עסקת חברות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עסקת חברות
מכר
מאות
עותקים
עסקת חברות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

עסקת חברות

4.4 כוכבים (63 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: שי סנדיק
    • הוצאה: לבבות
    • תאריך הוצאה: יוני 2021
    • קטגוריה: רומן רומנטי
    • מספר עמודים: 391 עמ' מודפסים

    תקציר

    דרוש: בחור חתיך עם שרירי בטן נוקשים ומקל גדול.
     
    שוגר ריאן מרוששת ונואשת וספורטאים שחצנים ופרועים הם ממש לא בשבילה... עד שהיא נאלצת לסגור עסקה עם היהיר מכולם.
    לו רק היה יודע שהיא קיימת.
    המטרה שלה? להופיע על הרדאר של שחקן ההוקי הזה בכל דרך אפשרית.
    זק מורגן הוא מלך זירת הקרח וחדר המיטות, אבל שום דבר לא מכין אותו אל הבחורה המסתורית שמופיעה בכל מקום – מסיבות אחווה, הבר האהוב עליו, ולבסוף בכניסה לביתו עם הצעה שהוא לא יכול לסרב לה. הכלל היחיד בעסקת החברות: אסור להתאהב.
    אבל אחרי לילה לוהט (בעצם, שניים) נמאס לו להעמיד פנים והוא נשבע להפוך את הקשר המלאכותי ביניהם לאמיתי. רק חבל שהיא לא יכולה לסמוך על ספורטאי עם מוניטין של שובר לבבות.
    האם כוכב ההוקי ישיג את אהובתו הנצחית, או שמא עסקת החברות תסתיים בשברון לב?

    פרק ראשון

    פרולוג
    זק

    כשהגעתי למשחק הערב, לא ידעתי שזה מה שינסה להרוג אותי.
    אני מדמיין את הכותרות עכשיו: שחקן הוקי מהליגה הראשונה מת במהלך משחק היריבות הגדול של השנה.
    שיהיה. אני מדחיק את המחשבות וגולש לזירה, מתעלם מפעימות ליבי שיוצאות משליטה. הקטע הוא שאסור לי למות. ברור, הבקעתי שני שערים בשליש הראשון שלי גם אחרי בדיקות גופניות רציניות, אבל זה לא מספיק אם אני רוצה לשבור את השוויון.
    אני צריך לשלוף שפן מהכובע.
    אני צריך להיות הגיבור.
    אבל ככל שאני חושב על העובדה שחזי הולם חזק מהרגיל, כך זה מחמיר.
    תאט, אני אומר לליבי. בבקשה.
    הוא לא מאט, ואני שואף אוויר באיטיות דרך האף ואז נושף דרך הפה. בדרך כלל, נשימות עמוקות עוזרות כשחרדת הביצוע תוקפת אותי, אבל עכשיו הזירה מסתובבת סביבי ואני כובש את הדחף להחליק חזרה לספסל ולטמון את הראש בין הרגליים.
    תירגע כבר, זי.
    זה רק מתח מול הקהל הביתי. תתעל את זה לאנרגיה.
    אבל כאן... התחושה שונה. כמו רכבת שעומדת לרדת מהפסים.
    הלסת שלי מתהדקת ואני קופץ את אגרופיי, כופה על עצמי פיזית להזיז מחליק אחד לפני האחר.
    כל שחקני הנבחרת, ואני בתוכם, נעים אל מרכז הזירה - אל העימות החזיתי - לבושים במדים בצבעי שחור וזהב. מחשבותיי נודדות אל האנשים ביציעים. צופים בי. סומכים עליי שאהיה כוכב המשחק.
    יש לו הכול, אנשים אומרים. הוא הבחירה מספר אחת בליגת ההוקי הלאומית. זוכה פרס הובי בייקר.
    ״זי? הכול בסדר איתך?״ זה אריק, הוא החלוץ שלי וחברי הטוב ביותר. בלי להסתכל, אני יודע שהבריון הג'ינג'י אומד אותי במבטו — מן הסתם בהבעת זעף על פניו המזוקנות.
    הוא יחשוב שיצאתי מדעתי.
    הוא יחשוב שאני לא יודע לשלוט בעצמי ברגע האמת.
    אני אמור להיות חזק.
    אני הקפטן.
    אני הנבחרת.
    ״זי?״ הקול שלו עיקש יותר. ״אתה מוכן?״
    חזי מתכווץ וזרועותיי מעקצצות. אני הולך למות?
    אל תביט בו. הבחור רואה הכול.
    אני מהנהן אליו.
    ריס, אחי הקטן וגרסה נוספת שלי — ברמה מפחידה — מחליק אליי מהצד השני. הוא טופח לי על הגב ביד עטויה כפפה ומכוון את המקל שלו לעבר השחקנים מאוניברסיטת מינסוטה־דולות'. ״מוכן לכסח את הצורה לבולדוגס?״
    ״כן.״ אחד משחקני ההגנה היריבים מביט בעיניי ועושה תנועה גסה בידיו. זה משחק רגיל בעונה, אבל היריבות בין האוניברסיטאות היא בת ארבעים שנה. הם גם כיסחו לנו את הצורה בשנה שעברה במהלך הפרוזן־פור, משחקי הגמר. נחישות קרה מצטברת בי ונאבקת בליבי הדוהר כשאני חורק שיניים. אם אני רוצה לסיים בתור אלוף, אני חייב לטפס על ההרים הגבוהים ביותר צעד אחר צעד, ועכשיו הנבחרת הזאת היא הר האוורסט.
    אני מוכרח להבקיע.
    זיעה מציפה אותי.
    שיט.
    תשתלט. על. עצמך.
    במקום כלשהו באופק, מעריצה יחידה קוראת ״קדימה זי!״, וצמרמורת עוברת בגווי. זאת לא היא, אבל משהו בקול מוכר מספיק כדי שאחזור בזמן למקום שבו חשבתי שהעולם דבש.
    היא מתה ואני יודע את זה ובכל זאת...
    הבהלה מציפה את גופי כשהאוויר הקר סביב מתלהט והופך סמיך. גרוני מתכווץ ואני בקושי מצליח להתאפק ולא לתלוש מעליי את הקסדה. המוח שלי רוצה לצאת מהראש ולהדחיק את המתח. המקל שלי רועד כשאני מזיז אותו, ואני מנסה למנוע ממנו לקרקש על הקרח.
    תתעורר, זי, הלב שלך עוד יפרוץ מהחזה.
    המאמן סוורינגן צועק משהו ואני מסובב את ראשי כדי להביט בו, צופה בשפתיו נעות בתנועה איטית. אורות הזירה מסנוורים אותי ואני מרגיש כאילו נדרש ממני מאמץ עילאי, אבל איכשהו אני מצליח להרים את ידי ולסוכך על עיניי.
    אני מתנודד ונדמה לי שאני מרגיש טעם אפר בפי. אלוהים, הקסדה הזאת חונקת אותי. איבריי כבדים כאילו הם עשויים מעופרת, ואני עוצר ומתנשם כשאני משתופף על הקרח עד שאני מצליח לעמוד שוב. אני מודע במעורפל למבטי השופטים, לקריאות מחבריי לנבחרת, לגל השתיקה שמציף את הזירה.
    ריס ואריק קוראים בשמי.
    מישהו נוגע בזרועי — אני חושב שזה אחד השופטים — אבל אני מעיף את היד שלו.
    ״זי! זי! זי!״
    אלוהים, זו שוב הבחורה ההיא שעומדת.
    אני לא יכול לעשות את זה לפני כולם.
    זק מורגן לא חלש.
    אני סופרסטאר.
    אני פאקינג סופרסטאר.
    למרות שזה לא מגיע לי.
    אז אני בורח ומתנתק.
    כשאני חולף על פני שאר השחקנים שעל הספסל — אני לא מסוגל להביט בהם מפחד שיראו איזה אסון אני — כבר הורדתי את הכפפות והקסדה. חזי עולה ויורד וגומע אוויר שלא נמצא שם. אני יוצא למסדרון החשוך המכוסה שטיח וליבי הוא רכבת דוהרת.
    פשוט לֵך.
    אבל אני לא יודע לאן.
    אני לא יודע מה אני עושה.
    אני פשוט יודע שאני צריך לגרום לאי השפיות הזאת להיגמר.
    אתה הבאת את זה על עצמך, אומר קול בראשי. היית אמור לעבוד על זה חזק יותר. היית אמור לעשות מאמץ גדול יותר. היית אמור לעשות את מדיטציית הניו אייג' החדשה. היית אמור להבקיע שלושה שערים במקום שניים בשליש הראשון, ואז הלחץ הזה לא היה קיים.
    זה לא נורמלי.
    אני נושף במהירות ומנסה לנשום באופן סדיר, אבל שאלוהים יעזור לי, אני לא יכול...
    אני ממהר למלתחות ורגליי מאיצות בי להגיע לשם. אני פותח את הדלת וממהר פנימה, גופי רועד כשאני מסיר מעליי את החולצה ואחריה את הכריות.
    אני עומד במכנסיי בלבד, ועיניי פראיות כשאני סוקר את המקום ומתבונן באריה הענק שמצויר על הקיר עם הססמה אל תוותר מתחתיו. אני ממהר אל ארונית העץ, מושיט יד ומוציא שרשרת עם מדליית כסף שתלויה בפנים על וו.
    אני לא עונד אותה במשחקים, אבל אלוהים - אולי כדאי שאעשה זאת. רק בתור תזכורת.
    ״זהב לא יחזיק עד תום,״ אני מצליח ללחוש בקול. המילים הם השם והשורה האחרונה של שיר מאת רוברט פרוסט. אני עוטף את השרשרת בידי ואגודלי מלטף את עיגול הכסף ומרגיש את האותיות החקוקות בו.
    אני שומע במרחק צעדים רועמים — מאמנים וחובשים, כבר בהיכון.
    חזי פועם ופועם ופועם, צובר מהירות, תנופה, ואפלה מטשטשת את ראייתי כשאני תולה את השרשרת על צווארי.
    ברכיי כושלות ואני קורס על הרצפה.
    סליחה, סליחה, סליחה, אני לוחש לבחורה שהרגתי.
     
     

    עוד על הספר

    • תרגום: שי סנדיק
    • הוצאה: לבבות
    • תאריך הוצאה: יוני 2021
    • קטגוריה: רומן רומנטי
    • מספר עמודים: 391 עמ' מודפסים
    עסקת חברות אילזה מאדן־מילס
    פרולוג
    זק

    כשהגעתי למשחק הערב, לא ידעתי שזה מה שינסה להרוג אותי.
    אני מדמיין את הכותרות עכשיו: שחקן הוקי מהליגה הראשונה מת במהלך משחק היריבות הגדול של השנה.
    שיהיה. אני מדחיק את המחשבות וגולש לזירה, מתעלם מפעימות ליבי שיוצאות משליטה. הקטע הוא שאסור לי למות. ברור, הבקעתי שני שערים בשליש הראשון שלי גם אחרי בדיקות גופניות רציניות, אבל זה לא מספיק אם אני רוצה לשבור את השוויון.
    אני צריך לשלוף שפן מהכובע.
    אני צריך להיות הגיבור.
    אבל ככל שאני חושב על העובדה שחזי הולם חזק מהרגיל, כך זה מחמיר.
    תאט, אני אומר לליבי. בבקשה.
    הוא לא מאט, ואני שואף אוויר באיטיות דרך האף ואז נושף דרך הפה. בדרך כלל, נשימות עמוקות עוזרות כשחרדת הביצוע תוקפת אותי, אבל עכשיו הזירה מסתובבת סביבי ואני כובש את הדחף להחליק חזרה לספסל ולטמון את הראש בין הרגליים.
    תירגע כבר, זי.
    זה רק מתח מול הקהל הביתי. תתעל את זה לאנרגיה.
    אבל כאן... התחושה שונה. כמו רכבת שעומדת לרדת מהפסים.
    הלסת שלי מתהדקת ואני קופץ את אגרופיי, כופה על עצמי פיזית להזיז מחליק אחד לפני האחר.
    כל שחקני הנבחרת, ואני בתוכם, נעים אל מרכז הזירה - אל העימות החזיתי - לבושים במדים בצבעי שחור וזהב. מחשבותיי נודדות אל האנשים ביציעים. צופים בי. סומכים עליי שאהיה כוכב המשחק.
    יש לו הכול, אנשים אומרים. הוא הבחירה מספר אחת בליגת ההוקי הלאומית. זוכה פרס הובי בייקר.
    ״זי? הכול בסדר איתך?״ זה אריק, הוא החלוץ שלי וחברי הטוב ביותר. בלי להסתכל, אני יודע שהבריון הג'ינג'י אומד אותי במבטו — מן הסתם בהבעת זעף על פניו המזוקנות.
    הוא יחשוב שיצאתי מדעתי.
    הוא יחשוב שאני לא יודע לשלוט בעצמי ברגע האמת.
    אני אמור להיות חזק.
    אני הקפטן.
    אני הנבחרת.
    ״זי?״ הקול שלו עיקש יותר. ״אתה מוכן?״
    חזי מתכווץ וזרועותיי מעקצצות. אני הולך למות?
    אל תביט בו. הבחור רואה הכול.
    אני מהנהן אליו.
    ריס, אחי הקטן וגרסה נוספת שלי — ברמה מפחידה — מחליק אליי מהצד השני. הוא טופח לי על הגב ביד עטויה כפפה ומכוון את המקל שלו לעבר השחקנים מאוניברסיטת מינסוטה־דולות'. ״מוכן לכסח את הצורה לבולדוגס?״
    ״כן.״ אחד משחקני ההגנה היריבים מביט בעיניי ועושה תנועה גסה בידיו. זה משחק רגיל בעונה, אבל היריבות בין האוניברסיטאות היא בת ארבעים שנה. הם גם כיסחו לנו את הצורה בשנה שעברה במהלך הפרוזן־פור, משחקי הגמר. נחישות קרה מצטברת בי ונאבקת בליבי הדוהר כשאני חורק שיניים. אם אני רוצה לסיים בתור אלוף, אני חייב לטפס על ההרים הגבוהים ביותר צעד אחר צעד, ועכשיו הנבחרת הזאת היא הר האוורסט.
    אני מוכרח להבקיע.
    זיעה מציפה אותי.
    שיט.
    תשתלט. על. עצמך.
    במקום כלשהו באופק, מעריצה יחידה קוראת ״קדימה זי!״, וצמרמורת עוברת בגווי. זאת לא היא, אבל משהו בקול מוכר מספיק כדי שאחזור בזמן למקום שבו חשבתי שהעולם דבש.
    היא מתה ואני יודע את זה ובכל זאת...
    הבהלה מציפה את גופי כשהאוויר הקר סביב מתלהט והופך סמיך. גרוני מתכווץ ואני בקושי מצליח להתאפק ולא לתלוש מעליי את הקסדה. המוח שלי רוצה לצאת מהראש ולהדחיק את המתח. המקל שלי רועד כשאני מזיז אותו, ואני מנסה למנוע ממנו לקרקש על הקרח.
    תתעורר, זי, הלב שלך עוד יפרוץ מהחזה.
    המאמן סוורינגן צועק משהו ואני מסובב את ראשי כדי להביט בו, צופה בשפתיו נעות בתנועה איטית. אורות הזירה מסנוורים אותי ואני מרגיש כאילו נדרש ממני מאמץ עילאי, אבל איכשהו אני מצליח להרים את ידי ולסוכך על עיניי.
    אני מתנודד ונדמה לי שאני מרגיש טעם אפר בפי. אלוהים, הקסדה הזאת חונקת אותי. איבריי כבדים כאילו הם עשויים מעופרת, ואני עוצר ומתנשם כשאני משתופף על הקרח עד שאני מצליח לעמוד שוב. אני מודע במעורפל למבטי השופטים, לקריאות מחבריי לנבחרת, לגל השתיקה שמציף את הזירה.
    ריס ואריק קוראים בשמי.
    מישהו נוגע בזרועי — אני חושב שזה אחד השופטים — אבל אני מעיף את היד שלו.
    ״זי! זי! זי!״
    אלוהים, זו שוב הבחורה ההיא שעומדת.
    אני לא יכול לעשות את זה לפני כולם.
    זק מורגן לא חלש.
    אני סופרסטאר.
    אני פאקינג סופרסטאר.
    למרות שזה לא מגיע לי.
    אז אני בורח ומתנתק.
    כשאני חולף על פני שאר השחקנים שעל הספסל — אני לא מסוגל להביט בהם מפחד שיראו איזה אסון אני — כבר הורדתי את הכפפות והקסדה. חזי עולה ויורד וגומע אוויר שלא נמצא שם. אני יוצא למסדרון החשוך המכוסה שטיח וליבי הוא רכבת דוהרת.
    פשוט לֵך.
    אבל אני לא יודע לאן.
    אני לא יודע מה אני עושה.
    אני פשוט יודע שאני צריך לגרום לאי השפיות הזאת להיגמר.
    אתה הבאת את זה על עצמך, אומר קול בראשי. היית אמור לעבוד על זה חזק יותר. היית אמור לעשות מאמץ גדול יותר. היית אמור לעשות את מדיטציית הניו אייג' החדשה. היית אמור להבקיע שלושה שערים במקום שניים בשליש הראשון, ואז הלחץ הזה לא היה קיים.
    זה לא נורמלי.
    אני נושף במהירות ומנסה לנשום באופן סדיר, אבל שאלוהים יעזור לי, אני לא יכול...
    אני ממהר למלתחות ורגליי מאיצות בי להגיע לשם. אני פותח את הדלת וממהר פנימה, גופי רועד כשאני מסיר מעליי את החולצה ואחריה את הכריות.
    אני עומד במכנסיי בלבד, ועיניי פראיות כשאני סוקר את המקום ומתבונן באריה הענק שמצויר על הקיר עם הססמה אל תוותר מתחתיו. אני ממהר אל ארונית העץ, מושיט יד ומוציא שרשרת עם מדליית כסף שתלויה בפנים על וו.
    אני לא עונד אותה במשחקים, אבל אלוהים - אולי כדאי שאעשה זאת. רק בתור תזכורת.
    ״זהב לא יחזיק עד תום,״ אני מצליח ללחוש בקול. המילים הם השם והשורה האחרונה של שיר מאת רוברט פרוסט. אני עוטף את השרשרת בידי ואגודלי מלטף את עיגול הכסף ומרגיש את האותיות החקוקות בו.
    אני שומע במרחק צעדים רועמים — מאמנים וחובשים, כבר בהיכון.
    חזי פועם ופועם ופועם, צובר מהירות, תנופה, ואפלה מטשטשת את ראייתי כשאני תולה את השרשרת על צווארי.
    ברכיי כושלות ואני קורס על הרצפה.
    סליחה, סליחה, סליחה, אני לוחש לבחורה שהרגתי.