נפתולי בבל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נפתולי בבל
הוספה למועדפים

נפתולי בבל

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

המסה "נפתולי בבל", פרי עטו של ז'אק דרידה (2004-1930), שבה למקורות, לפרשת בבל, כדי לפרוש תמצית מרעיונותיה, דאגותיה ושאלותיה של הדקונסטרוקציה: מה בין מקור לבין נוסח; מיהו הקורא המובהק, הפרשן המובהק, המתרגם המובהק; כלום אפשר לומר שהניסיון הוא תרגום וכי, אחרי ככלות הכול, אין דבר רציני מתרגום?

בלב עיונו של דרידה ניצב חיבורו של ולטר בנימין "משימתו של המתרגם", דברי מבוא שכתב בשנת 1921 משסיים לתרגם את "תמונות פריזאיות" מאת בודלר. "נפתולי בבל" מארחת אפוא את לשון ספר בראשית, את הפרוזה הלירית של ולטר בנימין וקולות נוספים – נאורים, רומנטיים, מודרניסטיים ובני-זמננו. הדרמה שהיא מחוללת מאפשרת לנו להתוודע למישורים שונים בכתיבתו של דרידה, החל בהליך הקריאה הדקונסטרוקטיבי ועד להיגיון הלשוני, האסתטי, האתי, הדתי והארוטי המעניק השראה למהלכיה.

ספריו של ז'אק דרידה שראו אור ברסלינג: "מחלת הארכיב" (2006); "תוקף החוק" (2006); "על הכנסת האורחים" (2007); "ברית-וידוי" (2008); "מתת מוות" (2008); "על הגרמטולוגיה" (2015); "המלנכוליה של אברהם"  (2016); "האתיקה של הזיכרון" (2017).

 

זו מהדורה מחודשת של "נפתולי בבל" אשר ראה אור לראשונה ברסלינג בשנת 2002.

תרגמה, העירה והוסיפה דברי מבוא: מיכל בן-נפתלי.

לספר מצורפת מסתו של ולטר בנימין, "משימתו של המתרגם", בתרגומה של נילי מירסקי.

פרק ראשון

נפתולי בבל1
ז'אק דרידה


בבל: קודם כל שם פרטי, ניחא. אך כשאנו אומרים היום "בבל", האם אנו יודעים את מה אנו מכנים בשם? האם אנו יודעים את מי? הבה נעיין בהישרדותו של טקסט שירשנו,2 בסיפור3 או במיתוס של מגדל בבל: הוא אינו מעמיד דימוי אחד בלבד בין אחרים. בבואו לספר למצער על אי־ההלימה בין לשון אחת לאחרת, בין מקום אחד באנציקלופדיה לאחר, בין הלשון לעצמה ולמובן, הוא מספר גם על הכורח בפיגורציה, במיתוס, בטרוֹפּים, בנפתולים [des tours], בתרגום בלתי הוֹלם כדי לפצות על מה שריבוי הלשונות שולל מאִתנו.4 במובן זה, הוא עשוי להיות המיתוס של מקור המיתוס, המטפורה של המטפורה, הסיפור של הסיפור, התרגום של התרגום.5 הוא לא יהיה המבנה היחיד הנפער כך, אך הוא יעשה כן בדרכו־שלו (היא־עצמה כמעט בלתי ניתנת לתרגום, כמו שם פרטי) ויש להציל את ניבו.6

"מגדל בבל" אינו מתאר רק את ריבוי הלשונות שאינו ניתן לצמצום; הוא מציג לראווה פגימוּת, אי־אפשרות לגמור, להשלים, להרוות, לסיים דבר־מה מסדר הבנייה, המבנה האדריכלי, המערכת והארכיטקטוניקה. למעשה, מה שריבוי הניבים מגביל אינו רק תרגום "אמיתי", הבעה־הדדית שקופה והולמת, אלא גם סדר שיטתי, לכידות של constructum. מדובר כאן אפוא (הבה נתרגם) במעין סייג פנימי למתן הצורה, באי־השלמה של המבנה. בנקל, ובמידה מסוימת של צדק, אפשר לראות בכך את תרגומה של מערכת לדקונסטרוקציה.7

לעולם אין לעבור בשתיקה על שאלת הלשון שבה מוצגת שאלת הלשון ושלתוכה מתורגם שיח על תרגום.

קודם כל: באיזו לשון נבנה ונסתר מגדל בבל?8 בלשון שבה אפשר היה גם, מתוך בלבול, לתרגם את השם הפרטי "בבל" ל"בלבול". בתור שם פרטי, שׂומה על השם הפרטי "בבל" להישאר בלתי ניתן לתרגום. אך במעין בלבול אסוציאטיבי, שאפשרה לשון אחת יחידה, דימינו לתרגמו, בלשון זו ממש, באמצעות שם עצם כללי המציין את מה שאנחנו מתרגמים באמצעות "בלבול".

וולטר תמה על כך בהמילון הפילוסופי שלו, במאמר "בבל":

אינני יודע מדוע נאמר בבראשית ש"בבל" מציינת בלבול; שכן, בה [Ba] מציינת אב בלשונות השמיות, ובל [Bel] מציינת אלוהים; בבל מציינת את עיר האלוהים, עיר הקודש. הקדמונים העניקו שם זה לכל ערי הבירה שלהם. אך אין עוררין על כך ש"בבל" פירושה בלבול, אם משום שהאדריכלים בולבלו לאחר שהקימו את המבנה שלהם שהתנשא לגובה של שמונים ואחד אלף רגל יהודי, אם משום שהלשונות התבלבלו; ומאז העת ההיא, כמובן, אין הגרמנים מבינים עוד את הסינים; שכן ברי, לפי המלומד בושאר,9 כי הלשון הסינית זהה במקורה לגרמנית־עלית.10

האירוניה הנינוחה של וולטר רוצה לומר ש"בבל" רוצה לומר:11 זה אינו רק שם פרטי, מושא ההוראה של מסמן טהור המורה על יש יחידי - שעל כן אינו ניתן לתרגום - אלא שם עצם כללי המיוחס לכלליות של מובן. שם עצם כללי זה רוצה לומר, ופירושו לא רק בלבול, אף על פי של"בלבול" יש לפחות שני מובנים, וולטר קשוב לכך: בלבול הלשונות, אך גם מצב הבלבול שבו שרויים האדריכלים לנוכח המבנה שהושבת, עד כי בלבול מסוים כבר החל להשפיע על שני מובניה של המילה "בלבול". המשמעות12 של "בלבול" מבולבלת, לכל הפחות כפולה. אך וולטר מציע עוד דבר נוסף: "בבל" אינה רק בלבול תרתי משמע, אלא גם שם האב, ליתר דיוק וביתר שכיחות, שם האלוהים בתור שם האב. העיר עשויה לשאת את שמו של האלוהים האב ושל אבי העיר המכוּנה בלבול. אלוהים, האלוהים, עשוי היה לציין בשם האב חלל קהילה, את אותה עיר שבה הבנה אינה אפשרית יותר. והבנה אינה אפשרית יותר כשיש רק שם פרטי; והבנה אינה אפשרית יותר כשאין עוד שם פרטי. בהעניקו את שמו, בהעניקו את כל השמות, האב יהיה במקור השפה, וסמכות זו תהיה שייכת בזכות לאלוהים האב. ושם האלוהים האב יהיה השם של אותו מקור לשונות.13 אך זהו גם האלוהים המבטל בחרון אפו (כמו אלוהיו של בהְמֶה14 או של הגל, זה החורג מעצמו, המגדיר את עצמו בסופיותו ומייצר כך את ההיסטוריה) את מתנת הלשונות, או למצער מסכסך אותה, זורע בלבול בין בניו ומרעיל את התשורה/ההווה (Gift-gift).15 זהו גם המקור של הלשונות, של ריבוי הניבים, במילים אחרות, המקור של מה שאנו מכנים ברגיל שפות אם. שהרי ההיסטוריה הזאת כולה מגוללת שארי בשר, דורות ושלשלות יוחסין: בני שם. לפני הדקונסטרוקציה של בבל, שקדה המשפחה השמית הגדולה על ייסוד ממלכתה, שאפה שתהיה אוניברסלית, ועל לשונה, שאף אותה היא מנסה לכפות על התבל. רגע המפעל הזה קודם מיד לדקונסטרוקציה של המגדל. אני מצטט שני תרגומים לצרפתית:16 המתרגם הראשון נמנע למדי ממה שנרצה לכנותו "מילוליות", במילים אחרות, מן הפיגורה העברית ל"לשון", שעה שהמתרגם השני, המעוניין יותר במילוליות (מטפורית או בעצם מטונימית), אומר "שפה", מאחר שבעברית "שפה" מציינת את מה שאנו מכנים, באמצעות מטונימיה אחרת, "לשון".17 כדי לכנות בשם את הבלבול הבבלי, יש לומר ריבוי שפות ולא לשונות. המתרגם הראשון אפוא, לואי סֶגוֹן, מחבר תנ"ך סגון שיצא לאור ב-1910, כותב כדלהלן:

אלה הבנים של שם, לפי משפחותיהם, לפי לשונותיהם, לפי ארצותיהם, לפי עמיהם. אלה משפחות בני נוח, לפי דורותיהם, לפי עמיהם. ומאלה יצאו העמים שהתפשטו על הארץ אחרי המבול. לכל הארץ הייתה לשון אחת ואותן מילים. משיצאו מן המקור, מצאו בקעה בארץ שנער והתגוררו שם. הם אמרו זה לזה: הבה! נעשה לבנים, ונשרפן באש. והלבנה שימשה להם לאבן, והחימר שימש להם לטיט. הם אמרו עוד: הבה! נבנה לנו עיר ומגדל ששיאו נוגע בשמים, ונעשה לנו שם, לבל נפוץ על פני כל הארץ... [א]

איני יודע כיצד לפרש אלוזיה זו להתמרת החומרים או לגלגול צורתם, הלבנה הנעשית אבן והחימר המשמש כמלט. זה כבר דומה לתרגום, לתרגום של התרגום.18 אך הבה נניח לכך ונחליף את התרגום הראשון בשני. זהו תרגומו של שוּרָאקי. הוא חדיש ושואף להיות מילולי יותר, כמעטverbum pro verbo [מילה במילה], מה שקיקרו אמר שאין לעשותו בשום אופן באחת מעצותיו הראשונות למתרגם שאפשר לקרוא ב-Libellus de optimo genere oratorum [הספרון על מיטב אמני המילה] מפרי עטו.19 הרי:

אלה בני שם/ למשפחותם, ללשונותם,/ בארצותם, לגויהם./ אלה משפחות בני נוח לתולדותיהם, בגויהם:/ מאלה התפלגו הגויים בארץ, אחרי המבול./ ויהי כל הארץ: שפה אחת, דברים אחדים./ ויהי בנוסעם מקדם: הם מוצאים בקעה/ בארץ שנער./ הם מתיישבים שם./ הם אומרים, איש אל רעהו:/ "הבה, נלבנה לבנים,/ נשרפם לשרפה"./ הלבנה הייתה להם לאבן, החימר לטיט./ הם אומרים:/ "הבה, נבנה לנו עיר ומגדל./ ראשו: בשמים./ נעשה לנו שם,/ פן נפוץ על פני כל הארץ". [ב]

 

מה קורה להם? במילים אחרות, על מה מענישם האל כשהוא מעניק את שמו, או בעצם, מאחר שאינו מעניק אותו למשהו או למישהו, כשהוא קורא את שמו, את השם הפרטי "בלבול", שיהיה סימנו וחותמו? האם הוא מענישם על כך שרצו לבנות בגובה השמים? על כך שרצו להעפיל לשיא הגובה, עד לגובהי מרום? אולי, אין ספק שגם על כך, אך בוודאי על כך שרצו בדרך זו לעשות להם שֵם, להעניק לעצמם את השם, לכונן בעצמם למענם את שמם־שלהם, להתאסף שָם ("פן נפוץ") כבאחדות של מקום שהיא לשון ומגדל גם יחד, זו כמו זה. הוא מענישם על כך שרצו בדרך זו להבטיח לעצמם, בכוחות עצמם, שושלת ייחודית ואוניברסלית. שכן, הטקסט של בראשית ממשיך מיד, כמו מדובר היה באותה תכנית: להקים מגדל, לבנות עיר, לעשות לעצמך שם בלשון אוניברסלית, שהיא גם ניב, ולקבץ שארי בשר:

הם אומרים: "הבה, נבנה עיר ומגדל./ ראשו: בשמים./ נעשה לנו שם,/ פן נפוץ על פני כל הארץ". יהוה יורד לראות את העיר והמגדל/ אשר בנו בני האדם./ יהוה אומר:/ "הן! עם אחד, שפה אחת לכולם:/ זה מה שהם מחילים לעשות!/ ... הבה! נרד! נבלבל שם שפותיהם,/ איש לא יבין עוד שפת רעהו". (או אז הוא מפזר את בני שם, והפיזור [dissémination] הוא כאן דקונסטרוקציה) יהוה מפיצם משם על פני כל הארץ./ הם חדלים לבנות את העיר./ אשר עליה הוא קורא את שמו: בבל, בלבול,/ כי שם מבלבל יהוה את שפת כל הארץ,/ ומשם מפיצם יהוה על פני כל הארץ. [ג]

כלום איננו יכולים אפוא לדבר על קנאת אלוהים? מתוך טינה כלפי השם והשפה הייחודיים של בני האדם, הוא כופה את שמו, את שם האב שלו; ובכפייה אלימה זו הוא מֵחל בדקונסטרוקציה של המגדל ושל הלשון האוניברסלית; הוא מפיץ את שושלת שארי הבשר. הוא קורע את השלשלת. הוא כופה את התרגום ומונע אותו בעת ובעונה אחת. הוא כופה אותו ומונע אותו ודן, אך כמו לכישלון, את הילדים אשר יישאו מכאן ואילך את שמו. משֵם פרטי של אלוהים, שֵם אשר בא מאלוהים, ירד מאלוהים או מן האב (ואכן נאמר כי יהוה, שם שאין להגותו, יורד לעבר המגדל), מן הסימן הזה הלשונות מתפזרות, מתבלבלות או מתרבות, לפי ייחוס שבעצם פיזורו נותר חתום בשם היחיד החזק מכול, בניב היחיד המנצח. אולם, ניב זה נושא בחובו את חותם הבלבול, הוא רוצה לומר בדרך לא הולמת את הבלתי הולם, כלומר "בבל", בלבול. התרגום נעשה אפוא הכרחי ובלתי אפשרי, כתולדת המאבק על ניכוס השם, הכרחי ואסור במרווח בין שני שמות פרטיים במובהק. והשם הפרטי של אלוהים מתפלג למדי כבר בלשון, כדי לציין גם, במבולבל, "בלבול". והמלחמה עליה הוא מכריז התפרצה קודם כל בתוך שמו: מפולג, שסוע, אמביוולנטי, רב־משמעי: האל עורך דקונסטרוקציה. הוא־עצמו.20

עוד על הספר

נפתולי בבל ז'אק דרידה

נפתולי בבל1
ז'אק דרידה


בבל: קודם כל שם פרטי, ניחא. אך כשאנו אומרים היום "בבל", האם אנו יודעים את מה אנו מכנים בשם? האם אנו יודעים את מי? הבה נעיין בהישרדותו של טקסט שירשנו,2 בסיפור3 או במיתוס של מגדל בבל: הוא אינו מעמיד דימוי אחד בלבד בין אחרים. בבואו לספר למצער על אי־ההלימה בין לשון אחת לאחרת, בין מקום אחד באנציקלופדיה לאחר, בין הלשון לעצמה ולמובן, הוא מספר גם על הכורח בפיגורציה, במיתוס, בטרוֹפּים, בנפתולים [des tours], בתרגום בלתי הוֹלם כדי לפצות על מה שריבוי הלשונות שולל מאִתנו.4 במובן זה, הוא עשוי להיות המיתוס של מקור המיתוס, המטפורה של המטפורה, הסיפור של הסיפור, התרגום של התרגום.5 הוא לא יהיה המבנה היחיד הנפער כך, אך הוא יעשה כן בדרכו־שלו (היא־עצמה כמעט בלתי ניתנת לתרגום, כמו שם פרטי) ויש להציל את ניבו.6

"מגדל בבל" אינו מתאר רק את ריבוי הלשונות שאינו ניתן לצמצום; הוא מציג לראווה פגימוּת, אי־אפשרות לגמור, להשלים, להרוות, לסיים דבר־מה מסדר הבנייה, המבנה האדריכלי, המערכת והארכיטקטוניקה. למעשה, מה שריבוי הניבים מגביל אינו רק תרגום "אמיתי", הבעה־הדדית שקופה והולמת, אלא גם סדר שיטתי, לכידות של constructum. מדובר כאן אפוא (הבה נתרגם) במעין סייג פנימי למתן הצורה, באי־השלמה של המבנה. בנקל, ובמידה מסוימת של צדק, אפשר לראות בכך את תרגומה של מערכת לדקונסטרוקציה.7

לעולם אין לעבור בשתיקה על שאלת הלשון שבה מוצגת שאלת הלשון ושלתוכה מתורגם שיח על תרגום.

קודם כל: באיזו לשון נבנה ונסתר מגדל בבל?8 בלשון שבה אפשר היה גם, מתוך בלבול, לתרגם את השם הפרטי "בבל" ל"בלבול". בתור שם פרטי, שׂומה על השם הפרטי "בבל" להישאר בלתי ניתן לתרגום. אך במעין בלבול אסוציאטיבי, שאפשרה לשון אחת יחידה, דימינו לתרגמו, בלשון זו ממש, באמצעות שם עצם כללי המציין את מה שאנחנו מתרגמים באמצעות "בלבול".

וולטר תמה על כך בהמילון הפילוסופי שלו, במאמר "בבל":

אינני יודע מדוע נאמר בבראשית ש"בבל" מציינת בלבול; שכן, בה [Ba] מציינת אב בלשונות השמיות, ובל [Bel] מציינת אלוהים; בבל מציינת את עיר האלוהים, עיר הקודש. הקדמונים העניקו שם זה לכל ערי הבירה שלהם. אך אין עוררין על כך ש"בבל" פירושה בלבול, אם משום שהאדריכלים בולבלו לאחר שהקימו את המבנה שלהם שהתנשא לגובה של שמונים ואחד אלף רגל יהודי, אם משום שהלשונות התבלבלו; ומאז העת ההיא, כמובן, אין הגרמנים מבינים עוד את הסינים; שכן ברי, לפי המלומד בושאר,9 כי הלשון הסינית זהה במקורה לגרמנית־עלית.10

האירוניה הנינוחה של וולטר רוצה לומר ש"בבל" רוצה לומר:11 זה אינו רק שם פרטי, מושא ההוראה של מסמן טהור המורה על יש יחידי - שעל כן אינו ניתן לתרגום - אלא שם עצם כללי המיוחס לכלליות של מובן. שם עצם כללי זה רוצה לומר, ופירושו לא רק בלבול, אף על פי של"בלבול" יש לפחות שני מובנים, וולטר קשוב לכך: בלבול הלשונות, אך גם מצב הבלבול שבו שרויים האדריכלים לנוכח המבנה שהושבת, עד כי בלבול מסוים כבר החל להשפיע על שני מובניה של המילה "בלבול". המשמעות12 של "בלבול" מבולבלת, לכל הפחות כפולה. אך וולטר מציע עוד דבר נוסף: "בבל" אינה רק בלבול תרתי משמע, אלא גם שם האב, ליתר דיוק וביתר שכיחות, שם האלוהים בתור שם האב. העיר עשויה לשאת את שמו של האלוהים האב ושל אבי העיר המכוּנה בלבול. אלוהים, האלוהים, עשוי היה לציין בשם האב חלל קהילה, את אותה עיר שבה הבנה אינה אפשרית יותר. והבנה אינה אפשרית יותר כשיש רק שם פרטי; והבנה אינה אפשרית יותר כשאין עוד שם פרטי. בהעניקו את שמו, בהעניקו את כל השמות, האב יהיה במקור השפה, וסמכות זו תהיה שייכת בזכות לאלוהים האב. ושם האלוהים האב יהיה השם של אותו מקור לשונות.13 אך זהו גם האלוהים המבטל בחרון אפו (כמו אלוהיו של בהְמֶה14 או של הגל, זה החורג מעצמו, המגדיר את עצמו בסופיותו ומייצר כך את ההיסטוריה) את מתנת הלשונות, או למצער מסכסך אותה, זורע בלבול בין בניו ומרעיל את התשורה/ההווה (Gift-gift).15 זהו גם המקור של הלשונות, של ריבוי הניבים, במילים אחרות, המקור של מה שאנו מכנים ברגיל שפות אם. שהרי ההיסטוריה הזאת כולה מגוללת שארי בשר, דורות ושלשלות יוחסין: בני שם. לפני הדקונסטרוקציה של בבל, שקדה המשפחה השמית הגדולה על ייסוד ממלכתה, שאפה שתהיה אוניברסלית, ועל לשונה, שאף אותה היא מנסה לכפות על התבל. רגע המפעל הזה קודם מיד לדקונסטרוקציה של המגדל. אני מצטט שני תרגומים לצרפתית:16 המתרגם הראשון נמנע למדי ממה שנרצה לכנותו "מילוליות", במילים אחרות, מן הפיגורה העברית ל"לשון", שעה שהמתרגם השני, המעוניין יותר במילוליות (מטפורית או בעצם מטונימית), אומר "שפה", מאחר שבעברית "שפה" מציינת את מה שאנו מכנים, באמצעות מטונימיה אחרת, "לשון".17 כדי לכנות בשם את הבלבול הבבלי, יש לומר ריבוי שפות ולא לשונות. המתרגם הראשון אפוא, לואי סֶגוֹן, מחבר תנ"ך סגון שיצא לאור ב-1910, כותב כדלהלן:

אלה הבנים של שם, לפי משפחותיהם, לפי לשונותיהם, לפי ארצותיהם, לפי עמיהם. אלה משפחות בני נוח, לפי דורותיהם, לפי עמיהם. ומאלה יצאו העמים שהתפשטו על הארץ אחרי המבול. לכל הארץ הייתה לשון אחת ואותן מילים. משיצאו מן המקור, מצאו בקעה בארץ שנער והתגוררו שם. הם אמרו זה לזה: הבה! נעשה לבנים, ונשרפן באש. והלבנה שימשה להם לאבן, והחימר שימש להם לטיט. הם אמרו עוד: הבה! נבנה לנו עיר ומגדל ששיאו נוגע בשמים, ונעשה לנו שם, לבל נפוץ על פני כל הארץ... [א]

איני יודע כיצד לפרש אלוזיה זו להתמרת החומרים או לגלגול צורתם, הלבנה הנעשית אבן והחימר המשמש כמלט. זה כבר דומה לתרגום, לתרגום של התרגום.18 אך הבה נניח לכך ונחליף את התרגום הראשון בשני. זהו תרגומו של שוּרָאקי. הוא חדיש ושואף להיות מילולי יותר, כמעטverbum pro verbo [מילה במילה], מה שקיקרו אמר שאין לעשותו בשום אופן באחת מעצותיו הראשונות למתרגם שאפשר לקרוא ב-Libellus de optimo genere oratorum [הספרון על מיטב אמני המילה] מפרי עטו.19 הרי:

אלה בני שם/ למשפחותם, ללשונותם,/ בארצותם, לגויהם./ אלה משפחות בני נוח לתולדותיהם, בגויהם:/ מאלה התפלגו הגויים בארץ, אחרי המבול./ ויהי כל הארץ: שפה אחת, דברים אחדים./ ויהי בנוסעם מקדם: הם מוצאים בקעה/ בארץ שנער./ הם מתיישבים שם./ הם אומרים, איש אל רעהו:/ "הבה, נלבנה לבנים,/ נשרפם לשרפה"./ הלבנה הייתה להם לאבן, החימר לטיט./ הם אומרים:/ "הבה, נבנה לנו עיר ומגדל./ ראשו: בשמים./ נעשה לנו שם,/ פן נפוץ על פני כל הארץ". [ב]

 

מה קורה להם? במילים אחרות, על מה מענישם האל כשהוא מעניק את שמו, או בעצם, מאחר שאינו מעניק אותו למשהו או למישהו, כשהוא קורא את שמו, את השם הפרטי "בלבול", שיהיה סימנו וחותמו? האם הוא מענישם על כך שרצו לבנות בגובה השמים? על כך שרצו להעפיל לשיא הגובה, עד לגובהי מרום? אולי, אין ספק שגם על כך, אך בוודאי על כך שרצו בדרך זו לעשות להם שֵם, להעניק לעצמם את השם, לכונן בעצמם למענם את שמם־שלהם, להתאסף שָם ("פן נפוץ") כבאחדות של מקום שהיא לשון ומגדל גם יחד, זו כמו זה. הוא מענישם על כך שרצו בדרך זו להבטיח לעצמם, בכוחות עצמם, שושלת ייחודית ואוניברסלית. שכן, הטקסט של בראשית ממשיך מיד, כמו מדובר היה באותה תכנית: להקים מגדל, לבנות עיר, לעשות לעצמך שם בלשון אוניברסלית, שהיא גם ניב, ולקבץ שארי בשר:

הם אומרים: "הבה, נבנה עיר ומגדל./ ראשו: בשמים./ נעשה לנו שם,/ פן נפוץ על פני כל הארץ". יהוה יורד לראות את העיר והמגדל/ אשר בנו בני האדם./ יהוה אומר:/ "הן! עם אחד, שפה אחת לכולם:/ זה מה שהם מחילים לעשות!/ ... הבה! נרד! נבלבל שם שפותיהם,/ איש לא יבין עוד שפת רעהו". (או אז הוא מפזר את בני שם, והפיזור [dissémination] הוא כאן דקונסטרוקציה) יהוה מפיצם משם על פני כל הארץ./ הם חדלים לבנות את העיר./ אשר עליה הוא קורא את שמו: בבל, בלבול,/ כי שם מבלבל יהוה את שפת כל הארץ,/ ומשם מפיצם יהוה על פני כל הארץ. [ג]

כלום איננו יכולים אפוא לדבר על קנאת אלוהים? מתוך טינה כלפי השם והשפה הייחודיים של בני האדם, הוא כופה את שמו, את שם האב שלו; ובכפייה אלימה זו הוא מֵחל בדקונסטרוקציה של המגדל ושל הלשון האוניברסלית; הוא מפיץ את שושלת שארי הבשר. הוא קורע את השלשלת. הוא כופה את התרגום ומונע אותו בעת ובעונה אחת. הוא כופה אותו ומונע אותו ודן, אך כמו לכישלון, את הילדים אשר יישאו מכאן ואילך את שמו. משֵם פרטי של אלוהים, שֵם אשר בא מאלוהים, ירד מאלוהים או מן האב (ואכן נאמר כי יהוה, שם שאין להגותו, יורד לעבר המגדל), מן הסימן הזה הלשונות מתפזרות, מתבלבלות או מתרבות, לפי ייחוס שבעצם פיזורו נותר חתום בשם היחיד החזק מכול, בניב היחיד המנצח. אולם, ניב זה נושא בחובו את חותם הבלבול, הוא רוצה לומר בדרך לא הולמת את הבלתי הולם, כלומר "בבל", בלבול. התרגום נעשה אפוא הכרחי ובלתי אפשרי, כתולדת המאבק על ניכוס השם, הכרחי ואסור במרווח בין שני שמות פרטיים במובהק. והשם הפרטי של אלוהים מתפלג למדי כבר בלשון, כדי לציין גם, במבולבל, "בלבול". והמלחמה עליה הוא מכריז התפרצה קודם כל בתוך שמו: מפולג, שסוע, אמביוולנטי, רב־משמעי: האל עורך דקונסטרוקציה. הוא־עצמו.20