נאום אהבה נגד גבר יושב

לפני הצלצול השלישי, כשהמסך עדיין מורד והאורות באולם דולקים, נשמע מירכתי הבמה קול ריסוק של צלחות המתנפצות על הרצפה. זה לא הרס כאוטי, אלא דווקא שיטתי, ובמידת מה עליז, אבל אין ספק שהמניע הוא זעם שאין לו תקנה.
בתום ההרס המסך עולה על במה חשוכה.
לילה. גרסיאלה מציתה גפרור בחשכה כדי להדליק סיגריה, ופעולתה נותנת את האות להארה איטית של הבמה: זה חדר שינה של עשירים, מרוהט ברהיטים מודרניים מעטים, בטעם טוב. יש בו מתלה בגדים עתיק שיישאר על הבמה לאורך כל המחזה, ותלויים עליו כמה מהבגדים שגרסיאלה תלבש במהלך המונולוג שלה.
התפאורה הבסיסית היא חלל פשוט, שאפשר לערוך בו שינויי מקום וזמן לפי מצבי רוחה של הדמות היחידה. היא תבצע את השינויים הדרושים בעצמה, תוך כדי דיבור. במקרים אחדים יעלה לבמה באפלולית משרת דומם, כדי לערוך כמה מהשינויים.
בקצה הימני של הבמה, בכורסה אנגלית, בחליפה כהה, פניו מוסתרות מאחורי העיתון שהוא מעמיד פנים שהוא קורא, יושב הבעל הדומם. זוהי בובה.
בסצנות השונות יהיו אגרטלים וקנקני מים, וגם קופסאות גפרורים וחפיסות סיגריות או תיבות סיגריות. גבריאלה תשתה כרצונה. היא תצית את הסיגריות מתוך דחף בלתי נשלט, ותכבה אותן כמעט מייד במאפרות הסמוכות. יותר משזה הרגל, זהו טיק שהבמאי יכוון לפי המוסכמות הדרמטיות.
המחזה מתרחש בקאריביים, בעיר שיש בה שלושים וחמש מעלות בצל ותשעים אחוזי לחות, ב-3 באוגוסט 1978 לפנות בוקר, אחרי שגבריאלה ובעלה חוזרים מארוחת ערב לא רשמית. היא לובשת שמלה פשוטה, אופיינית לאזורים חמים, ועונדת תכשיטים יום־יומיים. החיוורון וסערת הנפש ניכרים בה למרות האיפור הכבד, אבל היא שומרת על שליטה מיומנת של מי שנמצאת כבר מעבר לייאוש.
 
גרסיאלה:
אין בעולם גיהינום גדול יותר מנישואים מאושרים!
 
משליכה את תיק היד שלה על אחת הכורסאות, מרימה מהרצפה את עיתון הערב, מדפדפת בו במהירות וזורקת אותו ליד התיק. מסירה את התכשיטים ומניחה אותם על שולחן הקפה.
 
רק אלוהים גבר יכול לתת לי תגלית כזו במתנה לכבוד חתונת הכסף שלנו. ואני עוד צריכה להודות לו על זה שהוא נתן לי כל מה שצריך כדי ליהנות מהטיפשות שלי, יום אחר יום, במשך עשרים וחמש שנים מזעזעות. הכול, אפילו בן דון ז'ואן, עצלן ובן זונה בדיוק כמו אבא שלו.
 
מתיישבת לעשן, חולצת נעליים ושוקעת במחשבות עמוקות, ואז, בזמזום חדגוני ומתוח של צרעה צורמנית, מחדשת את שרשרת התוכחות הבלתי נגמרת:
 
מה חשבת, שנבטל ברגע האחרון את המסיבה המדוברת של השנה, כדי שאני אצא המנוולת בסיפור ואתה תרחץ במי ורדים? חה־חה. הקורבן הנצחי! אבל בינתיים אתה לא מוכן לענות לי, לא מוכן לדבר איתי על הבעיות כמו אנשים מתורבתים, לא מוכן להסתכל לי בעיניים.
 
הפסקה ארוכה.
 
בסדר. גם שתיקה היא תשובה. מצידי תישאר ככה לנצח נצחים, כי אותי אתה דווקא הולך לשמוע ועוד איך.
 
מוחצת את הסיגריה במאפרה בלי רחמים, ומתחילה להתפשט לאט־לאט, בלי לקטוע את המונולוג.
כיוון שהשמלה מכופתרת מאחור בטור ארוך של כפתורים, גרסיאלה תבצע שורה שלמה של ניסיונות כמעט אקרובטיים לפתוח אותם בלי לבקש עזרה מבעלה. אבל בסופו של דבר תיכנע, תאחז בכל הכוח בשני צידי השמלה בעורף, ותתלוש במשיכה נמרצת את כל טור הכפתורים. אחר כך תפשוט את הגרביים, ותישאר יחפה ובלי שמלה, בקומבינזון משי בלבד.
 
כל המי ומי במדינה הזאת יהיו כאן הערב. כלומר, כולם חוץ מהעניים. בדיוק כמו שהכרזת בעצמך לפני עשרים וחמש שנה, כשנשבעת שתקדיש כל דקה מחייך כדי לחגוג את חתונת הכסף של הנישואים המאושרים בעולם.
אז יופי: הנה אנחנו. אם לא היית מעמיד פנים שאתה מתעניין כל כך בעיתון מאתמול במקום לקרוא את זה של הערב, היית יכול לחשב את הררי הכסף שתשלם על שיגיונות הנבואה שלך.
 
שבה ומתיישבת לקרוא את עיתון הערב ליד המנורה.
 
יותר מאלף מוזמנים מהארץ ומחוץ לארץ, ארבע מאות קילוגרמים של קוויאר, שישים שוורים פאר היצירה שיובאו מיפן, כל התוצרת הלאומית של תרנגולי הודו, וכמות אלכוהול שהייתה יכולה לפתור את המחסור בַּשיכונים. (מבינה שהמידע לא אמין, ונעצרת.) זו ידיעה מפוקפקת, אבל לא מוגזמת מדי. (ממשיכה לקרוא בדילוגים): התיירים מוחים כי במלונות יש מקום רק למי שמציגים את ההזמנה שלנו. הוורדים האדומים, שאזלו מהשוק לפני שלושה ימים, שבו והופיעו הבוקר במחיר גבוה פי עשרה. הרשויות מזהירות את האוכלוסייה מפני עבריינים זוטרים, פוליטיקאים ופקידים, שמגיעים לעיר מאז יום שני, בעקבות שמועה כוזבת על חגיגות ציבוריות. יותר משבעים איש עוכבו לחקירה.
 
קוראת עוד קצת, ומשליכה את העיתון רחוק:
 
המדינה הזו גמורה!
(בהתרגשות.) שיבואו כולם, אפילו אנשי הספרות שלי, שהסכימו להשפיל את עצמם ולהתלבש כמו פינגווינים רק כדי ללוות אותי בליל התהילה שלי. וגם היא תבוא, כמובן, היא הראשונה מכולם. מה חשבת? שאשפיל את עצמי ולא אזמין אותה? חה־חה! אם היא כיבדה אותנו בנוכחותה בכל כך הרבה אירועים אחרים, עגומים ונפלאים, אני לא רואה סיבה שלא תהיה באירוע שייזכר יותר מכולם: האחרון.
 
פעמונים של כנסייה קרובה מצלצלים בקריאה למיסה וקוטעים את דבריה. היא שותקת כדי להתעשת, אבל לא מצליחה לשלוט ברגש שסוחף אותה.
 
זה קורה, אלוהים: עוד רגע בוקר! יום רביעי שלושה באוגוסט 1978. אם מישהו היה אומר לנו שעשרים וחמש שנים אחרי שהתחתנו עדיין יהיה שלושה באוגוסט!
ביום כמו היום, בשעה הזו, יצאנו מהכנסייה של סן חוּליאַן אֶל אוֹספּיטָלַריוֹ. אתה בחולצה תפורה משקי קמח, בגב עדיין היו מוטבעים עליה אלומת השיבולים והסמל של המפעל, ואני בגלימה של פרח נזירות שהשאילה לי חברה רחבה ממני פי שניים, כדי לטשטש את מצבי. למרות זאת שמעתי מישהו שעבר לידנו אומר: "אם הם היו מחכים עוד קצת, הילד היה יכול להיות הסנדק."
זה היה מוזר מאוד! השחר צבע בסגול את השמיים והמוני ציפורים שחורות קרקרו ועפו במעגלים מעל ראשינו. אמרת, למרות שאתה מכחיש את זה היום, שיוליוס קיסר לא היה מתחתן בשום אופן תחת אות מבשר רעות כזה, אבל אתה כן. והדבר המוזר הוא שהצלחת לבטל אותו. איך לומר? (מבולבלת): הצלחת לגרום לי להיות מאושרת בלי להיות מאושרת: מאושרת בלי אהבה. קשה להבין, אבל לא חשוב: אני מבינה את עצמי.
 
מפנה את ראשה בתנועה כמעט בלתי מורגשת ומביטה בבעלה לראשונה.
 
(באירוניה): לְמה ציפית, שאזנק לזרועותיך כדי להודות לך על מה שעשית בשבילי? שאשלם לך בהכרת תודה נצחית על שכיסית אותי בזהב ובתהילה?
 
מנופפת לעברו באגרוף.
 
תראה!
 
היא מציתה עוד סיגריה כדי להירגע, ובינתיים:
בקדמת הבמה מופיעה אליפסה זוהרת: המראה של שידת האיפור.
גרסיאלה מתיישבת על השרפרף של שידת האיפור כשפניה פונות לקהל וממוסגרות בתוך אליפסת האור. כעבור רגע של הרהור, נאנחת:
 
(בנוסטלגיה): איך ברחו לנו החיים!
 
מותחת את עור הפנים בשתי הידיים ונזכרת בעצב איך נראתה לפני עשרים וחמש שנה. היא מרימה את השדיים: ככה הם היו. היא אומרת לדמות במראה משפט אילם, אבל מבטאת אותו באופן ברור כל כך שאפשר להבין אותו מתנועות השפתיים.
היא מתקרבת למראה כדי לשמוע את התשובה האילמת של הדמות, מביטה בבעלה כדי לוודא שהוא לא שומע אותה, ואומרת למראה עוד משפט ללא קול. היא רוצה לחייך אבל לא מצליחה: עיניה מלאות דמעות.
היא מנסה לייבש את העפעפיים באצבעות, אבל האיפור נמרח על פניה. היא לא יכולה לסבול את זה, ומגיבה בזעם:
 
לעזאזל!
 
מתחילה להסיר את האיפור מול המראה, בהתחלה בכעס על שבכתה, ואחר כך בתהליך איטי ומהורהר. היא ממשיכה לדבר תוך כדי כך, אבל עכשיו לא אל בעלה אלא אל הדמות שבמראה.
 
אילולא הזריחות, היינו צעירים כל החיים. זה נכון: אנחנו מזדקנים בזריחה. השקיעה יכולה להיות מדכאת, אבל היא מכינה אותנו להרפתקה של הלילה (כמו שיגידו אנשי הספרות שלי). הזריחה לא. במסיבות, ברגע שאני מרגישה את הדממה של לפנות בוקר, מתחילה אצלי בגוף מין אי־נחת שלא מרפה. צריך ללכת! מהר, בעיניים עצומות, שלא לראות את הכוכבים האחרונים. כי אם היום תופס אותנו ברחוב בבגדי הערב, הוא מעמיס עלינו מטען של שנים שלא נצליח להיפטר ממנו לעולם. מאותה סיבה אני לא אוהבת להצטלם: את מסתכלת בתמונות שנה אחר כך, וכבר נדמה ששלפו אותן מהתיבה של סבא וסבתא.
 
ממשיכה להסיר את האיפור.
 
הייתי אז בת כמה? בת כמעט שלושים, זה נחשב אז הרבה, יותר מדי. הילדים היו אומרים: זקנה בת שלושים בערך. אז הייתי בת שלושים בפעם הראשונה שנסענו ברכבת לילה מז'נבה לרומא. אכלנו ארוחת ערב לאור נרות, שיחקנו קלפים עם נשואים טריים שלא יכלו לחכות להפסיד וללכת למיטה, והתעוררתי מאושרת בשש, מתה לגלות את קסמי המזרקות של וילה ד'אֶסטֶה. אלא שלרוע המזל הסתכלתי פתאום במראה. איזו זוועה! לפחות חמש שנים יותר. מסכות מלפפונים לא עוזרות, גם לא רטיות שִליה, כלום, זאת לא זִקנה של העור, זה דבר בלתי הפיך שקורה בנשמה. בת זונה!
חבל, כי רכבות הן הדרך האנושית היחידה לטייל. מטוסים הם כמו קסם, אבל הם טסים מהר כל כך שאת מגיעה רק בגוף, ומסתובבת יומיים או שלושה כמו סהרורית עד שהנפש מואילה בטובה להצטרף.
 
נעצרת, מסתכלת על בעלה כאילו שמעה את קולו, ואומרת לו בבוז, מדגישה כל הברה והברה.
 
א־ני־לא־מ־ד־ב־רת־א־לי־ך.
 
ואז שמה לב, כאילו ראתה זאת מבעד לחלון, שהזריחה החלה.
 
איזה יופי: הנה היא! לא מגיעה לקרסוליים של זריחות העניים שלנו, כמובן. אבל גם ככה, אפילו מכאן, היא עדיין שווה חמש שנים מהחיים.
 
(חוזרת לעצמה.) אפילו עם בעל מפוחלץ מאחורי עיתון.
 
ממשיכה להביט בזריחה רגע ארוך, מרותקת, מודעת לכך שהיא מקריבה חמש שנות חיים למען הפלא הזה, בשעה שאור היום שוטף את הבמה. לבסוף נאנחת:
 
(בנוסטלגיה): כמה מאושרים היינו, אלוהים!
(לבעלה): אם ירשיעו אותך על משהו ביום הדין, זה על שהייתה לך אהבה בבית ולא ידעת להכיר בה. הייתי נותנת מאות זריחות כאלה כדי להיות עדיין בבקתה העזובה שלנו בביצה על החוף, לנשום ריח של דג מטוגן כמו שצריך ולשמוע את הצרחות של השחורות שעושות אהבה בצהריים בדלתות פסוקות לרווחה. ישַנו שנינו באותו ערסל והיה מקום לעוד שניים, עם כירת פחמים שהייתה כמעט מיותרת מחוסר שימוש, ושירותים שעם כל גל עלו על גדותיהם בגיהוקים מצחינים.
 
אליפסת האור כבה, והחדר הופך לחדר דל בשכונת עוני בקאריביים, ובו רהיטים מעטים מאוד, כפריים וחבוטים. גרסיאלה עצמה תסדר אותם במקומם תוך כדי דיבור. יש גם ערסל גדול בצבעים עזים שהיא תתלה ברגע המתאים. ברקע יש חלון שפתוח אל ים מסנוור.
יש כמה חבלים לתליית כביסה, אבל תלויות עליהם רק שתי חולצות גבר. הדבר היחיד שאינו משתנה הוא הבעל החבוי מאחורי העיתון.
כשגרסיאלה קמה מהשידה אנחנו רואים שהיא בחודש השישי להריונה. בלי איפור, בקומבינזון, בד קשור לראשה, היא נראית שוב צעירה וענייה כמו בימים הראשונים של האהבה.
 
מתחשק לי לדפוק את הראש בקיר רק מהמחשבה שאמא שלי היא היחידה שלא תהיה כאן הערב. זו שמגיע לה יותר מכולם. ולו רק כי הזהירה אותי מראש שהאושר שבשכחה הוא האושר היחיד שאינו משתלם.
הגורל שלי היה נראה אחרת אילו הייתי יורשת את היכולת שלה לראות את הדברים לפני שהם מתרחשים, כאילו החיים עשויים זכוכית. במיוחד החיים שלך. ידענו שאתה הבן המנודה של משפחת חָרָאיס דֶה לָה וֵרָה, שהתנערת מהתארים של הסבים שלך ושלחת לכל הרוחות את הפאר וההדר של האחוזה הזו ואת כתר הזהב של שמות המשפחה שלך, וזה הספיק בשביל שכולנו נפתח אליך את הלב. רק אמא שלי לא הלכה שולל. מאז שהצבעתי עליך מרחוק בחגיגה של לזארוס הקדוש, עם תלתלי המלאך הזהובים שלך, עוד כמעט לפני שידעתי בוודאות מי אתה בתוך כל בעלי המום, היא הזהירה אותי: "לבחור הזה יש שני פרצופים: אחד שהוא מראה לנו, שגם הוא לא טוב, והשני, שהוא כנראה גרוע עוד יותר."
 
מחזיקה סל של כביסה רטובה ותולה כמה בגדים על החבל.
 
לא היה לי כלום, אבל ויתרתי על הכול בשבילך. (מושכת בכתפיים.) אני מבינה את עצמי. ברור שמעולם לא הערכת את ההקרבה. ברור שלא! אפילו לא הבנת. אתה יודע למה? כי כל החיים לא היית ראוי לגורל שלך. לי, לעומת זאת, אין מי להאשים, אני זאת שהשקיתי את עצמי בשיקוי שרקחתי, בכפית זהב.
מספיק היה שאמא שלי תאמר שאתה לא הגבר של חיי כדי שאאבד את הראש בגללך. אנשים אמרו שטבעי שילדה מסכנה משכונת לאס בּריסאס, אני הענייה של אז, תשתגע ככה; בגיל תשע־עשרה כבר הייתי מפותחת יפה, כמובן, אבל עדיין דיברתי כאילו אני גוררת רגליים (מחקה את עצמה): "אותיליה תולה לבנים, קופים מקלפים פולי קפה, הדג גדל בגדה." ברור שבמובן מסוים הקדמת את האופנה של היום עם השיער עד כאן (מראה על הצוואר שלה) וזקן שנראה תמיד בן שלושה ימים, וסנדלים של עולה רגל עם האצבעות בחוץ. ומקרוביוטי לפני זמנו: בלי אלכוהול, בלי עשן, בלי אוכל שלא צמח בגינה. מאצ'ו, זה כן, כמו כל הגברים וכמעט כל הנשים, ועם כישרון יוצא מן הכלל להראות עד כמה העולם מקולקל. באותם נימוקים ציניים שעכשיו אתה מקדש בהם את הפוליטיקאים המזדיינים שהורסים את המדינה הזאת!
אם התעקשתי עליך מההתחלה, זה היה רק כדי להמרות את פיה של אמא שלי, שעבדה כמו חמור וגמרה לעצמה את הגב, בהתחלה כדי שאעשה בגרות אצל הנזירות בבית הספר של העשירים, ואחר כך כדי שאהיה דוקטור באוניברסיטה, דוקטור במשהו, לא משנה במה. כשאתה הכרת אותי היא עדיין היללה את סגולותיי בשווקים כאילו ילדה אותי למכירה.
 
היא פותחת קרש גיהוץ, מחממת את המגהץ באש, ומתחילה לגהץ את אחת החולצות שהתייבשו על חבל הכביסה.
 
לפני השינה היא הייתה מפשיטה ממני את כל מה שלבשתי כדי שלא אברח להיפגש איתך, הכול, חוץ מהשרשרת עם הבתולה מלוֹס רֵמֶדיוֹס ששמרה עליי מכל רע, (חוץ ממך, מסתבר), השאירה אותי כמו שילדה אותי, לבד ולא מגולחת בשום מקום, כמו שהיה נהוג אז. רק על דבר אחד היא לא חשבה, על מה שאני חשבתי: לילה אחד קפצתי מהחלון למים העומדים של המפרץ, ככה, כמו שאני, ויצאתי לחפש אותך בצלילה. כמה נפלא! בלי שום חזייה עם סוגר מאחור, בלי תחתונית צניעות, בלי תחתוני כותנה עם עיטורים וסלסולים, בלי כלום; כולי מוכנה בשבילך, חדשה כולי, משתכשכת בבוץ המעופש כמו כלבת רחוב.
נהיינו דומים: ההורים שלך נידו אותך, ושלי אותי. אבל שמחנו במה שהיה לנו. ההפך מעכשיו, שיש לנו די והותר מהכול, חוץ מאהבה.
 
בחדר הסמוך מתחילה להישמע מנגינה נוסטלגית שמישהו מנגן בסקסופון בגמגומים של מתחיל. זו מנגינה של שיר יפה מאוד, שיש לכתוב במיוחד למחזה, לפי הרוח והטעם של התקופה.
גרסיאלה מפסיקה את המונולוג שלה; היא מחקה בקולה את הסקסופון, ואז מתחילה לשיר את השיר בשקט־בשקט, כאילו היא מנסה להיזכר במילים. לבסוף היא שרה אותו היטב, בשלמותו, כמו זמרת מקצועית.
תוך כדי שירה היא מקפלת את קרש הגיהוץ, מקפלת את הערסל והופכת את התפאורה של ימי העוני שלה לתקופה הנוכחית.
בסוף השיר אנו חוזרים לחדר שראינו בתחילת המחזה, כשהוא מואר באור יום מלא.
 
טוב: לי לא היה אכפת להיות ענייה. להפך, הלוואי שעדיין הייתי שם, יתומה ומגמגמת, אבל נרדמת לצלילי אימוני הסקסופון של אמליה פלורידה, שאלוהים ישמור עליה שם למעלה. אמליה האומללה שהקדישה את חייה ללימוד יצירה אחת בסקסופון, תמיד אותה יצירה. (חוזרת בקול דמוי סקסופון על התיבות הראשונות של השיר ששרה קודם לכן. צוחקת באושר): לפעמים לא יכולתי לסבול את זה יותר, והייתי צועקת לה (צועקת): "אמליה, בשם אלוהים, מספיק עם החצוצרה שלך!" והיא הייתה צועקת לי, ברצינות רבה (צועקת): "אל תהיי טיפשה, ילדה. סקסופון הוא לא חצוצרה." והיא המשיכה להתאמן יום ולילה על אותו השיר.
מה שבטוח זה שהאושר הוא לא כמו שמספרים, הוא נמשך רק רגע ויודעים שהוא היה קיים רק אחרי שהוא נגמר. האמת היא שהוא נמשך כל עוד נמשכת האהבה, כי עם אהבה טוב אפילו למות.
 
מציתה סיגריה.