עקבותינו בחול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עקבותינו בחול
מכר
מאות
עותקים
עקבותינו בחול
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

עקבותינו בחול

4.5 כוכבים (16 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

רגע לפני גיוס כשהיא חופשייה מדאגות, פוגשת תמר על חופי סיני את אודין, בחור נורבגי עוצר נשימה. 
אהבתם של תמר ואודין לא יודעת גבולות, החיבור ביניהם נדיר, כזה שרק מעטים זוכים לו. 
עד שהחיים מתערבים בתוכניות שלהם. 
עקבותינו בחול הוא ספר על הבחירות שאנחנו עושים. על המחיר שאנחנו מוכנים לשלם עבור האושר שלנו ושל הסובבים אותנו. על אהבה של פעם בחיים. על גבר אחד שמוכן ללכת עד סוף העולם למען אהובתו, ועל אישה אחת שניצבת מול צומת דרכים. 
זהו ספרה הראשון של שירלי גלילי, עורכת דין, נשואה לאיתמר ואימא לשני ילדים.

מוזמנים גם לאתר הסופרת.

פרק ראשון

פרק 1

קרני השמש פוגעות במי הים ויוצרות אלפי נקודות זוהרות, גלים קטנים ממשיכים את תנועתם. שעת אחר הצהריים, השמש מתחילה את מסלול שקיעתה, עדיין מחממת, מלטפת את העור המלוח והשזוף מיום של חשיפה מרובה. כפות הרגליים שקועות בחול הנקי והחם של חוף טאבה בסיני.
מעט אנשים פזורים על החוף. אני מרימה את מבטי אל השמיים הכחולים והנקיים, נגיעות של עננים לבנים והשמש המסנוורת, היא צהובה ויש בה מעט כתמים אדמדמים. אני עוצמת את עיניי ונהנית מחום השמש המלטף את פניי, סופגת את האנרגיות המשתחררות ממנה. באיטיות אני פוקחת עיניים ומסתכלת על הקרניים שפוגעות במים, בוחנת את המפגש המיוחד שיוצר את הנקודות הכסופות, מיליון כוכבים. המראה מהפנט, מרגיע, ממכר. אי אפשר לתפוס ולתעד את המראה, את העוצמה, אפילו לא בתמונה או בציור, ולמרות זאת אני מנסה.
אני מרימה את המכחול, טובלת אותו בצבע הכחול, מושחת את הצבע על הדף שמונח על ברכיי. מערבבת כחול עם לבן, מוסיפה אפור, מנסה לשחזר, לשמר את התמונה. מעט אדום, צהוב, נגיעות של כתום לשקיעה. הצבעים מתערבבים, התמונה מתגבשת. תשומת ליבי נתונה במלואה לציור, למשיחות הצבע, לערבוב הצבעים, לתנועות היד שלי על גבי הנייר. כתמים של צבע שיוצרים תמונה שלמה.
בזווית העין משהו מושך אותי אליו. עיניי מוסטות הצידה, נמשכות כמו מגנט אל הדמות שיוצאת מהמים, רחוק ממני. היא כהה, רחבה, השמש מצילה עליה, הגבולות לא ברורים.
אני קורעת ממחברת הציור שלי את הדף שעליו ציירתי את השקיעה ומניחה אותו בצד. אני ממקמת את המחברת במאונך על ברכיי, מרימה את עפרון הפחם ומתחילה לשרטט את הדמות על הדף הנקי. ככל שהיא מתקרבת לכיווני, אני רואה את הקווים בבהירות.
עכשיו אני רואה שהדמות היא בעצם גבר לבוש בחליפת צלילה. הוא נעצר ליד ברז המים הגבוה, מוריד מעל גבו את מיכל החמצן, פושט את האפוד, שוטף אותו במים ומניח על משטח הבטון. שערו הבהיר רטוב ואסוף על עורפו, וגם מבעד לחליפת הצלילה אפשר להבחין בשרירים המסותתים. אני מציירת את קו הכתפיים, את מתאר הידיים החזקות המחזיקות את הציוד, שוטפות אותו כנראה ממי המלח. הוא שולח יד ארוכה לאחור, מושך את הרוכסן מטה ופותח את חליפת הצלילה, פושט את החלק העליון עד לקו האגן וחושף חזה שרירי ושזוף. אני מציירת את קו החזה הרחב, מעט שערות בהירות. הוא מושך את הגומייה ושערו החלק והארוך מתפזר, ידיו פורעות אותו, הראש מוטה לאחור תחת זרם המים. הוא מסתובב, עיניו עצומות, הוא מעביר יד נוספת בשערו, על פניו. אני מרותקת למחזה, לא יכולה להסיט את העיניים, לא מודעת למה שקורה סביבי. הוא מושך אותי בלי שיש לי שליטה על כך, מסיבה לא ברורה הוא ממגנט אותי אליו.
בעל־כורחי אני מנתקת ממנו את המבט וחוזרת לדף שלי, מציירת את העיניים העצומות, את הריסים הבהירים בקווים עדינים, גבות ישרות. עיניי יורדות לאף, מציירות את הקו העוצמתי, לאחר מכן את השפתיים המשורטטות, את הסנטר החזק, את הצוואר הרחב והארוך. אני ממשיכה לצייר, מורחת בעזרת האצבע איברים מוצלים ואת המקומות שאני רוצה להדגיש בהם את העוצמה.
הצוללן סוגר את הברז ומתכופף להרים את הציוד. אני מבינה שזמננו תם, שולחת לעברו מבט ארוך אחרון, מצלמת בזיכרוני את המראה ומורידה את עיניי לדף, מנסה לחדד את הציור. חסרה לי בו העוצמה. אני מדגישה את הלחיים, מעט את הסנטר, מעמיקה את הקווים בלחיצות חזקות על העיפרון. אני ממשיכה לבהות בציור, אומנם התוספות שיפרו אותו, אבל עדיין אני לא מצליחה לראות בו את העוצמה שמשכה אותי לצייר אותו, את הזרם שנוכחותו מעבירה בגופי, את דפיקות הלב המהירות, את הנשימה המואצת. אני מחזיקה את העיפרון בזווית הפה, מרימה את משקפי השמש ומניחה אותם על ראשי, ממשיכה לבחון את הציור, חושבת מה אפשר להוסיף, לחדד.
צל מכסה לפתע את הציור, האם הזמן חלף מהר כל כך ולא שמתי לב? השמש שקעה ולא הבחנתי? אני מרימה את עיניי ורואה את הצוללן עומד מעליי, מסתכל על הציור, על הדיוקן שלו. אני זזה באי־נוחות.
"hello," אומר הצוללן באנגלית. הוא נראה בתחילת שנות העשרים שלו.
אני בוהה בו נבוכה ותוהה מה להגיד. הוא כנראה ראה שציירתי אותו, איזו בושה!
אולי הוא לא מדבר אליי, אני מסתכלת לאחור, אבל החוף כמעט ריק מאדם, והוא עומד קרוב אליי וממשיך להסתכל, מסיט את ראשו מעט הצידה וממתין לתשובה. אני נבוכה כל כך, מרגישה שנתפסתי על חם. אני מנסה למצוא מה להגיד, המחשבות מתרוצצות במוחי במהירות, בחוסר בהירות.
"You speak English?" הוא שואל במבטא כבד, לא ברור לי מהו, אבל לא נשמע לי אמריקאי. הוא רוכן לעברי וקוטע את מחשבותיי, מחייך אליי חיוך מקסים ורחב שחושף שיניים לבנות.
הוא בטח סתם מתעניין בציור, בכל זאת בחורה זרה בוהה בו ומציירת אותו. לא חשבתי שהוא שם לב אליי. הוא כל כך יפה. אני מרימה את עיניי משפתיו. עיניו, שצבען כחול כהה עמוק, נעוצות בפניי, גם הן מחייכות, מרגיעות אותי. אני משיבה לו ב"היי" הססני.
"This is me?" הוא שואל ומתקרב לציור, מצביע על הדף.
"Yes… sorry..." אני עונה, נושכת את השפה התחתונה.
"זה נראה טוב, ממש דומה לי," הוא ממשיך באנגלית.
"אני מצטערת," אני מתנצלת שוב, "לא התכוונתי לצייר אותך," אני מתרצת, וברגע שהמילים יוצאות מפי אני מבינה שזה נשמע ממש לא טוב וגם ממש לא נכון. איך אפשר לא להתכוון ולצייר מישהו?
איך אני אסביר לו שליד שלי היה רצון משלה, שהעיניים נמשכו אליו והיד ציירה אותו ללא שליטה. עדיף לשתוק. אולי אני אציע לו את הציור? אבל אני לא רוצה לוותר עליו, לא יודעת למה, אבל הציור חשוב לי, אני רוצה שתישאר לי מזכרת ממנו למרות החוויה הלא נעימה עכשיו. או שהיא כן נעימה לי?
"למה את מצטערת? נחמד מצידך לצייר אותי. אני רואה שאת מציירת נופים בדרך כלל," הוא מסיט את מבטו לציורים המונחים בצד, ומתמקד בציור השקיעה שהנחתי לפני רגע. "את מציירת ממש טוב, את סטודנטית לציור?" הוא שואל.
"אה... לא. אני לפני צבא, אני רק בת שמונה־עשרה," אני משיבה, לא יודעת למה אני מפרטת, "אבל אני רוצה ללמוד ציור, אומנות, אחרי השירות הצבאי."
"צבא?"
"כן, בישראל כולם חייבים לשרת בצבא אחרי התיכון," אני מסבירה. החיוך שלו מרגיע אותי, גורם לי לדבר ולשתף יותר משאני רגילה.
"אז את מישראל? בחרת לצאת לחופשה קרוב לבית?" הוא מנסה לגרום לאווירה בינינו להיות משוחררת.
"כן. לפני השירות הצבאי החברה שלי, שירן, ואני רצינו ליהנות קצת, לבלות יחד, לטייל לפני שאנחנו נפרדות," אני מפרטת, הוא גורם לי להיות דברנית.
"נפרדות? אתן זוג?" הוא מרים גבה ונראה מופתע.
"לא, לא... אנחנו רק חברות, לא חברות חברות," אני מדגישה. העובדה שהוא חשב שאנחנו בנות זוג גורמת לי לחייך.
אני רוצה שהוא יבין שאין לי חבר, ואני שוקלת לציין את זה, אבל נושכת את השפה התחתונה. "אולי נפרדות זו לא המילה הנכונה, אנחנו פשוט החברות הכי טובות, אנחנו שכנות ומבלות כל יום שעות, כשנתגייס לצבא נשרת במקומות שונים, היא בדרום ואני כנראה בצפון, וכבר לא ניפגש כמו בעבר."
"אה, אוקיי," הוא משיב ומסתכל סביב, ואני מבינה שזה נשמע לו מוזר שנסענו כדי לבלות יחד, ובסוף אני לבד על חוף הים מציירת אנשים זרים.
"היא פה בסביבה, היא פשוט הכירה מישהו... קוראים לו דורון... אז אני פה לבד," אני מנסה להסביר בגמגום לא מוצלח. הוא יפה כל כך, וזה מקשה עליי לבנות משפטים שלמים. "אבל אני אוהבת לצייר, ואני נהנית להיות לבד," אני מוסיפה. למה אני לא יכולה לשתוק? אני נשמעת מוזרה, שלא יחשוב שהוא מפריע לי להיות לבד. אני לחוצה, אני לא רוצה שילך, אני רוצה שהוא ימשיך לדבר איתי על כל נושא בעולם.
כדי לא להישמע קנאית אני מייד מוסיפה, "אני שמחה שהיא הכירה מישהו ושהיא מאושרת, הם ממש חמודים יחד. עוד מעט אני נפגשת איתה," אני מחייכת, לא מבינה למה אני מחפשת תירוצים, למה אני מסבירה ומפרטת כשהוא בכלל לא שואל. למה אני מדברת כל כך הרבה ועוד במשפטים קטועים? אבל החיוך שלו מתרחב ככל שאני ממשיכה לדבר.
הוא מתיישב ליד המגבת שלי, כפות רגליו שקועות בחול וברכיו כפופות, ידיו מושטות קדימה ומרפקיו מונחים על ברכיו. המבט שלו מעודד אותי. יש לי כל כך הרבה דברים לשאול אותו, אני מנסה להחליט מהי השאלה החשובה ביותר, אבל רוח סערה קוטעת את השיחה שלנו. שירן מגיעה, מחבקת אותי, מתיישבת על המגבת שלי, כמעט עליי.
"שלום לךָ," היא אומרת בעברית ומסתכלת על הצוללן.
"הוא לא מדבר עברית," אני אומרת לה.
"היי, שירן, נכון?" הוא פונה אליה באנגלית, עדיין מחייך.
"האחת והיחידה," היא עונה לו באנגלית, חיוך פתייני על שפתיה. אני יודעת שאין לה כוונה להתחיל איתו, היא הרי כבר הכירה כאן מישהו, אבל אני מתמלאת קנאה לא ברורה.
"הוא ממש חתיך, איפה מצאת אותו?" היא אומרת בעברית ומחייכת אליי.
"שירן, תכירי..." אני מתחילה להגיד כדי להחליף את הנושא ולגרום לה לא לדבר בעברית לפניו. אני לא רוצה שהוא יחשוב שאנחנו מדברות עליו. למה אני חוששת כל כך שהוא ייעלב?! אני מפנה אליו את מבטי כדי להציג אותו, ופתאום מבינה שאני בכלל לא יודעת איך קוראים לו.
"אוֹדין," הוא מחלץ אותי מהמבוכה. מעולם לא שמעתי את השם הזה. מעניין מאיפה הוא.
הוא מסתכל עליי, גבותיו מורמות, ראשו נוטה מעט, שוב נדדתי במחשבותיי. אני קולטת שגם הוא לא יודע את שמי. "תמר," אני אומרת ומושיטה יד אוטומטית. הוא שולח יד חמה, נעימה, שעוטפת את כף ידי. אצבעותיי הארוכות מצליחות לעטוף בקושי את ידו הגדולה. המגע מעביר בי רטט, ואני בטוחה שהלחיים שלי סמוקות.
שירן קוטעת את הרגע שלנו, אני בטוחה שלא בכוונה. "אז... רציתי להגיד לך שאני אוכלת ארוחת ערב עם דורון." אני מושכת במהירות את ידי במבוכה. "אז נבלה יחד קצת עכשיו לפני שאני הולכת," שירן אומרת באנגלית, לפחות היא לא מביכה את אודין.
"אין בעיה, אני אסתדר בערב," אני משיבה.
"את רוצה לבוא איתנו בערב?" שירן מציעה בנחמדות.
"לא, אני בסדר. אני אקרא," אני מרגיעה אותה כדי שלא תדאג לי.
"חבל, החברים שלו מאוד מחבבים אותך, יהיה כיף, תבואי," היא ממשיכה לנסות לשכנע אותי להצטרף, דוחפת אותי מעט עם הכתף שלה.
"אולי בפעם אחרת." אני לא רוצה לבלות את הערב עם החברים הרועשים של דורון, הם משתכרים וצועקים, זה לא ממש הסגנון שלי. אני מדמיינת את עצמי בערב יושבת בחדר שלנו, ממשיכה לצייר מהזיכרון את הצוללן, את אודין.
"אני חייבת להיכנס למים, החום הרג אותי. אתם מצטרפים אליי?" שירן אומרת ומחזירה את מחשבותיי לקרקע. היא מסתכלת על אודין ועליי וממתינה לתשובה. אודין מביט בי, כנראה לא מבין את הקצב הישראלי, את הקפיצות מנושא לנושא, את הפתיחות של שירן.
"עוד רגע אצטרף, אני אתארגן קודם," אני משיבה למבטה השואל.
"טוב, אני חייבת טבילה. אני בים," היא מחייכת לשנינו, מתרוממת והולכת לכיוון המים, שולחת מבט מזמין לאודין. "אני בטוחה שהמים נהדרים, אתם חייבים להיכנס."
אודין רק מחייך בתגובה כשהיא ממשיכה ללכת, מזיזה את גופה כך שרואים כל קימור וחיטוב שלה. היא נראית מעולה, אני יודעת את זה, היא יודעת את זה, ולפי המבט המלווה של אודין, כנראה גם הוא יודע. אני כבר רגילה למבטים שהיא מושכת.
אני לעומתה ביישנית, קצת חסרת ביטחון, זה לא שאני לא מקבלת מחמאות, אני פשוט בדרך כלל לא מאמינה להן. אני גבוהה משירן במעט, שערי חום בהיר מעוטר בפסי בלונד דקים, הוא גלי ומגיע עד לאמצע הגב. עיניי בצבע חום, והגוף שלי סביר, אף על פי שאני חושבת שהאגן שלי רחב מדי. אני רגילה, לא מרגישה שיש בי משהו מיוחד. שירן שופעת וכריזמטית, שערה חלק ושחור כפחם, מגיע כמעט עד הישבן. החזה שלה שופע והאגן נשי. היא יודעת את המעלות שלה ואיך להשתמש בהן. גברים לא נשארים אדישים אליה, וכנראה גם אודין, אבל לאחר מבט קצר הוא מסתובב וממשיך להסתכל עליי. מוזר, הייתי בטוחה שהוא יפשוט את החולצה וירוץ אחריה למים. אילו הייתי גבר, אני חושבת שזה מה שהייתי רוצה לעשות.
"אז את אוכלת לבד היום," הוא מציין את העובדה שידועה לנו. "אני מקווה שאני לא חצוף, אבל השיחה שלנו נקטעה, אני אשמח אם נאכל יחד ונמשיך לדבר, מה דעתך? תוכלי להמשיך לספר על ציור," חיוכו מתרחב.
עיניי נפערות בהפתעה, לא חשבתי לרגע שהוא יזמין אותי, ובכלל שיהיה ישיר כל כך. אולי הוא לבד פה ומשועמם? אולי ההזמנה שלו חברית? מה זה משנה, אני רוצה לאכול איתו. האמת היא שאני יכולה לשבת ולהסתכל עליו ערב שלם. אני מחייכת לעצמי, כנראה החיוך עולה גם לשפתיי, כי הוא מוסיף, "אני מבין שזה כן?"
"אני אשמח." התשובה נפלטת מפי לפני שחוסר הביטחון שלי מספיק להשתלט.
"אני חייב להתארגן ולהחזיר את הציוד," הוא מסביר ומתרומם. "אני יכול לאסוף אותך בשמונה?"
אני נעמדת לידו, הוא גבוה ממני, ואני צריכה להרים את ראשי כדי לפגוש בעיניו. "אפשר להיפגש במסעדה." ארגיש נוח יותר להיפגש במקום ניטרלי, הרחק מעיניה הבוחנות של שירן שאולי תעיר הערה מביכה.
"מה שאת מעדיפה, ניפגש אצל חסן, בחוף ה..."
אני קוטעת אותו. "אני מכירה את המקום, אנחנו מתאכסנות קרוב לשם."
"מעולה, קבענו בשמונה."
"שמונה," אני חוזרת על דבריו ומשתדלת שההתלהבות לא תישמע בקולי.
"היה נעים להכיר, תמר," הוא מחייך את החיוך השובה שלו ושולח את ידו. אני אוחזת בה, והמגע מעביר בי זרמים של התרגשות, הלב שלי פועם בחוזקה. עיניי נעוצות בעיניו הכחולות, ואני מאבדת תחושה של זמן.
"אחכה לך בשמונה," דבריו מלטפים אותי.
כשאני מבינה שאני בוהה בו יותר מהמקובל, אני מנסה להסיט את המבט. "ביי," אני משיבה בביישנות.
הוא הולך לדרכו, ואני ממשיכה להסתכל על גבו גם אחרי שהוא מתרחק. אני לא מאמינה שדיברנו, שקבענו להיום בערב. הפרפרים בבטן שלי מתעופפים. אני חייבת להיכנס למים להירגע.

עוד על הספר

עקבותינו בחול שירלי גלילי
פרק 1

קרני השמש פוגעות במי הים ויוצרות אלפי נקודות זוהרות, גלים קטנים ממשיכים את תנועתם. שעת אחר הצהריים, השמש מתחילה את מסלול שקיעתה, עדיין מחממת, מלטפת את העור המלוח והשזוף מיום של חשיפה מרובה. כפות הרגליים שקועות בחול הנקי והחם של חוף טאבה בסיני.
מעט אנשים פזורים על החוף. אני מרימה את מבטי אל השמיים הכחולים והנקיים, נגיעות של עננים לבנים והשמש המסנוורת, היא צהובה ויש בה מעט כתמים אדמדמים. אני עוצמת את עיניי ונהנית מחום השמש המלטף את פניי, סופגת את האנרגיות המשתחררות ממנה. באיטיות אני פוקחת עיניים ומסתכלת על הקרניים שפוגעות במים, בוחנת את המפגש המיוחד שיוצר את הנקודות הכסופות, מיליון כוכבים. המראה מהפנט, מרגיע, ממכר. אי אפשר לתפוס ולתעד את המראה, את העוצמה, אפילו לא בתמונה או בציור, ולמרות זאת אני מנסה.
אני מרימה את המכחול, טובלת אותו בצבע הכחול, מושחת את הצבע על הדף שמונח על ברכיי. מערבבת כחול עם לבן, מוסיפה אפור, מנסה לשחזר, לשמר את התמונה. מעט אדום, צהוב, נגיעות של כתום לשקיעה. הצבעים מתערבבים, התמונה מתגבשת. תשומת ליבי נתונה במלואה לציור, למשיחות הצבע, לערבוב הצבעים, לתנועות היד שלי על גבי הנייר. כתמים של צבע שיוצרים תמונה שלמה.
בזווית העין משהו מושך אותי אליו. עיניי מוסטות הצידה, נמשכות כמו מגנט אל הדמות שיוצאת מהמים, רחוק ממני. היא כהה, רחבה, השמש מצילה עליה, הגבולות לא ברורים.
אני קורעת ממחברת הציור שלי את הדף שעליו ציירתי את השקיעה ומניחה אותו בצד. אני ממקמת את המחברת במאונך על ברכיי, מרימה את עפרון הפחם ומתחילה לשרטט את הדמות על הדף הנקי. ככל שהיא מתקרבת לכיווני, אני רואה את הקווים בבהירות.
עכשיו אני רואה שהדמות היא בעצם גבר לבוש בחליפת צלילה. הוא נעצר ליד ברז המים הגבוה, מוריד מעל גבו את מיכל החמצן, פושט את האפוד, שוטף אותו במים ומניח על משטח הבטון. שערו הבהיר רטוב ואסוף על עורפו, וגם מבעד לחליפת הצלילה אפשר להבחין בשרירים המסותתים. אני מציירת את קו הכתפיים, את מתאר הידיים החזקות המחזיקות את הציוד, שוטפות אותו כנראה ממי המלח. הוא שולח יד ארוכה לאחור, מושך את הרוכסן מטה ופותח את חליפת הצלילה, פושט את החלק העליון עד לקו האגן וחושף חזה שרירי ושזוף. אני מציירת את קו החזה הרחב, מעט שערות בהירות. הוא מושך את הגומייה ושערו החלק והארוך מתפזר, ידיו פורעות אותו, הראש מוטה לאחור תחת זרם המים. הוא מסתובב, עיניו עצומות, הוא מעביר יד נוספת בשערו, על פניו. אני מרותקת למחזה, לא יכולה להסיט את העיניים, לא מודעת למה שקורה סביבי. הוא מושך אותי בלי שיש לי שליטה על כך, מסיבה לא ברורה הוא ממגנט אותי אליו.
בעל־כורחי אני מנתקת ממנו את המבט וחוזרת לדף שלי, מציירת את העיניים העצומות, את הריסים הבהירים בקווים עדינים, גבות ישרות. עיניי יורדות לאף, מציירות את הקו העוצמתי, לאחר מכן את השפתיים המשורטטות, את הסנטר החזק, את הצוואר הרחב והארוך. אני ממשיכה לצייר, מורחת בעזרת האצבע איברים מוצלים ואת המקומות שאני רוצה להדגיש בהם את העוצמה.
הצוללן סוגר את הברז ומתכופף להרים את הציוד. אני מבינה שזמננו תם, שולחת לעברו מבט ארוך אחרון, מצלמת בזיכרוני את המראה ומורידה את עיניי לדף, מנסה לחדד את הציור. חסרה לי בו העוצמה. אני מדגישה את הלחיים, מעט את הסנטר, מעמיקה את הקווים בלחיצות חזקות על העיפרון. אני ממשיכה לבהות בציור, אומנם התוספות שיפרו אותו, אבל עדיין אני לא מצליחה לראות בו את העוצמה שמשכה אותי לצייר אותו, את הזרם שנוכחותו מעבירה בגופי, את דפיקות הלב המהירות, את הנשימה המואצת. אני מחזיקה את העיפרון בזווית הפה, מרימה את משקפי השמש ומניחה אותם על ראשי, ממשיכה לבחון את הציור, חושבת מה אפשר להוסיף, לחדד.
צל מכסה לפתע את הציור, האם הזמן חלף מהר כל כך ולא שמתי לב? השמש שקעה ולא הבחנתי? אני מרימה את עיניי ורואה את הצוללן עומד מעליי, מסתכל על הציור, על הדיוקן שלו. אני זזה באי־נוחות.
"hello," אומר הצוללן באנגלית. הוא נראה בתחילת שנות העשרים שלו.
אני בוהה בו נבוכה ותוהה מה להגיד. הוא כנראה ראה שציירתי אותו, איזו בושה!
אולי הוא לא מדבר אליי, אני מסתכלת לאחור, אבל החוף כמעט ריק מאדם, והוא עומד קרוב אליי וממשיך להסתכל, מסיט את ראשו מעט הצידה וממתין לתשובה. אני נבוכה כל כך, מרגישה שנתפסתי על חם. אני מנסה למצוא מה להגיד, המחשבות מתרוצצות במוחי במהירות, בחוסר בהירות.
"You speak English?" הוא שואל במבטא כבד, לא ברור לי מהו, אבל לא נשמע לי אמריקאי. הוא רוכן לעברי וקוטע את מחשבותיי, מחייך אליי חיוך מקסים ורחב שחושף שיניים לבנות.
הוא בטח סתם מתעניין בציור, בכל זאת בחורה זרה בוהה בו ומציירת אותו. לא חשבתי שהוא שם לב אליי. הוא כל כך יפה. אני מרימה את עיניי משפתיו. עיניו, שצבען כחול כהה עמוק, נעוצות בפניי, גם הן מחייכות, מרגיעות אותי. אני משיבה לו ב"היי" הססני.
"This is me?" הוא שואל ומתקרב לציור, מצביע על הדף.
"Yes… sorry..." אני עונה, נושכת את השפה התחתונה.
"זה נראה טוב, ממש דומה לי," הוא ממשיך באנגלית.
"אני מצטערת," אני מתנצלת שוב, "לא התכוונתי לצייר אותך," אני מתרצת, וברגע שהמילים יוצאות מפי אני מבינה שזה נשמע ממש לא טוב וגם ממש לא נכון. איך אפשר לא להתכוון ולצייר מישהו?
איך אני אסביר לו שליד שלי היה רצון משלה, שהעיניים נמשכו אליו והיד ציירה אותו ללא שליטה. עדיף לשתוק. אולי אני אציע לו את הציור? אבל אני לא רוצה לוותר עליו, לא יודעת למה, אבל הציור חשוב לי, אני רוצה שתישאר לי מזכרת ממנו למרות החוויה הלא נעימה עכשיו. או שהיא כן נעימה לי?
"למה את מצטערת? נחמד מצידך לצייר אותי. אני רואה שאת מציירת נופים בדרך כלל," הוא מסיט את מבטו לציורים המונחים בצד, ומתמקד בציור השקיעה שהנחתי לפני רגע. "את מציירת ממש טוב, את סטודנטית לציור?" הוא שואל.
"אה... לא. אני לפני צבא, אני רק בת שמונה־עשרה," אני משיבה, לא יודעת למה אני מפרטת, "אבל אני רוצה ללמוד ציור, אומנות, אחרי השירות הצבאי."
"צבא?"
"כן, בישראל כולם חייבים לשרת בצבא אחרי התיכון," אני מסבירה. החיוך שלו מרגיע אותי, גורם לי לדבר ולשתף יותר משאני רגילה.
"אז את מישראל? בחרת לצאת לחופשה קרוב לבית?" הוא מנסה לגרום לאווירה בינינו להיות משוחררת.
"כן. לפני השירות הצבאי החברה שלי, שירן, ואני רצינו ליהנות קצת, לבלות יחד, לטייל לפני שאנחנו נפרדות," אני מפרטת, הוא גורם לי להיות דברנית.
"נפרדות? אתן זוג?" הוא מרים גבה ונראה מופתע.
"לא, לא... אנחנו רק חברות, לא חברות חברות," אני מדגישה. העובדה שהוא חשב שאנחנו בנות זוג גורמת לי לחייך.
אני רוצה שהוא יבין שאין לי חבר, ואני שוקלת לציין את זה, אבל נושכת את השפה התחתונה. "אולי נפרדות זו לא המילה הנכונה, אנחנו פשוט החברות הכי טובות, אנחנו שכנות ומבלות כל יום שעות, כשנתגייס לצבא נשרת במקומות שונים, היא בדרום ואני כנראה בצפון, וכבר לא ניפגש כמו בעבר."
"אה, אוקיי," הוא משיב ומסתכל סביב, ואני מבינה שזה נשמע לו מוזר שנסענו כדי לבלות יחד, ובסוף אני לבד על חוף הים מציירת אנשים זרים.
"היא פה בסביבה, היא פשוט הכירה מישהו... קוראים לו דורון... אז אני פה לבד," אני מנסה להסביר בגמגום לא מוצלח. הוא יפה כל כך, וזה מקשה עליי לבנות משפטים שלמים. "אבל אני אוהבת לצייר, ואני נהנית להיות לבד," אני מוסיפה. למה אני לא יכולה לשתוק? אני נשמעת מוזרה, שלא יחשוב שהוא מפריע לי להיות לבד. אני לחוצה, אני לא רוצה שילך, אני רוצה שהוא ימשיך לדבר איתי על כל נושא בעולם.
כדי לא להישמע קנאית אני מייד מוסיפה, "אני שמחה שהיא הכירה מישהו ושהיא מאושרת, הם ממש חמודים יחד. עוד מעט אני נפגשת איתה," אני מחייכת, לא מבינה למה אני מחפשת תירוצים, למה אני מסבירה ומפרטת כשהוא בכלל לא שואל. למה אני מדברת כל כך הרבה ועוד במשפטים קטועים? אבל החיוך שלו מתרחב ככל שאני ממשיכה לדבר.
הוא מתיישב ליד המגבת שלי, כפות רגליו שקועות בחול וברכיו כפופות, ידיו מושטות קדימה ומרפקיו מונחים על ברכיו. המבט שלו מעודד אותי. יש לי כל כך הרבה דברים לשאול אותו, אני מנסה להחליט מהי השאלה החשובה ביותר, אבל רוח סערה קוטעת את השיחה שלנו. שירן מגיעה, מחבקת אותי, מתיישבת על המגבת שלי, כמעט עליי.
"שלום לךָ," היא אומרת בעברית ומסתכלת על הצוללן.
"הוא לא מדבר עברית," אני אומרת לה.
"היי, שירן, נכון?" הוא פונה אליה באנגלית, עדיין מחייך.
"האחת והיחידה," היא עונה לו באנגלית, חיוך פתייני על שפתיה. אני יודעת שאין לה כוונה להתחיל איתו, היא הרי כבר הכירה כאן מישהו, אבל אני מתמלאת קנאה לא ברורה.
"הוא ממש חתיך, איפה מצאת אותו?" היא אומרת בעברית ומחייכת אליי.
"שירן, תכירי..." אני מתחילה להגיד כדי להחליף את הנושא ולגרום לה לא לדבר בעברית לפניו. אני לא רוצה שהוא יחשוב שאנחנו מדברות עליו. למה אני חוששת כל כך שהוא ייעלב?! אני מפנה אליו את מבטי כדי להציג אותו, ופתאום מבינה שאני בכלל לא יודעת איך קוראים לו.
"אוֹדין," הוא מחלץ אותי מהמבוכה. מעולם לא שמעתי את השם הזה. מעניין מאיפה הוא.
הוא מסתכל עליי, גבותיו מורמות, ראשו נוטה מעט, שוב נדדתי במחשבותיי. אני קולטת שגם הוא לא יודע את שמי. "תמר," אני אומרת ומושיטה יד אוטומטית. הוא שולח יד חמה, נעימה, שעוטפת את כף ידי. אצבעותיי הארוכות מצליחות לעטוף בקושי את ידו הגדולה. המגע מעביר בי רטט, ואני בטוחה שהלחיים שלי סמוקות.
שירן קוטעת את הרגע שלנו, אני בטוחה שלא בכוונה. "אז... רציתי להגיד לך שאני אוכלת ארוחת ערב עם דורון." אני מושכת במהירות את ידי במבוכה. "אז נבלה יחד קצת עכשיו לפני שאני הולכת," שירן אומרת באנגלית, לפחות היא לא מביכה את אודין.
"אין בעיה, אני אסתדר בערב," אני משיבה.
"את רוצה לבוא איתנו בערב?" שירן מציעה בנחמדות.
"לא, אני בסדר. אני אקרא," אני מרגיעה אותה כדי שלא תדאג לי.
"חבל, החברים שלו מאוד מחבבים אותך, יהיה כיף, תבואי," היא ממשיכה לנסות לשכנע אותי להצטרף, דוחפת אותי מעט עם הכתף שלה.
"אולי בפעם אחרת." אני לא רוצה לבלות את הערב עם החברים הרועשים של דורון, הם משתכרים וצועקים, זה לא ממש הסגנון שלי. אני מדמיינת את עצמי בערב יושבת בחדר שלנו, ממשיכה לצייר מהזיכרון את הצוללן, את אודין.
"אני חייבת להיכנס למים, החום הרג אותי. אתם מצטרפים אליי?" שירן אומרת ומחזירה את מחשבותיי לקרקע. היא מסתכלת על אודין ועליי וממתינה לתשובה. אודין מביט בי, כנראה לא מבין את הקצב הישראלי, את הקפיצות מנושא לנושא, את הפתיחות של שירן.
"עוד רגע אצטרף, אני אתארגן קודם," אני משיבה למבטה השואל.
"טוב, אני חייבת טבילה. אני בים," היא מחייכת לשנינו, מתרוממת והולכת לכיוון המים, שולחת מבט מזמין לאודין. "אני בטוחה שהמים נהדרים, אתם חייבים להיכנס."
אודין רק מחייך בתגובה כשהיא ממשיכה ללכת, מזיזה את גופה כך שרואים כל קימור וחיטוב שלה. היא נראית מעולה, אני יודעת את זה, היא יודעת את זה, ולפי המבט המלווה של אודין, כנראה גם הוא יודע. אני כבר רגילה למבטים שהיא מושכת.
אני לעומתה ביישנית, קצת חסרת ביטחון, זה לא שאני לא מקבלת מחמאות, אני פשוט בדרך כלל לא מאמינה להן. אני גבוהה משירן במעט, שערי חום בהיר מעוטר בפסי בלונד דקים, הוא גלי ומגיע עד לאמצע הגב. עיניי בצבע חום, והגוף שלי סביר, אף על פי שאני חושבת שהאגן שלי רחב מדי. אני רגילה, לא מרגישה שיש בי משהו מיוחד. שירן שופעת וכריזמטית, שערה חלק ושחור כפחם, מגיע כמעט עד הישבן. החזה שלה שופע והאגן נשי. היא יודעת את המעלות שלה ואיך להשתמש בהן. גברים לא נשארים אדישים אליה, וכנראה גם אודין, אבל לאחר מבט קצר הוא מסתובב וממשיך להסתכל עליי. מוזר, הייתי בטוחה שהוא יפשוט את החולצה וירוץ אחריה למים. אילו הייתי גבר, אני חושבת שזה מה שהייתי רוצה לעשות.
"אז את אוכלת לבד היום," הוא מציין את העובדה שידועה לנו. "אני מקווה שאני לא חצוף, אבל השיחה שלנו נקטעה, אני אשמח אם נאכל יחד ונמשיך לדבר, מה דעתך? תוכלי להמשיך לספר על ציור," חיוכו מתרחב.
עיניי נפערות בהפתעה, לא חשבתי לרגע שהוא יזמין אותי, ובכלל שיהיה ישיר כל כך. אולי הוא לבד פה ומשועמם? אולי ההזמנה שלו חברית? מה זה משנה, אני רוצה לאכול איתו. האמת היא שאני יכולה לשבת ולהסתכל עליו ערב שלם. אני מחייכת לעצמי, כנראה החיוך עולה גם לשפתיי, כי הוא מוסיף, "אני מבין שזה כן?"
"אני אשמח." התשובה נפלטת מפי לפני שחוסר הביטחון שלי מספיק להשתלט.
"אני חייב להתארגן ולהחזיר את הציוד," הוא מסביר ומתרומם. "אני יכול לאסוף אותך בשמונה?"
אני נעמדת לידו, הוא גבוה ממני, ואני צריכה להרים את ראשי כדי לפגוש בעיניו. "אפשר להיפגש במסעדה." ארגיש נוח יותר להיפגש במקום ניטרלי, הרחק מעיניה הבוחנות של שירן שאולי תעיר הערה מביכה.
"מה שאת מעדיפה, ניפגש אצל חסן, בחוף ה..."
אני קוטעת אותו. "אני מכירה את המקום, אנחנו מתאכסנות קרוב לשם."
"מעולה, קבענו בשמונה."
"שמונה," אני חוזרת על דבריו ומשתדלת שההתלהבות לא תישמע בקולי.
"היה נעים להכיר, תמר," הוא מחייך את החיוך השובה שלו ושולח את ידו. אני אוחזת בה, והמגע מעביר בי זרמים של התרגשות, הלב שלי פועם בחוזקה. עיניי נעוצות בעיניו הכחולות, ואני מאבדת תחושה של זמן.
"אחכה לך בשמונה," דבריו מלטפים אותי.
כשאני מבינה שאני בוהה בו יותר מהמקובל, אני מנסה להסיט את המבט. "ביי," אני משיבה בביישנות.
הוא הולך לדרכו, ואני ממשיכה להסתכל על גבו גם אחרי שהוא מתרחק. אני לא מאמינה שדיברנו, שקבענו להיום בערב. הפרפרים בבטן שלי מתעופפים. אני חייבת להיכנס למים להירגע.