הסיפור של היהודים - חלק שני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסיפור של היהודים - חלק שני
מכר
מאות
עותקים
הסיפור של היהודים - חלק שני
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הסיפור של היהודים - חלק שני

5 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סיימון שאמה

סיימון שאמה (1945) הוא פרופסור לתולדות האמנות ולהיסטוריה באוניברסיטת קולומביה. רבים מספריו זכו בפרסים ותורגמו ל-15 לשונות. בין ספריו: אזרחים, נוף וזיכרון, עיניו של רמברנדט, ההיסטוריה של בריטניה, כוחה של האמנות, מסעות בים סוער, וכן העתיד האמריקאי. מאמרים פרי־עטו בענייני אמנות, פוליטיקה וספרות מתפרסמים בעיתונים מובילים וזוכים לתהודה נרחבת. שאמה כתב והגיש ארבעים סרטים ל על שלל נושאים, ובהם טולסטוי, פוליטיקה אמריקאית ושייקספיר, וזכה בפרס האֶמי על התוכנית 'כוחה של האמנות'.

תקציר

לאחר הכרך הראשון של הסיפור של היהודים, שתיאר את ההיסטוריה היהודית מראשיתה ועד סוף המאה ה-15, הכרך השני הזה מוביל אותנו עד ראשית הציונות ותחילת העליות לארץ ישראל, בסוף המאה ה-19. במכחול רחב־תנועה ובוטח מצייר סיימון שאמה את פיזורם של יהודי ספרד ופורטוגל ברחבי העולם הישן והחדש, ואת עלייתן של קהילות חדשות לצד שקיעתן של אחרות. וכרגיל בתיאוריו הססגוניים, ניחוחות התבשילים מתערבבים עם צלילי הלחנים וריחות שוקי הבגדים, וקולות התפילה והפלפול התלמודי נמזגים עם מלמולי המסחר והעסקים.

בין שגיבורו של פרק הוא משיח־לשעה כמו דויד הראובני או גבירה כל־יכולה כדוֹנה גרציה נשיא; מלחין מבריק כמו סַלָמוֹנֶה רוֹסי או רב חדשן כמו יהודה ליאוֹנֶה ממוֹדֶנָה; מתאגרף יהודי לונדוני בשם דניאל מֶנְדוֹזָה או אבי ההשכלה היהודית משה מנדלסון; גיבור בעל־כורחו כמו אלפרד דרייפוס או איש חזון כתיאודור הרצל – האופן שבו שאמה מספר דרכו את סיפורה של קהילה או תנועה שלמה הוא תמיד סוחף, מרתק, מלא מעורבות ורגש, סיפור של עולם יהודי הטובל כולו בתרבות העמים שבהם הוא יושב. זהו לא רק סיפור של גירושים ופרעות, אלא סיפור של חיים עתירי עשייה, מלאי יצירה.

סיימון שאמה הוא פרופסור לתולדות האמנות ולהיסטוריה באוניברסיטת קולומביה. רבים מספריו זכו בפרסים ותורגמו ל-15 לשונות. בין ספריו: אזרחים, נוף וזיכרון, עיניו של רמברנדט, ההיסטוריה של בריטניה, כוחה של האמנות, מסעות בים סוער, וכן העתיד האמריקאי. מאמרים פרי־עטו בענייני אמנות, פוליטיקה וספרות מתפרסמים בעיתונים מובילים וזוכים לתהודה נרחבת. שאמה כתב והגיש ארבעים סרטים ל על שלל נושאים, ובהם טולסטוי, פוליטיקה אמריקאית ושייקספיר, וזכה בפרס האֶמי על התוכנית 'כוחה של האמנות'.

"שאמה הוא מספר־סיפורים גאוני". The Times

"סיימון שאמה הוא ענק, הוא מכונת חשיבה עצומה וגם משורר שמילותיו זהב". Brian Masters, מייל און סאנדיי

"הסיפור של היהודים הוא מופת של כתיבה פופולרית של היסטוריה, צירוף של מעורבות אישית עם נאמנות קפדנית לעובדות ולמחקר העדכני." The New York Times

"שאמה מפורסם בברק של הסגנון שלו, ברוחב המדהים של למדנותו [...] כתיבתו מגלה ממש חרדה מפני המחשבה שמישהו ישתעמם." New York Review of Books

פרק ראשון

עם המהדורה העברית


בשמחה ובהתלהבות אנחנו מגישים לקוראים את הכרך השני של 'הסיפור של היהודים' מאת סיימון שאמה. אחרי הכרך הראשון, שסיפר את ההיסטוריה היהודית מן ההתחלה הקדומה שלה ועד גירוש ספרד בסוף המאה ה-15, הכרך השני הזה מוביל אותנו עד אל סף המאה ה-20, התקופה של לידת הציונות ותחילת העליות לארץ ישראל. אחרי שני הראשונים יבוא הכרך השלישי, המסיים, שיתאר את המאה ה-20 ויגיע פחות או יותר עד ימינו.

לא במקרה הספר נקרא 'הסיפור של היהודים' (The Story of the Jews), ולא 'תולדות עם ישראל' או משהו בדומה לזה. כי אכן, הספר של ההיסטוריון סיימון שאמה הוא קודם כל סיפור. וכשמתחילים לקרוא, די מהר מגלים שקשה להפסיק, כי שאמה פשוט יודע לספר. כך שגם מי שנדמה לו ש"היסטוריה זה לא בקטע שלי" יישָבֶה עד מהרה בקסם הסיפורי הזה. ולא שאין כאן "היסטוריה" במובן המקובל: הספר של שאמה — כמו סידרת הטלוויזיה שנלווית אליו — מבוסס על קריאה רחבת־היקף במקורות היסטוריים מכל הסוגים, ובכמה שפות. אלא שכל הידע המדעי העצום והמפוזר הזה הופך בידיו האמונות של שאמה לסיפור מרתק אחד.

 

לתרגם לעברית ספר על ההיסטוריה של העם היהודי פירושו יותר מאשר תרגום בלבד. מטבע הדברים, הספר מסתמך על שפע של מקורות עבריים ויהודיים, וגם מרבה לצטט מקורות כאלה; ובמהדורה האנגלית המקורית של הספר, המחבר מַפנה כמובן בעיקר אל תרגומים לאנגלית של המקורות והמחקרים.

במהדורה שלפניכם נעשה מאמץ מקיף להביא את כל הקטעים המצוטטים ממקורות עבריים ויהודיים מן המקור העברי שלהם. כדי להגיע לכך נדרשה עבודת "בילוש" נרחבת ומעמיקה, ותודה למתרגם אביעד שְטיר, שלא חסך מאמצים וזמן לאתר את המקורות. עם זאת, התוצאה היא לא בהכרח הפניה אל ספרים בעברית: חלק ניכר מן המקורות הם כאלה שהיום קל יותר למצוא באינטרנט, ולקוראים רבים זוהי גם הדרך המעשית היחידה. משום כך, נמנענו באופן שיטתי ממראי־מקום מדויקים (כמו מספרי עמודים): אל חלק גדול מן המקורות אפשר להגיע פשוט על־ידי הקלדת רצף של כמה מילים מתוכם במנוע חיפוש.

כדי להקל על הקריאה בספר, הטקסט עצמו נקי לחלוטין ממספרי הערות. בסוף הספר ימצא הקורא המתעניין נספח ארוך ומפורט של "הערות ומקורות". הוא מסודר לפי פרקי הספר, ויש בו שפע רב של ספרים ומאמרים בנושאים שהפרקים עוסקים בהם. שלא כמו המהדורה האנגלית, הדגש הוא כאן על מה שניתן למצוא ולקרוא בעברית, ותודה לד"ר יואל רפל על ההעשרה של הרשימה הביבליוגרפית (לצד ההערות החשובות שלו לגוף הספר).

ספרי עליית הגג, המערכת

קיץ 2021

 

1
אולי זה עכשיו?
א. דויד

מתישהו, איפֹשהו, בין אפריקה והינדוסטאן, היה פעם נהר שהיה כל־כך יהודי עד שהוא שמר שבת. על־פי הנוסע בן המאה התשיעית אֶלְדָד הדָנִי, שישה ימים בשבוע הסיע הסַמְבַּטִיוֹן משא כבד של סלעים במסלולו החולי. ביום השביעי, כמו הבורא שעיצב את העולם, הנהר נח. כמה סופרים תיארו איך הסמבטיון נובל ומצטמק ונספג אל קרקעיתו. אחרים נשבעו שהנהר היה נטול מים: כביש מתנועע של אבן, וסלעיו מתנגשים ומתחככים זה בזה בכוח כה רב עד שהרעש, רעם נמוך כ"רוח סערה בים", נישא למרחק מיל שלם.

דבר לא יכול היה לעצור את התנהגותו החריגה של הסמבּטיוֹן, מלבד חוקיו הלא־טבעיים. סיפרו שאם ייקח אדם שקיק מן החול שלו וישפוך אותו לכלי זכוכית, הוא יחזה בתעלומה במלוא עוצמתה: עם שקיעת החמה בסוף יום השבת, הגרגרים הלבנים אשר שכבו ללא תנועה בזמן יום המנוחה יתחילו לנוע, לרעוד ולהינתז על דופנות הבקבוק, כאילו הם משתוקקים עד טירוף לחזור ולהצטרף לנהר־האֵם שלהם. ואם איזה נוסע ללא־חת ינצל את השבת כדי לחצות את אגן הנהר הזרוע אבנים, הזהיר אלדד, הוא יעלה חרס בידו, שכן "מייד עולה אש לוהט סביבות הנחל מערב שבת עד מוצאי שבת, ולא יוכל אדם לנגוע אל הנחל משני עבריו כמו חצי מיל מפני האש הגדולה המלהטת סביב ומלחכת כל צמח עד שנשרפו סביבות הנחל".

האיגרות של אלדד התפרסמו במַנְטוֹבָה בשנת 1480; במילים אחרות: אחד הטקסטים היהודיים המוקדמים ביותר שראו אור בדפוס הוא מסע אל מחוזות הדמיון. אבל גבולות העולם היו זזים ומשתנים באותם ימים עם כל קָרָוֶולָה שהפליגה סביב חופי אפריקה, ואז לכיוון צפון־מזרח אל איי הודו. אפילו הדברים הכי דמיוניים יכלו להתגלות כנכונים. והיתה עוד סיבה דוחקת לקווֹת שנוסע אמיץ־לב יגלה את הסמבּטיוֹן. על הגדה המרוחקת, כך אמרו, חיים ארבעה משבטי ישראל האבודים, האנשים שנסחפו עם האשורים הכובשים במאה השמינית לפני הספירה. כל מה שהיה ידוע על מקום גלותם האחרון, זה שהוא נמצא אי־שם בפאתי מזרח, שכן האשורים שלטו בזמנם על ממלכה רחבת־ידיים שהשתרעה מחופי תימן עד אל גדות הים הכספי. אבל אם תמצא את הסמבּטיוֹן — מצאת את בני ישראל, משוּמרים בגלות כמו חרקים בתוך ענבר. כל מה שקשור אליהם היה בגדר נס: הם רוכבים על פילים בחיק הטבע, הרחק מבעלי־חיים מזיקים. "ואין ביניהם דבר טמא ... ולא חיה רעה ולא זבובין ולא פרעושין ולא כינים ולא נחשים ועקרבים וכלבים". הם חיים בבתים נאים, המיתַמרים כמגדלים; הם צובעים את בגדיהם בתולעת־שָני; אינם מחזיקים עבדים ושפחות, אלא חורשים בעצמם את האדמה הפורייה. רימונים אין קץ רק מחכים שיבואו לקטוף אותם; תאנים תְפוּחוֹת ועסיסיות, דבש לכל הנוגס, נושרות מן העצים. ארצם היא ארץ קוֹקַנְיָה, מחוז השפע האגדי, בגירסה כשרה.

אפילו אלה שחשדו כי סיפורו של אלדד רחוק — בכל המובנים — מן האמת, השתוקקו לדעת יותר; כי גילוי הנהר, ואחריו אותם בני ישראל האבודים, עשוי לבשׂר את מה שכל יהודי מייחל לו. על־פי המסורת, על הופעתו של נשׂיא משחרר מבית דויד — משיח האמת, גואל ירושלים, בונה המקדש — יבשׂר הגילוי מחדש של שבטי ישראל האבודים, ושבט ראובן חלוץ לפני המחנה. כשנפלה קוֹנסטנטינוֹפּוֹל בידי הטורקים ב-1453, פשטה שמועה שהסמבּטיוֹן הפסיק לזרום אחת ולתמיד, והשבטים האבודים מתכוננים לשוב ולהצטרף לָעולם — אם טרם עשו זאת. רבי עובדיה מבַּרְטְנוּרָא — לא בדיוק פתי מאמין לכל דבר — כששהה בירושלים ב-1487, דאג לשאול עבדים משוחררים אם שמעו משהו חדש על הסמבּטיוֹן ועל העמים שמעֵבר לו. "יהודים מארץ עָדֶן", הוא כתב לאחיו, "אומרים הדבר הזה בפירסום ובבירור רב באומרם כי אין להם בזה שום ספק, וברור כשמש אצלם". ספר הגיאוגרפיה האקדמי הראשון בעברית, 'איגרת אורחות עולם' של אברהם פָריצוֹל, כלל קטע על מקום הימצאו של הנהר, אי־שם באסיה.

המיפגש המחודש עם שבטי ישראל האבודים הפך לאוֹבּססיה בוערת אצל הנוצרים כמו אצל היהודים. לראשונים היו סיבות אסטרטגיוֹת וסיבות אַפּוֹקָליפּטיוֹת לייחל כי סיפור הסמבּטיוֹן והשבטים יהיה נכון, וסיבות משני הסוגים האלה התמזגו ברגע עברי אחד. אם בני ישראל שוכנים איכשהו מעֵבר לגבולות העולם המוסלמי, בין באפריקה ובין באסיה, המגע איתם מציע הזדמנות לפתוח במתקפה על הטורקים מן העורף. יהודים נשלחו כבר על־ידי מלך פורטוגל כדי לגלות את ממלכתו של הכומר יוחנן, שעליו סיפרו כי הוא מלך נוצרי שיש לו עוצמה רבה באותן ארצות נידחות, וקרוב לשבטים האבודים. ברית קדושה נמצאת בהישג־יד. אחרית הימים תבוא במהרה: הקרב בין שני הטיטאנים גוֹג ומָגוֹג, שדורות רבים התנבאו עליו, יקום ויהיה. גולגולות ייסדקו; תפילות הוֹשענא יישמעו ברמה; הארץ תבעבע מדם שפוך. לוחמים חמושים בנשק אלוהי, לבושים מדים מרהיבים, חניתותיהם מנצנצות, יֵצאו ללחום בלגיונותיו של האנטי־כּריסטוּס. לאחר ניצחונם יתחיל תור זהב נוצרי. בהנהגתם של בני ישראל האבודים, שאר היהודים יכירו סוף־סוף בטעותם וינהרו בהמוניהם אל אגן הטבילה. ישו יחזור, כלול וזוהר בהדרו השמימי. תהילה לאל במרומים.

 

ואז, בסביבות חג החנוכה של שנת 1523, הופיע בוונציה איש קטן וכהה, גופו הגַרמי צמוק מרוב צומות, והכריז כי הוא דוִיד, "בן המלך שלמה ואחי המלך יוסף", השולט על שבטי ראובן, גד וחצי מנשה. כשהגיאוגרף המלומד ושׂבע־הנסיעות ג'אמְבָּטיסְטָה רָמוּזיוֹ פגש כעבור כמה שנים את השגריר הזה ממחוזות השבטים האבודים, הוא האמין לדבריו, ובעקבותיו תיאר את דויד כ"רזה מאוד וצנום כמו היהודים של הכומר יוחנן". הראובני עצמו עודד את ההשקפה ולפיה הוא באמת הגיע מן המקום ההוא, שכל־כך הרבה זמן חיפשו אותו, המקום שבו יהודים שחורים ונוצרים חיים בשכנות ונלחמים זה בזה. ה"אינְבָּשָׂדוֹר" (שגריר) טען כי שבטים אבודים אחרים — שמעון ובנימין — שוכנים לחופי הסמבּטיוֹן, ואילו ממלכתו שלו נמצאת במדבר חָבוֹר השכן. עוד הלאה משם נמצאים שאר בני ישראל החסרים. אם כן, הייתכן כי הדויד היהודי הזה הוא מי שציפו לו זמן כה רב, וכי הוא נושא על גופו הכחוש את הבשורה שיהודים ונוצרים כאחד רוצים לשמוע?

במיפנה המאה ה-16, לאחר טראומת הגירושים מספרד ומפורטוגל, כיסופים משיחיים רחשו בכל רחבי יהדות אירופה. ב-1502, באיסְטְרִיָה שלחוף הים האַדְריאטי, מקובל ירא שמים ואחוז טראנס בשם אָשֵר לֶמְלַיין הכריז כי אם היהודים יכפרו על עוונותיהם, המשיח יופיע תוך שישה חודשים. הכנסייה תתמוטט (הוא דימיין את זה באופן פיזי: מגדלים וצריחים מתפוררים ומתרסקים על הקרקע), וירושלים תשתחרר בַּזמן כדי שאפשר יהיה לחגוג את פסח הבא בעיר דויד. בקהילות יהודיות בצפון איטליה, בדרום גרמניה, ובמקומות מרוחקים יותר, הוכרז על ימי צום בתגובה לקריאתו של לֶמְלַיין. לפחות איש אחד שהיה אמור להיות זהיר יותר, אביו של ההיסטוריון דויד גאנז, בפראג הרחוקה, האמין בנבואותיו של לֶמְלַיין בלהט שכזה עד שהרס את תנור המַצוֹת שלו. אבל מעשי התשובה ההמוניים לא עשו רושם על ריבונו של עולם, כי שום גואל לא הופיע כפי שהובטח בנבואה. אבא גאנז, במפח נפש, נאלץ לאפות את המצות שלו בתנור של מישהו אחר.

אבל שיגעון לֶמְלַיין, כל זמן שנמשך, השפיע השפעה עזה ביותר על הקהילות בצפון איטליה, שם היה ריכוז גבוה של יהודים גרמנים שנמלטו מרדיפות בבַּוואריה ובפְרַנקוֹניה. האכזבה דיכאה, אבל לא כיבתה, את השאיפות המשיחיות; לֶמְלַיין פשוט היה האיש הלא־נכון בשנה הלא־נכונה. האסטרוֹנוֹם־אסטרוֹלוֹג יעקב בן עמנואל מפּרוֹבאנס (המכוּנה Bonet de Lattes, או בּוֹנֵיט דה לאטִישׂ במקורות עבריים), שהיה גם הרב הראשי של רומא והרופא של האפּיפיוֹרים אלכסנדר השישי ולֵיאוֹ העשירי, חזר אל כדור החישוקים שהמציא כדי לחשב את גובהם של השמש וגרמי השמים ביום ובלילה, והגיע למסקנה כי שנת 1505 היא השנה שבה צדק ושבתאי יהיו מסודרים באופן המבשׂר על ביאת המשיח. גם הפעם החלום התרסק אל קרקע המציאות, אבל יעקב בן עמנואל השיק סידרה של אַלְמָנָכים שנתיים פּוֹפּוּלריים ששילבו תחזיות אסטרוֹלוֹגיוֹת ותיאוֹלוֹגיוֹת על מועד ביאת המשיח המיוחלת. בפֶרארָה חזר פָריצוֹל, שעבד על הספר שלו, אל הגיאוגרפיה המיתית של גלות בני ישראל. "מדבר חָבוֹר" שבו שלט המלך יוסף אכן היה אחד המקומות שנזכרים בספרי מלכים ודברי הימים כאחד היעדים של השבטים שהוגלו. פָריצוֹל היה משוכנע שזה חייב להיות באסיה. אחרים סירסו את "חָבוֹר" ל"חַ'יבָּר", העיר העתיקה בחבל חיג'אז שבעֲרָב, שם חיו יהודים עוד לפני הולדת האיסלאם. אבל הספיק גם מיקום משוער בשביל הקרב האחרון הממשמש ובא: אי־שם בין קרן אפריקה להרי הודו. כך או כך, אין ספק שהמלחמות בין הסולטן העוֹתוֹמני סולימאן המפואר לבין קיסר האימפריה הרומית הקדושה, קרל החמישי, יבואו אל קיצן יום אחד בסכסוך משיחי. היום הזה קָרֵב ובא. יהודי ירושלמי אחד כתב שמלך פולין בכבודו ובעצמו (אם כי לא ברור מנין ידע זאת) דיווח שהסמבּטיוֹן כעת כל־כך שקט עד שארבעה מן השבטים האבודים כבר חצו אותו בהליכה, וחמישה אחרים מתכוננים לחצייה. איחוד גדול בין יהודים אובדים ונמצאים עומד ודאי בפתח. לכן, כשדויד דיבר בעברית משונה, לא תמיד מובנת, חצי־מגומגמת ומנומרת בערבית, המבטא הזה, שכמוהו לא נשמע מעולם, נשמע כאילו הוא שייך למקום מרוחק ומסעיר. הוא היה הנַשָּׂא של משהו עתיק, קדום, שהושלך בתוכנית אלוהית אל ימינו אנו.

מן הרגע הראשון הילך דויד בגדולות. בוונציה הוא הכריז שהוא מבקש להתקבל בפני האפּיפיוֹר קְלֶמֶנְס השביעי. התנאי המקדים לאסטרטגיה הראובנית הגדולה, שתשחרר את ארץ הקודש מאחיזתם של הטורקים, היה ששני האויבים המרים ההם, קרל החמישי ופרנסואה הראשון, מלך צרפת, יכרתו שלום ביניהם. רק האפּיפיוֹר יכול להביא לכך, ולכן יצא דויד לרומא כדי שהאפּיפיוֹר יוכל ליהנות מעצתו האסטרטגית.

אבל אם באמת כך היה, הוא בהחלט התקדם בעיקוף גדול. ממדבר חָבוֹר ופאתי כוש, כך אמר, הוא עשה את דרכו אל לב ערב; אבל אז, ללא הסבר, הוא שב על עקביו ופנה דרומה במעלה הנילוס. במקום שבו הנהר זורם בין מצוקים שגיאים, בממלכה אפריקאית בַּרְבָּרית להרהיב, דויד ראה אנשים אוכלים גמלים, זאבים, וגם בני־אדם אחרים, והנשים מכסות את חלציהן באזור זעיר עשוי שרשרת זהב. בהמשך מסעותיו הוא קיבל במתנה שני גורי אריות שהתלוו אליו לכל מקום והיו בָּבַת־עינו, עד שהטורקים, ששולטים כעת במצרים, לקחו אותם ממנו. לאחר מכן נסע שוב במורד הנהר ואז לכיוון צפון־מזרח, אל ארץ ישראל, שם קיבלה המשימה שלו חותמת הֶכשר בדמות מעשי ניסים. במערת המכפלה בחברון, בשעה שהתפלל, הואר לפתע הרפש בקרן זוהרת ופתאומית של אור, כאילו השמש פרצה דרך הסלע. בירושלים, הסהר בראש כיפת הסלע הגיב לנוכחותו בשינוי כיוון ממערב למזרח, כאילו היה שַבְשֶבֶת. האותות האלה נסכו בליבו ביטחון, והוא פנה שוב לדרום־מערב אל הים התיכון, ורכב על גמל ימים רבים לאורך החוף עד שהגיע לאלכסנדריה, אל הספינה שהביאה אותו לבסוף אל ונציה ויהודֶיה.

בהתחלה השתכן דויד אצל רב־החובל של האונייה. אבל אז, על־פי תיאורו — סיפור שהשתמר בספרייה הבּוֹדְלֵיאָנית באוקספורד רק בהעתק צילומי מן המאה ה-19 (המקור נכתב על־ידי הלבלר האישי שלו, שלמה כהן) — פנו אליו יהודים ונציאנים שעמדו מאחוריו בשעה שהתפלל. זה היה מן הסתם בדירה פרטית, בחדר שריחו ריח נזיד מתבשל וקירות מעופשים, וחלונותיו הצרים, בגובה הקיר האחורי, משקיפים על אחת התעלות הקטנות שהיו בשביל היהודים כמו תעלות הפרדה סביב מבצר. אבות העיר שהקימו את הגטו ב-1516, שבע שנים לפני בואו של דויד, המשיכו לאסור על בניית בתי כנסת, אפילו בחלק הקטן של ונציה שבו הסתופפו היהודים. בית הכנסת האשכנזי הראשון ייבנה בה רק ב-1528; אחרים יבואו בעקבותיו: ה"קַנְטוֹני" ב-1532, ה"לֵוַונְטיני" ב-1541, וה"פּוֹנֶנְטיני" (הספרדי־פורטוגלי) ב-1580.

לפני 1516, רוב האשכנזים התפרנסו מעסקי משכּוֹנוֹת או שמכרו ברחבי העיר "סְטְרָצָרִיֶה" — כלומר סמרטוטים, כפי שכונו בגדים מיד שנייה; אבל אז נאלצו לחזור לבתיהם במֶסְטְרֶה שעל היבשה, או רחוק עוד יותר, עד פַּדוֹבָה או וֶרוֹנָה. עם כל גאוותה של ונציה על העצמאות שלה מסמכותם של אפּיפיוֹרים וקיסרים, הסֶרֶניסימָה עדיין היתה הרפובליקה הנוצרית של מרקוס הקדוש, ולא התחשק לה שיהודים יסתובבו בה בשעת לילה. הרי דווקא בלילה היהודיות המפתות, שמטרידות את שלוות נפשם של הוונציאנים, מַדיחות נוצרים למעשי הפקרות. מתחת לגשרים ולקַשתות שערים לעולם אין לדעת מי הוא מי, ועלמים מבית טוב עלולים עוד למצוא את עצמם מולידים יהודים קטנים אם לא ייזהרו. ולכן היהודים, כמו גם היהודיות, נדרשו לענוד את הטלאי המעיד על יהדותם, והיה צריך לדאוג שלא יתקרבו.

ואף־על־פי־כן, כפי שקרה במשך מאות בשנים ברחבי אירופה הנוצרית, אלה שתיעבו את היהודים יותר מכל הכירו בכך שהם בכל זאת טובים לכמה דברים — במיוחד כסף בשביל מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו (שייקספּיר לא טעה בעניין הזה). לאחר שהעיר נרמסה במגפיהם של חיילי הליגה של קַמְבְּרֶה, שוונציה נלחמה נגדה מלחמה חסרת תוחלת, הצורך בכסף נעשה דוחק, בין שהיית פַּטְריצי ובין שהיית רוכל. היהודים יכלו לספק את הכסף בשיעורי ריבית נמוכים בהרבה מאלה שדרשו מַלווים גויים. הם יספקו כסף מזומן לעניים תמורת משכון, והרפובליקה תרוויח מן המיסים שעל היהודים לשלם תמורת הזכות להיות שם בכלל. לאמיתו של דבר, היהודים נעשו עד מהרה כל־כך שימושיים עד ששליטי ונציה התחילו לדאוג שמא הם יתפתו לעבור אל הנמל האַדְריאַטי המתחרה, אַנְקוֹנָה, אם יוצעו להם תנאים טובים יותר מן הרשיונות שעליהם לחדש מדי שבועיים, כפי שהיתה הנורמה בוונציה.

נניח להם להישאר, אם כן, אבל רק תחת בקרה הדוקה ובתוך שטח קטן שלא יורשו לצאת ממנו. עם שקיעת השמש, שערים ייסגרו ויינעלו; גשרים ייחסמו; פעמונים יצלצלו. סירות יפטרלו סביב האי הזערורי כדי לוודא שאיש אינו יוצא ממנו, למַעט רופאים שהוזעקו במילים מפורשות על ידי חולים לא־יהודים. לשם כך הוצע אתר נוח. ה"גֶטוֹ נוֹבוֹ" היה בית היציקה לנחושת של הרפובליקה, והאזור סביבו היה השטח שבו הושלכה הפסולת של בית היציקה. סביב השטח הזה צמחו בתים ארעיים שחיו בהם כמה מעובדי בית היציקה. כשהעבודה עבור הצִיִים ההולכים וגדלים של הסְטאטוֹ דָה מאר (המושבות הוונציאניות לחופי הים התיכון) חרגה מן הקיבולת של בית היציקה והועברה לאַרְסֶנאלֶה, האתר נותר כברת ארץ ריקה. עשבים כיסו את המזבלה. פַּטְריצים צעירים הגיעו לשם כדי לירות חיצים מן הקשתות הצולבות שלהם, ללכוד שַׂלְוִוים, לעולל תעלולים, לדבר על בנות. צובעי בדים ומלביני צמר פרשו את בדיהם בחלל הפתוח ופלשו לבקתות שנטשו עובדי בית היציקה. לאחר מכן, כפי שקורה בקהילות מסחר שצר בהן המקום, היזמים הסתערו על המגרש. פרנסי העיר והכלכלנים שלהם ראו שאפשר לעשות כסף מבניית פתרונות דיור בשכר דירה נמוך לעובדי האריגים. שיכונים קמו סביב שלושה צדדים של חצר פתוחה, שמידותיה לא השתנו הרבה מאז ועד היום. מרגע ש"מועצת העשׂרה" השולטת החליטה להתיר מגורי יהודים (בשלב הראשון לחמש שנים) בתנאי שיהיו סגורים במקום אחד, דיירי הבניינים גבוהי החומות התפנו משם במהירות. בה בעת, כל היהודים בוונציה נדרשו לפַנוֹת כל מקום שגרו בו (במקרים רבים ליד גשר ריאַלְטוֹ) ולעבור באופן מיידי אל הגטו, תמורת שכר דירה גבוה פי כמה וכמה ממה ששילמו הדיירים הקודמים. לא היתה אפשרות להתמקח או לערער.

ושם, באחד החדרים האלה בגטו, האנשים שצפו בגבר הקטן מתנדנד ומתנענע לפי דרכו הסתקרנו ושאלו את השאלה שיהודים תמיד שואלים כשמישהו זר מתפלל איתם: "אז מאיפה אתה בעצם?". אחד מהסקרנים היה אמן, משה איש קַסְטֶלאצוֹ, שכל־כך התעניין בדויד, שליחו של המלך יוסף, עד שלקח אותו אל ביתו שבגטו והניח לו להישאר לכל אורך החורף הקפוא של 1523-1524. משה איש קַסְטֶלאצוֹ היה אז בשנות החמישים לחייו, ועד כמה שאפשר לומר זאת על אמן יהודי, הוא היה סיפור הצלחה, בקהילה היהודית ומחוצה לה. היו שאמרו כי הוא הגיע מהעולם הגרמני של האשכנזים, אבל שושלת קַסְטֶלאצוֹ היתה מפורסמת במצרים וצפון אפריקה. איוריו של משה לתנ"ך כללו סצנות וסיפורים ממה שמכונה "מקרא משוכתב", תוספות מדרשיות ציוריות לטקסט הקאנוני. ב-1521, שנתיים לפני בואו של דויד, משה הכין איורים בהדפסי עץ לספר תנ"ך מאויר מן הסוג שהיה יותר ויותר פּוֹפּוּלרי בעולם הדובר יידיש. המקור אבד, אבל העתק בעט ודיו מן התקופה חושף בחיוּת רבה גם את בקיאותו של משה בהרחבות לסיפורי המקרא וגם את הדרישה לסיפורים הלא־מוּרשים הללו: זה בדיוק התיאבון התרבותי שמוכן לקבל את ההופעה הפתאומית של "אחיו של מלך חָבוֹר". במקום אברהם המתכונן לעקוד את בנו יצחק, משה איש קַסְטֶלאצוֹ בחר בציור של אברהם אבינו המחלים מברית המילה שביצע בעצמו כמבוגר — רגע היסטורי שבוודאי מצא לו הדים מיידיים וכאובים בקרב הקוֹנְבֶרְסוֹס (המומרים) הספרדים הרבים, שהגיעו לוונציה וחזרו שם ליהדות של אבותיהם בחיתוך שותת־דם, שסימן את מחויבותם החדשה. רבות מהסצנות של משה הן דראמות מן החיים בין הגויים. לאחר ששב ועלה לגדולה במצרים הפַּרְעוֹנית, יוסף אבינו עושה משהו ששום יהודי תחת שלטונה של ונציה, ובשום מקום אחר, לא הורשה לעשות: הוא רוכב על סוס, שמוליך אותו סייס, ויושב על כס בפני קהל כורע ברך ומתחנן. איור של מגדל בבל כולל סצנה ישר מוונציה השוקקת: אנשים סוחבים מישטחי לבֵנים, סולמות וגלגילות, ולעבר השמים מתמתח ועולה קַמְפָּנילֶה (מגדל פעמונים).

משה איש קַסְטֶלאצוֹ לא הסתפק באיורים של ספרי הקודש היהודיים. כצייר דיוקנאות עצמאי, הוא הוזמן ליצור דיוקנאות על מדליות, כמו גם על קַנְוָוס או לוחות עץ. עבודות כאלה לקחו אותו הרחק מן הגטו — לפעמים גם לחצרות האצולה בפֶרארָה או במַנְטוֹבָה. אף־על־פי שהגטו היה סגור בלילות על מסגר ובריח, אל־לנו לדמיין אותו כבית־סוהר עירוני: בשעות היום הדיירים היו חופשיים לצאת ולבוא כרצונם, ולקוחות לא־יהודיים עשו כך גם הם. היתה דרישה ליהודים כפי שהיתה מאז ומעולם, אפילו בתרבויות שתיעבו אותם; היתה להם דרישה כרופאים (שהותר להם ללמוד בבית־הספר לרפואה באוניברסיטת פַּדוֹבָה); היתה להם דרישה כמוזיקאים, בדרנים ומורים למחול; היתה להם דרישה עצומה כמוכרי אריגים ובדים בעשר החנויות שהותר להם להחזיק בוונציה. שכּן מה שהתחיל כסחר סמרטוטים התפתח לעסקי בדים ובגדים יוקרתיים בהרבה, ועם לקוחותיהם ברחבי ונציה נמנו טובי בניה של העיר, ונשותיהם.

מעת שהתאכסן בביתו של משה איש קַסְטֶלאצוֹ, האורח האקזוטי זכה מן הסתם בגישה, קודם כל, אל היהודים הנכבדים יותר שחלשו על הקהילה, ובראשם בית משולם (במקור מפַּדוֹבָה), שעבורם המילה "בַּנְקָה" — שולחן — היתה לא רק הפירוש הנפוץ, של עסק משכּוֹנוֹת, אלא הדבר האמיתי; ולאחר מכן גם אל הנוצרים שאוזניהם קלטו שמועות על הנסיך הזה מן השבטים האבודים, ולמרות ספקנותם הרגישו צורך לראות ולשמוע אותו בעצמם. כמעט דבר אינו ידוע על החורף הראשון של דויד בוונציה. אף־על־פי שרבים פקפקו בזהותו, הוא כנראה היה משכנע מספיק כדי לגייס את הכסף הנחוץ לו לצורך השלב הבא בהתגלותו אל העולם הנוצרי, ואל העולם היהודי — ולקידום התוכנית הגדולה שלו. לשם כך הוא רצה להתקבל לראיון אצל האפּיפיוֹר.

ההרפתקה התקדמה במהירות מן הלא־סביר אל המדהים. לזקני הגטו בוונציה היו קשרים ברומא. בוודאי אי־אפשר היה לרבי משולם שלא יכיר את הבנקאי דָניאֶלֶה איש פּיזה, שעם לקוחותיו נמנו קַרְדינָלים, אצילים ואפּיפיוֹרים. אחד מאותם אריסטוקרטים של הכנסייה היה הקרדינל אֶג'ידיוֹ אַנטוֹניני מוויטֶרְבּוֹ, שכמו הוּמניסטים רבים מבני דורו עסק גם בקבלה. בעיני הֶבְּרָאיסטים נוצרים כמו אנטוֹניני, בתוך המבוך הנוּמֶרוֹלוֹגי והסימבּוֹלי הסבוך של הקַבּלה מסתתרת נבואה על דור־זהב נוצרי חדש. העובדה שהיהודים אינם רואים זאת אינה אלא סימפּטוֹם נוסף של קוצר־הראייה הרוחני שלהם. לאחר שתתבסס אחווה פרשנית, ורבנים יגהרו יחד עם כמרים מעל דקויות המקרא, מלמדים יהודים ייהפכו לתלמידים של מוריהם הנוצרים ויבואו אל אור הגאולה.

התנסויותיו של אנטוֹניני עצמו בחוכמת הקבלה לא היתה סתם פלירטוט חובבני, אלא תוצאה של חקירה ארוכה, מקיפה ודקדקנית של הטקסטים העבריים, שהתאפשרה הודות לכך שבארמון שלו בוויטֶרְבּוֹ גר אחד מגדולי המאורות בתחום: הרב אליהו לֶוויטָה, שבחר לעצמו את הכינוי "בָּחוּר". כמו עוד הרבה יהודים מלומדים אך מרוששים, אליהו בחור בא במגע עם הוּמניסטים נוצרים בפַּדוֹבָה, שם עבד כמורה לעברית לילדי משפחות עשירות — ולא פעם אציליות — מכל רחבי צפון איטליה, וכמעתיק טקסטים עבריים לצורך לימודיהם. במיוחד היתה דרישה לכישוריו כמדקדק, שכן הוא בילה שעות ארוכות בהרהורים על פעלים ושמות עצם יוצאי־דופן (ובכתיבה עליהם). סגנון הוראת העברית שלו היה קבלי: לא היתה שום מילה שלא היתה לה, מלבד המשמעות השטחית שלה, מובן נוסף, עמוק יותר, שבא לידי ביטוי בגימַטְריה שלה. אליהו חילק את ספר הדקדוק שלו לחמישים ושניים פרקים, כמניין "אליהו". ככל שהדברים הללו היו פנטסטיים יותר, כך השתגעו עליהם יותר מלומדים נוצרים כמו אֶג'ידיוֹ אנטוֹניני, בחיפוש שלהם אחרי הארה. וכך, כאשר ב-1514 פשטו כוחות "הליגה של קַמְבְּרֶה", הברית האנטי־ונציאנית, על הטריטוריות של ונציה בפנים הארץ, והמיטו על פַּדוֹבָה הרס וביזה בנוהל הרגיל, הקרדינל הציע לרב מקום מקלט. סביר להניח שאליהו איבד את ספריית החיבורים העבריים שלו. לכן הוא היה מן הסתם אסיר תודה, בדיעבד, על שבילה זמן רב כל־כך בהעתקת חיבורים עבור לקוחות נוצרים צעירים, שכעת החזיקו בעותקים היחידים ששרדו. המקלט שהעניק אנטוֹניני לאליהו לא היה רק מקום בספרייתו ברומא, אלא גם מקום מגורים לו, לאישתו ולילדיו. אליהו ומשפחתו עברו לגור שם ונשארו בפַּלאצוֹ (ארמון) במשך שלוש־עשרה שנה, ובוודאי היו נשארים שם עוד יותר אלמלא אירע אסון וחיילים קיסריים מורדים פשטו על רומא ב-1527.

זה היה דבר יוצא־דופן, העובדה שהקרדינל והרב חיו בשכנות קרובה כזאת — קרובה כל־כך שיהודים אדוקים בעיר משכו לעצמם בזקן ורטנו במורת־רוח. אבל הידידות הזאת נשאה פירות של ממש. ב-1518 התיר האפּיפיוֹר לֵיאוֹ העשירי להקים בית דפוס עברי בוויטֶרְבּוֹ. מאותו רגע היה ניתן להפיץ ברבים את העיונים הדקדוקיים של אליהו, ועוד הרבה דברים אחרים. כך התהדקה עוד יותר קהילת חכמי הקבלה, יהודים ונוצרים גם יחד.

אנטוֹניני היה כעת משוכנע שתהיה התמזגות בין שני הסיפורים ההיסטוריים הרי־הגורל; שאיכשהו היהודים וספריהם העבריים ימלאו תפקיד חשוב בהפצעתו של תור זהב נוצרי חדש. כמו כל בני זמנו המלומדים, הוא לא עשה זאת מתוך איזו גירסה מוקדמת של פּלוּרליזם תרבותי. הכל נועד להחיש את ההתנצרות. אבל הרגישות ההוּמניסטית שלו סלדה מן הכפייה הגסה שהתרחשה בספרד ובפורטוגל: סירחונם של ספרים ויהודים בוערים. לא היה עולה על הדעת אפוא שאנטוֹניני, עם כל הקשרים והחברים היהודים שלו, לא יתייעץ עם אליהו ועם מלומדים אחרים מן הקהילה היהודית של רומא, ובמיוחד עם הרב יוסף אשכנזי והרופא שלו יוסף צרפתי, בנוגע לאמינותו של דויד הראובני. פסק הדין שלהם, ולפיכך פסק הדין שלו, ודאי גברו על הספקנות שנשמעה ללא ספק ברומא כאשר דויד הגיע לעיר בתחילת האביב של 1524. שום מתחזה אינו יכול להצליח בלי שלקהל שלו תהיה מלכתחילה נטייה לרצות להאמין. ולא שינה בכלל שדויד שב וטען כי הוא לא משיח, אלא רק "בן המלך שלמה זצ"ל", השליח של אחיו הגדול המלך יוסף, מפקדם הדגול של יהודים אשר הרג ארבעים חיילים ביום אחד. נביא־לוחם מן המזרח, מן השבטים האבודים, המזכיר יהודי מארצו של הכומר יוחנן — זה בדיוק מה שגם יהודים וגם נוצרים חיפשו ב-1524.

היהודים היו מוכנים להאמין. על סמך קריאה באותות ההיסטוריים — הכיבוש העותומני של מצרים ועלייתו של מרטין לוּתֶר — הגיע המקובל הירושלמי אברהם בן אליעזר הלוי למסקנה ש-1524 תהיה שנת המהפך המשיחי הגדול, וכתב זאת באיגרות לכל הקהילות היהודיות החשובות באיטליה. וכל מי שהיתה לו היכרות עם הטקסטים הקבליים ידע מן הסתם ששבט ראובן נזכר בהם כמי שעתיד להוביל את היהודים אל הקרב הסופי נגד אויביהם. יהיה אפוא צבא חדש של בני ישראל ואנשי הכומר יוחנן שיילחם ב"ישמעאלים", החל בארץ עֲרָב, לפי הלוי. היהודים ישובו ויתאחדו עם עשרת השבטים. ירושלים תשוחרר.

האיש הקטן והשחרחר נחשב אם כן כמשה יותר מאשר כדויד: הגואל מן השיעבוד. הקהילות האיטלקיות הוותיקות היו לעיתים קרובות מרכזי הקליטה של יהודים חסרי־כל שהגיעו מספרד ופורטוגל, ולא בקלות אפשר היה לשכך את החרדות הטראומטיות שלהם. ערים שלמות כמו אַנְקוֹנָה ופֶּזָרוֹ, פֶרארָה, מַנְטוֹבָה, וגם ונציה עצמה, עברו תמורה עצומה עם בואם של הספרדים. לאחר כל מה שעבר עליהם, הגוֹלים הביאו איתם יחס חשדני להפכפכותם של מקומות מקלט. מלך פורטוגל הציע לפני־כן את ממלכתו כמקום מקלט כזה, אבל עד מהרה הפכה פורטוגל לעוד בית־סוהר של סחיטה, אילוץ והתנצרות כפויה. לעת עתה, רבות מן המדינות הנסיכיות האיטלקיות, הרפובליקה הוונציאנית, ואפילו האפּיפיוֹרות בעצמה, נמנעו מלהנהיג אינקוויזיציה מלאה וחסרת רחמים, וטרחו יותר למשוך יהודים מאשר לגרש אותם. אבל עם כל הקירבה המזדמנת והאמיתית בין נוצרים מלומדים לבין יהודים, האחרונים מעולם לא השתחררו מתחושה של חוסר־ישע בידיהם של הגויים. אם תמונה אחת של מערכת היחסים הזאת היתה הידידות בין קרדינל ורב, התמונה האחרת היתה של יהודים, כמה מהם קשישים, שאולצו לרוץ ערומים ברחובותיה הבוציים של רומא בזמן הקרניבל, וההמון רוגם אותם בתפוזים רקובים.

אם כך, משה חדש המבטיח להשיב את כבודם ימצא תמיד אוזן קשבת בין יהודי רומא. ג'וֹרג'וֹ וָזארי, הביוגרף של מיכֶּלאַנגֶ'לוֹ, מתאר איך יהודי רומא "נוהרים בשבת אחר הצהריים" לכנסיית פטרוס־הקדוש־בשלשלאות כדי לראות את דמותו ההֵרוֹאית של משה רבנו שפוסלה ב-1513 עבור הקבר הלא־גמור של האפּיפיוֹר יוליוס השני. אם נתעלם מן הקרניים המפורסמות — פרשנות נוצרית לפסוק "קָרַן עור פניו", שנאמר על משה כשירד מהר סיני בפעם השנייה עם לוחות הברית — משה של מיכּלאנג'לוֹ ודאי נראה להם כפי שווזארי תיאר אותו: "נסיך וקדוש גם יחד". גם אם היהודים לא באמת "העריצו [את משה] כדמות אלוהית יותר מאשר אנושית", כפי שטען וזארי — שכן תהיה זו הפרה גסה של הדיבֵּר השני "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" — אין ספק שהם היו מוכנים לסוג כלשהו של מנהיג כָריזמָטי.

דויד הראובני, נסיך חָבוֹר, בנו של "המלך שלמה זצ"ל", לא דמה למשה בשום צורה. אבל הוא ידע איך לשחק את התפקיד שהמציא לעצמו, ומן הסתם גם ידע, בעת שרקח את סיפורו, כי לשבט ראובן שמור תפקיד החָלוץ בצבא המשיחי שעתיד לגאול את ירושלים. האבטיפוסים התנ"כיים שלו היו מגוּונים. הוא לקח על עצמו את תפקיד מרדכי המודרני כשדאג להיכנס בשערי רומא דווקא בערב פורים, שעה שהיהודים מעלים בבתיהם וברחובות מחזות החוגגים את היחלצותם ממזימותיו של המן הרשע. סיפורו של דויד, שנכתב על־ידי מזכירו שלמה כהן, מתעד כיצד הוא קונה את "השור הידוע" לכבוד פורים כדי להצטרף לחגיגות.

ממסתורי ואֶקְזוֹטי למשחרר פּוֹטנציאלי — דויד נסיך חָבוֹר הפך לשיחת היום ברומא. מיעוט קולני חשב למן ההתחלה שהוא נוכל; אבל המקושרים, החל מן הבנקאי של האפּיפיוֹר, רבי דניאל מפּיזה, קנו את ההצגה בשלמותה. משה־מרדכי החדש זכה בסוס לבן וכן בפמליית משרתים, הכוללת אחד בשם "החזן" ועוד "יהודי ממערב" ושמו שוּעָה, ואת מי שאי־אפשר בלעדיו — המזכיר שלמה כהן, שיספר את הסיפור לדורות הבאים. נכבדי רומא היהודית התחרו ביניהם על הזכות להלין אותו בביתם, והרגישו מושפלים אם מישהו עקף אותם בתור. בינתיים, הרגלי הצום של דויד נעשו ראוותניים יותר בסגפנותם. ביום הרביעי או החמישי לסיגופו הוא היה נכנס לטרנס, מה שהתקבל בציבור כסימן של אדם העומד בקשר עם העולמות השמימיים. כלפי חוץ הוא הפגין מראֶה מחושב של מיסטיקן מזרחי: משי שחור כשהיה בבית, וכשיצא החוצה, תוספת של מצנפת לבנה הכרוכה סביב ראשו כצעיף וקפליה יורדים לכל אורך גופו. הלגלגנים ציחקקו ואמרו שהתחפושת הזאת גורמת לו להיראות כמו אישה, אבל כאלה לא היו הרבה ב-1524.

על סוסתו הערבית רכב דויד כל הדרך לוותיקן, כפי שראוי והולם לנסיך לבית ראובן. הוא התקבל שם אצל הקרדינל אֶג'ידיוֹ, שבא עם שני גבירים גדולים: הרופא יוסף צרפתי ואחד "רבי אשכנז". נוסף להם, דניאל מפּיזה, שהיתה לו די סמכות כדי לארגן את הקהילה היהודית תחת מועצה שתהיה אחראית לענייני היהודים, זימן מבחר מן האנשים המשכילים ביותר כדי שיבדקו את דויד. אף אחד מהם לא העלה על דל שפתיו מילה אחת של פקפוק — לא עניין של מה־בכך בשביל התכנסות של נכבדים יהודים. היה נדמה שהוא באמת ובתמים נסיך השבטים האבודים, פודה ישראל, שכל־כך הרבה זמן חיכו לו.

לאחר שעבר את מבחנם של הגבירים היהודים, התקבל דויד אצל האפּיפיוֹר קְלֶמֶנְס השביעי, שבחן אותו בעין קפדנית של בן לבית מֶדיצ'י. קרוב לוודאי שמסַפּר־סיפורים מוכשר כמו דויד ידע על הפעם הקודמת שבה, בשנת 1280, יהודי אחוז שאיפות משיחיות — המקובל אברהם אבּוּלעַפיה — דרש להתקבל לראיון אצל האפּיפיוֹר, ומשנודע לו כי ניקוֹלָאוּס השלישי פרש לארמון הקיץ האלגנטי שלו בסוֹריאָנוֹ נֶל צ'ימינוֹ ליד ויטֶרְבּוֹ, ואינו מקבל אורחים, אבּוּלעַפיה לא נתן למידע הזה לעצור בעדו, וגם לא לאיוּם כי ייאסר ויוּצא להורג אם ינסה להגיע אליו. הוא היה נחוש "לדבר איתו בשם יהדות כלל", כדי להראות לו את שקריותם של דברי דיבה ודעות קדומות נגד היהודים; ואפילו (כך נטען) שיווה בדמיונו שינסה לגייר את האפּיפיוֹר, ולכן עשה את דרכו לסוֹריאָנוֹ נֶל צ'ימינוֹ. אבּוּלעַפיה היה מוכן להסתכן במות קדושים, אבל בסופו של דבר לקח המוות את האיש הלא־נכון: כשאבּוּלעַפיה הגיע למשכנו של האפּיפיוֹר נאמר לו שניקוֹלאוּס מת באופן פתאומי ולא מוסבר. זה כנראה היה שבץ, אבל אבּוּלעַפיה, מיסטי ומשיחי כתמיד, ראה את המקרה כהתערבות אלוהית.

פגישתו של דויד הראובני אצל קְלֶמֶנְס השביעי היתה פחות דרמטית, אבל עדיין עתירת־חשיבות. הוא סיפר את סיפורו, בעוד דניאל מפּיזה מתרגם את דבריו ולא פחות משלושה קרדינלים משקיפים מהצד. הוא עתר בפני האפּיפיוֹר וביקש ממנו להביא לפּיוּס בין מלך צרפת והקיסר ההַבְּסְבּוּרגי, פּיוּס שבלעדיו לא יקום חזון המלחמה הגדולה לשיחרור ארץ הקודש. לאחר שהניח לו לסיים, קְלֶמֶנְס לא נענה להזמנה. אהה, הוא אמר, לוּ רק היה בידו להגיע לפּיוּס הרה־גורל שכזה, אבל למרבה הצער לא זה המצב. מלבד זאת, האם לא ייתכן שדויד ואחיו המלך יוסף מביטים לכיוון הלא־נכון מבחינה אסטרטגית? האם לא עדיף שיבקשו עוצמה ימית ולא יבשתית, כלומר יפנו אל המלך הצעיר של פורטוגל, ז'וֹאָאוּ השלישי, שספינותיו "רגילים ללכת ב[ים הגדול] בכל שנה", ואשר האימפריה האפריקאית־אסייתית הרחוקה שלו קרובה הרבה יותר לארצו של הכומר יוחנן ואל השבטים של דויד עצמו? הלא יצירת קשר עם אותו שליט נוצרי של מזרח אפריקה היא כבר זמן רב תוכנית פורטוגזית מלכותית. ובהודו, גוֹאָה כבר הוקמה ב-1512 כנמל מבוצר של סחר, כמו גם של דת. האפּיפיוֹר אמר לאורחו שהוא ישמח להמציא לו מכתבי המלצה עבור המלך ז'וֹאָאוּ כתמיכה בשאיפותיו של דויד, וגם עבור הכומר יוחנן (או "פיטרי ג'ואן" בלשונו של דויד).

מאוכזב מזהירותו המופלגת של האפּיפיוֹר, לא היתה לדויד ברירה אלא לקבל את מה שהוצע לו. אבל עברה שנה שלמה לפני שהגיעו אליו המכתבים המובטחים, כמו גם ספינה שתיקח אותו לליסבּוֹן. בינתיים הוא זכה ליחס השמור למלכים ברומא ומעֵבר לה. הוא עבר לדירה מרוּוחת, במימון האפּיפיוֹר, עם בית כנסת פרטי שנבנה במיוחד בשבילו והואר בשלושים מנורות. העשירים והרבנים רבו על הזכות לארח את דויד בביתם, אם כי נראה שגם הדֶבֶר רדף אחריו באשר הלך, ומעת לעת הוא הוכה במחלות קיבה כל־כך נוראות עד שחשב שקיצו קרב. יהודי רומא, מכל הסוגים והמינים, נהרו לשזוף את עיניהם במושיעם המיוחל. דויד נסע צפונה, ושיירת המשרתים, המרכבות והפרשים שלו הלכה והתארכה. הוא ביקר תחילה בוויטֶרְבּוֹ כדי לפגוש את מיטיבו ופטרונו הקרדינל, ומשם המשיך לטוֹסקנה, שם קידמה את פניו עוד ועדת קבלה יהודית. בפּיזה נשאר במשך כמה חודשים (המכתבים המובטחים של האפּיפיוֹר בוששו לבוא) אצל הרב יחיאל ניסים, ששמו יצא לפניו כמלומד וירא שמים. אבל האוֹרתוֹדוֹקסיוּת הזאת לא הפריעה לאישתו של יחיאל, דיאמנט (בתו של משולם מוונציה) ולאמהּ שׂרה לבדר את דוד בנגינה בנבל, בלַאוּטָה ובחליל, כמו גם בריקודים, שבבתים יהודיים באיטליה של הרנסנס לא היו אסורים אלא הועלו על נס.

המשלחת אל מלך פורטוגל הצטיידה באבזרי פאר ההולמים את השאיפות המשיחיות שלה. מנאפולי, בֶּנוֶונידָה — אישתו של שמואל אַבַּרְבַּנֵאל (הוא עצמו היה אחיו של יצחק, שהתווכח פנים־אל־פנים עם מלך ומלכת ספרד ב-1492 בניסיון אחרון וחסר תוחלת למנוע את הגירוש) — שלחה לדויד דגל משי מרהיב (לכל נסיך אמיתי היה חייב להיות דגל) שיתנפנף כסימן למינויו האלוהי. על רקע צחור נרקמו עשרת הדיברות בשני טורים של חוט זהב "זקן". בֶּנוֶונידָה ידעה גם איך נסיך היהודים צריך להופיע בפני המלך הטרי והשחצן של פורטוגל, שאביו חישב לעקור מליבם את תורת משה, והיא נתנה לדויד גלימה גדולה בנוסח הטורקי, היורדת עד הקרקע וכבֵדה ברקמת זהב. אמו של יחיאל ענדה על אצבעותיו של דויד טבעות חותם מזהב וייעצה לו באימהיות "אל תכעס ואל תיבהל" מול האיש שהיה ידוע לשמצה, כפי שהוא עצמו הודה, במזג רתחני. כשהגיע לבסוף לליבוֹרְנוֹ כדי לעלות על האונייה, דויד קיבל מהאפּיפיוֹר קְלֶמֶנְס גם מגן מטיל־מורא, גלימה אדומה של בד דמשׂק אדום, וכנגדה מצנפת קטיפה שחורה. עם כל תוספת למחלצות הפאר שלו, נדמה היה כי האיש הקטן הזה, שבא מאיזשהו מקום לא־נודע במזרח, הולך וגוֹבֵהַּ, עד שלבסוף, על המזח בליבוֹרנוֹ, הוא התגלה כדויד המלך ממש. מחצית ממלחי האונייה היו יהודים. דגלים, ניסים, סוסים, משרתים, וחבילת האיגרות האפּיפיוֹריוֹת הכתובות על קלף — כולם הוטענו על האונייה. הוא עלה לסיפון מלוּוה בתרועת חצוצרות. שורו וראו, הנה גואל ישראל.

סיימון שאמה

סיימון שאמה (1945) הוא פרופסור לתולדות האמנות ולהיסטוריה באוניברסיטת קולומביה. רבים מספריו זכו בפרסים ותורגמו ל-15 לשונות. בין ספריו: אזרחים, נוף וזיכרון, עיניו של רמברנדט, ההיסטוריה של בריטניה, כוחה של האמנות, מסעות בים סוער, וכן העתיד האמריקאי. מאמרים פרי־עטו בענייני אמנות, פוליטיקה וספרות מתפרסמים בעיתונים מובילים וזוכים לתהודה נרחבת. שאמה כתב והגיש ארבעים סרטים ל על שלל נושאים, ובהם טולסטוי, פוליטיקה אמריקאית ושייקספיר, וזכה בפרס האֶמי על התוכנית 'כוחה של האמנות'.

עוד על הספר

הסיפור של היהודים - חלק שני סיימון שאמה

עם המהדורה העברית


בשמחה ובהתלהבות אנחנו מגישים לקוראים את הכרך השני של 'הסיפור של היהודים' מאת סיימון שאמה. אחרי הכרך הראשון, שסיפר את ההיסטוריה היהודית מן ההתחלה הקדומה שלה ועד גירוש ספרד בסוף המאה ה-15, הכרך השני הזה מוביל אותנו עד אל סף המאה ה-20, התקופה של לידת הציונות ותחילת העליות לארץ ישראל. אחרי שני הראשונים יבוא הכרך השלישי, המסיים, שיתאר את המאה ה-20 ויגיע פחות או יותר עד ימינו.

לא במקרה הספר נקרא 'הסיפור של היהודים' (The Story of the Jews), ולא 'תולדות עם ישראל' או משהו בדומה לזה. כי אכן, הספר של ההיסטוריון סיימון שאמה הוא קודם כל סיפור. וכשמתחילים לקרוא, די מהר מגלים שקשה להפסיק, כי שאמה פשוט יודע לספר. כך שגם מי שנדמה לו ש"היסטוריה זה לא בקטע שלי" יישָבֶה עד מהרה בקסם הסיפורי הזה. ולא שאין כאן "היסטוריה" במובן המקובל: הספר של שאמה — כמו סידרת הטלוויזיה שנלווית אליו — מבוסס על קריאה רחבת־היקף במקורות היסטוריים מכל הסוגים, ובכמה שפות. אלא שכל הידע המדעי העצום והמפוזר הזה הופך בידיו האמונות של שאמה לסיפור מרתק אחד.

 

לתרגם לעברית ספר על ההיסטוריה של העם היהודי פירושו יותר מאשר תרגום בלבד. מטבע הדברים, הספר מסתמך על שפע של מקורות עבריים ויהודיים, וגם מרבה לצטט מקורות כאלה; ובמהדורה האנגלית המקורית של הספר, המחבר מַפנה כמובן בעיקר אל תרגומים לאנגלית של המקורות והמחקרים.

במהדורה שלפניכם נעשה מאמץ מקיף להביא את כל הקטעים המצוטטים ממקורות עבריים ויהודיים מן המקור העברי שלהם. כדי להגיע לכך נדרשה עבודת "בילוש" נרחבת ומעמיקה, ותודה למתרגם אביעד שְטיר, שלא חסך מאמצים וזמן לאתר את המקורות. עם זאת, התוצאה היא לא בהכרח הפניה אל ספרים בעברית: חלק ניכר מן המקורות הם כאלה שהיום קל יותר למצוא באינטרנט, ולקוראים רבים זוהי גם הדרך המעשית היחידה. משום כך, נמנענו באופן שיטתי ממראי־מקום מדויקים (כמו מספרי עמודים): אל חלק גדול מן המקורות אפשר להגיע פשוט על־ידי הקלדת רצף של כמה מילים מתוכם במנוע חיפוש.

כדי להקל על הקריאה בספר, הטקסט עצמו נקי לחלוטין ממספרי הערות. בסוף הספר ימצא הקורא המתעניין נספח ארוך ומפורט של "הערות ומקורות". הוא מסודר לפי פרקי הספר, ויש בו שפע רב של ספרים ומאמרים בנושאים שהפרקים עוסקים בהם. שלא כמו המהדורה האנגלית, הדגש הוא כאן על מה שניתן למצוא ולקרוא בעברית, ותודה לד"ר יואל רפל על ההעשרה של הרשימה הביבליוגרפית (לצד ההערות החשובות שלו לגוף הספר).

ספרי עליית הגג, המערכת

קיץ 2021

 

1
אולי זה עכשיו?
א. דויד

מתישהו, איפֹשהו, בין אפריקה והינדוסטאן, היה פעם נהר שהיה כל־כך יהודי עד שהוא שמר שבת. על־פי הנוסע בן המאה התשיעית אֶלְדָד הדָנִי, שישה ימים בשבוע הסיע הסַמְבַּטִיוֹן משא כבד של סלעים במסלולו החולי. ביום השביעי, כמו הבורא שעיצב את העולם, הנהר נח. כמה סופרים תיארו איך הסמבטיון נובל ומצטמק ונספג אל קרקעיתו. אחרים נשבעו שהנהר היה נטול מים: כביש מתנועע של אבן, וסלעיו מתנגשים ומתחככים זה בזה בכוח כה רב עד שהרעש, רעם נמוך כ"רוח סערה בים", נישא למרחק מיל שלם.

דבר לא יכול היה לעצור את התנהגותו החריגה של הסמבּטיוֹן, מלבד חוקיו הלא־טבעיים. סיפרו שאם ייקח אדם שקיק מן החול שלו וישפוך אותו לכלי זכוכית, הוא יחזה בתעלומה במלוא עוצמתה: עם שקיעת החמה בסוף יום השבת, הגרגרים הלבנים אשר שכבו ללא תנועה בזמן יום המנוחה יתחילו לנוע, לרעוד ולהינתז על דופנות הבקבוק, כאילו הם משתוקקים עד טירוף לחזור ולהצטרף לנהר־האֵם שלהם. ואם איזה נוסע ללא־חת ינצל את השבת כדי לחצות את אגן הנהר הזרוע אבנים, הזהיר אלדד, הוא יעלה חרס בידו, שכן "מייד עולה אש לוהט סביבות הנחל מערב שבת עד מוצאי שבת, ולא יוכל אדם לנגוע אל הנחל משני עבריו כמו חצי מיל מפני האש הגדולה המלהטת סביב ומלחכת כל צמח עד שנשרפו סביבות הנחל".

האיגרות של אלדד התפרסמו במַנְטוֹבָה בשנת 1480; במילים אחרות: אחד הטקסטים היהודיים המוקדמים ביותר שראו אור בדפוס הוא מסע אל מחוזות הדמיון. אבל גבולות העולם היו זזים ומשתנים באותם ימים עם כל קָרָוֶולָה שהפליגה סביב חופי אפריקה, ואז לכיוון צפון־מזרח אל איי הודו. אפילו הדברים הכי דמיוניים יכלו להתגלות כנכונים. והיתה עוד סיבה דוחקת לקווֹת שנוסע אמיץ־לב יגלה את הסמבּטיוֹן. על הגדה המרוחקת, כך אמרו, חיים ארבעה משבטי ישראל האבודים, האנשים שנסחפו עם האשורים הכובשים במאה השמינית לפני הספירה. כל מה שהיה ידוע על מקום גלותם האחרון, זה שהוא נמצא אי־שם בפאתי מזרח, שכן האשורים שלטו בזמנם על ממלכה רחבת־ידיים שהשתרעה מחופי תימן עד אל גדות הים הכספי. אבל אם תמצא את הסמבּטיוֹן — מצאת את בני ישראל, משוּמרים בגלות כמו חרקים בתוך ענבר. כל מה שקשור אליהם היה בגדר נס: הם רוכבים על פילים בחיק הטבע, הרחק מבעלי־חיים מזיקים. "ואין ביניהם דבר טמא ... ולא חיה רעה ולא זבובין ולא פרעושין ולא כינים ולא נחשים ועקרבים וכלבים". הם חיים בבתים נאים, המיתַמרים כמגדלים; הם צובעים את בגדיהם בתולעת־שָני; אינם מחזיקים עבדים ושפחות, אלא חורשים בעצמם את האדמה הפורייה. רימונים אין קץ רק מחכים שיבואו לקטוף אותם; תאנים תְפוּחוֹת ועסיסיות, דבש לכל הנוגס, נושרות מן העצים. ארצם היא ארץ קוֹקַנְיָה, מחוז השפע האגדי, בגירסה כשרה.

אפילו אלה שחשדו כי סיפורו של אלדד רחוק — בכל המובנים — מן האמת, השתוקקו לדעת יותר; כי גילוי הנהר, ואחריו אותם בני ישראל האבודים, עשוי לבשׂר את מה שכל יהודי מייחל לו. על־פי המסורת, על הופעתו של נשׂיא משחרר מבית דויד — משיח האמת, גואל ירושלים, בונה המקדש — יבשׂר הגילוי מחדש של שבטי ישראל האבודים, ושבט ראובן חלוץ לפני המחנה. כשנפלה קוֹנסטנטינוֹפּוֹל בידי הטורקים ב-1453, פשטה שמועה שהסמבּטיוֹן הפסיק לזרום אחת ולתמיד, והשבטים האבודים מתכוננים לשוב ולהצטרף לָעולם — אם טרם עשו זאת. רבי עובדיה מבַּרְטְנוּרָא — לא בדיוק פתי מאמין לכל דבר — כששהה בירושלים ב-1487, דאג לשאול עבדים משוחררים אם שמעו משהו חדש על הסמבּטיוֹן ועל העמים שמעֵבר לו. "יהודים מארץ עָדֶן", הוא כתב לאחיו, "אומרים הדבר הזה בפירסום ובבירור רב באומרם כי אין להם בזה שום ספק, וברור כשמש אצלם". ספר הגיאוגרפיה האקדמי הראשון בעברית, 'איגרת אורחות עולם' של אברהם פָריצוֹל, כלל קטע על מקום הימצאו של הנהר, אי־שם באסיה.

המיפגש המחודש עם שבטי ישראל האבודים הפך לאוֹבּססיה בוערת אצל הנוצרים כמו אצל היהודים. לראשונים היו סיבות אסטרטגיוֹת וסיבות אַפּוֹקָליפּטיוֹת לייחל כי סיפור הסמבּטיוֹן והשבטים יהיה נכון, וסיבות משני הסוגים האלה התמזגו ברגע עברי אחד. אם בני ישראל שוכנים איכשהו מעֵבר לגבולות העולם המוסלמי, בין באפריקה ובין באסיה, המגע איתם מציע הזדמנות לפתוח במתקפה על הטורקים מן העורף. יהודים נשלחו כבר על־ידי מלך פורטוגל כדי לגלות את ממלכתו של הכומר יוחנן, שעליו סיפרו כי הוא מלך נוצרי שיש לו עוצמה רבה באותן ארצות נידחות, וקרוב לשבטים האבודים. ברית קדושה נמצאת בהישג־יד. אחרית הימים תבוא במהרה: הקרב בין שני הטיטאנים גוֹג ומָגוֹג, שדורות רבים התנבאו עליו, יקום ויהיה. גולגולות ייסדקו; תפילות הוֹשענא יישמעו ברמה; הארץ תבעבע מדם שפוך. לוחמים חמושים בנשק אלוהי, לבושים מדים מרהיבים, חניתותיהם מנצנצות, יֵצאו ללחום בלגיונותיו של האנטי־כּריסטוּס. לאחר ניצחונם יתחיל תור זהב נוצרי. בהנהגתם של בני ישראל האבודים, שאר היהודים יכירו סוף־סוף בטעותם וינהרו בהמוניהם אל אגן הטבילה. ישו יחזור, כלול וזוהר בהדרו השמימי. תהילה לאל במרומים.

 

ואז, בסביבות חג החנוכה של שנת 1523, הופיע בוונציה איש קטן וכהה, גופו הגַרמי צמוק מרוב צומות, והכריז כי הוא דוִיד, "בן המלך שלמה ואחי המלך יוסף", השולט על שבטי ראובן, גד וחצי מנשה. כשהגיאוגרף המלומד ושׂבע־הנסיעות ג'אמְבָּטיסְטָה רָמוּזיוֹ פגש כעבור כמה שנים את השגריר הזה ממחוזות השבטים האבודים, הוא האמין לדבריו, ובעקבותיו תיאר את דויד כ"רזה מאוד וצנום כמו היהודים של הכומר יוחנן". הראובני עצמו עודד את ההשקפה ולפיה הוא באמת הגיע מן המקום ההוא, שכל־כך הרבה זמן חיפשו אותו, המקום שבו יהודים שחורים ונוצרים חיים בשכנות ונלחמים זה בזה. ה"אינְבָּשָׂדוֹר" (שגריר) טען כי שבטים אבודים אחרים — שמעון ובנימין — שוכנים לחופי הסמבּטיוֹן, ואילו ממלכתו שלו נמצאת במדבר חָבוֹר השכן. עוד הלאה משם נמצאים שאר בני ישראל החסרים. אם כן, הייתכן כי הדויד היהודי הזה הוא מי שציפו לו זמן כה רב, וכי הוא נושא על גופו הכחוש את הבשורה שיהודים ונוצרים כאחד רוצים לשמוע?

במיפנה המאה ה-16, לאחר טראומת הגירושים מספרד ומפורטוגל, כיסופים משיחיים רחשו בכל רחבי יהדות אירופה. ב-1502, באיסְטְרִיָה שלחוף הים האַדְריאטי, מקובל ירא שמים ואחוז טראנס בשם אָשֵר לֶמְלַיין הכריז כי אם היהודים יכפרו על עוונותיהם, המשיח יופיע תוך שישה חודשים. הכנסייה תתמוטט (הוא דימיין את זה באופן פיזי: מגדלים וצריחים מתפוררים ומתרסקים על הקרקע), וירושלים תשתחרר בַּזמן כדי שאפשר יהיה לחגוג את פסח הבא בעיר דויד. בקהילות יהודיות בצפון איטליה, בדרום גרמניה, ובמקומות מרוחקים יותר, הוכרז על ימי צום בתגובה לקריאתו של לֶמְלַיין. לפחות איש אחד שהיה אמור להיות זהיר יותר, אביו של ההיסטוריון דויד גאנז, בפראג הרחוקה, האמין בנבואותיו של לֶמְלַיין בלהט שכזה עד שהרס את תנור המַצוֹת שלו. אבל מעשי התשובה ההמוניים לא עשו רושם על ריבונו של עולם, כי שום גואל לא הופיע כפי שהובטח בנבואה. אבא גאנז, במפח נפש, נאלץ לאפות את המצות שלו בתנור של מישהו אחר.

אבל שיגעון לֶמְלַיין, כל זמן שנמשך, השפיע השפעה עזה ביותר על הקהילות בצפון איטליה, שם היה ריכוז גבוה של יהודים גרמנים שנמלטו מרדיפות בבַּוואריה ובפְרַנקוֹניה. האכזבה דיכאה, אבל לא כיבתה, את השאיפות המשיחיות; לֶמְלַיין פשוט היה האיש הלא־נכון בשנה הלא־נכונה. האסטרוֹנוֹם־אסטרוֹלוֹג יעקב בן עמנואל מפּרוֹבאנס (המכוּנה Bonet de Lattes, או בּוֹנֵיט דה לאטִישׂ במקורות עבריים), שהיה גם הרב הראשי של רומא והרופא של האפּיפיוֹרים אלכסנדר השישי ולֵיאוֹ העשירי, חזר אל כדור החישוקים שהמציא כדי לחשב את גובהם של השמש וגרמי השמים ביום ובלילה, והגיע למסקנה כי שנת 1505 היא השנה שבה צדק ושבתאי יהיו מסודרים באופן המבשׂר על ביאת המשיח. גם הפעם החלום התרסק אל קרקע המציאות, אבל יעקב בן עמנואל השיק סידרה של אַלְמָנָכים שנתיים פּוֹפּוּלריים ששילבו תחזיות אסטרוֹלוֹגיוֹת ותיאוֹלוֹגיוֹת על מועד ביאת המשיח המיוחלת. בפֶרארָה חזר פָריצוֹל, שעבד על הספר שלו, אל הגיאוגרפיה המיתית של גלות בני ישראל. "מדבר חָבוֹר" שבו שלט המלך יוסף אכן היה אחד המקומות שנזכרים בספרי מלכים ודברי הימים כאחד היעדים של השבטים שהוגלו. פָריצוֹל היה משוכנע שזה חייב להיות באסיה. אחרים סירסו את "חָבוֹר" ל"חַ'יבָּר", העיר העתיקה בחבל חיג'אז שבעֲרָב, שם חיו יהודים עוד לפני הולדת האיסלאם. אבל הספיק גם מיקום משוער בשביל הקרב האחרון הממשמש ובא: אי־שם בין קרן אפריקה להרי הודו. כך או כך, אין ספק שהמלחמות בין הסולטן העוֹתוֹמני סולימאן המפואר לבין קיסר האימפריה הרומית הקדושה, קרל החמישי, יבואו אל קיצן יום אחד בסכסוך משיחי. היום הזה קָרֵב ובא. יהודי ירושלמי אחד כתב שמלך פולין בכבודו ובעצמו (אם כי לא ברור מנין ידע זאת) דיווח שהסמבּטיוֹן כעת כל־כך שקט עד שארבעה מן השבטים האבודים כבר חצו אותו בהליכה, וחמישה אחרים מתכוננים לחצייה. איחוד גדול בין יהודים אובדים ונמצאים עומד ודאי בפתח. לכן, כשדויד דיבר בעברית משונה, לא תמיד מובנת, חצי־מגומגמת ומנומרת בערבית, המבטא הזה, שכמוהו לא נשמע מעולם, נשמע כאילו הוא שייך למקום מרוחק ומסעיר. הוא היה הנַשָּׂא של משהו עתיק, קדום, שהושלך בתוכנית אלוהית אל ימינו אנו.

מן הרגע הראשון הילך דויד בגדולות. בוונציה הוא הכריז שהוא מבקש להתקבל בפני האפּיפיוֹר קְלֶמֶנְס השביעי. התנאי המקדים לאסטרטגיה הראובנית הגדולה, שתשחרר את ארץ הקודש מאחיזתם של הטורקים, היה ששני האויבים המרים ההם, קרל החמישי ופרנסואה הראשון, מלך צרפת, יכרתו שלום ביניהם. רק האפּיפיוֹר יכול להביא לכך, ולכן יצא דויד לרומא כדי שהאפּיפיוֹר יוכל ליהנות מעצתו האסטרטגית.

אבל אם באמת כך היה, הוא בהחלט התקדם בעיקוף גדול. ממדבר חָבוֹר ופאתי כוש, כך אמר, הוא עשה את דרכו אל לב ערב; אבל אז, ללא הסבר, הוא שב על עקביו ופנה דרומה במעלה הנילוס. במקום שבו הנהר זורם בין מצוקים שגיאים, בממלכה אפריקאית בַּרְבָּרית להרהיב, דויד ראה אנשים אוכלים גמלים, זאבים, וגם בני־אדם אחרים, והנשים מכסות את חלציהן באזור זעיר עשוי שרשרת זהב. בהמשך מסעותיו הוא קיבל במתנה שני גורי אריות שהתלוו אליו לכל מקום והיו בָּבַת־עינו, עד שהטורקים, ששולטים כעת במצרים, לקחו אותם ממנו. לאחר מכן נסע שוב במורד הנהר ואז לכיוון צפון־מזרח, אל ארץ ישראל, שם קיבלה המשימה שלו חותמת הֶכשר בדמות מעשי ניסים. במערת המכפלה בחברון, בשעה שהתפלל, הואר לפתע הרפש בקרן זוהרת ופתאומית של אור, כאילו השמש פרצה דרך הסלע. בירושלים, הסהר בראש כיפת הסלע הגיב לנוכחותו בשינוי כיוון ממערב למזרח, כאילו היה שַבְשֶבֶת. האותות האלה נסכו בליבו ביטחון, והוא פנה שוב לדרום־מערב אל הים התיכון, ורכב על גמל ימים רבים לאורך החוף עד שהגיע לאלכסנדריה, אל הספינה שהביאה אותו לבסוף אל ונציה ויהודֶיה.

בהתחלה השתכן דויד אצל רב־החובל של האונייה. אבל אז, על־פי תיאורו — סיפור שהשתמר בספרייה הבּוֹדְלֵיאָנית באוקספורד רק בהעתק צילומי מן המאה ה-19 (המקור נכתב על־ידי הלבלר האישי שלו, שלמה כהן) — פנו אליו יהודים ונציאנים שעמדו מאחוריו בשעה שהתפלל. זה היה מן הסתם בדירה פרטית, בחדר שריחו ריח נזיד מתבשל וקירות מעופשים, וחלונותיו הצרים, בגובה הקיר האחורי, משקיפים על אחת התעלות הקטנות שהיו בשביל היהודים כמו תעלות הפרדה סביב מבצר. אבות העיר שהקימו את הגטו ב-1516, שבע שנים לפני בואו של דויד, המשיכו לאסור על בניית בתי כנסת, אפילו בחלק הקטן של ונציה שבו הסתופפו היהודים. בית הכנסת האשכנזי הראשון ייבנה בה רק ב-1528; אחרים יבואו בעקבותיו: ה"קַנְטוֹני" ב-1532, ה"לֵוַונְטיני" ב-1541, וה"פּוֹנֶנְטיני" (הספרדי־פורטוגלי) ב-1580.

לפני 1516, רוב האשכנזים התפרנסו מעסקי משכּוֹנוֹת או שמכרו ברחבי העיר "סְטְרָצָרִיֶה" — כלומר סמרטוטים, כפי שכונו בגדים מיד שנייה; אבל אז נאלצו לחזור לבתיהם במֶסְטְרֶה שעל היבשה, או רחוק עוד יותר, עד פַּדוֹבָה או וֶרוֹנָה. עם כל גאוותה של ונציה על העצמאות שלה מסמכותם של אפּיפיוֹרים וקיסרים, הסֶרֶניסימָה עדיין היתה הרפובליקה הנוצרית של מרקוס הקדוש, ולא התחשק לה שיהודים יסתובבו בה בשעת לילה. הרי דווקא בלילה היהודיות המפתות, שמטרידות את שלוות נפשם של הוונציאנים, מַדיחות נוצרים למעשי הפקרות. מתחת לגשרים ולקַשתות שערים לעולם אין לדעת מי הוא מי, ועלמים מבית טוב עלולים עוד למצוא את עצמם מולידים יהודים קטנים אם לא ייזהרו. ולכן היהודים, כמו גם היהודיות, נדרשו לענוד את הטלאי המעיד על יהדותם, והיה צריך לדאוג שלא יתקרבו.

ואף־על־פי־כן, כפי שקרה במשך מאות בשנים ברחבי אירופה הנוצרית, אלה שתיעבו את היהודים יותר מכל הכירו בכך שהם בכל זאת טובים לכמה דברים — במיוחד כסף בשביל מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו (שייקספּיר לא טעה בעניין הזה). לאחר שהעיר נרמסה במגפיהם של חיילי הליגה של קַמְבְּרֶה, שוונציה נלחמה נגדה מלחמה חסרת תוחלת, הצורך בכסף נעשה דוחק, בין שהיית פַּטְריצי ובין שהיית רוכל. היהודים יכלו לספק את הכסף בשיעורי ריבית נמוכים בהרבה מאלה שדרשו מַלווים גויים. הם יספקו כסף מזומן לעניים תמורת משכון, והרפובליקה תרוויח מן המיסים שעל היהודים לשלם תמורת הזכות להיות שם בכלל. לאמיתו של דבר, היהודים נעשו עד מהרה כל־כך שימושיים עד ששליטי ונציה התחילו לדאוג שמא הם יתפתו לעבור אל הנמל האַדְריאַטי המתחרה, אַנְקוֹנָה, אם יוצעו להם תנאים טובים יותר מן הרשיונות שעליהם לחדש מדי שבועיים, כפי שהיתה הנורמה בוונציה.

נניח להם להישאר, אם כן, אבל רק תחת בקרה הדוקה ובתוך שטח קטן שלא יורשו לצאת ממנו. עם שקיעת השמש, שערים ייסגרו ויינעלו; גשרים ייחסמו; פעמונים יצלצלו. סירות יפטרלו סביב האי הזערורי כדי לוודא שאיש אינו יוצא ממנו, למַעט רופאים שהוזעקו במילים מפורשות על ידי חולים לא־יהודים. לשם כך הוצע אתר נוח. ה"גֶטוֹ נוֹבוֹ" היה בית היציקה לנחושת של הרפובליקה, והאזור סביבו היה השטח שבו הושלכה הפסולת של בית היציקה. סביב השטח הזה צמחו בתים ארעיים שחיו בהם כמה מעובדי בית היציקה. כשהעבודה עבור הצִיִים ההולכים וגדלים של הסְטאטוֹ דָה מאר (המושבות הוונציאניות לחופי הים התיכון) חרגה מן הקיבולת של בית היציקה והועברה לאַרְסֶנאלֶה, האתר נותר כברת ארץ ריקה. עשבים כיסו את המזבלה. פַּטְריצים צעירים הגיעו לשם כדי לירות חיצים מן הקשתות הצולבות שלהם, ללכוד שַׂלְוִוים, לעולל תעלולים, לדבר על בנות. צובעי בדים ומלביני צמר פרשו את בדיהם בחלל הפתוח ופלשו לבקתות שנטשו עובדי בית היציקה. לאחר מכן, כפי שקורה בקהילות מסחר שצר בהן המקום, היזמים הסתערו על המגרש. פרנסי העיר והכלכלנים שלהם ראו שאפשר לעשות כסף מבניית פתרונות דיור בשכר דירה נמוך לעובדי האריגים. שיכונים קמו סביב שלושה צדדים של חצר פתוחה, שמידותיה לא השתנו הרבה מאז ועד היום. מרגע ש"מועצת העשׂרה" השולטת החליטה להתיר מגורי יהודים (בשלב הראשון לחמש שנים) בתנאי שיהיו סגורים במקום אחד, דיירי הבניינים גבוהי החומות התפנו משם במהירות. בה בעת, כל היהודים בוונציה נדרשו לפַנוֹת כל מקום שגרו בו (במקרים רבים ליד גשר ריאַלְטוֹ) ולעבור באופן מיידי אל הגטו, תמורת שכר דירה גבוה פי כמה וכמה ממה ששילמו הדיירים הקודמים. לא היתה אפשרות להתמקח או לערער.

ושם, באחד החדרים האלה בגטו, האנשים שצפו בגבר הקטן מתנדנד ומתנענע לפי דרכו הסתקרנו ושאלו את השאלה שיהודים תמיד שואלים כשמישהו זר מתפלל איתם: "אז מאיפה אתה בעצם?". אחד מהסקרנים היה אמן, משה איש קַסְטֶלאצוֹ, שכל־כך התעניין בדויד, שליחו של המלך יוסף, עד שלקח אותו אל ביתו שבגטו והניח לו להישאר לכל אורך החורף הקפוא של 1523-1524. משה איש קַסְטֶלאצוֹ היה אז בשנות החמישים לחייו, ועד כמה שאפשר לומר זאת על אמן יהודי, הוא היה סיפור הצלחה, בקהילה היהודית ומחוצה לה. היו שאמרו כי הוא הגיע מהעולם הגרמני של האשכנזים, אבל שושלת קַסְטֶלאצוֹ היתה מפורסמת במצרים וצפון אפריקה. איוריו של משה לתנ"ך כללו סצנות וסיפורים ממה שמכונה "מקרא משוכתב", תוספות מדרשיות ציוריות לטקסט הקאנוני. ב-1521, שנתיים לפני בואו של דויד, משה הכין איורים בהדפסי עץ לספר תנ"ך מאויר מן הסוג שהיה יותר ויותר פּוֹפּוּלרי בעולם הדובר יידיש. המקור אבד, אבל העתק בעט ודיו מן התקופה חושף בחיוּת רבה גם את בקיאותו של משה בהרחבות לסיפורי המקרא וגם את הדרישה לסיפורים הלא־מוּרשים הללו: זה בדיוק התיאבון התרבותי שמוכן לקבל את ההופעה הפתאומית של "אחיו של מלך חָבוֹר". במקום אברהם המתכונן לעקוד את בנו יצחק, משה איש קַסְטֶלאצוֹ בחר בציור של אברהם אבינו המחלים מברית המילה שביצע בעצמו כמבוגר — רגע היסטורי שבוודאי מצא לו הדים מיידיים וכאובים בקרב הקוֹנְבֶרְסוֹס (המומרים) הספרדים הרבים, שהגיעו לוונציה וחזרו שם ליהדות של אבותיהם בחיתוך שותת־דם, שסימן את מחויבותם החדשה. רבות מהסצנות של משה הן דראמות מן החיים בין הגויים. לאחר ששב ועלה לגדולה במצרים הפַּרְעוֹנית, יוסף אבינו עושה משהו ששום יהודי תחת שלטונה של ונציה, ובשום מקום אחר, לא הורשה לעשות: הוא רוכב על סוס, שמוליך אותו סייס, ויושב על כס בפני קהל כורע ברך ומתחנן. איור של מגדל בבל כולל סצנה ישר מוונציה השוקקת: אנשים סוחבים מישטחי לבֵנים, סולמות וגלגילות, ולעבר השמים מתמתח ועולה קַמְפָּנילֶה (מגדל פעמונים).

משה איש קַסְטֶלאצוֹ לא הסתפק באיורים של ספרי הקודש היהודיים. כצייר דיוקנאות עצמאי, הוא הוזמן ליצור דיוקנאות על מדליות, כמו גם על קַנְוָוס או לוחות עץ. עבודות כאלה לקחו אותו הרחק מן הגטו — לפעמים גם לחצרות האצולה בפֶרארָה או במַנְטוֹבָה. אף־על־פי שהגטו היה סגור בלילות על מסגר ובריח, אל־לנו לדמיין אותו כבית־סוהר עירוני: בשעות היום הדיירים היו חופשיים לצאת ולבוא כרצונם, ולקוחות לא־יהודיים עשו כך גם הם. היתה דרישה ליהודים כפי שהיתה מאז ומעולם, אפילו בתרבויות שתיעבו אותם; היתה להם דרישה כרופאים (שהותר להם ללמוד בבית־הספר לרפואה באוניברסיטת פַּדוֹבָה); היתה להם דרישה כמוזיקאים, בדרנים ומורים למחול; היתה להם דרישה עצומה כמוכרי אריגים ובדים בעשר החנויות שהותר להם להחזיק בוונציה. שכּן מה שהתחיל כסחר סמרטוטים התפתח לעסקי בדים ובגדים יוקרתיים בהרבה, ועם לקוחותיהם ברחבי ונציה נמנו טובי בניה של העיר, ונשותיהם.

מעת שהתאכסן בביתו של משה איש קַסְטֶלאצוֹ, האורח האקזוטי זכה מן הסתם בגישה, קודם כל, אל היהודים הנכבדים יותר שחלשו על הקהילה, ובראשם בית משולם (במקור מפַּדוֹבָה), שעבורם המילה "בַּנְקָה" — שולחן — היתה לא רק הפירוש הנפוץ, של עסק משכּוֹנוֹת, אלא הדבר האמיתי; ולאחר מכן גם אל הנוצרים שאוזניהם קלטו שמועות על הנסיך הזה מן השבטים האבודים, ולמרות ספקנותם הרגישו צורך לראות ולשמוע אותו בעצמם. כמעט דבר אינו ידוע על החורף הראשון של דויד בוונציה. אף־על־פי שרבים פקפקו בזהותו, הוא כנראה היה משכנע מספיק כדי לגייס את הכסף הנחוץ לו לצורך השלב הבא בהתגלותו אל העולם הנוצרי, ואל העולם היהודי — ולקידום התוכנית הגדולה שלו. לשם כך הוא רצה להתקבל לראיון אצל האפּיפיוֹר.

ההרפתקה התקדמה במהירות מן הלא־סביר אל המדהים. לזקני הגטו בוונציה היו קשרים ברומא. בוודאי אי־אפשר היה לרבי משולם שלא יכיר את הבנקאי דָניאֶלֶה איש פּיזה, שעם לקוחותיו נמנו קַרְדינָלים, אצילים ואפּיפיוֹרים. אחד מאותם אריסטוקרטים של הכנסייה היה הקרדינל אֶג'ידיוֹ אַנטוֹניני מוויטֶרְבּוֹ, שכמו הוּמניסטים רבים מבני דורו עסק גם בקבלה. בעיני הֶבְּרָאיסטים נוצרים כמו אנטוֹניני, בתוך המבוך הנוּמֶרוֹלוֹגי והסימבּוֹלי הסבוך של הקַבּלה מסתתרת נבואה על דור־זהב נוצרי חדש. העובדה שהיהודים אינם רואים זאת אינה אלא סימפּטוֹם נוסף של קוצר־הראייה הרוחני שלהם. לאחר שתתבסס אחווה פרשנית, ורבנים יגהרו יחד עם כמרים מעל דקויות המקרא, מלמדים יהודים ייהפכו לתלמידים של מוריהם הנוצרים ויבואו אל אור הגאולה.

התנסויותיו של אנטוֹניני עצמו בחוכמת הקבלה לא היתה סתם פלירטוט חובבני, אלא תוצאה של חקירה ארוכה, מקיפה ודקדקנית של הטקסטים העבריים, שהתאפשרה הודות לכך שבארמון שלו בוויטֶרְבּוֹ גר אחד מגדולי המאורות בתחום: הרב אליהו לֶוויטָה, שבחר לעצמו את הכינוי "בָּחוּר". כמו עוד הרבה יהודים מלומדים אך מרוששים, אליהו בחור בא במגע עם הוּמניסטים נוצרים בפַּדוֹבָה, שם עבד כמורה לעברית לילדי משפחות עשירות — ולא פעם אציליות — מכל רחבי צפון איטליה, וכמעתיק טקסטים עבריים לצורך לימודיהם. במיוחד היתה דרישה לכישוריו כמדקדק, שכן הוא בילה שעות ארוכות בהרהורים על פעלים ושמות עצם יוצאי־דופן (ובכתיבה עליהם). סגנון הוראת העברית שלו היה קבלי: לא היתה שום מילה שלא היתה לה, מלבד המשמעות השטחית שלה, מובן נוסף, עמוק יותר, שבא לידי ביטוי בגימַטְריה שלה. אליהו חילק את ספר הדקדוק שלו לחמישים ושניים פרקים, כמניין "אליהו". ככל שהדברים הללו היו פנטסטיים יותר, כך השתגעו עליהם יותר מלומדים נוצרים כמו אֶג'ידיוֹ אנטוֹניני, בחיפוש שלהם אחרי הארה. וכך, כאשר ב-1514 פשטו כוחות "הליגה של קַמְבְּרֶה", הברית האנטי־ונציאנית, על הטריטוריות של ונציה בפנים הארץ, והמיטו על פַּדוֹבָה הרס וביזה בנוהל הרגיל, הקרדינל הציע לרב מקום מקלט. סביר להניח שאליהו איבד את ספריית החיבורים העבריים שלו. לכן הוא היה מן הסתם אסיר תודה, בדיעבד, על שבילה זמן רב כל־כך בהעתקת חיבורים עבור לקוחות נוצרים צעירים, שכעת החזיקו בעותקים היחידים ששרדו. המקלט שהעניק אנטוֹניני לאליהו לא היה רק מקום בספרייתו ברומא, אלא גם מקום מגורים לו, לאישתו ולילדיו. אליהו ומשפחתו עברו לגור שם ונשארו בפַּלאצוֹ (ארמון) במשך שלוש־עשרה שנה, ובוודאי היו נשארים שם עוד יותר אלמלא אירע אסון וחיילים קיסריים מורדים פשטו על רומא ב-1527.

זה היה דבר יוצא־דופן, העובדה שהקרדינל והרב חיו בשכנות קרובה כזאת — קרובה כל־כך שיהודים אדוקים בעיר משכו לעצמם בזקן ורטנו במורת־רוח. אבל הידידות הזאת נשאה פירות של ממש. ב-1518 התיר האפּיפיוֹר לֵיאוֹ העשירי להקים בית דפוס עברי בוויטֶרְבּוֹ. מאותו רגע היה ניתן להפיץ ברבים את העיונים הדקדוקיים של אליהו, ועוד הרבה דברים אחרים. כך התהדקה עוד יותר קהילת חכמי הקבלה, יהודים ונוצרים גם יחד.

אנטוֹניני היה כעת משוכנע שתהיה התמזגות בין שני הסיפורים ההיסטוריים הרי־הגורל; שאיכשהו היהודים וספריהם העבריים ימלאו תפקיד חשוב בהפצעתו של תור זהב נוצרי חדש. כמו כל בני זמנו המלומדים, הוא לא עשה זאת מתוך איזו גירסה מוקדמת של פּלוּרליזם תרבותי. הכל נועד להחיש את ההתנצרות. אבל הרגישות ההוּמניסטית שלו סלדה מן הכפייה הגסה שהתרחשה בספרד ובפורטוגל: סירחונם של ספרים ויהודים בוערים. לא היה עולה על הדעת אפוא שאנטוֹניני, עם כל הקשרים והחברים היהודים שלו, לא יתייעץ עם אליהו ועם מלומדים אחרים מן הקהילה היהודית של רומא, ובמיוחד עם הרב יוסף אשכנזי והרופא שלו יוסף צרפתי, בנוגע לאמינותו של דויד הראובני. פסק הדין שלהם, ולפיכך פסק הדין שלו, ודאי גברו על הספקנות שנשמעה ללא ספק ברומא כאשר דויד הגיע לעיר בתחילת האביב של 1524. שום מתחזה אינו יכול להצליח בלי שלקהל שלו תהיה מלכתחילה נטייה לרצות להאמין. ולא שינה בכלל שדויד שב וטען כי הוא לא משיח, אלא רק "בן המלך שלמה זצ"ל", השליח של אחיו הגדול המלך יוסף, מפקדם הדגול של יהודים אשר הרג ארבעים חיילים ביום אחד. נביא־לוחם מן המזרח, מן השבטים האבודים, המזכיר יהודי מארצו של הכומר יוחנן — זה בדיוק מה שגם יהודים וגם נוצרים חיפשו ב-1524.

היהודים היו מוכנים להאמין. על סמך קריאה באותות ההיסטוריים — הכיבוש העותומני של מצרים ועלייתו של מרטין לוּתֶר — הגיע המקובל הירושלמי אברהם בן אליעזר הלוי למסקנה ש-1524 תהיה שנת המהפך המשיחי הגדול, וכתב זאת באיגרות לכל הקהילות היהודיות החשובות באיטליה. וכל מי שהיתה לו היכרות עם הטקסטים הקבליים ידע מן הסתם ששבט ראובן נזכר בהם כמי שעתיד להוביל את היהודים אל הקרב הסופי נגד אויביהם. יהיה אפוא צבא חדש של בני ישראל ואנשי הכומר יוחנן שיילחם ב"ישמעאלים", החל בארץ עֲרָב, לפי הלוי. היהודים ישובו ויתאחדו עם עשרת השבטים. ירושלים תשוחרר.

האיש הקטן והשחרחר נחשב אם כן כמשה יותר מאשר כדויד: הגואל מן השיעבוד. הקהילות האיטלקיות הוותיקות היו לעיתים קרובות מרכזי הקליטה של יהודים חסרי־כל שהגיעו מספרד ופורטוגל, ולא בקלות אפשר היה לשכך את החרדות הטראומטיות שלהם. ערים שלמות כמו אַנְקוֹנָה ופֶּזָרוֹ, פֶרארָה, מַנְטוֹבָה, וגם ונציה עצמה, עברו תמורה עצומה עם בואם של הספרדים. לאחר כל מה שעבר עליהם, הגוֹלים הביאו איתם יחס חשדני להפכפכותם של מקומות מקלט. מלך פורטוגל הציע לפני־כן את ממלכתו כמקום מקלט כזה, אבל עד מהרה הפכה פורטוגל לעוד בית־סוהר של סחיטה, אילוץ והתנצרות כפויה. לעת עתה, רבות מן המדינות הנסיכיות האיטלקיות, הרפובליקה הוונציאנית, ואפילו האפּיפיוֹרות בעצמה, נמנעו מלהנהיג אינקוויזיציה מלאה וחסרת רחמים, וטרחו יותר למשוך יהודים מאשר לגרש אותם. אבל עם כל הקירבה המזדמנת והאמיתית בין נוצרים מלומדים לבין יהודים, האחרונים מעולם לא השתחררו מתחושה של חוסר־ישע בידיהם של הגויים. אם תמונה אחת של מערכת היחסים הזאת היתה הידידות בין קרדינל ורב, התמונה האחרת היתה של יהודים, כמה מהם קשישים, שאולצו לרוץ ערומים ברחובותיה הבוציים של רומא בזמן הקרניבל, וההמון רוגם אותם בתפוזים רקובים.

אם כך, משה חדש המבטיח להשיב את כבודם ימצא תמיד אוזן קשבת בין יהודי רומא. ג'וֹרג'וֹ וָזארי, הביוגרף של מיכֶּלאַנגֶ'לוֹ, מתאר איך יהודי רומא "נוהרים בשבת אחר הצהריים" לכנסיית פטרוס־הקדוש־בשלשלאות כדי לראות את דמותו ההֵרוֹאית של משה רבנו שפוסלה ב-1513 עבור הקבר הלא־גמור של האפּיפיוֹר יוליוס השני. אם נתעלם מן הקרניים המפורסמות — פרשנות נוצרית לפסוק "קָרַן עור פניו", שנאמר על משה כשירד מהר סיני בפעם השנייה עם לוחות הברית — משה של מיכּלאנג'לוֹ ודאי נראה להם כפי שווזארי תיאר אותו: "נסיך וקדוש גם יחד". גם אם היהודים לא באמת "העריצו [את משה] כדמות אלוהית יותר מאשר אנושית", כפי שטען וזארי — שכן תהיה זו הפרה גסה של הדיבֵּר השני "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" — אין ספק שהם היו מוכנים לסוג כלשהו של מנהיג כָריזמָטי.

דויד הראובני, נסיך חָבוֹר, בנו של "המלך שלמה זצ"ל", לא דמה למשה בשום צורה. אבל הוא ידע איך לשחק את התפקיד שהמציא לעצמו, ומן הסתם גם ידע, בעת שרקח את סיפורו, כי לשבט ראובן שמור תפקיד החָלוץ בצבא המשיחי שעתיד לגאול את ירושלים. האבטיפוסים התנ"כיים שלו היו מגוּונים. הוא לקח על עצמו את תפקיד מרדכי המודרני כשדאג להיכנס בשערי רומא דווקא בערב פורים, שעה שהיהודים מעלים בבתיהם וברחובות מחזות החוגגים את היחלצותם ממזימותיו של המן הרשע. סיפורו של דויד, שנכתב על־ידי מזכירו שלמה כהן, מתעד כיצד הוא קונה את "השור הידוע" לכבוד פורים כדי להצטרף לחגיגות.

ממסתורי ואֶקְזוֹטי למשחרר פּוֹטנציאלי — דויד נסיך חָבוֹר הפך לשיחת היום ברומא. מיעוט קולני חשב למן ההתחלה שהוא נוכל; אבל המקושרים, החל מן הבנקאי של האפּיפיוֹר, רבי דניאל מפּיזה, קנו את ההצגה בשלמותה. משה־מרדכי החדש זכה בסוס לבן וכן בפמליית משרתים, הכוללת אחד בשם "החזן" ועוד "יהודי ממערב" ושמו שוּעָה, ואת מי שאי־אפשר בלעדיו — המזכיר שלמה כהן, שיספר את הסיפור לדורות הבאים. נכבדי רומא היהודית התחרו ביניהם על הזכות להלין אותו בביתם, והרגישו מושפלים אם מישהו עקף אותם בתור. בינתיים, הרגלי הצום של דויד נעשו ראוותניים יותר בסגפנותם. ביום הרביעי או החמישי לסיגופו הוא היה נכנס לטרנס, מה שהתקבל בציבור כסימן של אדם העומד בקשר עם העולמות השמימיים. כלפי חוץ הוא הפגין מראֶה מחושב של מיסטיקן מזרחי: משי שחור כשהיה בבית, וכשיצא החוצה, תוספת של מצנפת לבנה הכרוכה סביב ראשו כצעיף וקפליה יורדים לכל אורך גופו. הלגלגנים ציחקקו ואמרו שהתחפושת הזאת גורמת לו להיראות כמו אישה, אבל כאלה לא היו הרבה ב-1524.

על סוסתו הערבית רכב דויד כל הדרך לוותיקן, כפי שראוי והולם לנסיך לבית ראובן. הוא התקבל שם אצל הקרדינל אֶג'ידיוֹ, שבא עם שני גבירים גדולים: הרופא יוסף צרפתי ואחד "רבי אשכנז". נוסף להם, דניאל מפּיזה, שהיתה לו די סמכות כדי לארגן את הקהילה היהודית תחת מועצה שתהיה אחראית לענייני היהודים, זימן מבחר מן האנשים המשכילים ביותר כדי שיבדקו את דויד. אף אחד מהם לא העלה על דל שפתיו מילה אחת של פקפוק — לא עניין של מה־בכך בשביל התכנסות של נכבדים יהודים. היה נדמה שהוא באמת ובתמים נסיך השבטים האבודים, פודה ישראל, שכל־כך הרבה זמן חיכו לו.

לאחר שעבר את מבחנם של הגבירים היהודים, התקבל דויד אצל האפּיפיוֹר קְלֶמֶנְס השביעי, שבחן אותו בעין קפדנית של בן לבית מֶדיצ'י. קרוב לוודאי שמסַפּר־סיפורים מוכשר כמו דויד ידע על הפעם הקודמת שבה, בשנת 1280, יהודי אחוז שאיפות משיחיות — המקובל אברהם אבּוּלעַפיה — דרש להתקבל לראיון אצל האפּיפיוֹר, ומשנודע לו כי ניקוֹלָאוּס השלישי פרש לארמון הקיץ האלגנטי שלו בסוֹריאָנוֹ נֶל צ'ימינוֹ ליד ויטֶרְבּוֹ, ואינו מקבל אורחים, אבּוּלעַפיה לא נתן למידע הזה לעצור בעדו, וגם לא לאיוּם כי ייאסר ויוּצא להורג אם ינסה להגיע אליו. הוא היה נחוש "לדבר איתו בשם יהדות כלל", כדי להראות לו את שקריותם של דברי דיבה ודעות קדומות נגד היהודים; ואפילו (כך נטען) שיווה בדמיונו שינסה לגייר את האפּיפיוֹר, ולכן עשה את דרכו לסוֹריאָנוֹ נֶל צ'ימינוֹ. אבּוּלעַפיה היה מוכן להסתכן במות קדושים, אבל בסופו של דבר לקח המוות את האיש הלא־נכון: כשאבּוּלעַפיה הגיע למשכנו של האפּיפיוֹר נאמר לו שניקוֹלאוּס מת באופן פתאומי ולא מוסבר. זה כנראה היה שבץ, אבל אבּוּלעַפיה, מיסטי ומשיחי כתמיד, ראה את המקרה כהתערבות אלוהית.

פגישתו של דויד הראובני אצל קְלֶמֶנְס השביעי היתה פחות דרמטית, אבל עדיין עתירת־חשיבות. הוא סיפר את סיפורו, בעוד דניאל מפּיזה מתרגם את דבריו ולא פחות משלושה קרדינלים משקיפים מהצד. הוא עתר בפני האפּיפיוֹר וביקש ממנו להביא לפּיוּס בין מלך צרפת והקיסר ההַבְּסְבּוּרגי, פּיוּס שבלעדיו לא יקום חזון המלחמה הגדולה לשיחרור ארץ הקודש. לאחר שהניח לו לסיים, קְלֶמֶנְס לא נענה להזמנה. אהה, הוא אמר, לוּ רק היה בידו להגיע לפּיוּס הרה־גורל שכזה, אבל למרבה הצער לא זה המצב. מלבד זאת, האם לא ייתכן שדויד ואחיו המלך יוסף מביטים לכיוון הלא־נכון מבחינה אסטרטגית? האם לא עדיף שיבקשו עוצמה ימית ולא יבשתית, כלומר יפנו אל המלך הצעיר של פורטוגל, ז'וֹאָאוּ השלישי, שספינותיו "רגילים ללכת ב[ים הגדול] בכל שנה", ואשר האימפריה האפריקאית־אסייתית הרחוקה שלו קרובה הרבה יותר לארצו של הכומר יוחנן ואל השבטים של דויד עצמו? הלא יצירת קשר עם אותו שליט נוצרי של מזרח אפריקה היא כבר זמן רב תוכנית פורטוגזית מלכותית. ובהודו, גוֹאָה כבר הוקמה ב-1512 כנמל מבוצר של סחר, כמו גם של דת. האפּיפיוֹר אמר לאורחו שהוא ישמח להמציא לו מכתבי המלצה עבור המלך ז'וֹאָאוּ כתמיכה בשאיפותיו של דויד, וגם עבור הכומר יוחנן (או "פיטרי ג'ואן" בלשונו של דויד).

מאוכזב מזהירותו המופלגת של האפּיפיוֹר, לא היתה לדויד ברירה אלא לקבל את מה שהוצע לו. אבל עברה שנה שלמה לפני שהגיעו אליו המכתבים המובטחים, כמו גם ספינה שתיקח אותו לליסבּוֹן. בינתיים הוא זכה ליחס השמור למלכים ברומא ומעֵבר לה. הוא עבר לדירה מרוּוחת, במימון האפּיפיוֹר, עם בית כנסת פרטי שנבנה במיוחד בשבילו והואר בשלושים מנורות. העשירים והרבנים רבו על הזכות לארח את דויד בביתם, אם כי נראה שגם הדֶבֶר רדף אחריו באשר הלך, ומעת לעת הוא הוכה במחלות קיבה כל־כך נוראות עד שחשב שקיצו קרב. יהודי רומא, מכל הסוגים והמינים, נהרו לשזוף את עיניהם במושיעם המיוחל. דויד נסע צפונה, ושיירת המשרתים, המרכבות והפרשים שלו הלכה והתארכה. הוא ביקר תחילה בוויטֶרְבּוֹ כדי לפגוש את מיטיבו ופטרונו הקרדינל, ומשם המשיך לטוֹסקנה, שם קידמה את פניו עוד ועדת קבלה יהודית. בפּיזה נשאר במשך כמה חודשים (המכתבים המובטחים של האפּיפיוֹר בוששו לבוא) אצל הרב יחיאל ניסים, ששמו יצא לפניו כמלומד וירא שמים. אבל האוֹרתוֹדוֹקסיוּת הזאת לא הפריעה לאישתו של יחיאל, דיאמנט (בתו של משולם מוונציה) ולאמהּ שׂרה לבדר את דוד בנגינה בנבל, בלַאוּטָה ובחליל, כמו גם בריקודים, שבבתים יהודיים באיטליה של הרנסנס לא היו אסורים אלא הועלו על נס.

המשלחת אל מלך פורטוגל הצטיידה באבזרי פאר ההולמים את השאיפות המשיחיות שלה. מנאפולי, בֶּנוֶונידָה — אישתו של שמואל אַבַּרְבַּנֵאל (הוא עצמו היה אחיו של יצחק, שהתווכח פנים־אל־פנים עם מלך ומלכת ספרד ב-1492 בניסיון אחרון וחסר תוחלת למנוע את הגירוש) — שלחה לדויד דגל משי מרהיב (לכל נסיך אמיתי היה חייב להיות דגל) שיתנפנף כסימן למינויו האלוהי. על רקע צחור נרקמו עשרת הדיברות בשני טורים של חוט זהב "זקן". בֶּנוֶונידָה ידעה גם איך נסיך היהודים צריך להופיע בפני המלך הטרי והשחצן של פורטוגל, שאביו חישב לעקור מליבם את תורת משה, והיא נתנה לדויד גלימה גדולה בנוסח הטורקי, היורדת עד הקרקע וכבֵדה ברקמת זהב. אמו של יחיאל ענדה על אצבעותיו של דויד טבעות חותם מזהב וייעצה לו באימהיות "אל תכעס ואל תיבהל" מול האיש שהיה ידוע לשמצה, כפי שהוא עצמו הודה, במזג רתחני. כשהגיע לבסוף לליבוֹרְנוֹ כדי לעלות על האונייה, דויד קיבל מהאפּיפיוֹר קְלֶמֶנְס גם מגן מטיל־מורא, גלימה אדומה של בד דמשׂק אדום, וכנגדה מצנפת קטיפה שחורה. עם כל תוספת למחלצות הפאר שלו, נדמה היה כי האיש הקטן הזה, שבא מאיזשהו מקום לא־נודע במזרח, הולך וגוֹבֵהַּ, עד שלבסוף, על המזח בליבוֹרנוֹ, הוא התגלה כדויד המלך ממש. מחצית ממלחי האונייה היו יהודים. דגלים, ניסים, סוסים, משרתים, וחבילת האיגרות האפּיפיוֹריוֹת הכתובות על קלף — כולם הוטענו על האונייה. הוא עלה לסיפון מלוּוה בתרועת חצוצרות. שורו וראו, הנה גואל ישראל.