוז או חוסר תשומת לב. הרי החזות נשארה כתמיד; בלוריתו צחה כשלג וכל שערה משוכה בקפידה לאחור, פניו מגולחות למשעי, משקפיים עם מסגרת זהב מעטרים את עיניו, חולצה מכופתרת מציצה מתוך סוודר כהה ומקל הליכה לצידו, שומר עליו מכל משמר. כשמבטו מזדגג או מתמקד בנקודה עלומה בחדר, נדמה לי שבמוחו חולפות מחשבות על משהו שדורש החלטה מיידית, אך המבט הדומם אינו מתאים לאופיו של האיש וחרש־חרש מזדחלת לליבי דאגה.

בכל יום אני מגיעה לביקור. אבא יושב בניחותא בכורסה ואני מתיישבת לידו ושואלת אותו שאלות שעל סדר היום: איך אתה מרגיש היום? אכלת היום? צריך לקנות היום משהו, או לשלם חשבון? מדי פעם בפעם הוא שולח יד אל מקל ההליכה, בודק היכן הוא נמצא, אם הוא עדיין במקומו. אני נשענת על כתפו, מתחככת בו ומלטפת את ראשו. חיוך מתפשט על פניו, מזכיר לשנינו ימים אחרים, רחוקים. אני מציפה אותו בסיפורי משפחה מעודכנים אך תשובותיו אינן תמיד רלוונטיות לשאלותיי. או־אז, אל מול מבטי המתפלא הוא מחייך, כאילו ניסה לבחון את מידת ההקשבה שלי, ומיד מצדיק אותי ואומר: ״לכך התכוונתי.״ לפעמים אני מתווכחת איתו, מתקנת אותו, מתפרצת לדבריו, ומיד מצטערת על האופן שבו הגבתי. ברגעים מסוימים אני מנסה לראות בדבריו התחכמות או עורמה. לא־פעם אני כועסת על עצמי, על חוסר הסובלנות שגיליתי כלפיו. הרי אבא תמיד היה חד, מתוחכם ושנון, ואילו אני — לא מסוגלת להתלוצץ.

סימנים ראשונים לארס המתפשט.

ההשתנות מדודה ואיטית. קשה לאמוד את השינויים בימים, בשבועות או אפילו בחודשים. בשלב הראשון תכונותיו הבסיסיות אינן משתנות. טוב ליבו, אדיבותו ומסירותו לבני משפחתו אף מקצינים. התעניינותו בכל אחד מאיתנו מקשה עלינו להבחין בהבדלים. הוא שואל את הנכדים על עבודתם, את חתנו על בריאותו, והנינים משיבים בגאווה ״חמש וחצי״ ו״ארבע ורבע״ לשאלתו בני כמה הם. לוקח זמן להבחין שהשאלות הנשאלות כדבר שבשגרה חוזרות על עצמן כמו בסבב, כמה פעמים, כמו דקלום ידוע ובלתי משתנה.

כשהוא נשאל ״מה חדש אצלך?״ מתגלה כעס חבוי. ״מה חדש אצלי? אצלי אין שום דבר חדש.״ וכי מה כבר מתחדש בגילו? מזג האוויר? שיחת טלפון מקרוב־רחוק שנזכר להתעניין בו לאחר חודשים ארוכים? לא תמיד הוא מזהה את הקול. לא תמיד הוא זוכר עם מי דיבר ועל מה.

בשלב הבא מתגלה בו סוג של מרדנות. הרגלים שהיו חלק בלתי נפרד מחייו נמחקים בכעס, בעוינות שמתעוררת בו במיוחד כלפי זרים, כלפי המטפל שלו. הוא מסרב לאכול בשעות קבועות, מסרב בתוקף להיכנס למקלחת שאותה פקד כל חייו פעם או פעמיים ביום, מסרב לצאת מהבית לטיול רגלי, כמו רוצה לומר: ״אני מחליט על סדר יומי ומהלך חיי!״ לאט־לאט הופך אבא מאיש נוח לבריות לאיש חמה, זעפן, נרגן ואפילו נזפן, תכונות שמעולם לא זיהיתי בו.

הנחש הרים את ראשו. הארס כבר נטמע עמוק בעצמותיו.

המציאות המורכבת הביאה איתה צורך אמיתי בבדיקות מקיפות; נוירולוגים, גריאטרים ופסיכוגריאטרים, כל אחד בתורו. המפגשים איתם הופכים להיות חלק מסדר יומנו. בכל פעם אנו מנסים מומחה אחר, בתקווה שאחד מהם יביא מזור. בכל אחד מהמפגשים אבא נשאל את אותן השאלות: מה שמך? מהי שנת הלידה שלך? איך קראו לרעייתך? גם את השאלות האלמנטריות בחשבון הוא צולח, אך התמצאות בזמן — השנה, החודש והיום — היא איך לומר, צולעת. כך מתברר שלא הזִקנה או תחושת הבדידות הן הבעיה, הרי יש קשישים ממנו ועם זאת בהירי מחשבה.

הרופאים התקשו לאזן את מצבו בעזרת תרופות. ישנם סוגים רבים של תרופות, תרופות שמטרתן לשפר ולו במעט את הזיכרון או להרגיע את הנפש, אך בפועל הן הפכו אותו לישנוני או אדיש. ביקורי הרופאים המומחים בביתו וביקורינו אנו במרפאות פרטיות התגלו כבזבוז זמן. האבחנה הייתה ברורה לכולם, אך תרופה אין.

ימים הפכו ללילות ולילות — לימים. ימים שלמים העביר בשינה עמוקה, כזאת שלא ניתן להעירו ממנה, ואילו בלילות התנהג כאילו השמש זורחת. את מה שלא צלח לעשות בימים, עשה בלילות; אז התלבש בעצמו, נעל נעליו ללא עזרה, דרש לצאת מהבית לסידורים, כפי שנהג לבצע בימיו הטובים, ומשלא ניתן לו, הרים את קולו, מסרב להביט בשעון. דווקא בשעות הללו התגלו בו לפתע כוחות פיזיים בלתי מוסברים, בצד תרעומות בלתי מוסברות על בקשות טריוויאליות כמו ״לך לישון עכשיו כי מאוחר בלילה…״ או ״תנוח בינתיים ובעוד כמה שעות נסדיר את כל בקשותיך.״ הבקשות לא הופנמו, הכעס גבר, ואני עדיין לא הבנתי שהגרוע מכול עוד לפנינו.

ואז הגיעה שיחת הטלפון. המטפל של אבא יצא מהבית לזמן קצר ואבא ניצל את הזמן ששהה לבדו ויצא לשוטט ברחובות. לא אגזים אם אומר שחרב עליי עולמי. זיעה קרה הציפה את גופי ומחשבות אימה עלו במוחי. חטפתי את צרור המפתחות, לא המתנתי למעלית וירדתי בריצה מטורפת למכונית. תוך כדי נסיעה לבית של אבא, התקשרתי למשטרה, שהתייחסה במלוא הרצינות לדברי והעבירה את הפרטים לשוטרים שבשטח. התקשרתי מיד גם לבני משפחתי, שהפכו מודאגים כמוני. ניסיתי לקצר את הדרך; בחרתי לנסוע בסמטאות ולא ברחובות הראשיים, דבר שהתגלה כטעות כי בכל סמטה ורחוב צדדי התעכבתי, בגלל משאית אשפה, נהג שהתקשה להחנות, נערים שחצו באיטיות את הכביש... ובתוך כך ניסיתי להיכנס לראשו של אבא, לחשוב לאן היה יכול ללכת; אולי רצה לבוא לבקר אותי, כפי שנהג לעשות בעבר? ומדוע עזב את הבית? ואיך? כעס התגנב בי על ההשגחה הרופפת. מי יודע אם אמצא אותו, ובאיזה מצב... נסיעה שאורכה דקות ספורות נראתה לי כמו נצח. כשהגעתי לביתו, עליתי במהירות במדרגות ומצאתי דלת סגורה ובית ריק.

הלכתי במהירות לאורך הרחוב המתעקל בעל המדרכה הצרה. הרחוב היה שומם, התריסים מוגפים, מכוניות חנו בצפיפות, פגוש דחק פגוש, כלב הציץ ממרפסת פתוחה ונבח בלי הפסקה, חתולה לבנה עם כתמים חומים ישבה מעל פח האשפה, היא נראתה לי שבעה. חלפתי על פני שישה בניינים, בחלקם גינות מטופחות עם עצים ושיחים גזומים למשעי ואילו באחרים — חצרות מוזנחות. פתאום הבחנתי שבאחד הבניינים המירו את שטח הגינה לחניה. פתאום שמתי לב לקיר לבנים מטויח המפריד בין שני בניינים אחרים ולצידו עצים ירוקים וסגולים, עציצים מדורגים שופעי חרציות ופרחים נוספים, וביניהם מקום פנוי לצמחים שיפרחו בעתיד.

בבניין השביעי ראיתי אותו, יושב־שוכב לו על מדרגות הכניסה ולצידו בחור צעיר שהבין שהאיש נקלע לצרה. כוס מים הייתה מונחת על הרצפה ביניהם. אבא הרים את ראשו. ״איך ידעת שאני כאן?״ שאל. ״ידעתי,״ עניתי ועצרתי את הדמעות, מביטה בו בחמלה מעורבת בשמחה, בוהה בפניו הסמוקות, שטופות הזיעה, מזהה בעיניו את הבהלה שאחזה בו. שנינו, הבחור הצעיר ואני, סייענו לו בזהירות לקום. הושטתי לו את מקל ההליכה ופסענו לאיטנו לכיוון ביתו. הוא חסר כוחות, נשען עליי בכל כובדו, ואני מנסה להתאושש מהבהלה שתקפה אותנו.

מאז, הבית הפך עבורו לכלא; הדלת נעולה כל העת, המפתח ששכב תמיד בכיסו נלקח ממנו. מדי פעם בפעם, כששם לב לכיס הריק, התפרץ במורת רוח: ״מי לוקח את המפתח מבעל הבית?״ או: ״אני צריך ללכת עכשיו לבנק!״

ועדיין חשבתי שלא הכול אבוד, שהנחש חזק אך אבא שלי חזק עוד יותר. בהבזקי הצלילות, שחיכיתי להם ברגשות מעורבים (שמחתי כשהגיעו, התעצבתי כשחלפו), ניסיתי למשוך בחזרה את חבלי העבר. באותם רגעים, שהלכו והתמעטו, קיבלתי בחזרה את האב שאיבדתי והתמלאתי באהבה אין קץ ובמחילה על המציאות העגומה שנקלענו אליה. ואבא, באותם רגעים, לפעמים ביקש הסבר למצבו, לפעמים ענה תשובה רלוונטית, כמו בימים הטובים. בפעמים אחרות שתק, כאילו אמר בליבו: מי אני? מה כוחי? האלה הם חיי?

ככל שחלפו הימים היה ברור שקשה עד בלתי אפשרי להמשיך כך. המציאות טפחה מדי יום ביומו על פנינו, ובתוך משפחתנו הגרעינית התרבו הלבטים; מה עלינו לעשות? האם להחליף את צוות המטפלים? האם להעבירו למגורי קבע בביתנו? ואולי הדבר הנכון הוא למצוא לו מסגרת מוסדית ראויה? שאלנו, התייעצנו, בדקנו עם אנשים שונים במקומות שונים. כבתו היחידה הייתה לי זכות ההחלטה, וההחלטה להעביר את אבא מביתו בחמישים השנים האחרונות למוסד מתאים הייתה ההחלטה הקשה ביותר שקיבלתי בחיי.

קדמו לה חיפושים ממושכים. במשך ימים ארוכים ורבים בדקתי את התנאים במוסדות שונים, את גודל החדרים, רמת הניקיון, מספר המטפלים ביחס למספר דיירי המוסד, רמתם המקצועית של העובדים, טיב האוכל, זמינות הרופאים, הפיזיותרפיסטים, האחיות ושירותי הסיעוד. כל אלה נראו לי חשובים בראשית הדרך. מאוחר יותר הבנתי שאופיים ואישיותם של כל אחד מהעובדים במקום חשובים יותר. מקומות שאינם מאפשרים ביקור אלא בתיאום מראש נפסלו על ידי מיד. הם נראו לי חשודים, מה כבר יש להם להסתיר? גם המרחק מביתי שיחק תפקיד. חיפשתי מקום קרוב יחסית, שאוכל להמשיך לבקר את אבא מדי יום ביומו. החיפושים הללו תבעו ממני כוחות נפש אדירים. זה היה המפגש הראשון בחיי עם אוכלוסייה המוגדרת ״תשושת נפש״, וההבנה שאבא יהיה חלק ממנה סתמה את הגולל על כל תקווה שעוד הייתה לי.

והיה עוד קושי, גדול עבורי מנשוא. ההחלטה שקיבלתי העמידה בפניי את העובדה שאני מועלת באמונו של אבא, באמון המוחלט שאפיין תמיד את יחסינו. בראש ובראשונה הייתי צריכה להודות בפניו ובפני עצמי שלא עמדתי בהתחייבות שנתתי לו. שההבטחה שלי ש״לעולם ועד עולם תישאר בביתך״ הייתה הבטחת שווא.

בחמש־עשרה השנים שחלפו מאז התאלמן הלכו ותכפו המפגשים בינינו. ניהלנו אין־ספור שיחות גלויות־לב על נושאים שונים וגם על עתידו. פרטיותו הייתה חשובה לו ואת ביתו אהב עוד יותר מתמיד. הבית היווה עבורו עוגן של זיכרונות עבר, של זהותו. החדרים המוכרים, החפצים השמורים, פינת האוכל והכיסא הקבוע שלו, התמונות על הקירות שכל אחת מהן מתקופה אחרת, תמונות הנכדים הממוסגרות שהונחו באהבה על המזנון. חיים שלמים הצטופפו בשלושה חדרים ולכל חפץ ותמונה סיפור משלהם.

ועוד נזכרתי איך במהלך אותן שנים נהג אבא לספר לי סיפורים שונים על מקרים ששמע או הכיר, שעל פיהם נדרשתי להסיק לגבי התנהגותי הצפויה במקרים דומים. כך אירע לפני שנים ספורות כשסיפר על מכר ותיק שבנו מכר את ביתו והעביר אותו למסגרת תומכת. אני מיד הגבתי ״לך זה לא יקרה!״ ואבא הוסיף ותיאר את מצוקתו של זה המכר, על קשייו ועל המהלך הבלתי מוסרי שנקט בנו.

ככל שהחמיר המצב, הלכו והתחזקו נקיפות מצפוני. הבנתי שכך לא ניתן להמשיך, הבנתי שזו המציאות ויותר לא ניתן להעמיד פנים, אך רגשית התקשיתי להתמודד עם האחריות למהלך, שהייתה כאמור כולה שלי.

אחרי לילות חסרי שינה וים של דמעות ששפכתי, נסעתי לביתו. הוא היה בחדרו ואני התיישבתי לצידו כמדי יום ביומו, ושיקרתי לו. ״אנחנו צריכים ללכת לרופא,״ אמרתי. עד אותו יום מעולם לא שיקרתי להוריי. הוא הביט בעיניי. ״כל חיי הקדשתי רק לך,״ אמר, ״אני חי עבורך, כל מה ששלי שלך.״

יצאתי בריצה מהחדר, שלא יבחין בדמעות שזלגו מעיניי, בדפיקות הלב המואצות שפקדו אותי. בחדר השני נארזו בקפידה חלק מבגדיו ותכשיריו האישיים.

באותם רגעים חזר אליו מבטו החכם. הוא ידע או הרגיש שאני לא דוברת אמת. הייתה אומנם בדיקת רופא באותו היום, אך היה זה השלב הראשון בכניסתו למוסד.

 

***

 

השִכחה. כמו ענן גדול המגיע מאי־שם ומעלים את קרני השמש. יום שמשי הופך לקודר ואפרורי. השמש קיימת אך איננו זוכים לראותה. באחרית ימיו הוסתרו חייו של אבא עקב מחיקת זיכרונו. בחייו הבוגרים הוסתרו קורותיו לאורך שנים עקב מחיקה קולקטיבית של שואת יהודי רומניה. אלו ואלו הניעו אותי לספר את סיפורו.

לאורך כל שנות ילדותי ובגרותי שמעתי סיפורים רבים על חייהם של היהודים ברומניה בכלל וחיי משפחתי בפרט, ובעיקר בשנות השישים, אז הגיעה ארצה עלייה גדולה מרומניה וביניהם קרובי משפחה ששהו בביתנו שבועות וחודשים, חברים קרובים ומכרים בני אותה העיר. סביב שולחן האוכל בביתנו קלחו ביניהם שיחות וסיפורים שסופרו בשפה הרומנית.

השולחן נערך כמיטב המסורת; עם צלחת קטנה לכל סועד ועליה כפית ריבה מעשה בית מענבים, עלי שושנים או שזיפים, ולצידה כוס מים צוננים. האורחים שפקדו את ביתנו שתו ״לחיים״ עם כוסית וישניאק (Lichior de Visine), אף הוא מעשה בית, שהכיל אלכוהול, סוכר ווישני (דובדבנים חמוצים), ונשמר במשך כמה שנים בכלים מיוחדים. גם מקומן של עוגיות השמרים העשירות באגוזים (Cozonac Cu Nuca) לא נפקד מהשולחן, וטעמם של כל אלה עדיין מתמוסס בפי. לפעמים התנגנה לה בפטפון מוזיקה בשפה הרומנית, מלווה בכינור או בחליל פאן, שהזכירה ליושבים את ארץ מוצאם. המוזיקה והמאכלים המתוקים שהוגשו כפתיח לארוחה עמדו בסתירה מוחלטת לסיפורים הקשים והעצובים שסיפר כל אחד מהנוכחים.

 

הודות להוריי, השפה הרומנית היא כשפת אם שנייה לי, בעיקר משתי סיבות; ראשית, הוריי לא שלטו בשפה העברית, ושנית — הם רצו לאפשר לי להשתלב במשפחה המורחבת. בביתנו היו תמיד עיתונים שונים ברומנית; העיתון היומי ״חיינו״ (Vieta Noastre), השבועון האידאולוגי ״האמת״ (Adevărl) וה-Facla, שהכיל סיפורים מעודכנים ורכילות קהילתית. בנוסף היו הירחונים — עיתון למשפחה ועיתון לאישה. את העיתונים קנו הוריי בקיוסק הקרוב לביתנו, שנמכרו בו גם עיתונים בשפות אחרות כמו הונגרית, פולנית ורוסית.

בתקופות מסוימות בחיי הצטערתי על שהעברית שבפי הוריי אינה רהוטה כמו העברית ששמעתי בקרב הוריהם של חבריי וייתכן שאף התביישתי בכך, אך בעיקר זכור לי מאותן שנים הפער בין מה ששמעתי על השואה בבית ובין מה שנלמד בבית הספר. זכורים לי היטב טקסי יום השואה בבית הספר, שבהם דובר על קהילות רבות שהושמדו אך מעולם לא הוזכרה יהדות רומניה. תמיד נשאלתי בבית, ״מה סיפרו לכם היום?״ ״את מי הזכירו?״ ותשובותיי הובילו לכעס אצור ולתחושת עלבון.

בשנת 1930 מנתה הקהילה היהודית ברומניה כ-750 אלף איש שהיו מפוזרים בערים הגדולות ובעיירות קטנות. לאחר השואה ירד מספרם למחצית. על הפינויים, הגירושים, מחנות הכפייה, הגטאות, דיברו מעט מאוד אם בכלל. שואת יהודי רומניה הייתה ״שואה שקטה״. בתוך הקהילה היא הייתה נושא קבוע לשיחה, אך מחוץ לגבולות הקהילה התקיים השיח על אודותיה רק בשוליים. מעטים ידעו ועוד פחות מכך התעניינו.

בדיעבד הבנתי את מקצת מהסיבות להכחשה, להתעלמות, שבראש ובראשונה באה לידי ביטוי מצד המשטר הרומני. בשנת 1944 טען יון אנטונסקו, נשיא רומניה, שאין הוא נושא באחריות על המדיניות שהופעלה כנגד היהודים. במשפט שנערך לו הוא ניסה להטיל את האשמה על צווארם של אחרים ולהבליט את מעט ההקלות שנתן ליהודים. במשך 45 שנה ראשי השלטון הקומוניסטי שיקרו לעם הרומני. הם טענו שאצלם לא הייתה שואה, שהיהודים שחיו במדינה לא נשלחו להשמדה ושעובדה היא שכמחצית יהודי רומניה נותרו בחיים. מיותר לציין שמקומה של שואת יהודי רומניה נפקד מספרי לימוד ההיסטוריה.1 רק בשנת 2003, לאחר הקמת הוועדה הבין־לאומית לחקר השואה ברומניה, בראשותו של חתן פרס נובל לשלום אלי ויזל, נאלצה רומניה להודות בהכחדתם של 300 אלף יהודים, רובם מצפון מולדובה, צפון בוקובינה ובסרביה, אזורים שהיו בבעלות רומנית בין שתי מלחמות העולם.

סיבה נוספת להתעלמות משואת יהודי רומניה נוגעת להתפוררותה של הקהילה היהודית. לאחר המלחמה, מי שייצגו את היהודים בפני השלטונות היו שניים; ד״ר וילהלם פילדרמן, פוליטיקאי ומנהיגה בפועל של הקהילה היהודית, שהיה מקושר לשלטונות הרומניים ולקהילות יהודיות בכל העולם, והרב הראשי ד״ר אלכסנדר יהודה שפרן. שניהם רצו לקבוע את עתידם של היהודים, כל אחד בדרכו. לאחר המלחמה חתר ד״ר פילדרמן לשילובם של היהודים על אדמת רומניה, ואילו הרב שפרן ביקש לגייס את היהודים לתנועה הציונית ולהעלותם לישראל. זו הייתה המחלוקת היסודית ביניהם, אך נתגלעו ביניהם גם מחלוקות אישיות שנבעו מאופיים של השניים, שהיו אנשי עקרונות, עיקשים וגאים. בו־בזמן בארץ, בשנות החמישים והשישים, התמקדו אנשי העליות בהישרדותם היומיומית, במאמצי ההתאקלמות במדינה הצעירה השונה כל כך במנטליות שלה ובמנהגיה. העליות הראשונות שהגיעו מרומניה כללו בתוכן שכבה רזה של אינטלקטואלים ומנהיגים שיכלו לייצג את הקהילה, ואין ספק כי היעדרן של דמויות מפתח בפוליטיקה ובממסד תרם אף הוא להתעלמות. לכך מתווספת גם התנהלותם של חברי הקהילה עצמם — קהילה שאופיינה במופנמות, בהתבדלות ובחוסר פתיחות לתרבות ולמנטליות הישראלית, גם בקרב יוצאי רומניה ששלטו בשפה העברית. הצורך להשמיע את שעבר עליהם נענה רק בדל״ת אמותיהם. תקרת השתיקה לא נפרצה אל המרחב הציבורי. לא היה מי שיפרוץ אותה.

מותה של אימי בשנתה, בהיותה בת שבעים ושמונה ובתוך זמן קצר לאחר מחלה קשה, טלטל את כולנו ובמיוחד את אבי, שהתקשה להסתגל למציאות החדשה. חמישים שנה הם חיו ביחד, ובלכתה השתלטו עליו הצער והבדידות. לראשונה בחיי היינו רק שנינו, ומצאתי עצמי משוחחת עם אבא שעות רבות וימים ארוכים.

לאט לאט, מעבר לשיחות החולין שלנו, החל אבא לספר סיפורים על עברו, סיפורים שמעולם לא שמעתי עד אותם ימים. הוא סיפר לי על פרומושיקה עיירת הולדתו, על אחיו הבוגרים יענקל ויהושע, על מחנה הכפייה מוגילב והבריחה ממנו, ועל הניסיונות להתאקלם חזרה בארץ הולדתו רומניה לאחר המלחמה.

אבא הופתע מסקרנותי, מהשאלות הרבות ששאלתי אותו. כל כך הרבה שנים חלפו והוא לא ראה חשיבות במה שקרה באותם ימים רחוקים, אך אני התעקשתי. סיפוריו השתלבו כמו פסיפס בשיחות שנחשפתי אליהן בבית הוריי, בין סבתי וקרובי המשפחה שפקדו את ביתנו, וביקשתי להשלים הכול לתצרף אחד שלם. ככל שנמשכו השיחות התעורר גם הכעס הבלום על כך שיהדות רומניה לא זכתה לספר את סיפורה לציבור הרחב ואיתו תחושות האכזבה, הצער והעלבון הגדול שנשאו בתוכם בני משפחתי והקהילה המורחבת. את כל אלה, ואת החובה המוסרית להאיר את האמת על גורל יהודי רומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אני נושאת על גבי.