עקבות על פני המים

הקדמה

חיי עברו כחוט השני בנתיבי העלייה המיוסרים של אמי היקרה, אילזה פרייזר, ומשפחתה.
מרגע שבו נגעו רגליה ברציף הבטון הלוהט והשמנוני של מעגן הדלק בנמל חיפה, השילה אמי מעליה את מרבית סממני העבר. בראש ובראשונה את שמות הולדתה, אילזה־מלכה, על שם רגינה, סבתא רבתא שלה.
טרם צאתה בדרכה לפלשתינה באמצע חודש מארס 1939, בטרנספורט הבלתי לגאלי של הרמן פְלֵש, ידעה אילזה בוודאות שאם תזכה להגיע בשלום אל ארץ ישראל, תיפטר באופן מיידי משני שמותיה הגלותיים ושמה יהיה מאז ולתמיד יהודית.
משך כל חיינו המשותפים סיפרה לי אמי את קורות חייה ואת קורות משפחתנו לדורותיה, ככל שיכלה לזכור.
בסיפורה של אמא ושל המשפחה הנרחבת שזרתי את משיכתי העזה לים, ובעיקר את אהבתי לחתירה בקיאק. תוך כדי חתירה על פני נהרות וימים לא הפסקתי לחקור וללמוד את ההיסטוריה המשפחתית ואת הנסיבות והמאורעות שהביאו את אמי לחופי הארץ, כמו גם את סיפורה האומלל של בת דודתה האהובה, אווה רותברג, שנרצחה ביוגוסלביה בראשית 1942 ולא זכתה להגיע לארץ.
התוודעתי לים במסגרת שירותי הצבאי בחיל הים.
בחורף קר במיוחד, בין 1970 ל-1971, צללתי בנמל חיפה במסגרת בית הספר ללוחמה זעירה בים, של הקומנדו הימי. שם, בדיוק 32 שנים קודם לכן, בלב הנמל, סמוך לשובר הגלים הגדול, במרחק עשרות מטרים מן הפתח, דוממה מנועיה והטילה עוגן סירת המפרש סיינט ניקולאוס. 700 נוסעיה השליכו את מסמכי הזיהוי שלהם לים והפכו לפליטים חסרי נתינות.
כמיהתי לראות ולגעת במקומות שביניהם נמתח נתיב הייסורים של מעפילי האונייה אַגְיוֹס ניקוֹלָאוֹס, ובהם אמי אילזה פרייזר, לימים יהודית ספרן, אינה יודעת שובע.
מאה ושלושה־עשר ימים התמשכו תלאות המעפילים מרגע שיצאו לדרך ב-12 במארס 1939 ברכבת מיוחדת מברנו שבצ'כוסלובקיה, ועד כניסתם באין מפריע אל תוך נמל חיפה השומם ב-3 ביולי 1939.
 
"כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָּבוֹא" (דברים ל״ב, נ״ב)
 
החל משחר ילדותי והלאה, במהלך חיי הבוגרים, חָלקה איתי אמי יהודית את חוויותיה מן המסע הקשה מנשוא. אילולי שרדה את המסע המתיש, או אילו חלילה היו פוגעים גם בה כדורי המקלע של הבריטים, שהמיתו את יוזף אַבֶּל על סיפון האונייה, מול חופי הארץ, במרחק מטרים ספורים מאמי, הכול היה נראה אחרת.
הספינה אַגְיוֹס נִיקוֹלָאוֹס, כשמו המייצג של המסע שנמשך 113 ימים עד שקבוצת הנוסעים, שמנתה כ-700 נפש, הגיעה תשושה ומוכת חולי לחופי הארץ. אבל, אף שחלק הארי מאותם ימים ארוכים על פני המים בילו הנוסעים על סיפונה של אגיוס ניקולאוס, לא היא זו שבסופו של המסע נכנסה בשערי נמל חיפה. לאחר עגינה ממושכת במפרץ קיאה, בים האגאי, עברו הנוסעים לאונייה סָלוֹמֵיאָה, שעל סיפונה הגיעה הקבוצה לקרבת נמל חיפה.
גם סלומיאה כקודמתה, אגיוס ניקולאוס, לא זכתה לעשות היסטוריה ולהיכנס אל תוך הנמל. במרחק קצר מן הנמל הועברו כל 700 נוסעיה לספינת דיג קטנה, סיינט ניקולאוס — שתפוסתה קטנה פי עשרה! — שנגררה בידי סלומיאה לאורך כל נתיב ההפלגה. הם קרעו והשליכו למים כל מסמך מזהה שהיה על גופם, הצטופפו כסרדינים על הסיפון ומתחת לסיפון ובדרך זו, כפי שעוד נראה בהמשך, נכנסו לנמל באין מפריע.
 
"הַמְּלָאכָה נֶעֶשְׂתָה, חֵי שָׁמַיִם" מתוך השיר "נאום תשובה לרב חובל איטלקי" מאת נתן אלתרמן, 15.1.1946, "הטור השביעי", דבר.
 
ספינת הדיג סיינט ניקולאוס השלימה את המלאכה והביאה בנים אל גבולם.
את ה"תהילה" שבזיכרון ההיסטורי תמשיך לשאת לנצח אוניית הקיטור הרעועה אגיוס ניקולאוס.
לכבוד אמי ולכבוד עמיתיה המעפילים שזכו והגיעו לחוף מבטחים גמרתי אומר לספר את סיפורה.
הסיפור שלפניכם הינו פרי זיכרונותיה הכתובים של אמי ביומנה האישי, מחקר מעמיק מתוך ספרים, חומרים ארכיוניים וביקור במרבית המקומות הגיאוגרפיים וציוני הדרך שבים וביבשה.

וינה
יוני 2017, וינה. אבני זיכרון

בחודש יוני 2017 נערך בווינה כינוס משפחתי בינלאומי לכבוד שני טקסי חניכה ל"אבני זיכרון" (Steine der Erinnerung): טקס ראשון לזכרם של סבא רבא מוריץ נאש ואשתו סבתא רבתא שרלוטה נאש הי"ד, וטקס שני לזכר אווה רותברג הי"ד, בת דודתה של אילזה, ואביה ליאופולד רותברג הי"ד.
בעומדי, כשגבי אל דלתות הכניסה המפוארות של בית מידות מפואר במחוז התשיעי, מקום מגוריה האחרון של משפחת נאש, נשאתי בהתרגשות רבה, בפני קומץ אנשים, את הדברים הבאים:

מוריץ ושרלוטה נאש, סבא רבא וסבתא רבתא שלנו, השם ייקום דמם!
דוד גדול ליאון נאש, סבתא ברטה נאש־רותברג, סבתא נלי נאש פרייזר, סבתא הני נאש טומשוף ודודה גדולה בטינה נאש טומשוף.
בני משפחה יקרים, חברים, תושבי וינה ואזרחי אוסטריה מדור לדור, מאז ועד עולם.
75 שנים ויותר חלפו מאז הוכרחו בני משפחת נאש המפוארת לעזוב את ביתם, רכושם, משפחתם, קרוביהם, חבריהם ועמיתיהם לעסקים, לעזוב, שלא לומר לברוח מווינה, ערש תרבות אנושית שאיבדה צלם, ולנדוד משם למחוזות רחוקים, לקראת גורל לא ידוע.
כאן, מול ביתם האחרון בווינה, שהייתה "מחוז חפץ", ניצבים אנחנו, בני בניהם של משפחת נאש מברטיסלבה ומשפחת קונשטדט הווינאית, ומרכינים ראשינו בדומייה, בדמעות ובלבבות מלאי גאווה שעולה על גדותיה.
לכאן הגיעו איוי קורלנדר בת היינץ־הארי רותברג, בנה של ברטה נאש רותברג, ילידת וינה, ואחיה של אווה רותברג הי"ד שהייתה בין הנרצחים בקבוצת ההעפלה הידועה בהיסטוריה כפרשת "קְלָאדוֹבוֹ־שאבאץ".
גדעון טומשוף ונעמי מולכו טומשוף, בנו ובתו של וילי טומשוף, בנה של הני נאש טומשוף ילידת וינה, ואנוכי אמנון רם־גוטמן, בנה של אילזה פרייזר, בתה היחידה של נלי נאש פרייזר, ילידת וינה, חזרנו למקום שממנו פרץ זרענו והתפזר לכל קצוות תבל.
חזרנו למקום שבו ניצב ביתם של שרלוטה ומוריץ וילדיהם. המקום שבו התנהל בית העסק המפואר ששמו יצא למרחקים, "מוריץ נאש ובנו", עסק שהתחיל דרכו בברטיסלבה בירת סלובקיה, המשיך ושגשג בווינה ואף התרחב לעיר ברנו שבצ'כוסלובקיה.
בעיר ברנו שבצ'כיה מצאו שרלוטה ומוריץ מקלט זמני, כפי שמעידים לוחות הזיכרון שלמרגלותינו ואשר ממנה נשלחו, כמו רבים אחרים, למחנה הריכוז בטרזינשטט. שם במחנה מצא מוריץ את מותו, בעוד שרלוטה, שהצליחה לשרוד אחריו, נשלחה למחנה הריכוז אושוויץ בירקנאו שבפולין, בית המוות שממנו לא שבה.
מנגד, Schlickplatz, הפארק הצנוע שבו נהגה אמי אילזה לשבת על ספסל לצד סבא מוריץ ולקרוא באוזניו מן העיתון, לאחר שאיבד בתאונה את אחת מעיניו. מעבר לכאן באלכסון חנות הטבק שבה נהגה אילזה לקנות לסבה האהוב עיתון וצורכי עישון.
זה היה ה"עולם של אתמול", כשם ספרו של הסופר הווינאי הנודע שטפן צוויג. עולם שהיה ואיננו עוד ובעבורנו, שנולדנו וגדלנו בארצות אחרות, היה עולם זה בחזקת מציאות מדומיינת שאין לנו דרך לחברה לחיינו ולמורשתנו אלא באמצעות כמיהה עזה, געגועים עמוקים ואהבה אין קץ.
מוריץ ושרלוטה, מעומק ליבנו אנחנו אוהבים את כל שהיה שלכם, את מורשתכם, את הסיפורים אודותיכם, למרות שאין לנו ומעולם לא היו לנו בהם כל חלק או נחלה.
טרם צאתי לביקור קצר בפראג בחודש ינואר 2016 שוחחתי עם וילי טומשוף, שהפנה אותי לבית הכנסת, שעל קירותיו חקוקים שמותיכם זה לצד זה, שניים שסמוכים זה לזה אך בודדים בין שמונים וארבעה אלף יהודי בוהמיה ומורביה שנרצחו על לא עוול בכפם.
ליבי מלא גאווה על לוחות הזיכרון שלפנינו. בעזרתם נצליח להתחבר למורשת האבודה ולזעוק זעקה מהדהדת, נוקבת לבבות, ולהכריז קבל עולם: למרות העוול הנורא, למרות הניתוק והעקירה, והפצעים שלא יגלידו לעולם, לא תנותק השלשלת!
הגענו לכאן כדי לבשר לכם ולעולם כולו שצאצאיכם עומדים כאן סביבכם ונושאים בגאון ובגאווה את שמותיכם וזכרכם לנצח נצחים, לעדי עד!
מדינת ישראל, מחוז החפץ של חלומות כל יהודי תבל, מדינה שאותה הגה־חזה איש וינה, תאודור הרצל, הפכה לפני 70 שנה מחזון למציאות!
יש לנו מדינה יהודית וצבא חזק שמגן על היהודים באשר הם.
יש לנו כלכלה מפותחת, מדע מתקדם, רפואה מודרנית, עתיד מבטיח וכמובן, הרבה, הרבה חלומות.
לשעה קלה, רק לשעה קלה בלבד, חשב העולם בטעות שהפסדתם בקרב הנורא, בקרב על הישרדות, על חיים והמשכיות.
אך "שעה קלה" זו חלפה כהרף עין, נעלמה כלא הייתה...
מבין תימרות העשן, מתוך נהרות הדם וחרף הסבל האינסופי, הגענו אנחנו עד כאן כדי לזעוק בקול גדול:
כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה,
לעולם לא תאבד תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים,
נמשיך להיות עם חופשי בארצנו,
ארץ ציון וירושלים.