חג המכשפה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חג המכשפה
מכר
מאות
עותקים
חג המכשפה
מכר
מאות
עותקים

חג המכשפה

3.4 כוכבים (22 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: יוני 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 20 דק'

עינת בדי

עינת בדי, ילידת 1976, מתגוררת בוורונה שבאיטליה, ובתל אביב. ספרה הראשון, ״חג המכשפה״, ראה אור ב-2021 בהוצאת כתר.

ראיון "ראש בראש"

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

בירח הדבש אמרה תמנע  שהיא לא רוצה לחזור משם לעולם. בעלה קרע את כרטיסי הטיסה לארץ והם נשארו באיטליה. אין להם כסף ולה אין עבודה. תמנע מתחננת לפני המורה של בנה שישאיר אותו בבית הספר למרות שלא שילמו לו, עובדת בעבודות מזדמנות, מודדת את הזמן לפי לוח השנה שחולק חינם, אבל במרבית הימים היא מתבוננת בצמרות העצים שמעבר לחומה. כשאציל איטלקי עובר לגור באחוזה הסמוכה נדמה לרגע שהחיים משתנים. הרי הם כותבים יחד משאלות על פנסי נייר שפורחים לשמיים.

חג המכשפה פועל על קוראיו בעוצמה של אגרוף. עינת בדי מתארת דינמיקה של חיי נישואין ושל חיי נפש, הישרדות כלכלית וניסיונות היחלצות מבוץ טובעני. בכישרון ספרותי ניכר היא בונה דרמה לא־פסיכולוגית שבה הפנים והחוץ מיטשטשים והנפש היא זירת קרב. אפשר לומר שזה סיפור אהבה, אבל באותה מידה זה סיפור לא־אהבה. סיפור על שחרור, על ניצול, על עוני, על חיים חדשים.

זהו ספרה הראשון של עינת בדי, המתגוררת לסירוגין בישראל ובאיטליה.

פרק ראשון


29 ביולי, סנטה מרתא - פטרונית עקרות הבית

המישור הגדול התקשה לנשום. זה היה היום החם ביותר של הקיץ, וכיפת השמיים כהתה והתכסתה בעננים כביריעת פלסטיק. תחת הגפנים רבצו ארנבות והלחיתו, מיוגעות בפרוותן. גם בבית עצמו נעשה חם יותר. עמדתי בחדרו של בני והסתכלתי על לוח השנה שקיבלנו מהכנסייה בסוף דצמבר. לאט פענחתי את הכתוב באיטלקית. לכל יום היה קדוש, והיום היה יומה של מרתא הקדושה, פטרונית עקרות הבית ונותני השירות. פעם אחת הזמינה מרתא את ישו ואת תלמידיו לביתה. אחותה מרים התיישבה לרגליו יחד עם ההמון שהתאסף כדי לשתות בצמא את דבריו, אבל מרתא לא עשתה כמותם, היא לא נחה. היא עבדה והגישה לכולם מים ופירות, וכשהתעייפה קטעה את דבריו של ישו וביקשה ממנו להורות למרים לקום ולעזור לה. לא הבנתי מתשובתו אם כעס עליה או ריחם עליה. הוא אמר לה משהו כמו: מרתא, מרתא, תפסיקי לדאוג לדברים רבים. צריך לדאוג רק לדבר אחד. באותיות קטנות מתחת לפסוק ניתן הסבר עבור מי שכמוני, לא הבין למה מרתא הפכה לקדושה. מרתא שמה לב לדבר שכל האחרים שכחו: ישו עצמו היה אז בעל גוף גשמי שנזקק לטיפול ולטיפוח כדי שיוכל לפנות מענייני הבשר וללמד את הבריות איך להיות טובים. אחרי מותה נשלחה מרתא לגן עדן, לחיות בו את חיי הנצח שלה, ושם זכתה לשבת לרגלי מושיעה, להאזין לו, לאהוב אותו ולהניח לו לאהוב אותה.

מלבד סיפורי הקדושים הם הדפיסו בלוח גם דברים אחרים שחשובים לאנשים, כמו למשל פתגמים ועצות בענייני גינון. שמעתי תריס נטרק, כפי שהתריסים בביתנו נחבטים ונטרקים כשפורצת סערה, אבל מייד התברר לי שקול החבטה נשמע מדלת הכניסה דווקא, שנפתחה בתנופה. פניתי לאחור, ירדתי במהירות במדרגות הצרות ונתקלתי בסהר, שחזר הביתה ומיהר אל חדר השינה שלנו, החדר היחיד שבו הייתה טלוויזיה. בקומה התחתונה, מעבר לדלת הכניסה, ישב המורה איגור. על פניו צימח זקן־תיש לבן ודליל, ואילולא ישב בכיסא גלגלים ודאי היה מתנשא מעליי בגובהו. רגליו, שנחו בעקמומיות בתושבות, היו נעולות בנעליים שחורות שדמו לנעל שאכל צ'רלי צ'פלין ב'בהלה לזהב'. במרוצתו השליך סהר על הרצפה את תיק האוכל שלו. בבקרים הצטרף אל התלמידים שצבעו את הכיתות בבית הספר שבו יתחיל ללמוד בספטמבר. הוא הוזמן להשתתף כדי שיכיר אותם. בסוף היום היה המורה מלווה אותו עד פתח הבית, משוחח איתו לאורך הדרך, מתוודע אליו. בימים האחרונים היה בני ניתז פנימה כשנפתחה הדלת, והמורה רק בירך אותי ב"שלום" ו"להתראות" עוקבים ואז פנה לאחור והמשיך בדרכו. אבל היום שאל, "אני יכול להיכנס?"

"אתה יכול להיכנס," אמרתי כחוזרת אחריו והרמתי את תיק האוכל כדי לאפשר לו להיכנס בנוחות אל תוך הבית. הוא ניסה לקבוע את מקומו ליד שולחן המטבח והשתדל להסיט כיסא לשם כך. התקרבתי כדי לעזור לו, אבל הוא הסתדר בעצמו. התיישבתי מולו. מחדר השינה שמעלינו נשמע קולו של מכשיר הטלוויזיה, חבורת ילדים טסה בחללית הרפתקאות שהדלק שלה היה יצירות מוזיקליות קלאסיות כמו 'ארבע העונות'.

 

בית הספר שבו יתחיל בני ללמוד בשנה הבאה בכיתה השנייה הוא בית ספר פרטי. מלבדו לומדים שם רק ארבעה־עשר תלמידים נוספים. את חלקם היכו בבתי הספר הקודמים שלהם או קראו להם בשמות, למשל, "עוף", "Pollo". "עוף" לא יוכל להשתתף במשחק כדורגל משום שעופות לא משחקים כדורגל. עופות גם אינם מוזמנים לימי הולדת ואינם מטפסים על עצים. אך הם יכולים לשמש דרגש לילדים אחרים שמנסים לטפס וזקוקים להגבהה. בבית הספר של המורה איגור לא נוהגים כך. "זה מקום של שקט וכבוד ואהבה פשוטה," אמר לנו בשיחת הקבלה שנערכה באביב. במכולת שמעתי מישהו אומר שאצל איגור התלמידים הם כמו ברווזים, הם יוצאים מן המים יבשים. מאז שהחל להשתתף בצביעת הכיתות אמר בני שהוא מתכוון להיות מורה כשיגדל.

 

המורה הביט סביבו ומבטו התעכב על שתי התמונות שהוצמדו למקרר. בתמונה אחת נראתה אם בעלי, שמתה זמן מה לאחר שעברנו לאיטליה. אחריה התווספה לחזית המקרר גם תמונתו של האב המת. שניהם נראו עצובים ומיואשים בתמונותיהם, כאילו מעולם לא זכו בנכדים שאליהם השתוקקו. מוטב היה להשתמש בתמונה אחת משותפת של שניהם, אבל לא הייתה ברשותנו תמונה כזו. את התמונות קיבלנו עם הטאבלט ששלחו כמתנת יום הולדת לסהר. מישהו המליץ להם לעשות זאת, אמר להם שכך יוכלו לראות את הנכד ולדבר איתו בסקייפ. יכולתי לשער כמה כעסה אחותו של בעלי על המתנה היקרה.

"תראי," אמר המורה. הוא הוציא מכיסו שלוש המחאות והושיט לי אותן, "הבנק החזיר את הצ'קים שלכם."

רועי, בעלי, עובד ב'רשות הכבישים הלאומית' ולפני כן היה הייטקיסט. אני לא עובדת, אבל אני זו שכתבה את ההמחאות מייד עם תום שיחת הקבלה. המורה איגור השאיל לי עט מכוס העטים שבמשרד שלו. מילאתי במקום הנכון מספר בן שלוש ספרות בעוד הוא ורועי מביטים בי. כעת הבטתי אני בספרות, שלוש ארבע ושמונה, ומיקומן השתנה בדמיוני. מחיתי זיעה ממצחי, המורה מתח והרפה את חזית חולצתו, משיב אוויר על חזהו. הרחתי את הריח החמוץ שהדיף גופו והנחתי שאף הוא מרגיש בריח הזיעה שלי. "אני אמצא עבודה," הכרזתי אז במשרדו, ואילו עכשיו אמרתי "עוד לא מצאתי עבודה" והשפלתי את עיניי. הבטתי בנעליים שלו. בסרט גִלגל צ'פלין את השרוך על מזלג כאילו היה אטרייה.

"תלידומיד," אמר המורה לפתע. "שמעת על הכדורים האלו שנתנו לנשים נגד בחילות בהיריון? זה פגע בתינוקות." הוא החווה בידו על גופו השחוח וחייך בעצב.

"אני מצטערת."

"זה כלום, זה בסדר. אני מצטער שאני לא יכול לעשות כלום בנוגע לתשלום."

"בבקשה, אני אמצא משהו, אנחנו נשלם."

"הבעיה היא שאני צריך לקנות את הציוד לשנה הבאה, וכל הורה צריך לשלם בשביל הילד שלו. אני מצטער באמת." הוא הביע את צערו כמנהגם של בני המקום, שתמיד הדגישו את צערם כשהציגו עמדה בלתי מתפשרת.

על המדף שליד המקרר עמדו כמה חיות, פיל וחזיר ופרה. סהר פיסל אותן מעיסת נייר בשיעור אמנות. פסל החזיר התברר כאמנות שימושית, מפני ששימש גם כקופת חיסכון. בתוכו נצברו המטבעות שאסף במהלך השנה, והוא התכוון לקנות בהם חרב ושריון מעץ שראה בחנות צעצועים. כשהרמתי את החזיר שאל אותי המורה כמעט בבהלה, "מה את עושה?"

"אלה כל החסכונות שלנו," השבתי.

"רגע, אל תהרסי אותו."

"אוי, אבל כבר הרסתי אותו." הראיתי למורה את הפתח שיועד לתחיבת המטבעות, שכבר קרעתי והרחבתי אותו באצבעותיי. הוא שקל את דבריי בכובד ראש ואז הושיט לעברי את שתי כפות ידיו הקעורות, ואני שפכתי לתוכן את המטבעות.

"אוקיי, אני אשתמש בזה לקניית אספקה לערכת העזרה הראשונה. אנחנו צורכים כמויות גדולות של פלסטרים." הוא הביט סביב בידיים מלאות ואז הרכין את סנטרו אל שיפולי בטנו וביקש, "את יכולה לפתוח לי את הריצ'רץ' של הפאוץ'?" עשיתי כבקשתו והוא רוקן את המטבעות לשם וסגר את הרוכסן. אחר כך נאנח, "מדונה, איזה חום, אני יכול לקבל כוס מים?"

בניסיוני להגיע אל הברז כשלתי על אחד מגלגלי הכיסא. "לא קרה לי כלום," הכרזתי.

כשהגשתי לו את הכוס הוא הודה לי ואמר, "פעם הייתה לי עבודת קיץ כקופאי בגלידרייה. הטיפים של התיירים שילשו את המשכורת שלי, זה מה שהיה כל כך מוצלח. תשמעי רגע," הוא קטע את דבריו, "תשלמו בתחילת השנה."

"אני לא אוהבת גלידה. זה טוב לגלידרייה, אם אני לא אוהבת גלידה?"

הוא חייך. נראה שהתלבט אם לומר משהו על טעמה של הגלידה, אבל בסופו של דבר רק הושיט לי את כוס המים שהתרוקנה, אוחז אותה בשפתה בין האצבע והאגודל, ואמר, "אני צריך לזוז, יש לי איזו התחייבות."

גם אני חייכתי והנחתי את הכוס בכיור. כשהפנה את הכיסא שלו כדי לצאת מן הבית, ליוויתי אותו אל הדלת ואחרי שיצא הבטתי בו חותר בים הלבן והמשונן של אבני החצץ שכיסו את החצר.

 

חצר הבית מקסימה יותר מהבית. צורתה מלבנית והיא משמשת לחניה לדיירי הבתים המקיפים אותה. צלע אחת של מלבן החצר תחומה בכנסייה עתיקה ונטושה, שחלונותיה מנופצים והפעמון שבמגדל הפעמון שלה שבור. לכאורה מראה החלונות הפרוצים עשוי היה להשרות אווירה מרושלת, אך למעשה הוא מדגיש את הסדר והניקיון השוררים בחצר. את קיני הציפורים הריקים, קורי העכביש והרהיטים השבורים אפשר לראות רק אם מציצים פנימה, מבעד לחלונות השבורים. הצלע הקצרה של החצר סגורה בשער חשמלי בעל שתי כנפות. כל דייר מחזיק שלט רחוק במכוניתו שמאפשר לו לפתוח את השער כרצונו, לכן בשעות היום נשמע לעיתים קרובות קול הצירים החורקים. פשפָּש שמשמש מעבר להולכי רגל פתוח בכנף השמאלית. גיבוב מבנים המסודרים בצורת האות ר' משלימים את המלבן. חלקם מצופים בבטון ללא טיח וחלקם מטולאים בתריסים לא תואמים, עשויים מלוחות עץ פשוטים הצבועים בירוק דהוי או בחום. המבנים שימשו בעבר בתור אסמים ואורוות, וכעת הם מחולקים לדירות בגדלים שונים. דירתנו נמצאת שם, היא צרה וארוכה כמנהרה ונקבעו בה חלונות רק מלפנים ומאחור. היא בעלת שתי קומות. בקומה העליונה הגג משופע והחלונות שדומים לחרכים מאוזנים כמעט נוגעים ברצפה, רק סהר בן השבע יכול לעמוד שם בקומה זקופה. חלונות המטבח שלנו צופים אל הכנסייה. ומאחור, מבעד לדלת זכוכית שקופה המשמשת גם כחלון, נראה כביש צר ומעֵבר לו חומה גבוהה שעשויה מלבנים אדומות ועליהן כתמי נזילות בדוגמאות מעניינות. אפשר להביט בזה שעות וללמוד את החומה בעל פה. צמרות של עצים מציצות מעברה השני וככל שאני מביטה בהן אינני יכולה להעלות על דעתי באיזה גן העצים הללו צומחים.

העוברים ושבים המהלכים על המדרכה הצרה שלצד הכביש קרובים אל דלת הזכוכית כפי שעוברי אורח קרובים אל חזיתה של חנות. לעיתים אני יושבת שם ימים שלמים. אנשים עוברים מול הדלת השקופה, ביניהם ספורטאים, רצים ורוכבי אופניים, וגם אנשים הממהרים לדרכם. לא פעם אני רואה גם חבורה של אימהות הצועדות עם עוגת יום הולדת. כמעט בכל שבוע אני רואה את שלושתן צועדות עם עוגת יום הולדת. אני מנסה לחשב לכמה ימי הולדת הן מוזמנות ונכשלת. לעיתים קרובות אנשים מציצים מבעד לדלת החלון הגדולה. הם לא מתכוונים לחטט, העין נמשכת אל החלון שמעבר לו יושבת אני. מבטם משתהה לרגע ומוסט, ואני מחייכת, שלא ירגישו לא בנוח. אולי יכולתי לפתוח חנות בסלון. להציג בחלון צנצנות מלאות בריבה שהייתי רוקחת בעצמי, או סלים ובהם עשבי בר שאפשר לאסוף בגבעות. ירקנים ופנסיונרים עושים את זה. הייתי לומדת מהם להבדיל בין סוגי העשבים. אבל אסור לפתוח חנות בבית מגורים. במוקדם או במאוחר היו מופיעים אנשי משטרת הפיננסים במכונית אפורה, במדים בצבע אבק, ומגישים לי קנסות.

באותו ערב, כשרועי חזר מהעבודה, ישבנו בסלון והבטנו בדלת הזכוכית כצופים בסרט. משאית מובילים חסמה את הרחוב הצר שהפריד בין הבית שלנו לחומה. גבר הופיע מעבר לפינה והחל מניע את זרועותיו באוויר כדוחף את המשאית לאחור. הצפצוף המונוטוני של הנסיגה מילא את האוויר. בהיתי במתרחש ולא יכולתי לזוז, כאילו הצלילים שיתקו אותי. רועי קם ופתח את הדלת. הוא יצא אל הרחוב וניגש אל הגבר, הם החליפו כמה מילים ולחצו ידיים. אחר כך התמקמו משני צידי המשאית וכיוונו אותה ביחד כדי לחלץ אותה מן הקטע הצר שדרכו התקשתה לעבור.

"ראית שהשיער שלו צבוע?" שאל רועי כשחזר פנימה. הבחור עוד עמד מצידו השני של הכביש ונופף אלינו לשלום. "הוא ירש את הווילה," הוסיף ואמר.

"איזו וילה?" שאלתי.

"איזו? זאת שכאן, מעבר לחומה. הוא בדיוק עבר לגור שם. אמר שקוראים לו בּיסָארי."

"כמו השם של הרחוב שלנו?"

"כן, זה שם המשפחה שלו. אנשים ממשפחות חשובות מציגים את עצמם בשם המשפחה. זאת משפחת אצולה שפעם כל האדמות באזור היו בבעלותה."

"מה, הם עוד חיים?"

"הצאצאים? למה לא? בהחלט כן. אני מניח שמבחינתו אנחנו האריסים שלו, כנראה הוא חושב שאנחנו באמת גרים באסם, עם הקש וחיות המשק. הוא שאל אותי אם אני הגנן."

"הצ'קים שלנו חזרו," אמרתי בתגובה, וסיפרתי לו מה אמר המורה. שתקנו עד שאמרתי, "אפשר להחזיר אותו לבית ספר רגיל," ורועי השיב, "תמנע, זה לא רעיון טוב."

כשירד הלילה פרצה סופת קיץ. רעמים החרידו את השמיים, ברקים האירו אותם לרגעים ארוכים, גשם זלעפות ניתך על הגג למשך שעה או יותר. למחרת דיווחו בטלוויזיה על עדר כבשים שנפגע מברק, מחצית מהכבשים נשרפו למוות. הן רעו על צלע הר גבוה במיוחד. הרועה התראיין בעיניים חלולות, מוקף בכבשים שנותרו. החום הכבד הורגש שוב כבר מהבוקר. בעלי אמר שחם לו ושהוא הולך למות. מאז בכל ערב דיברנו על התשלום לבית הספר ובכל פעם אחד מאיתנו אמר שאפשר להחזיר אותו ללמוד בבית ספר רגיל והשני השיב שזה לא רעיון טוב.

עינת בדי

עינת בדי, ילידת 1976, מתגוררת בוורונה שבאיטליה, ובתל אביב. ספרה הראשון, ״חג המכשפה״, ראה אור ב-2021 בהוצאת כתר.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

זה כל הקסם רן בן-נון ביקורת העורך 22/07/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
מתחת לשמיים של שומקום שרי שביט מעלה 01/12/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
ספר ביכורים חריג ונועז עמרי הרצוג הארץ 09/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: יוני 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 20 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

סקירות וביקורות

זה כל הקסם רן בן-נון ביקורת העורך 22/07/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
מתחת לשמיים של שומקום שרי שביט מעלה 01/12/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
ספר ביכורים חריג ונועז עמרי הרצוג הארץ 09/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
חג המכשפה עינת בדי


29 ביולי, סנטה מרתא - פטרונית עקרות הבית

המישור הגדול התקשה לנשום. זה היה היום החם ביותר של הקיץ, וכיפת השמיים כהתה והתכסתה בעננים כביריעת פלסטיק. תחת הגפנים רבצו ארנבות והלחיתו, מיוגעות בפרוותן. גם בבית עצמו נעשה חם יותר. עמדתי בחדרו של בני והסתכלתי על לוח השנה שקיבלנו מהכנסייה בסוף דצמבר. לאט פענחתי את הכתוב באיטלקית. לכל יום היה קדוש, והיום היה יומה של מרתא הקדושה, פטרונית עקרות הבית ונותני השירות. פעם אחת הזמינה מרתא את ישו ואת תלמידיו לביתה. אחותה מרים התיישבה לרגליו יחד עם ההמון שהתאסף כדי לשתות בצמא את דבריו, אבל מרתא לא עשתה כמותם, היא לא נחה. היא עבדה והגישה לכולם מים ופירות, וכשהתעייפה קטעה את דבריו של ישו וביקשה ממנו להורות למרים לקום ולעזור לה. לא הבנתי מתשובתו אם כעס עליה או ריחם עליה. הוא אמר לה משהו כמו: מרתא, מרתא, תפסיקי לדאוג לדברים רבים. צריך לדאוג רק לדבר אחד. באותיות קטנות מתחת לפסוק ניתן הסבר עבור מי שכמוני, לא הבין למה מרתא הפכה לקדושה. מרתא שמה לב לדבר שכל האחרים שכחו: ישו עצמו היה אז בעל גוף גשמי שנזקק לטיפול ולטיפוח כדי שיוכל לפנות מענייני הבשר וללמד את הבריות איך להיות טובים. אחרי מותה נשלחה מרתא לגן עדן, לחיות בו את חיי הנצח שלה, ושם זכתה לשבת לרגלי מושיעה, להאזין לו, לאהוב אותו ולהניח לו לאהוב אותה.

מלבד סיפורי הקדושים הם הדפיסו בלוח גם דברים אחרים שחשובים לאנשים, כמו למשל פתגמים ועצות בענייני גינון. שמעתי תריס נטרק, כפי שהתריסים בביתנו נחבטים ונטרקים כשפורצת סערה, אבל מייד התברר לי שקול החבטה נשמע מדלת הכניסה דווקא, שנפתחה בתנופה. פניתי לאחור, ירדתי במהירות במדרגות הצרות ונתקלתי בסהר, שחזר הביתה ומיהר אל חדר השינה שלנו, החדר היחיד שבו הייתה טלוויזיה. בקומה התחתונה, מעבר לדלת הכניסה, ישב המורה איגור. על פניו צימח זקן־תיש לבן ודליל, ואילולא ישב בכיסא גלגלים ודאי היה מתנשא מעליי בגובהו. רגליו, שנחו בעקמומיות בתושבות, היו נעולות בנעליים שחורות שדמו לנעל שאכל צ'רלי צ'פלין ב'בהלה לזהב'. במרוצתו השליך סהר על הרצפה את תיק האוכל שלו. בבקרים הצטרף אל התלמידים שצבעו את הכיתות בבית הספר שבו יתחיל ללמוד בספטמבר. הוא הוזמן להשתתף כדי שיכיר אותם. בסוף היום היה המורה מלווה אותו עד פתח הבית, משוחח איתו לאורך הדרך, מתוודע אליו. בימים האחרונים היה בני ניתז פנימה כשנפתחה הדלת, והמורה רק בירך אותי ב"שלום" ו"להתראות" עוקבים ואז פנה לאחור והמשיך בדרכו. אבל היום שאל, "אני יכול להיכנס?"

"אתה יכול להיכנס," אמרתי כחוזרת אחריו והרמתי את תיק האוכל כדי לאפשר לו להיכנס בנוחות אל תוך הבית. הוא ניסה לקבוע את מקומו ליד שולחן המטבח והשתדל להסיט כיסא לשם כך. התקרבתי כדי לעזור לו, אבל הוא הסתדר בעצמו. התיישבתי מולו. מחדר השינה שמעלינו נשמע קולו של מכשיר הטלוויזיה, חבורת ילדים טסה בחללית הרפתקאות שהדלק שלה היה יצירות מוזיקליות קלאסיות כמו 'ארבע העונות'.

 

בית הספר שבו יתחיל בני ללמוד בשנה הבאה בכיתה השנייה הוא בית ספר פרטי. מלבדו לומדים שם רק ארבעה־עשר תלמידים נוספים. את חלקם היכו בבתי הספר הקודמים שלהם או קראו להם בשמות, למשל, "עוף", "Pollo". "עוף" לא יוכל להשתתף במשחק כדורגל משום שעופות לא משחקים כדורגל. עופות גם אינם מוזמנים לימי הולדת ואינם מטפסים על עצים. אך הם יכולים לשמש דרגש לילדים אחרים שמנסים לטפס וזקוקים להגבהה. בבית הספר של המורה איגור לא נוהגים כך. "זה מקום של שקט וכבוד ואהבה פשוטה," אמר לנו בשיחת הקבלה שנערכה באביב. במכולת שמעתי מישהו אומר שאצל איגור התלמידים הם כמו ברווזים, הם יוצאים מן המים יבשים. מאז שהחל להשתתף בצביעת הכיתות אמר בני שהוא מתכוון להיות מורה כשיגדל.

 

המורה הביט סביבו ומבטו התעכב על שתי התמונות שהוצמדו למקרר. בתמונה אחת נראתה אם בעלי, שמתה זמן מה לאחר שעברנו לאיטליה. אחריה התווספה לחזית המקרר גם תמונתו של האב המת. שניהם נראו עצובים ומיואשים בתמונותיהם, כאילו מעולם לא זכו בנכדים שאליהם השתוקקו. מוטב היה להשתמש בתמונה אחת משותפת של שניהם, אבל לא הייתה ברשותנו תמונה כזו. את התמונות קיבלנו עם הטאבלט ששלחו כמתנת יום הולדת לסהר. מישהו המליץ להם לעשות זאת, אמר להם שכך יוכלו לראות את הנכד ולדבר איתו בסקייפ. יכולתי לשער כמה כעסה אחותו של בעלי על המתנה היקרה.

"תראי," אמר המורה. הוא הוציא מכיסו שלוש המחאות והושיט לי אותן, "הבנק החזיר את הצ'קים שלכם."

רועי, בעלי, עובד ב'רשות הכבישים הלאומית' ולפני כן היה הייטקיסט. אני לא עובדת, אבל אני זו שכתבה את ההמחאות מייד עם תום שיחת הקבלה. המורה איגור השאיל לי עט מכוס העטים שבמשרד שלו. מילאתי במקום הנכון מספר בן שלוש ספרות בעוד הוא ורועי מביטים בי. כעת הבטתי אני בספרות, שלוש ארבע ושמונה, ומיקומן השתנה בדמיוני. מחיתי זיעה ממצחי, המורה מתח והרפה את חזית חולצתו, משיב אוויר על חזהו. הרחתי את הריח החמוץ שהדיף גופו והנחתי שאף הוא מרגיש בריח הזיעה שלי. "אני אמצא עבודה," הכרזתי אז במשרדו, ואילו עכשיו אמרתי "עוד לא מצאתי עבודה" והשפלתי את עיניי. הבטתי בנעליים שלו. בסרט גִלגל צ'פלין את השרוך על מזלג כאילו היה אטרייה.

"תלידומיד," אמר המורה לפתע. "שמעת על הכדורים האלו שנתנו לנשים נגד בחילות בהיריון? זה פגע בתינוקות." הוא החווה בידו על גופו השחוח וחייך בעצב.

"אני מצטערת."

"זה כלום, זה בסדר. אני מצטער שאני לא יכול לעשות כלום בנוגע לתשלום."

"בבקשה, אני אמצא משהו, אנחנו נשלם."

"הבעיה היא שאני צריך לקנות את הציוד לשנה הבאה, וכל הורה צריך לשלם בשביל הילד שלו. אני מצטער באמת." הוא הביע את צערו כמנהגם של בני המקום, שתמיד הדגישו את צערם כשהציגו עמדה בלתי מתפשרת.

על המדף שליד המקרר עמדו כמה חיות, פיל וחזיר ופרה. סהר פיסל אותן מעיסת נייר בשיעור אמנות. פסל החזיר התברר כאמנות שימושית, מפני ששימש גם כקופת חיסכון. בתוכו נצברו המטבעות שאסף במהלך השנה, והוא התכוון לקנות בהם חרב ושריון מעץ שראה בחנות צעצועים. כשהרמתי את החזיר שאל אותי המורה כמעט בבהלה, "מה את עושה?"

"אלה כל החסכונות שלנו," השבתי.

"רגע, אל תהרסי אותו."

"אוי, אבל כבר הרסתי אותו." הראיתי למורה את הפתח שיועד לתחיבת המטבעות, שכבר קרעתי והרחבתי אותו באצבעותיי. הוא שקל את דבריי בכובד ראש ואז הושיט לעברי את שתי כפות ידיו הקעורות, ואני שפכתי לתוכן את המטבעות.

"אוקיי, אני אשתמש בזה לקניית אספקה לערכת העזרה הראשונה. אנחנו צורכים כמויות גדולות של פלסטרים." הוא הביט סביב בידיים מלאות ואז הרכין את סנטרו אל שיפולי בטנו וביקש, "את יכולה לפתוח לי את הריצ'רץ' של הפאוץ'?" עשיתי כבקשתו והוא רוקן את המטבעות לשם וסגר את הרוכסן. אחר כך נאנח, "מדונה, איזה חום, אני יכול לקבל כוס מים?"

בניסיוני להגיע אל הברז כשלתי על אחד מגלגלי הכיסא. "לא קרה לי כלום," הכרזתי.

כשהגשתי לו את הכוס הוא הודה לי ואמר, "פעם הייתה לי עבודת קיץ כקופאי בגלידרייה. הטיפים של התיירים שילשו את המשכורת שלי, זה מה שהיה כל כך מוצלח. תשמעי רגע," הוא קטע את דבריו, "תשלמו בתחילת השנה."

"אני לא אוהבת גלידה. זה טוב לגלידרייה, אם אני לא אוהבת גלידה?"

הוא חייך. נראה שהתלבט אם לומר משהו על טעמה של הגלידה, אבל בסופו של דבר רק הושיט לי את כוס המים שהתרוקנה, אוחז אותה בשפתה בין האצבע והאגודל, ואמר, "אני צריך לזוז, יש לי איזו התחייבות."

גם אני חייכתי והנחתי את הכוס בכיור. כשהפנה את הכיסא שלו כדי לצאת מן הבית, ליוויתי אותו אל הדלת ואחרי שיצא הבטתי בו חותר בים הלבן והמשונן של אבני החצץ שכיסו את החצר.

 

חצר הבית מקסימה יותר מהבית. צורתה מלבנית והיא משמשת לחניה לדיירי הבתים המקיפים אותה. צלע אחת של מלבן החצר תחומה בכנסייה עתיקה ונטושה, שחלונותיה מנופצים והפעמון שבמגדל הפעמון שלה שבור. לכאורה מראה החלונות הפרוצים עשוי היה להשרות אווירה מרושלת, אך למעשה הוא מדגיש את הסדר והניקיון השוררים בחצר. את קיני הציפורים הריקים, קורי העכביש והרהיטים השבורים אפשר לראות רק אם מציצים פנימה, מבעד לחלונות השבורים. הצלע הקצרה של החצר סגורה בשער חשמלי בעל שתי כנפות. כל דייר מחזיק שלט רחוק במכוניתו שמאפשר לו לפתוח את השער כרצונו, לכן בשעות היום נשמע לעיתים קרובות קול הצירים החורקים. פשפָּש שמשמש מעבר להולכי רגל פתוח בכנף השמאלית. גיבוב מבנים המסודרים בצורת האות ר' משלימים את המלבן. חלקם מצופים בבטון ללא טיח וחלקם מטולאים בתריסים לא תואמים, עשויים מלוחות עץ פשוטים הצבועים בירוק דהוי או בחום. המבנים שימשו בעבר בתור אסמים ואורוות, וכעת הם מחולקים לדירות בגדלים שונים. דירתנו נמצאת שם, היא צרה וארוכה כמנהרה ונקבעו בה חלונות רק מלפנים ומאחור. היא בעלת שתי קומות. בקומה העליונה הגג משופע והחלונות שדומים לחרכים מאוזנים כמעט נוגעים ברצפה, רק סהר בן השבע יכול לעמוד שם בקומה זקופה. חלונות המטבח שלנו צופים אל הכנסייה. ומאחור, מבעד לדלת זכוכית שקופה המשמשת גם כחלון, נראה כביש צר ומעֵבר לו חומה גבוהה שעשויה מלבנים אדומות ועליהן כתמי נזילות בדוגמאות מעניינות. אפשר להביט בזה שעות וללמוד את החומה בעל פה. צמרות של עצים מציצות מעברה השני וככל שאני מביטה בהן אינני יכולה להעלות על דעתי באיזה גן העצים הללו צומחים.

העוברים ושבים המהלכים על המדרכה הצרה שלצד הכביש קרובים אל דלת הזכוכית כפי שעוברי אורח קרובים אל חזיתה של חנות. לעיתים אני יושבת שם ימים שלמים. אנשים עוברים מול הדלת השקופה, ביניהם ספורטאים, רצים ורוכבי אופניים, וגם אנשים הממהרים לדרכם. לא פעם אני רואה גם חבורה של אימהות הצועדות עם עוגת יום הולדת. כמעט בכל שבוע אני רואה את שלושתן צועדות עם עוגת יום הולדת. אני מנסה לחשב לכמה ימי הולדת הן מוזמנות ונכשלת. לעיתים קרובות אנשים מציצים מבעד לדלת החלון הגדולה. הם לא מתכוונים לחטט, העין נמשכת אל החלון שמעבר לו יושבת אני. מבטם משתהה לרגע ומוסט, ואני מחייכת, שלא ירגישו לא בנוח. אולי יכולתי לפתוח חנות בסלון. להציג בחלון צנצנות מלאות בריבה שהייתי רוקחת בעצמי, או סלים ובהם עשבי בר שאפשר לאסוף בגבעות. ירקנים ופנסיונרים עושים את זה. הייתי לומדת מהם להבדיל בין סוגי העשבים. אבל אסור לפתוח חנות בבית מגורים. במוקדם או במאוחר היו מופיעים אנשי משטרת הפיננסים במכונית אפורה, במדים בצבע אבק, ומגישים לי קנסות.

באותו ערב, כשרועי חזר מהעבודה, ישבנו בסלון והבטנו בדלת הזכוכית כצופים בסרט. משאית מובילים חסמה את הרחוב הצר שהפריד בין הבית שלנו לחומה. גבר הופיע מעבר לפינה והחל מניע את זרועותיו באוויר כדוחף את המשאית לאחור. הצפצוף המונוטוני של הנסיגה מילא את האוויר. בהיתי במתרחש ולא יכולתי לזוז, כאילו הצלילים שיתקו אותי. רועי קם ופתח את הדלת. הוא יצא אל הרחוב וניגש אל הגבר, הם החליפו כמה מילים ולחצו ידיים. אחר כך התמקמו משני צידי המשאית וכיוונו אותה ביחד כדי לחלץ אותה מן הקטע הצר שדרכו התקשתה לעבור.

"ראית שהשיער שלו צבוע?" שאל רועי כשחזר פנימה. הבחור עוד עמד מצידו השני של הכביש ונופף אלינו לשלום. "הוא ירש את הווילה," הוסיף ואמר.

"איזו וילה?" שאלתי.

"איזו? זאת שכאן, מעבר לחומה. הוא בדיוק עבר לגור שם. אמר שקוראים לו בּיסָארי."

"כמו השם של הרחוב שלנו?"

"כן, זה שם המשפחה שלו. אנשים ממשפחות חשובות מציגים את עצמם בשם המשפחה. זאת משפחת אצולה שפעם כל האדמות באזור היו בבעלותה."

"מה, הם עוד חיים?"

"הצאצאים? למה לא? בהחלט כן. אני מניח שמבחינתו אנחנו האריסים שלו, כנראה הוא חושב שאנחנו באמת גרים באסם, עם הקש וחיות המשק. הוא שאל אותי אם אני הגנן."

"הצ'קים שלנו חזרו," אמרתי בתגובה, וסיפרתי לו מה אמר המורה. שתקנו עד שאמרתי, "אפשר להחזיר אותו לבית ספר רגיל," ורועי השיב, "תמנע, זה לא רעיון טוב."

כשירד הלילה פרצה סופת קיץ. רעמים החרידו את השמיים, ברקים האירו אותם לרגעים ארוכים, גשם זלעפות ניתך על הגג למשך שעה או יותר. למחרת דיווחו בטלוויזיה על עדר כבשים שנפגע מברק, מחצית מהכבשים נשרפו למוות. הן רעו על צלע הר גבוה במיוחד. הרועה התראיין בעיניים חלולות, מוקף בכבשים שנותרו. החום הכבד הורגש שוב כבר מהבוקר. בעלי אמר שחם לו ושהוא הולך למות. מאז בכל ערב דיברנו על התשלום לבית הספר ובכל פעם אחד מאיתנו אמר שאפשר להחזיר אותו ללמוד בבית ספר רגיל והשני השיב שזה לא רעיון טוב.