הם התעוררו בגאיון הקטן שמעל נחל טרף. היא ישנה, השיער השחור טרוף סביבה ופניה מעוכים לתוך שק השינה והוא הביט בה רגע, הבוהן בין שפתיה. הירח עדיין עמד בשמים. לבן, אכול קצת מצדו הדרומי, אבל עדיין ניראה באור הבוקר המוקדם. הג'יפ השחור עמד במדרגה שמעל, גג הברזנט האפור היה מאובק. מתחת לסלע, ליד שק השינה, היה גב קטן של מים. הוא לבש את המכנסים ואת החולצה. מכסה אותה בשק השינה והיא הצטנפה עוברית לתוכו. זנבנים קפצו קפיצות קטנות בתוך שיח רותם קרוב ומסביבו. האפיק שמעל הג'יפ היה צפוף בצמחיה, יורד מקו פרשת המים שמפריד בין נחל אנמר לנחל טרף. אמיר הביט במפה. לא משום שניזקק להביט במפה. הוא יכול היה לנסוע כאן גם בלי מפה. אלא שהמפה היתה ישנה. מפה בת כמעט עשרים. כשהשתחרר מהצבא לקח אותה אתו. זה היה לפני השלום עם ירדן. הרבה דברים נראו רחוקים אז. המלחמה בלבנון החלה רק ארבע שנים לפני כן. סיני עדיין היתה. כל מיני דברים היו. קווי המפה. יש גיל שאתה יודע מה אתה רואה. שאין צורך לדמיין. הוא הניד בראשו לזנבנים ושטף את הראש, מוציא את המים מתוך הגב, נותן לטיפות שנשרו ממנו להיספג בחלוקים הקטנים. תמי ישנה. היא אהבה לישון. אמיר אהב את הבוקר המוקדם. את הצלילות. את הידיעה שיום חדש מאיר מעל מצוקים שהוא אוהב ושייסע להראות לה מעיין שאנשים אחרים לא מגיעים אליו. המעיין היה סוד עליו שמר. היא לא ידעה, אבל המעיין היה המתנה הגדולה שתכנן לתת לה. הוא רצה לתת לה מתנה. הוא לקח את המפה והספר, תרגום אנגלי לצ'ואנג צה, ועלה על הדופן המערבית של הואדיון. הואדיון הקצר נגמר בבת אחת, נשמט עשרות מטרים מצוקיים לאפיק נחל טרף שהיה קניוני והתעקל בפראות בתוך סלעים חומים צהובים. הוא ישב על קצה המצוק וקרא. עיניו היו מעט דביקות מהלילה. הוא הניח את הספר והחזיק מולו את המפה. מניח אותה על הנוף, מסתכל בה בידידות. מגלה את הפיתול המדויק בו עצרו כשירד החושך. עטיפת הניילון של המפה היתה כהה מעט והקפלים, במקום בו הודבק נייר דבק שקוף לפני שנים, היו חומים. כמוני. הוא חייך והביט לתוך האפיק. קורא מהספר ואז סגר אותו וירד בזהירות את קיר הסלע. תמי ישנה והוא ליטף את ראשה. מה יש ביניהם? מה איכפת לו. היא היתה צעירה ממנו ביותר מעשר שנים. הג'יפ היה שלה. הוא לא היה מעלה על דעתו לקנות ג'יפ. גם מכונית לא היתה לו.
הוא מילא את הסיר מים מהגב והניח אותו על הגזיה. שלוש כפיות קפה ושתי כפיות סוכר. לשמור על המרירות. הזנבנים בשיח הרותם הסמוך דילגו והביטו בו. כשהיה סטודנט בשנות הלימודים הראשונות למד אצל אמוץ זהבי. זהבי בנה את המודל של ההתנהגות האנושית של החיות. "ראיתי אותך" הוא אמר לזנבן וזה ענה לו בשריקה. חיות חברתיות. הזנבנים הביטו בו בלי פחד. ציפור שנראית גדולה וחזקה ממה שהיא באמת, אולי בגלל קרבתה אל הקרקע, ואולי משום שהציפורים המדבריות, הסנוניות, עפרוני המדבר, הסלעית ושחור הזנב, קטנות ממנה לפחות בחצי גוף. המים רתחו. תמי היתה מכורבלת בשק השינה. עוברית. "קפה?"
"כן" היא אמרה בקול מתפנק ורחרחה את הספל, מתיישבת בשק השינה וגופה העירום מקבל את קרני השמש, מואר באור מלא ללא צללים. "רגע." היא אמרה והניחה את קערת הקפה. היא קמה וכרעה כמה מטרים מהמקום בו ישנו. "אני לא מבינה מה אנשים עושים כזה עניין מדבר פשוט כמו להשתין." אמיר חייך. היא עלתה אל הג'יפ והוציאה מהתיק מברשת שיניים שהידית שלה פו הדוב. "בוקר טוב פו" היא אמרה תוך שצחצחה שיניים. אמיר ישב ליד שקי השינה הסתורים ושתה מהקפה.
"בוקר טוב גם לך!" היא אמרה בקול עליז ונישקה אותו על אפו.
"קפה?"
"בטח. איזה כיף של מקום."
"תיגשי לקצה המצוק."
"אני אגש." היא אמרה ולקחה אתה את קערית הקפה.
"את רוצה לאכול?"
"אני לא אוכלת בבוקר."
"כבר לא בוקר."
"בשבילי זה בוקר. אני שונאת לקום מוקדם. או ללכת לישון מאוחר." היא עלתה על קצה המצוק ואמיר קיפל את שקי השינה והמזרונים, דוחס את הסדין לתוך שק הפוך. הוא מילא את כלי המים מתוך הגב הקטן שמתחת לסלע ושוב שטף פנים ועורף, נותן לצינה של הבוקר להעיר אותו בסמרור. ואחרי שהעלה את הדברים לג'יפ הקטן ישב בצל. הם לא מיהרו לשום מקום.
היא טיפסה עם הדברים מתוך הואדיון והוא הושיט לה יד. היא פתחה את הדלת וסידרה את הדברים בזריזות בחלק האחורי של הג'יפ. היו בג'יפ רק שני מושבים קדמיים. החלק האחורי היה ריק חוץ מארגז עץ צבאי שהכיל פעם פגזים או חומרי נפץ ועכשיו היו בו בגדים וכלי קפה וכמה כלי עבודה. היא בחרה קלטת והדליקה את הטייפ. אמיר לא אהב מוסיקה במדבר. גם שירים לא היו הדבר שאהב במוסיקה אבל תמי לא שאלה והוא לא אמר כלום. "ניסע?"
"אני אלך ברגל עד לדרך." היא פתחה את מכסה המנוע ובדקה שמן ומים והוא צעד בדממה של הבוקר. מאחוריו שמע אותה מניעה את הג'יפ. המנוע ניצת מייד. הוא חייך למרות שלא רצה לשמוע מנוע. כשנסעו אתמול על קצה מצוק מכתש רמון כבה הג'יפ לפתע והיא הביטה בו בהפתעה. היא פתחה את מכסה המנוע וניסתה להניע. הג'יפ לא הגיב. הוא ירד מהמושב שליד הנהג ושיחק בחוטי החשמל שנכנסים אל המצבר ומעבירים משם את הזרם אל המחולל. היה לו מושג קלוש מאוד על מנועים. הג'יפ הניע בקושי והם המשיכו לנסוע. עוצרים על שפת המכתש במקום בו הדרך נוגעת במצוקים. במת הר ארדון במזרח. גבעות מצח חומות במכתש מתחת. היא שאלה אותו על הכתמים החומים והוא אמר לה שקוראים להם קווסטות שהן השכבות העתיקות שבבטנו של המכתש. גיר בן 270 מליון שנה. ים תטיס. היא שאלה מי היתה תטיס והוא סיפר לה על הנריאדות - נימפות שפולחנן הטבע הגדול והן בנותיו של ניראוס אל הים, נביא שיכול היה לשנות את דמותו. תטיס היתה היפה בבנותיו. פוסידון אל הים חשק בה. וזיאוס אבי האלים. אולם משהתנבא להם ניראוס כי תלד בן שיעלה על אביה השיאו אותה לפליאוס מלך תסליה בן התמותה ומזיווגם נולד אכילס.
"עקב אכילס." היא אמרה.
"כן." אמר אמיר, "כשנולד, אמר לה ניראוס שיפגע מחץ ולכן טבלה אותו תטיס בנהר הסטיקס כשהיא אוחזת בעקביו. ושם פגע בו החץ שירה בו פאריס היפה והפחדן בזמן מלחמת טרויה."
"תפסיק!" היא אמרה. "זה יותר מדי בשבילי, אתה לא יודע לתת תשובות פשוטות?" אמיר השתתק והביט במכתש. "סליחה, אני לא-"
"זה בסדר, את בטח צודקת." אמר אמיר וחשב לעצמו מה הוא עושה כאן על קצה המצוק.
"תשכב איתי כאן-" הוא הביט בה. ואחר כך התיישב לידה והיא נישקה אותו. ואחר כך חזרו אל הג'יפ וניסו להניע. הוא הניע בקושי והם נסעו מעט. היא עצרה באחד מסיבובי הדרך במקום בו קיר המצוק מתקרב אל הדרך והדרך צרה מאוד בינו לבין המצוק היורד בתלילות בסלעי גיר חומים ושבורים. הוא הביט בה. היא כיבתה את הטייפ ודמעות ירדו מעיניה. "אני לא יודעת מה יש לי. שנים שלא בכיתי." הוא שלח יד וניגב את עיניה והיא החזיקה את ידו. הוא סובב את המפתח וכיבה את המנוע. שקט.
"את רוצה שארד ואלך ברגל?"
"לא. אני רוצה שתישאר לידי. רוצה לנהוג?"
"לא. אני לא רוצה לנהוג. אני לא אוהב לנהוג ואת נהגת טובה מאוד."
"נוח לי לנהוג כשאתה לידי. אתה לא מעיר לי."
"מה יש לי להעיר? אני לא מבין כלום במכוניות." היא ניגבה את הדמעות וניסתה להניע. הג'יפ לא הניע. ג'יפ מפואר הגיע מכיוון מצפה רמון ועצר לידם.
"מה קרה? שאל אחד משלושת הגברים שירדו מהג'יפ. "שנקשור חבל ונגרור אתכם אחרינו?"
תמי הביטה באמיר שחייך. "יש לכם כבלים?" הכבלים לא הצליחו להניע את הג'יפ. הם דחפו אותו מעט והוא נדלק בבת אחת. הם הודו לג'יפ המפואר ששאל שוב אם יצטרכו עזרה וכשנענו בשלילה התרחקו במורד הדרך. "עכשיו לא נוכל לכבות את הג'יפ."
"נוכל. אם נעמיד אותו במדרון. אין לו בעיה להניע בדחיפה."
"חשבתי שאתה לא מבין בג'יפים."
"אני לא. אני גם לא אוהב במיוחד ג'יפים."
"גם את הג'יפ הזה?"
"אני לא יודע." הוא אמר, "אף פעם לא היתה לי נהגת ג'יפ." הם נסעו עד מעל למעלה מחמל, למצד הנבטי שמעל דרך הבשמים, ועצרו שם. היא החנתה את הג'יפ במדרון של גבעונת, ירדה ופרשה בד על משטח אדמה מתחת למדרגה קטנה והם התיישבו שם ואחר כך שכבו מול הנוף הגדול של המכתש. הם הביטו אחד בשני, עין בעין. הוא לא הבין כלום ולא היה איכפת לו.
"אני כמו בן." היא אמרה. "אחרי שאני גומרת שום דבר לא מעניין אותי."
"הראש שלך מלא פתגמים ישנים, מי לימד אותך את כל הדברים האלו?" שוב היו דמעות בעיניה והיא חיבקה אותו. "את בוכה בגלל מה שאמרתי?"
"אני לא יודעת למה אני בוכה, אבל כל כך הרבה זמן לא בכיתי. זה מוזר לי הבכי הזה. אבל הוא גם משמח אותי, חשבתי שאף אחד לא יגרום לי לבכות ככה אף פעם." אמיר הביט במכתש. לא מאוחר מידי להתחיל להתאהב בגיל ארבעים? עוד פעם? הוא חזר על השאלה בקול רם.
"אתה חושב שמפסיקים להתאהב?"
