הנזירה הלבנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנזירה הלבנה
הוספה למועדפים

הנזירה הלבנה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

מריה נינט, המכונה בפי התושבים "לה מונחה בלנקה" – הנזירה הלבנה, כשמו של הסחלב הנדיר, נעלמת ללא קצה חוט... מעל התעלומה מרחף צילו המאיים של "הקברן", יועצו של הנשיא המפעיל צבא צללים של משתפי פעולה חורשי מזימות.
מיגל אנחל גרסיה, שופט מחוזי, נקרא לחקור את הפרשה. למסע החיפושים באזורי הג'ונגלים הפראיים והרי הגעש הנשלטים על ידי לוחמי גרילה מצטרפת אליזבט אורטיז, עיתונאית ממוצא היספני ופנצ'ו, בעליה של משאית לאיסוף זבל. 
מסע החיפושים מוביל את גיבורי העלילה לגלות מציאות קשה של טרור ופחד לצד תמימות ואהבה, ובו בזמן הם עוברים חשבון נפש אישי המחייב אותם להחליט לגבי גורלם.

יגאל חסון מוביל את קוראיו אל נבכי המציאות שאותה חווה מקרוב בשנים בהן התגורר באמריקה הלטינית. אל הפער הבלתי נתפס בין שליטים חסרי מעצורים לבין כפריים הסוגדים עדין לאלי המאיה, בין המנגנון המאיים לבין רוח האדם השואפת לחופש. 
ספרו הראשון של יגאל חסון – רעידת אדמה – ראה אור בהוצאת מטר (1999). 

פרק ראשון

1


אנטיגואה. אפריל 2000. אולם בית המשפט היה ריק מאדם. השופט בחן ממקומו את השֶלט החדש שמזכירו התקין. אותיות הברונזה – "שמונה פסוס לאות, הנחה מיוחדת לשופט החדש" – הודבקו על בסיס של עץ מהגוני והכריזו במתכתיות מבריקה, שונה כל כך מעליבותו של האולם המאובק: מיגל אנחל גארסייה – שופט מחוזי. זה לא מכבר מונה לשופט לתפקיד ועבר לעיר, אך עדיין לא התרגל לאוויר המלוח שהזכיר לו ריח של מרק דגים. 
בית המשפט שעליו הופקד שכן בבניין אבן עתיק. הוא הוקם לפני כחמש מאות שנים כאורווה לסוסי המושל הספרדי, ששמו, מנומר בצואת יונים מצהיבה, חקוק עדיין על משקוף הכניסה. מהחלונות הצרים נשקפה הכיכר המרכזית ובמרכזה מזרקת אבן שיָבשה, מוקפת גינות שהיו פעם מטופחות כחיילים במסדר, ועתה דמו להמון פרוע. 
העיר הייתה תערובת של ישן וחדש, וכפי שהודה השופט בינו לבין עצמו, בעלת קסם שקשה להסביר. מהכיכר נמתחו רחובות צרים שהלכו ואיבדו מיופיים הקולוניאלי ככל שהעמיקו אל השכונות בשולי העיר. אבני המרצפת שהורכבו מחלוקי אבן וולקנית הזקינו בחן בשדרות המרכזיות אך התקמטו בפיתוליהן אל תוך שכונות העוני, שם כוסו במי ביוב שחורים. 
אזור השיפוט שלו השתרע על פני שטח עצום של ג'ונגל מבותר על ידי נהר רחב שהתפצל לערוצי מים ירוקים וביצות טובעניות. האזור נתחם בצדו האחד על ידי הים ובצדו האחר על ידי שרשרת הרי הגעש. ממעוף הציפור אפשר היה לראות עשרות חוות מבודדות, כפרים קטנים, וכמה עיירות שידעו ימים יפים בעבר ובמרכזן בירת המחוז – אנטיגואה, או כמו שקראו לה תושבי המקום בחיבה, La vieja2.
כשנבנתה העיר על פי תכנונם המדויק של הכובשים הספרדים, ובידיהם המיובלות של שבטי האינדיאנים שנוצחו ושועבדו, הייתה עיר קולוניאלית חשובה ומקום מושבו של ה-3Conquistador. אלא שרעידות האדמה התכופות והתפרצויות הרי הגעש בעקבותיהן הבריחו את הכובשים, והעיר העלתה קמטי זִקנה כטורטייה שנשכחה על תנור אבן. 
מינויו היה בלתי צפוי. ההנחיות שקיבל ממנהל בתי המשפט של הרפובליקה היו פשוטות. "בית המשפט שעליו אתה ממונה נמצא בעיר המחוז, ולמעשה, אתה שופט יחיד באזור שגודלו כגודל מדינה". על אף האווירה נטולת החגיגיות הוא התמלא גאווה, ורק לאחר שחשב שבעצם אין לו עם מי לחלוק את הרגע, חלחלה אליה גם אכזבה. 
"זה לא אזור שקט, כמו שאתה יודע. הגרילה שולטת בהרים והצבא מחזיק במישור החוף. אולם העיר עצמה בטוחה למדי, כך שאתה בר מזל. גם קיבלת קידום וגם התרחקת מצפון המדינה – מקום שהדרך אליו ארוכה אך חיי השופטים בו קצרים במיוחד". המנהל חייך למשמע הבדיחות של עצמו בזמן שהטביע חותמות על המסמכים. מאז ההפיכה נהג לשלוח למחוזות הבעייתיים רק שופטים לפני פרישה, ובלבד שלא ימצא את עצמו ללא מחליפים. משהידלדלה הרשימה, בחר בשופט הראשון שמצא.
"זהו, גמרנו", אמר ומסר למיגל אנחל גארסייה את כתב המינוי המעוטר בחותמת שעווה אדומה. כך, ללא טקס, מונה לשופט מחוזי, וכעבור חודש מצא את עצמו בעיר המחוז אנטיגואה. 
מיגל הביט אל האופק, שם התנשאו הרי הגעש שצרו על העיר Fuego de Volcán – הר האש, ו-Agua de Volcán – הר המים. בימים עברו כל אחד מהם, בתורו, החריב את העיר והוריד אותה על ברכיה עד שירדה מגדולתה. 
הוא נאנח לעצמו ולחץ על אחד המקשים בטלפון שהיה מונח על שולחנו. מאז שהגיע לכאן הטלפון נדם רוב הזמן. לולא קיבל מדי פעם בפעם שיחה קצרה, היה חושב שהאזור מנותק רוב הזמן. הוא ניסה לעודד את עצמו, אבל אותו דוק של דיכאון שלא הצליח להיפטר ממנו, המשיך להטרידו. 
מבעד לדלת הדו-כנפית שהייתה פתוחה ראה את השוער המנומנם יושב בכניסה ומעלעל בעיתון של אתמול. הידיעות לא השתנו: קרבות נגד המורדים, מעשי חבלה שהשביתו את הנמלים, אוטובוסים שנפלו לתהום, ובעמוד הראשון, כמו תמיד, תמונתו של הנשיא שהזמן אינו יכול לו, והוא כמו נעשה צעיר מיום ליום על רקע מדינתו המזדקנת. 
המנקה הציצה לאולם והוא בירך אותה במנוד ראש. היא מלמלה לעצמה דבר מה ועברה לנקות את הרצפה בחדר הקבלה, תוך כדי שהיא גוררת סחבה מזוהמת, אוספת בהשלמה את בדלי הסיגריות שעושנו עד תום ונמעכו על הרצפה המוכתמת, מתחת לשלט שהכריז באותיות אדומות דהויות כי "העישון אסור". אחר כך עברה עם הסחבה ליד ספסל שכמה כפריים ישבו עליו והרימו את רגליהם. 
היא לא מיהרה. זה עתה חזרה מהרחוב לאחר שקנתה לעצמה מיץ פטל דביק. הייתה לה רכילות לוהטת והיא ציפתה שהשופט יסיים את עבודתו כדי שתוכל לספר לו את הסיפור. משננת הייתה במוחה את הפרטים. זה סיפור גדול, והיא קיוותה בכל לבה שתהיה הראשונה לספר לו את הרכילות.  
הדיונים שנקבעו להיום היו אמורים להתחיל ומיגל חיכה להם באדישות. ההתרגשות של המינוי והמקום החדש התאדו בחום הלוהט מהר משציפה. חודשים מאוחר יותר יתהה אם בכל זאת היה סימן נסתר כלשהו באותו יום. משהו שלא ראה או לא הבין אך רָמז על העומד להתרחש. שהרי בדיעבד גילה כי בשעה שכל העיר הייתה עסוקה בידיעה המרעישה שבעקבותיה השתנו חייו, הוא ישב באולם בית המשפט והזיע. 

2. הזקנה.
3. כובש.

עוד על הספר

נושאים

הנזירה הלבנה יגאל חסון

1


אנטיגואה. אפריל 2000. אולם בית המשפט היה ריק מאדם. השופט בחן ממקומו את השֶלט החדש שמזכירו התקין. אותיות הברונזה – "שמונה פסוס לאות, הנחה מיוחדת לשופט החדש" – הודבקו על בסיס של עץ מהגוני והכריזו במתכתיות מבריקה, שונה כל כך מעליבותו של האולם המאובק: מיגל אנחל גארסייה – שופט מחוזי. זה לא מכבר מונה לשופט לתפקיד ועבר לעיר, אך עדיין לא התרגל לאוויר המלוח שהזכיר לו ריח של מרק דגים. 
בית המשפט שעליו הופקד שכן בבניין אבן עתיק. הוא הוקם לפני כחמש מאות שנים כאורווה לסוסי המושל הספרדי, ששמו, מנומר בצואת יונים מצהיבה, חקוק עדיין על משקוף הכניסה. מהחלונות הצרים נשקפה הכיכר המרכזית ובמרכזה מזרקת אבן שיָבשה, מוקפת גינות שהיו פעם מטופחות כחיילים במסדר, ועתה דמו להמון פרוע. 
העיר הייתה תערובת של ישן וחדש, וכפי שהודה השופט בינו לבין עצמו, בעלת קסם שקשה להסביר. מהכיכר נמתחו רחובות צרים שהלכו ואיבדו מיופיים הקולוניאלי ככל שהעמיקו אל השכונות בשולי העיר. אבני המרצפת שהורכבו מחלוקי אבן וולקנית הזקינו בחן בשדרות המרכזיות אך התקמטו בפיתוליהן אל תוך שכונות העוני, שם כוסו במי ביוב שחורים. 
אזור השיפוט שלו השתרע על פני שטח עצום של ג'ונגל מבותר על ידי נהר רחב שהתפצל לערוצי מים ירוקים וביצות טובעניות. האזור נתחם בצדו האחד על ידי הים ובצדו האחר על ידי שרשרת הרי הגעש. ממעוף הציפור אפשר היה לראות עשרות חוות מבודדות, כפרים קטנים, וכמה עיירות שידעו ימים יפים בעבר ובמרכזן בירת המחוז – אנטיגואה, או כמו שקראו לה תושבי המקום בחיבה, La vieja2.
כשנבנתה העיר על פי תכנונם המדויק של הכובשים הספרדים, ובידיהם המיובלות של שבטי האינדיאנים שנוצחו ושועבדו, הייתה עיר קולוניאלית חשובה ומקום מושבו של ה-3Conquistador. אלא שרעידות האדמה התכופות והתפרצויות הרי הגעש בעקבותיהן הבריחו את הכובשים, והעיר העלתה קמטי זִקנה כטורטייה שנשכחה על תנור אבן. 
מינויו היה בלתי צפוי. ההנחיות שקיבל ממנהל בתי המשפט של הרפובליקה היו פשוטות. "בית המשפט שעליו אתה ממונה נמצא בעיר המחוז, ולמעשה, אתה שופט יחיד באזור שגודלו כגודל מדינה". על אף האווירה נטולת החגיגיות הוא התמלא גאווה, ורק לאחר שחשב שבעצם אין לו עם מי לחלוק את הרגע, חלחלה אליה גם אכזבה. 
"זה לא אזור שקט, כמו שאתה יודע. הגרילה שולטת בהרים והצבא מחזיק במישור החוף. אולם העיר עצמה בטוחה למדי, כך שאתה בר מזל. גם קיבלת קידום וגם התרחקת מצפון המדינה – מקום שהדרך אליו ארוכה אך חיי השופטים בו קצרים במיוחד". המנהל חייך למשמע הבדיחות של עצמו בזמן שהטביע חותמות על המסמכים. מאז ההפיכה נהג לשלוח למחוזות הבעייתיים רק שופטים לפני פרישה, ובלבד שלא ימצא את עצמו ללא מחליפים. משהידלדלה הרשימה, בחר בשופט הראשון שמצא.
"זהו, גמרנו", אמר ומסר למיגל אנחל גארסייה את כתב המינוי המעוטר בחותמת שעווה אדומה. כך, ללא טקס, מונה לשופט מחוזי, וכעבור חודש מצא את עצמו בעיר המחוז אנטיגואה. 
מיגל הביט אל האופק, שם התנשאו הרי הגעש שצרו על העיר Fuego de Volcán – הר האש, ו-Agua de Volcán – הר המים. בימים עברו כל אחד מהם, בתורו, החריב את העיר והוריד אותה על ברכיה עד שירדה מגדולתה. 
הוא נאנח לעצמו ולחץ על אחד המקשים בטלפון שהיה מונח על שולחנו. מאז שהגיע לכאן הטלפון נדם רוב הזמן. לולא קיבל מדי פעם בפעם שיחה קצרה, היה חושב שהאזור מנותק רוב הזמן. הוא ניסה לעודד את עצמו, אבל אותו דוק של דיכאון שלא הצליח להיפטר ממנו, המשיך להטרידו. 
מבעד לדלת הדו-כנפית שהייתה פתוחה ראה את השוער המנומנם יושב בכניסה ומעלעל בעיתון של אתמול. הידיעות לא השתנו: קרבות נגד המורדים, מעשי חבלה שהשביתו את הנמלים, אוטובוסים שנפלו לתהום, ובעמוד הראשון, כמו תמיד, תמונתו של הנשיא שהזמן אינו יכול לו, והוא כמו נעשה צעיר מיום ליום על רקע מדינתו המזדקנת. 
המנקה הציצה לאולם והוא בירך אותה במנוד ראש. היא מלמלה לעצמה דבר מה ועברה לנקות את הרצפה בחדר הקבלה, תוך כדי שהיא גוררת סחבה מזוהמת, אוספת בהשלמה את בדלי הסיגריות שעושנו עד תום ונמעכו על הרצפה המוכתמת, מתחת לשלט שהכריז באותיות אדומות דהויות כי "העישון אסור". אחר כך עברה עם הסחבה ליד ספסל שכמה כפריים ישבו עליו והרימו את רגליהם. 
היא לא מיהרה. זה עתה חזרה מהרחוב לאחר שקנתה לעצמה מיץ פטל דביק. הייתה לה רכילות לוהטת והיא ציפתה שהשופט יסיים את עבודתו כדי שתוכל לספר לו את הסיפור. משננת הייתה במוחה את הפרטים. זה סיפור גדול, והיא קיוותה בכל לבה שתהיה הראשונה לספר לו את הרכילות.  
הדיונים שנקבעו להיום היו אמורים להתחיל ומיגל חיכה להם באדישות. ההתרגשות של המינוי והמקום החדש התאדו בחום הלוהט מהר משציפה. חודשים מאוחר יותר יתהה אם בכל זאת היה סימן נסתר כלשהו באותו יום. משהו שלא ראה או לא הבין אך רָמז על העומד להתרחש. שהרי בדיעבד גילה כי בשעה שכל העיר הייתה עסוקה בידיעה המרעישה שבעקבותיה השתנו חייו, הוא ישב באולם בית המשפט והזיע. 

2. הזקנה.
3. כובש.