על המידה ועל האין שיעור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
על המידה ועל האין שיעור

על המידה ועל האין שיעור

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2021
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 256 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 16 דק'

רבקה מרים

רבקה מרים נולדה ב-1952 בירושלים, בת לסופר ניצול השואה לייב רוכמן. שמותיה הפרטיים, הם על שם אמו של אביה, רבקה, ואחותו הצעירה, מרים, שנספו יחד בטרבלינקה. ספר שיריה הראשון הוא, "כותונתי הצהובה". זכתה בפרסים ישראליים שונים לשירה, ובהם פעמיים בפרס ראש הממשלה ליצירה, פרס עיריית חולון ע"ש קוגל ופרס יצחק לייב גולדברג. הייתה ידידה קרובה של המשוררת זלדה.
 

תקציר

אחת מסגולותיה של יצירת רבקה מרים, סגולה המגביהה את קומתם של משוררי־אמת, היא המוכנות והיכולת להכיר ולכתוב את קצוות האדם. בכתיבתה השירית והמסאית נוכחת רבקה מרים במרחבים אנושיים מגוונים ורחוקים זה מזה, כפרשנית של המסורת הכותבת מתוכה ועליה וכמתבוננת בגוף הכותבת מתוכו ועליו בהתרסה ובקושי ברכות ובשובבות, בכולם אפשר לשמוע את העין הטובה המתנגנת, שאינה מכסה על הקושי ולפעמים על הזוועה ואינה מטשטשת את הכאב ואינה ממלאת את החסר ברִיק ואינה מתביישת בפני המקום ובפני המקור ואינה נבוכה למול הנוכחות והטוב, אלא ניגשת לפעמים בחדווה לעתים ביראה, אל הקיום ואל הקיים וכותבת אותו כפי שהוא מתגלה לפניה.

פרק ראשון

קצוות האדם קצוות האלוהים – מבוא
מתניה מאלי


בהקדמה להוצאה המחודשת של הספר "בדמייך חיי" של אביה, הסופר לייב רוכמן, מספרת רבקה מרים על רגע משפחתי קטן ומכמיר לב:
 
בֶּערְל, האיש העולז והגלמוד, שעיניו טובות ואפלות ושמספר כחול חרוט על זרועו, סיפר לי שבא לבקר אותנו יום אחד, כשהייתי כבת שנה ועדיין גרנו בבית הקטן, הדו־משפחתי, שבקרית יובל, ומצא את אבא יושב על הספה האדומה, אותה ספה שהייתה נפתחת למיטה כשבאו אורחים. אבא הניף אותי מעלה-מטה בידיו, ואני התמסרתי כל כולי לטלטול וצחקתי בקול.
תוך שהניף אותי היה אבא אומר לי ביידיש, "רבקהלה, ווי איז די בּוּבֶּע? נישטא. רבקהלה, ווי איז מרימ'ל? נישטא. ווי איז שמוליק? נישטא. ווי איז חיים? נישטא, ווי איז מאיר? נישטא. ווי איז דינה? נישטא" – רבקהלה, אמר אבא כשהוא מניף אותי, איפה סבתא? איננה. איפה מרימ'ל? איננה. איפה שמוליק? איננו. איפה חיים? איננו. איפה מאיר? איננו. איפה דינה? איננה. כך המשיך אבא למנות את השמות, חוזר ומניף אותי מעלה-מטה, ואני צוחקת, צוחקת.
(בדמייך חיי, כרמל, ירושלים, תש"ף)
 
גוף של תינוקת כאב וצחוק, תהום האין והשובבות, גוף הנושא את השמות, ומעביר בדעת ובבלי דעת הוויות רחוקות אבודות, בְּחִיוּת נפלאה ונוראה. תמונת האב והבת היא חרך דרכו אפשר להביט בפשטות שבה הולכת רבקה מרים ביצירתה. פשטות שאינה פשטנות ואין בה מורא כך היא מגיעה אל מחוזות הכאב והתשוקה, אל נוכחות האל והיעדרו, אל התעוררות של קרבה וצריבה של כאב ומרחק. כך היא הולכת אל הסוד בלי לחללו אל החוץ, וכך היא עומדת מול השאלות שמהססות להישאל בלי למחוץ אותן בתשובה.
אחת מסגולותיה של יצירת רבקה מרים, סגולה המגביהה את קומתם של משוררי־אמת, היא המוכנות והיכולת להכיר ולכתוב את קצוות האדם. בכתיבתה השירית והמסאית נוכחת רבקה מרים במרחבים אנושיים מגוונים ורחוקים זה מזה.
כפרשנית של המסורת הכותבת מתוכה ועליה וכמתבוננת בגוף הכותבת מתוכו ועליו – בהתרסה ובקושי, ברכות ובשובבות – בכולם אפשר לשמוע את העין הטובה המתנגנת, זו שאינה מכסה על הקושי ולפעמים על הזוועה, שאינה מטשטשת את הכאב ואינה ממלאת את החסר בהבל, שאינה מתביישת בפני המקום ובפני המקור ואינה נבוכה למול הנוכחות והטוב – אלא ניגשת לפעמים בחדווה לעתים ביראה, אל הקיום ואל הקיים וכותבת אותו כפי שהוא מתגלה לפניה.
השירה היא לב יצירתה של רבקה מרים, לצדה סיפורים לילדים, וספרים בתווך שבין פרוזה לשירה. ספר זה, האוסף מאמרים שפרסמה רבקה מרים בבמות שונות בעשרות השנים האחרונות, הוא אבן נוספת המשלימה את פסיפס יצירתה. אוהבי שירתה של רבקה מרים ימצאו במאמרים ניסוחים פרוזאים לרעיונות שנרמזו בשירים. מי שאינו אמון על קריאת שירה יזכה להיכרות עם יצירתה.
בספר ששה שערים: השער הראשון: הגוף והספר מאגד מאמרים העוסקים בלימוד ובלמידה. כותרתו הגוף והספר מזכירה כי הלמידה היא תמיד מעשה אנושי המתרחש בגוף הלומד ובנשמתו. במאמרים מזמינה רבקה מרים את הקורא למחשבות על למידה, על התקוות והפחדים שיש בה, על הרצינות והשובבות שמניעים אותה, על הגוף, הספר ורוח האדם, על היחסים בין הפשט לדרש והתנועה הנמצאת ברווחים.
 
...לרוֵוח את המילים ולנשום מלוא כל הריאות גם את הרֶווח שבין האותיות. לרוֵוח את ההלכה ולתת בה נשימה. להניח לעצמנו לחוש את החלל הפתוח, שממנו צומחים החיים במלוא עוזם. הנחיריים, העיניים, האוזניים, הפה – שבעה אשנבים פתוחים בפנים שלנו. [...] הפתחים הללו הם מקור של סכנה, אבל הם גם מקור החִיוּת המתחדשת. אל לנו לאטום אותם. אל לנו לכסות את התוהו שרובץ מתחת. הסכנה נמצאת בו, אך גם ההתחדשות המתמדת, היצירה, משך הזרע.
 
הגוף והספר אינם אטומים, יש בהם חללים ויש בהם תנועה. כאשר לא נושבת בהם רוח הם נאטמים ונסגרים, כאשר הם נפתחים אנו מכירים בפלא העולם, פלא החיבור בין יש לאין. כך למשל בשיר "הזקן אותי מלמד", מתוך קובץ השירים "אבי ציווני לא למות".
 
הַזָּקֵן אוֹתִי מְלַמֵּד. פִּתְחִי פִּיךְ, הוּא אוֹמֵר.
תְּחִילָּה בִּקְצָת קֹר רַק תָּחוּשִׁי. אֶת פִּיךְ אָז הַשְׁאִירִי פָּתוּחַ.
הִנֵּה בָּאָה בּוֹ רוּחַ. הוּא מִתְחַמֵּם. מִתְלַקֵּחַ. הִתְגַּלְּתָה בּוֹ הָאֵשׁ.
וְאַתְּ אֶת הָאֵשׁ אַתְּ בּוֹלַעַת. וּבִן־רֶגַע גֶּחָלִים אַתְּ. וָאֵפֶר.
נֶעְכַּל וְהֻטְמַע בָּךְ הַסֵּפֶר.
נֶחְצָה בָּךְ הַגְּבוּל בֵּין אַיִן לְיֵשׁ.
מָה עוֹד תִּרְצִי לְבַקֵּשׁ.
 (שירי רבקה מרים, חלק ב, עמ' 214)
 
השער השני, שפה, שפת אם, שפת עם, בו מקובצים מאמרים על השפה, הוא כעין הזמנה של בעל מלאכה אל החדר הפנימי. האורח עובר על פני המוצרים המוגמרים המונחים רחוצים ונקיים בחדר התצוגה הבוהק, יורד מדרגה או שתיים אל חדר חשוך שבו מגובבים בערבוביה אימום, צבת ישנה, אוסף ברגים, שיירי חומרים, שרטוטים ישנים, ודרישת תשלום מאיזו רשות. במאמרים המקובצים בשער זה מוזמנים הקוראים אל החדר הפנימי, להתבונן בכלי העבודה. במקום פטיש, פצירה ואזמל הם רואים שמות ושורשים, שפה ושפות ומילים. הסֵדר חשוב. גם כאשר איננו היררכי הוא יוצר מנגינה. כך למשל על הנוכחות הנסתרת של היידיש בתוך העברית.
 
יידיש היא שפת הניגון הפנימי שרוחש בי, שפת הטרם־שפה, שפת הריח, הטעם והנגיעה שחקוקים בי. עד היום אני מריחה ביידיש, טועמת ביידיש, ממששת ביידיש, גם כשאני מדברת על כל אלה בעברית.
מאימי ומאבי גם יחד ינקתי את שפת אימי. במקביל, לאט, נפקחתי אל העברית העזה והאינסופית – והגעתי אל קרבי וספגתי את שפת עמי.
העברית היא שפה מצומצמת לכאורה, אבל היא פתוחה לכל עבר. היא שפת להטים, כשדווקא גבולותיה הם שמאפשרים לה לפרוץ כל גבול. השפה העברית היא סף פתוח לכל העברים. אני הופכת בה והופכת בה כל ימי, כמו שגם היא מהפכת בי. היא חג ומחול לי.
אבל גם אליה אני באה כאשר, כמו מטרונום סמוי, נותן בי מקצב הניגון של היידיש.
 
בשער השלישי, על דעת המקום, אנו נחשפים לאופן שבו המרחב נחווה כאירוע שפתי. המחיצות שבין הנוף אותו רואה המחברת בביקור בצרפת לבין המושגים הלועזיים "אימפרסיוניזם" והיהודיים "רשימו" המתארים אותו, מטשטשות. את המחיצה שבין תופעה (אותנטית, נוכחת) לבין ההתבוננות תיאורית (מרוחקת, מחמיצה תמיד) מחליפה תנועה הרמונית שבה הטיול בנופים הוא טיול בנופי המילים, וטיול במילים הוא טיול בשכבות הגיאולוגיות של המשמעויות שלהן. לפעמים המילים עצמן הופכות לצוקי מציאות. כך למשל במאמר "על ההבדל בין דין לגבורה", המספר על מפגש עם יהודי רוסיה בשלהי השלטון הקומוניסטי. גבורתם האנושית של יהודי רוסיה היא גבורת החיבור הבלתי אפשרי אל השפה העברית, שבה קרעי מילים נחוו לעתים כאיכות גופנית ממש, בגבורת ההתנגדות ובגעגועים של אלו שכמעט אינם מכירים את השפה אליה הם מתגעגעים.
השער הרביעי, להיות ולא להיות, מקבץ מאמרים הסובבים סביב נקודת ההיפוך, הנקודה שבה ההפכים מגלים את הקרבה ביניהם, לפעמים בנקודת המגוז שבה היש והאין מתמוססים זה אל זה ולפעמים דווקא הבהירות של כל אחד מהקטבים מלמדת על הקִרבה לקוטב הנגדי לכאורה. המלך והילד הולכים ביחד, הפער החוצץ בין הזמנים מתבטל: כך למשל במאמר שגם שמו מעיד עליו, "על המלכות שנרכשת מתוך אובדן המלוכה":
 
אולי אנחנו אמורים לחתור לא אל אותה תמימות ילדות ראשונית שנעלמת, כי אם למקום שונה, אחר, מקום שבו ה"קֶדֶם" כְּעָבָר וה"קָדִימָה" כעתיד חד המה, מקום בו משמעות הפסוק "אחור וקדם צרתני" מכוונת לכך שהאחור והקדם צרורים יחדיו, בצרור משותף אחד.
 
ובהמשך, בדינמיקת היחסים שבין המאונך למאוזן, המייצגים את העמידה והתקיפות מזה ואת השמיטה והחידלון מזה, קווים הנראים לכאורה כמייצגים של גישות רוחניות סותרות שאינן יכולות לגור בכפיפה אחת, והנה מתגלה כי גם הן מחפשות ומוצאות אצל רבקה מרים הזדמנות לנוח מהפולמוס ולהצטרף למעגל אחד שיש בו רֶווח והשלמה. בחלקו השני של שער זה, בשני מאמרים שונים, כותבת רבקה מרים על כוחות דחויים ושכוחים. על החמדה שנאסרה כבר במעמד הר סיני ועל השדים שנדחו מהעולם היהודי לאחר חורבן הבית. הכרה בהם היא ניסיון לבחון את גבולות התודעה והנוהג שאנו מגבילים בהם את חיינו כדי שנוכל להלך בהם ברוגע ובבטחה, ואת המחיר שגבולות אלו גובים מאיתנו.
 
שכשהתפתינו ללכת בדרך הרמב"ם וציווינו על השדים – וגם על המלאכים, בתוך כך – להיעלם, גזרנו על עצמנו עונש כפול. הרי כל כוח ההיזק שהיה בהם נבע מכך שהיו רוחות בלא גוף, ואנחנו מחינו בכוח מחשבתנו אפילו את בדל נוכחותם, הופכים אותם למשל בלבד. בכך הוספנו חטא על פשע, אבסטרקט על אבסטרקט, תולשים את קיומם שביקש אחיזה ותיקון בנו, ומעצימים בכך את האימה בחיינו.
ואנחנו נידונים, בינתיים, לחיות בעולם מצטמצם והולך, עולם בעל חוקיות אותה אנחנו מתיימרים להבין, ושוב ושב כושלים מלדעת.
 
הקינה על העולם המצטמצם מתחלפת בתקווה לאחדות ההפכים, בהפניית המבט אל קיום מעבר למחיצות.
המאמר החותם שער זה, "על הצמחונות", חריג בתוכנו ובסגנונו משאר המאמרים ובולט בחריגותו ביצירתה של רבקה מרים. זהו מאמר חריף, שבו הניסוח העמום, המאפשר "להיות ולא להיות", מפַנה את מקומו לניסוח שאין בו פשרה להיות או לא להיות. ומצווה לבחור בחיים של בעלי החיים. ולהיות!
בשער החמישי, ויקרא שמם אדם, מקובצים מאמרי דיוקן קצרים על מספר דמויות משוררים ובעלי שם מהעבר הרחוק והקרוב. המאמרים משרטטים מפגש אחד או שניים עם דמות דיוקנם של אהובים וממשיכים את עולמם לעולמנו. את המאמר על הבעל־שם־טוב חותמת רבקה מרים כך:
 
ואם לחסידות אכן קשובות גם אוזנינו שלנו, הרי שגם לנו אסור לפחד. צפונים בנו "חידושים" רבים, שהבעש"ט ותלמידיו לא יכלו לדעת. עלינו לקחת את דבריהם וללכת איתם הלאה, למחוזות שהם עצמם לא הכירו.
 
כך גם ביחס למאמרים העוסקים בבני דורנו. אמנם, יש להודות, יש בהם נימה של נוסטלגיה המשורטטת ביד אוהב, ובכל זאת הנוסטלגיה אינה עומדת במרכזם, אלא תיאור חי של רגעי חיים ומחשבות, המקרבים אותם לעולמנו.
השער השישי והאחרון, ניקודים, בו מלוקטים מדרשים קצרים, חלקם נהגו בבית המדרש אלול וחלקם לאחר הפרישה ממנו. קטעים אלו משלימים את דמותה היוצרת של רבקה מרים. הבחירה לשים זה לצד זה את המקור מספרות חז"ל ולצדו את המדרש של רבקה מרים, מאפשרת לקורא לראות את מסלולי ההמראה של היוצרת. שירתה של רבקה מרים רצופה בהתייחסות מעמיקה ובשיח בלתי מתפשר עם המקורות. במאמרים אלו, ובייחוד במאמר "תולדות המאבק, תולדות הפנים". חושפת רבקה מרים את הנחות המוצא התאולוגיות העומדות בבסיסם של חיי המדרש והיצירה היהודיים:
 
כל המתבונן בתולדות ישראל מתבונן באלוהי ישראל. תולדות ישראל הן תולדות המאבק המתמשך עם המלאך, מאבק שבא להכרית ולהפרות, להמית ולהחיות זרע. ישראל נאבק עם אלוהיו, נפתל עמו כמו במאמץ להיבעל על ידו או להכריעו ולדעתו, לכובשו או להיכבש תחתיו...
בגן של תולדות ישראל מהלך לו אלוהי ישראל, לובש ופושט צורה. לא אלוהי הבריאה ואלוהי בית ראשון כאלוהי בית שני ואלוהי החורבן. לא אלוהי ארץ־ישראל כאלוהי הגלות. נצחיותו של האל כמו גם נצחיותו של העם אינן עומדות בסתירה לפניהם המשתנות וליחסיהם המשתנים; אולי דווקא ההשתנות היא המאפשרת את הנצחיות. ריבוי הפנים נובע ממקור אינסופיותן.
 
שורות אלו הן מפתח להבנת שירתה התאולוגית של רבקה מרים. הארוטיקה המניעה את הקשר בין אדם לאלוהים מופיעה כבר בקובץ השירים הראשון, "כֻּתָּנְתִּי הַצְּהֻבָּה"; ההבנה האמפתית כי גורל העם וגורל האל משתקפים זה בזה, הפתיחות והאומץ להכרה כי ההשתנות היא הקבוע היחיד בפני האל. כך בשיר "פרשתי לפני את שמות אלהי" מתוך הקובץ "אמר החוקר":
 
פָּרַשְׂתִי לְפָנַי אֶת שְׁמוֹת אֱלֹהַי
עַל רִצְפַּת חַדְרִי הַקְּרִירָה.
שֵׁם שֶׁקְּרָאתִיו בּוֹ כְּשֵׁרוּחוֹ נָפַח בִּי
וְשֵׁם שֶׁקְּרָאתִיו בּוֹ בִּהְיוֹתִי נַעֲרָה
שֵׁם שֶׁקְּרָאתִיו בּוֹ כְּשֶׁלְּאִיש נִמְסַרְתִּי
וְשֵׁם כְּשֶׁלַּכֹּל שׁוּב אֲנִי מֻתָּרָה
שֵׁם שֶׁקְּרָאתִיו בּוֹ כְּשֶׁהוֹרַי הָיוּ גַּג לִי. וְשֶׁם בְּאֵין לִי תִּקְרָה.
שֵׁם שֶׁקְּרָאתִיו בּוֹ לְמַעַן אִירָאֶנּוּ. וְשֵׁם בּוֹ קְרָאתִיו לְמַעַן לֹא אִירָא.
שֵׁם שֶׁקְּרָאתִיו בּוֹ לְמַעַן יִזְכְּרֵנִי. וְשֵם כְּדֵי שֶׁיִמָנַע מִזְּכִירָה.
כְּחֹם הַיוֹם אֶשְׁתַּטֵּח אַפַּיִם
עַל רִצְפַּת חַדְרִי הַקְּרִירָה.
 (שירי רבקה מרים, חלק ב, עמוד 125)
 
פתחנו את דברנו בתיאור סגולה אחת מסגולותיו של משורר־אמת, המסוגלוּת והמוכנות ללכת אל קצוות האדם. ונסיים בסגולה אחת מסגולותיו של המאמין: עיניו פקוחות עד קצוות האלוהים.

רבקה מרים

רבקה מרים נולדה ב-1952 בירושלים, בת לסופר ניצול השואה לייב רוכמן. שמותיה הפרטיים, הם על שם אמו של אביה, רבקה, ואחותו הצעירה, מרים, שנספו יחד בטרבלינקה. ספר שיריה הראשון הוא, "כותונתי הצהובה". זכתה בפרסים ישראליים שונים לשירה, ובהם פעמיים בפרס ראש הממשלה ליצירה, פרס עיריית חולון ע"ש קוגל ופרס יצחק לייב גולדברג. הייתה ידידה קרובה של המשוררת זלדה.
 

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2021
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 256 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 16 דק'
על המידה ועל האין שיעור רבקה מרים

קצוות האדם קצוות האלוהים – מבוא
מתניה מאלי


בהקדמה להוצאה המחודשת של הספר "בדמייך חיי" של אביה, הסופר לייב רוכמן, מספרת רבקה מרים על רגע משפחתי קטן ומכמיר לב:
 
בֶּערְל, האיש העולז והגלמוד, שעיניו טובות ואפלות ושמספר כחול חרוט על זרועו, סיפר לי שבא לבקר אותנו יום אחד, כשהייתי כבת שנה ועדיין גרנו בבית הקטן, הדו־משפחתי, שבקרית יובל, ומצא את אבא יושב על הספה האדומה, אותה ספה שהייתה נפתחת למיטה כשבאו אורחים. אבא הניף אותי מעלה-מטה בידיו, ואני התמסרתי כל כולי לטלטול וצחקתי בקול.
תוך שהניף אותי היה אבא אומר לי ביידיש, "רבקהלה, ווי איז די בּוּבֶּע? נישטא. רבקהלה, ווי איז מרימ'ל? נישטא. ווי איז שמוליק? נישטא. ווי איז חיים? נישטא, ווי איז מאיר? נישטא. ווי איז דינה? נישטא" – רבקהלה, אמר אבא כשהוא מניף אותי, איפה סבתא? איננה. איפה מרימ'ל? איננה. איפה שמוליק? איננו. איפה חיים? איננו. איפה מאיר? איננו. איפה דינה? איננה. כך המשיך אבא למנות את השמות, חוזר ומניף אותי מעלה-מטה, ואני צוחקת, צוחקת.
(בדמייך חיי, כרמל, ירושלים, תש"ף)
 
גוף של תינוקת כאב וצחוק, תהום האין והשובבות, גוף הנושא את השמות, ומעביר בדעת ובבלי דעת הוויות רחוקות אבודות, בְּחִיוּת נפלאה ונוראה. תמונת האב והבת היא חרך דרכו אפשר להביט בפשטות שבה הולכת רבקה מרים ביצירתה. פשטות שאינה פשטנות ואין בה מורא כך היא מגיעה אל מחוזות הכאב והתשוקה, אל נוכחות האל והיעדרו, אל התעוררות של קרבה וצריבה של כאב ומרחק. כך היא הולכת אל הסוד בלי לחללו אל החוץ, וכך היא עומדת מול השאלות שמהססות להישאל בלי למחוץ אותן בתשובה.
אחת מסגולותיה של יצירת רבקה מרים, סגולה המגביהה את קומתם של משוררי־אמת, היא המוכנות והיכולת להכיר ולכתוב את קצוות האדם. בכתיבתה השירית והמסאית נוכחת רבקה מרים במרחבים אנושיים מגוונים ורחוקים זה מזה.
כפרשנית של המסורת הכותבת מתוכה ועליה וכמתבוננת בגוף הכותבת מתוכו ועליו – בהתרסה ובקושי, ברכות ובשובבות – בכולם אפשר לשמוע את העין הטובה המתנגנת, זו שאינה מכסה על הקושי ולפעמים על הזוועה, שאינה מטשטשת את הכאב ואינה ממלאת את החסר בהבל, שאינה מתביישת בפני המקום ובפני המקור ואינה נבוכה למול הנוכחות והטוב – אלא ניגשת לפעמים בחדווה לעתים ביראה, אל הקיום ואל הקיים וכותבת אותו כפי שהוא מתגלה לפניה.
השירה היא לב יצירתה של רבקה מרים, לצדה סיפורים לילדים, וספרים בתווך שבין פרוזה לשירה. ספר זה, האוסף מאמרים שפרסמה רבקה מרים בבמות שונות בעשרות השנים האחרונות, הוא אבן נוספת המשלימה את פסיפס יצירתה. אוהבי שירתה של רבקה מרים ימצאו במאמרים ניסוחים פרוזאים לרעיונות שנרמזו בשירים. מי שאינו אמון על קריאת שירה יזכה להיכרות עם יצירתה.
בספר ששה שערים: השער הראשון: הגוף והספר מאגד מאמרים העוסקים בלימוד ובלמידה. כותרתו הגוף והספר מזכירה כי הלמידה היא תמיד מעשה אנושי המתרחש בגוף הלומד ובנשמתו. במאמרים מזמינה רבקה מרים את הקורא למחשבות על למידה, על התקוות והפחדים שיש בה, על הרצינות והשובבות שמניעים אותה, על הגוף, הספר ורוח האדם, על היחסים בין הפשט לדרש והתנועה הנמצאת ברווחים.
 
...לרוֵוח את המילים ולנשום מלוא כל הריאות גם את הרֶווח שבין האותיות. לרוֵוח את ההלכה ולתת בה נשימה. להניח לעצמנו לחוש את החלל הפתוח, שממנו צומחים החיים במלוא עוזם. הנחיריים, העיניים, האוזניים, הפה – שבעה אשנבים פתוחים בפנים שלנו. [...] הפתחים הללו הם מקור של סכנה, אבל הם גם מקור החִיוּת המתחדשת. אל לנו לאטום אותם. אל לנו לכסות את התוהו שרובץ מתחת. הסכנה נמצאת בו, אך גם ההתחדשות המתמדת, היצירה, משך הזרע.
 
הגוף והספר אינם אטומים, יש בהם חללים ויש בהם תנועה. כאשר לא נושבת בהם רוח הם נאטמים ונסגרים, כאשר הם נפתחים אנו מכירים בפלא העולם, פלא החיבור בין יש לאין. כך למשל בשיר "הזקן אותי מלמד", מתוך קובץ השירים "אבי ציווני לא למות".
 
הַזָּקֵן אוֹתִי מְלַמֵּד. פִּתְחִי פִּיךְ, הוּא אוֹמֵר.
תְּחִילָּה בִּקְצָת קֹר רַק תָּחוּשִׁי. אֶת פִּיךְ אָז הַשְׁאִירִי פָּתוּחַ.
הִנֵּה בָּאָה בּוֹ רוּחַ. הוּא מִתְחַמֵּם. מִתְלַקֵּחַ. הִתְגַּלְּתָה בּוֹ הָאֵשׁ.
וְאַתְּ אֶת הָאֵשׁ אַתְּ בּוֹלַעַת. וּבִן־רֶגַע גֶּחָלִים אַתְּ. וָאֵפֶר.
נֶעְכַּל וְהֻטְמַע בָּךְ הַסֵּפֶר.
נֶחְצָה בָּךְ הַגְּבוּל בֵּין אַיִן לְיֵשׁ.
מָה עוֹד תִּרְצִי לְבַקֵּשׁ.
 (שירי רבקה מרים, חלק ב, עמ' 214)
 
השער השני, שפה, שפת אם, שפת עם, בו מקובצים מאמרים על השפה, הוא כעין הזמנה של בעל מלאכה אל החדר הפנימי. האורח עובר על פני המוצרים המוגמרים המונחים רחוצים ונקיים בחדר התצוגה הבוהק, יורד מדרגה או שתיים אל חדר חשוך שבו מגובבים בערבוביה אימום, צבת ישנה, אוסף ברגים, שיירי חומרים, שרטוטים ישנים, ודרישת תשלום מאיזו רשות. במאמרים המקובצים בשער זה מוזמנים הקוראים אל החדר הפנימי, להתבונן בכלי העבודה. במקום פטיש, פצירה ואזמל הם רואים שמות ושורשים, שפה ושפות ומילים. הסֵדר חשוב. גם כאשר איננו היררכי הוא יוצר מנגינה. כך למשל על הנוכחות הנסתרת של היידיש בתוך העברית.
 
יידיש היא שפת הניגון הפנימי שרוחש בי, שפת הטרם־שפה, שפת הריח, הטעם והנגיעה שחקוקים בי. עד היום אני מריחה ביידיש, טועמת ביידיש, ממששת ביידיש, גם כשאני מדברת על כל אלה בעברית.
מאימי ומאבי גם יחד ינקתי את שפת אימי. במקביל, לאט, נפקחתי אל העברית העזה והאינסופית – והגעתי אל קרבי וספגתי את שפת עמי.
העברית היא שפה מצומצמת לכאורה, אבל היא פתוחה לכל עבר. היא שפת להטים, כשדווקא גבולותיה הם שמאפשרים לה לפרוץ כל גבול. השפה העברית היא סף פתוח לכל העברים. אני הופכת בה והופכת בה כל ימי, כמו שגם היא מהפכת בי. היא חג ומחול לי.
אבל גם אליה אני באה כאשר, כמו מטרונום סמוי, נותן בי מקצב הניגון של היידיש.
 
בשער השלישי, על דעת המקום, אנו נחשפים לאופן שבו המרחב נחווה כאירוע שפתי. המחיצות שבין הנוף אותו רואה המחברת בביקור בצרפת לבין המושגים הלועזיים "אימפרסיוניזם" והיהודיים "רשימו" המתארים אותו, מטשטשות. את המחיצה שבין תופעה (אותנטית, נוכחת) לבין ההתבוננות תיאורית (מרוחקת, מחמיצה תמיד) מחליפה תנועה הרמונית שבה הטיול בנופים הוא טיול בנופי המילים, וטיול במילים הוא טיול בשכבות הגיאולוגיות של המשמעויות שלהן. לפעמים המילים עצמן הופכות לצוקי מציאות. כך למשל במאמר "על ההבדל בין דין לגבורה", המספר על מפגש עם יהודי רוסיה בשלהי השלטון הקומוניסטי. גבורתם האנושית של יהודי רוסיה היא גבורת החיבור הבלתי אפשרי אל השפה העברית, שבה קרעי מילים נחוו לעתים כאיכות גופנית ממש, בגבורת ההתנגדות ובגעגועים של אלו שכמעט אינם מכירים את השפה אליה הם מתגעגעים.
השער הרביעי, להיות ולא להיות, מקבץ מאמרים הסובבים סביב נקודת ההיפוך, הנקודה שבה ההפכים מגלים את הקרבה ביניהם, לפעמים בנקודת המגוז שבה היש והאין מתמוססים זה אל זה ולפעמים דווקא הבהירות של כל אחד מהקטבים מלמדת על הקִרבה לקוטב הנגדי לכאורה. המלך והילד הולכים ביחד, הפער החוצץ בין הזמנים מתבטל: כך למשל במאמר שגם שמו מעיד עליו, "על המלכות שנרכשת מתוך אובדן המלוכה":
 
אולי אנחנו אמורים לחתור לא אל אותה תמימות ילדות ראשונית שנעלמת, כי אם למקום שונה, אחר, מקום שבו ה"קֶדֶם" כְּעָבָר וה"קָדִימָה" כעתיד חד המה, מקום בו משמעות הפסוק "אחור וקדם צרתני" מכוונת לכך שהאחור והקדם צרורים יחדיו, בצרור משותף אחד.
 
ובהמשך, בדינמיקת היחסים שבין המאונך למאוזן, המייצגים את העמידה והתקיפות מזה ואת השמיטה והחידלון מזה, קווים הנראים לכאורה כמייצגים של גישות רוחניות סותרות שאינן יכולות לגור בכפיפה אחת, והנה מתגלה כי גם הן מחפשות ומוצאות אצל רבקה מרים הזדמנות לנוח מהפולמוס ולהצטרף למעגל אחד שיש בו רֶווח והשלמה. בחלקו השני של שער זה, בשני מאמרים שונים, כותבת רבקה מרים על כוחות דחויים ושכוחים. על החמדה שנאסרה כבר במעמד הר סיני ועל השדים שנדחו מהעולם היהודי לאחר חורבן הבית. הכרה בהם היא ניסיון לבחון את גבולות התודעה והנוהג שאנו מגבילים בהם את חיינו כדי שנוכל להלך בהם ברוגע ובבטחה, ואת המחיר שגבולות אלו גובים מאיתנו.
 
שכשהתפתינו ללכת בדרך הרמב"ם וציווינו על השדים – וגם על המלאכים, בתוך כך – להיעלם, גזרנו על עצמנו עונש כפול. הרי כל כוח ההיזק שהיה בהם נבע מכך שהיו רוחות בלא גוף, ואנחנו מחינו בכוח מחשבתנו אפילו את בדל נוכחותם, הופכים אותם למשל בלבד. בכך הוספנו חטא על פשע, אבסטרקט על אבסטרקט, תולשים את קיומם שביקש אחיזה ותיקון בנו, ומעצימים בכך את האימה בחיינו.
ואנחנו נידונים, בינתיים, לחיות בעולם מצטמצם והולך, עולם בעל חוקיות אותה אנחנו מתיימרים להבין, ושוב ושב כושלים מלדעת.
 
הקינה על העולם המצטמצם מתחלפת בתקווה לאחדות ההפכים, בהפניית המבט אל קיום מעבר למחיצות.
המאמר החותם שער זה, "על הצמחונות", חריג בתוכנו ובסגנונו משאר המאמרים ובולט בחריגותו ביצירתה של רבקה מרים. זהו מאמר חריף, שבו הניסוח העמום, המאפשר "להיות ולא להיות", מפַנה את מקומו לניסוח שאין בו פשרה להיות או לא להיות. ומצווה לבחור בחיים של בעלי החיים. ולהיות!
בשער החמישי, ויקרא שמם אדם, מקובצים מאמרי דיוקן קצרים על מספר דמויות משוררים ובעלי שם מהעבר הרחוק והקרוב. המאמרים משרטטים מפגש אחד או שניים עם דמות דיוקנם של אהובים וממשיכים את עולמם לעולמנו. את המאמר על הבעל־שם־טוב חותמת רבקה מרים כך:
 
ואם לחסידות אכן קשובות גם אוזנינו שלנו, הרי שגם לנו אסור לפחד. צפונים בנו "חידושים" רבים, שהבעש"ט ותלמידיו לא יכלו לדעת. עלינו לקחת את דבריהם וללכת איתם הלאה, למחוזות שהם עצמם לא הכירו.
 
כך גם ביחס למאמרים העוסקים בבני דורנו. אמנם, יש להודות, יש בהם נימה של נוסטלגיה המשורטטת ביד אוהב, ובכל זאת הנוסטלגיה אינה עומדת במרכזם, אלא תיאור חי של רגעי חיים ומחשבות, המקרבים אותם לעולמנו.
השער השישי והאחרון, ניקודים, בו מלוקטים מדרשים קצרים, חלקם נהגו בבית המדרש אלול וחלקם לאחר הפרישה ממנו. קטעים אלו משלימים את דמותה היוצרת של רבקה מרים. הבחירה לשים זה לצד זה את המקור מספרות חז"ל ולצדו את המדרש של רבקה מרים, מאפשרת לקורא לראות את מסלולי ההמראה של היוצרת. שירתה של רבקה מרים רצופה בהתייחסות מעמיקה ובשיח בלתי מתפשר עם המקורות. במאמרים אלו, ובייחוד במאמר "תולדות המאבק, תולדות הפנים". חושפת רבקה מרים את הנחות המוצא התאולוגיות העומדות בבסיסם של חיי המדרש והיצירה היהודיים:
 
כל המתבונן בתולדות ישראל מתבונן באלוהי ישראל. תולדות ישראל הן תולדות המאבק המתמשך עם המלאך, מאבק שבא להכרית ולהפרות, להמית ולהחיות זרע. ישראל נאבק עם אלוהיו, נפתל עמו כמו במאמץ להיבעל על ידו או להכריעו ולדעתו, לכובשו או להיכבש תחתיו...
בגן של תולדות ישראל מהלך לו אלוהי ישראל, לובש ופושט צורה. לא אלוהי הבריאה ואלוהי בית ראשון כאלוהי בית שני ואלוהי החורבן. לא אלוהי ארץ־ישראל כאלוהי הגלות. נצחיותו של האל כמו גם נצחיותו של העם אינן עומדות בסתירה לפניהם המשתנות וליחסיהם המשתנים; אולי דווקא ההשתנות היא המאפשרת את הנצחיות. ריבוי הפנים נובע ממקור אינסופיותן.
 
שורות אלו הן מפתח להבנת שירתה התאולוגית של רבקה מרים. הארוטיקה המניעה את הקשר בין אדם לאלוהים מופיעה כבר בקובץ השירים הראשון, "כֻּתָּנְתִּי הַצְּהֻבָּה"; ההבנה האמפתית כי גורל העם וגורל האל משתקפים זה בזה, הפתיחות והאומץ להכרה כי ההשתנות היא הקבוע היחיד בפני האל. כך בשיר "פרשתי לפני את שמות אלהי" מתוך הקובץ "אמר החוקר":
 
פָּרַשְׂתִי לְפָנַי אֶת שְׁמוֹת אֱלֹהַי
עַל רִצְפַּת חַדְרִי הַקְּרִירָה.
שֵׁם שֶׁקְּרָאתִיו בּוֹ כְּשֵׁרוּחוֹ נָפַח בִּי
וְשֵׁם שֶׁקְּרָאתִיו בּוֹ בִּהְיוֹתִי נַעֲרָה
שֵׁם שֶׁקְּרָאתִיו בּוֹ כְּשֶׁלְּאִיש נִמְסַרְתִּי
וְשֵׁם כְּשֶׁלַּכֹּל שׁוּב אֲנִי מֻתָּרָה
שֵׁם שֶׁקְּרָאתִיו בּוֹ כְּשֶׁהוֹרַי הָיוּ גַּג לִי. וְשֶׁם בְּאֵין לִי תִּקְרָה.
שֵׁם שֶׁקְּרָאתִיו בּוֹ לְמַעַן אִירָאֶנּוּ. וְשֵׁם בּוֹ קְרָאתִיו לְמַעַן לֹא אִירָא.
שֵׁם שֶׁקְּרָאתִיו בּוֹ לְמַעַן יִזְכְּרֵנִי. וְשֵם כְּדֵי שֶׁיִמָנַע מִזְּכִירָה.
כְּחֹם הַיוֹם אֶשְׁתַּטֵּח אַפַּיִם
עַל רִצְפַּת חַדְרִי הַקְּרִירָה.
 (שירי רבקה מרים, חלק ב, עמוד 125)
 
פתחנו את דברנו בתיאור סגולה אחת מסגולותיו של משורר־אמת, המסוגלוּת והמוכנות ללכת אל קצוות האדם. ונסיים בסגולה אחת מסגולותיו של המאמין: עיניו פקוחות עד קצוות האלוהים.