האנאלפביתית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האנאלפביתית
מכר
מאות
עותקים
האנאלפביתית
מכר
מאות
עותקים

האנאלפביתית

4.2 כוכבים (28 דירוגים)

עוד על הספר

  • שם במקור: L'Analphabète
  • תרגום: ארז וולק
  • איור: בעז נוי
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: יוני 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 82 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 22 דק'

אגוטה קריסטוף

אגוטה קריסטוף (Agota Kristof, בהונגרית Kristóf Ágota "קרישטוף אגוטה"; 30 באוקטובר 1935 – 27 ביולי 2011) הייתה סופרת שווייצרית ממוצא הונגרי, שכתבה בצרפתית.
קריסטוף נולדה בעיירה צ'יקוואנד, בצפון-מערב הונגריה, בשנת 1935 כבתם של קלמן קרישטוף, מורה כפרי, ושל אנטוניה לבית טורצ'אני, מורה למשק בית לבנות. בגיל 9 עברה עם הוריה ואחיה, אטילה ויינה, לעיר קסג הקרובה לגבול עם אוסטריה. ב-1948 אביה הושלך לכלא לשנים רבות והמשפחה התפרקה. קרישטוף סיימה לימודי תיכון בגימנסיה לבנות "דורוטיה קניז'אי" בעיר סומבטהיי. בגיל 14 פרסמה את שיריה הראשונים. זמן קצר אחרי בחינות הבגרות התחתנה עם המורה שלה להיסטוריה. בגיל 21 נאלצו לעזוב את הונגריה, בעקבות דיכוי המרד ההונגרי בידי הצבא הסובייטי. היא ברחה יחד עם בעלה ועם ביתם בת ארבעת החודשים לעיר נשאטל (Neuchâtel) שבשווייץ. בתום חמש שנים של בדידות וגלות, היא התפטרה מעבודתה במפעל ועזבה את בעלה. היא החלה ללמוד צרפתית, ומאוחר יותר פתחה בכתיבת רומנים בשפה זו. קריסטוף זכתה בפרס האירופי לספרות צרפתית (European prize for French literature) עבור "המחברת הגדולה". הרומן תורגם ללמעלה מ-30 שפות. בשנת 2004 יצא לאור ספרה "האנלפביתית". זהו טקסט אוטוביוגרפי, אשר מתחקה אחר אהבתה של קריסטוף לקריאת ספרים בהיותה ילדה, ומזמין את הקוראים לטיול בפנימיה שלה, ומשם, דרך הגבול לאוסטריה, לשווייץ. היא, שנאלצה לעזוב את ארצה בשל כישלון המרד האנטי-קומוניסטי, מקווה לחיים טובים יותר בציריך.

קריסטוף נפטרה בשנת 2011 בגיל 75 בנשאטל. אפרה נקבר לפי בקשתה האחרונה בעיר שבה גדלה בהונגריה, קסג. 

תקציר

"האנאלפביתית" מורכב מאחד-עשר רגעים צלולים, משיכות מכחול, בחייה של דמות אחת. בראשית הטקסט בוקעת ילדה. חייה מאושרים. היא טורפת ספרים ומילים, ואלה הופכים לפיגומים שעליהם היא פורחת.
מלחמה, עוני, קשיים, הגירה, נטישה של שפת האם ואימוץ כפוי של שפה חדשה אינם שוברים את רוחה. אדרבה, הילדה הופכת לנערה ולאישה שמוצאת במילים ניצוצות המאירים לה את הדרך ועושים אותה לסופרת.
הספר הזה ראה אור בצרפת בשנת 2004 ומייד נהפך לאירוע הספרותי של השנה. כך היה גם בגרמניה, איטליה וספרד. זוהי מתנה לכל אוהב ספרות, אוהב אדם.
מלווים את הסיפור ציורי שמן על נייר מאת בעז נוי, שצוירו במיוחד תוך כדי קריאה בספר.

פרק ראשון

הַתחלות


אני קוראת. זה כמו מחלה. אני קוראת כל מה שנופל ביד, כל מה שהעין נופלת עליו: עיתונים, ספרי לימוד, מודעות, קרעי נייר שאני מוצאת ברחוב, מתכונים, ספרי ילדים. כל דבר מודפס.

אני בת ארבע. המלחמה בדיוק התחילה.

בתקופה הזאת אנחנו גרים בכפר קטן שאין בו לא תחנת רכבת, לא חשמל, לא מים זורמים ולא טלפון.

אבא שלי הוא המורה היחיד בכפר. הוא מלמד את כל הכיתות, מא' ועד ו'. הכול בחדר אחד. בין בית הספר לבית שלנו מפריד רק מגרש המשחקים, וחלונות בית הספר צופים על גינת הירק של אמא שלי. כשאני מטפסת אל החלון העליון בחדר הגדול אני רואה את כל התלמידים, ומלפנים עומד אבא שלי וכותב על הלוח.

לכיתה של אבא שלי יש ריח של גיר, של דיו, נייר, שלווה, דממה ושלג, אפילו בקיץ.

למטבח הגדול של אמא שלי יש ריח של חיות שחוטות, של בשר מבושל, חלב, ריבה, לחם, כביסה לחה, פיפי של התינוק, חרדה, רעש וחום קיץ, אפילו בחורף.

כשאי אפשר לשחק בחוץ בגלל מזג האוויר, כשהתינוק צורח בקול רם מהרגיל, כשאחי ואני מרעישים ומזיקים יותר מדי במטבח, אמא שלנו שולחת אותנו לקבל "עונש" מאבא שלנו.

אנחנו יוצאים מהבית. אחי נעצר מול האסם שבו שומרים את עצי ההסקה:

"אני מעדיף להישאר פה. אני אקצוץ קצת עצים."

"כן. אמא תשמח."

אני חוצה את החצר, נכנסת לכיתה הגדולה, נעצרת קרוב לדלת, משפילה עיניים. אבא שלי אומר:

"גשי."

אני ניגשת. אני אומרת לו באוזן:

"עונש... אמא..."

"זהו זה?"

הוא שואל אותי "זהו זה?" כי לפעמים יש פתק מאמא שצריך לתת לו בלי לומר דבר, ולפעמים צריך לומר מילה מסוימת: "רופא", "חירום", ולפעמים רק מספר: 38 או 40. כל זה בגלל התינוק, שסובל כל הזמן ממחלות ילדות.

אני אומרת לאבא שלי:

"כן. זהו זה."

הוא נותן לי ספר שיש בו ציורים:

"לכי שבי."

אני הולכת לאחורי הכיתה, ששם יש תמיד מקומות פנויים מאחורי הגדולים.

כך קורה שבגיל צעיר מאוד, בלי להרגיש ולגמרי במקרה, אני לוקה במחלת הקריאה חשוכת המרפא.

כשאנחנו מבקרים את ההורים של אמא שלי, שגרים בעיר קרובה, בבית שיש בו אור ומים, סבא נותן לי יד ויחד אנחנו מטיילים בשכונה.

סבא מוציא עיתון מהכיס הגדול שבמעיל הארוך שלו ואומר לשכנים:

"תסתכלו! תקשיבו!"

ולי:

"קראי."

ואני קוראת. בשטף, בלי שגיאות, הכי מהר שמבקשים.

חוץ מהגאווה הסבית הזאת, מחלת הקריאה תביא לי בעיקר נזיפות ובוז:

"היא לא עושה כלום. רק קוראת כל הזמן."

"היא לא יודעת לעשות שום דבר אחר."

"זה העיסוק הכי פחות פעיל שיש."

"זאת עצלנות."

ומעל לכול: "היא קוראת במקום ל..."

במקום מה?

"יש הרבה דברים שימושיים יותר, לא?"

גם היום, בשעות הבוקר, כשהבית מתרוקן וכל שכניי יוצאים לעבודה, המצפון קצת מציק לי כשאני מתיישבת ליד השולחן במטבח כדי לקרוא עיתונים שעות, במקום ל... לנקות, או להדיח את הכלים מארוחת אמש, לצאת לקניות, לכבס ולגהץ, לבשל ריבה, לאפות עוגות...

ומעל לכול, מעל לכול! במקום לכתוב.

 

אגוטה קריסטוף

אגוטה קריסטוף (Agota Kristof, בהונגרית Kristóf Ágota "קרישטוף אגוטה"; 30 באוקטובר 1935 – 27 ביולי 2011) הייתה סופרת שווייצרית ממוצא הונגרי, שכתבה בצרפתית.
קריסטוף נולדה בעיירה צ'יקוואנד, בצפון-מערב הונגריה, בשנת 1935 כבתם של קלמן קרישטוף, מורה כפרי, ושל אנטוניה לבית טורצ'אני, מורה למשק בית לבנות. בגיל 9 עברה עם הוריה ואחיה, אטילה ויינה, לעיר קסג הקרובה לגבול עם אוסטריה. ב-1948 אביה הושלך לכלא לשנים רבות והמשפחה התפרקה. קרישטוף סיימה לימודי תיכון בגימנסיה לבנות "דורוטיה קניז'אי" בעיר סומבטהיי. בגיל 14 פרסמה את שיריה הראשונים. זמן קצר אחרי בחינות הבגרות התחתנה עם המורה שלה להיסטוריה. בגיל 21 נאלצו לעזוב את הונגריה, בעקבות דיכוי המרד ההונגרי בידי הצבא הסובייטי. היא ברחה יחד עם בעלה ועם ביתם בת ארבעת החודשים לעיר נשאטל (Neuchâtel) שבשווייץ. בתום חמש שנים של בדידות וגלות, היא התפטרה מעבודתה במפעל ועזבה את בעלה. היא החלה ללמוד צרפתית, ומאוחר יותר פתחה בכתיבת רומנים בשפה זו. קריסטוף זכתה בפרס האירופי לספרות צרפתית (European prize for French literature) עבור "המחברת הגדולה". הרומן תורגם ללמעלה מ-30 שפות. בשנת 2004 יצא לאור ספרה "האנלפביתית". זהו טקסט אוטוביוגרפי, אשר מתחקה אחר אהבתה של קריסטוף לקריאת ספרים בהיותה ילדה, ומזמין את הקוראים לטיול בפנימיה שלה, ומשם, דרך הגבול לאוסטריה, לשווייץ. היא, שנאלצה לעזוב את ארצה בשל כישלון המרד האנטי-קומוניסטי, מקווה לחיים טובים יותר בציריך.

קריסטוף נפטרה בשנת 2011 בגיל 75 בנשאטל. אפרה נקבר לפי בקשתה האחרונה בעיר שבה גדלה בהונגריה, קסג. 

עוד על הספר

  • שם במקור: L'Analphabète
  • תרגום: ארז וולק
  • איור: בעז נוי
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: יוני 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 82 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 22 דק'
האנאלפביתית אגוטה קריסטוף

הַתחלות


אני קוראת. זה כמו מחלה. אני קוראת כל מה שנופל ביד, כל מה שהעין נופלת עליו: עיתונים, ספרי לימוד, מודעות, קרעי נייר שאני מוצאת ברחוב, מתכונים, ספרי ילדים. כל דבר מודפס.

אני בת ארבע. המלחמה בדיוק התחילה.

בתקופה הזאת אנחנו גרים בכפר קטן שאין בו לא תחנת רכבת, לא חשמל, לא מים זורמים ולא טלפון.

אבא שלי הוא המורה היחיד בכפר. הוא מלמד את כל הכיתות, מא' ועד ו'. הכול בחדר אחד. בין בית הספר לבית שלנו מפריד רק מגרש המשחקים, וחלונות בית הספר צופים על גינת הירק של אמא שלי. כשאני מטפסת אל החלון העליון בחדר הגדול אני רואה את כל התלמידים, ומלפנים עומד אבא שלי וכותב על הלוח.

לכיתה של אבא שלי יש ריח של גיר, של דיו, נייר, שלווה, דממה ושלג, אפילו בקיץ.

למטבח הגדול של אמא שלי יש ריח של חיות שחוטות, של בשר מבושל, חלב, ריבה, לחם, כביסה לחה, פיפי של התינוק, חרדה, רעש וחום קיץ, אפילו בחורף.

כשאי אפשר לשחק בחוץ בגלל מזג האוויר, כשהתינוק צורח בקול רם מהרגיל, כשאחי ואני מרעישים ומזיקים יותר מדי במטבח, אמא שלנו שולחת אותנו לקבל "עונש" מאבא שלנו.

אנחנו יוצאים מהבית. אחי נעצר מול האסם שבו שומרים את עצי ההסקה:

"אני מעדיף להישאר פה. אני אקצוץ קצת עצים."

"כן. אמא תשמח."

אני חוצה את החצר, נכנסת לכיתה הגדולה, נעצרת קרוב לדלת, משפילה עיניים. אבא שלי אומר:

"גשי."

אני ניגשת. אני אומרת לו באוזן:

"עונש... אמא..."

"זהו זה?"

הוא שואל אותי "זהו זה?" כי לפעמים יש פתק מאמא שצריך לתת לו בלי לומר דבר, ולפעמים צריך לומר מילה מסוימת: "רופא", "חירום", ולפעמים רק מספר: 38 או 40. כל זה בגלל התינוק, שסובל כל הזמן ממחלות ילדות.

אני אומרת לאבא שלי:

"כן. זהו זה."

הוא נותן לי ספר שיש בו ציורים:

"לכי שבי."

אני הולכת לאחורי הכיתה, ששם יש תמיד מקומות פנויים מאחורי הגדולים.

כך קורה שבגיל צעיר מאוד, בלי להרגיש ולגמרי במקרה, אני לוקה במחלת הקריאה חשוכת המרפא.

כשאנחנו מבקרים את ההורים של אמא שלי, שגרים בעיר קרובה, בבית שיש בו אור ומים, סבא נותן לי יד ויחד אנחנו מטיילים בשכונה.

סבא מוציא עיתון מהכיס הגדול שבמעיל הארוך שלו ואומר לשכנים:

"תסתכלו! תקשיבו!"

ולי:

"קראי."

ואני קוראת. בשטף, בלי שגיאות, הכי מהר שמבקשים.

חוץ מהגאווה הסבית הזאת, מחלת הקריאה תביא לי בעיקר נזיפות ובוז:

"היא לא עושה כלום. רק קוראת כל הזמן."

"היא לא יודעת לעשות שום דבר אחר."

"זה העיסוק הכי פחות פעיל שיש."

"זאת עצלנות."

ומעל לכול: "היא קוראת במקום ל..."

במקום מה?

"יש הרבה דברים שימושיים יותר, לא?"

גם היום, בשעות הבוקר, כשהבית מתרוקן וכל שכניי יוצאים לעבודה, המצפון קצת מציק לי כשאני מתיישבת ליד השולחן במטבח כדי לקרוא עיתונים שעות, במקום ל... לנקות, או להדיח את הכלים מארוחת אמש, לצאת לקניות, לכבס ולגהץ, לבשל ריבה, לאפות עוגות...

ומעל לכול, מעל לכול! במקום לכתוב.