שלוש מטפחות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלוש מטפחות
הוספה למועדפים

שלוש מטפחות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

חנה טואג

חנה טואג – סופרת, תושבת ראשון לציון. ספריה הקודמים: עלים של חסה, קובץ סיפורים קצרים (כרמל 2004: הסיפור הנושא את שם הספר זכה בפרס הסיפור הקצר ב'הארץ' ב־2001); לאורה, רומן (מודן 2009: זכה בפרס קוגל לספרות יפה ב־2011); הרובע הקטן, רומן (אבן חושן, 2015) ואהבה מסותרת, רומן (הוצאת כרמל, 2018).

תקציר

איסבל היא בת לצאצאי האנוסים בעיירה בלמונטה שבצפון פורטוגל, עיירה שלאורך מאות שנים הצליחה לשמור בסתר על יהדותה ומנהגיה היהודיים עד לגלויה ב־1917 על ידי המהנדס היהודי פולני שמואל שוורץ.
איסבל נעה בין שני עולמות: עולמה הסגור של העיירה וזה המודרני, שבחוץ. היא עוברת לליסבון הבירה, לומדת באוניברסיטה ספרות ואנגלית ומלמדת באחד מבתי הספר התיכוניים בעיר.
הספר מתאר את תהליך התחקותה אחר שורשיה ההיסטוריים והרוחניים כיהודייה. סבתהּ, גבריאלה, מותירה לאיסבל לאחר מותה ירושה חידתית, שנכדתה תצטרך לפענח בדרכה אל מהותה ושורשיה. במהלך העלילה מתוודע הקורא אל דמויות שונות, ביניהן קרובי המשפחה ואנשי העיירה ואל מסורת נדירה ומיוחדת ששרדה בעיירת מולדתה. כאן הנר לא כבה לעולם, כפי שלא כבה במקומות אחרים בהם אוימו היהדות והיהודים.
במכחול רגיש ולירי הנע מהריאליסטי לסוראליסטי מתפתחת העלילה המשלבת היסטוריה, געגוע וחלום.
 
חנה טואג – סופרת, תושבת ראשון לציון. ספריה הקודמים: עלים של חסה, קובץ סיפורים קצרים (כרמל 2004: הסיפור הנושא את שם הספר זכה בפרס הסיפור הקצר ב'הארץ' ב־2001); לאורה, רומן (מודן 2009: זכה בפרס קוגל לספרות יפה ב־2011); הרובע הקטן, רומן (אבן חושן, 2015) ואהבה מסותרת, רומן (הוצאת כרמל, 2018).
 
מדברי הביקורת על לאורה: "לאורה הוא רומן ביכורים של חנה טואג, אך בשלותו הרעיונית והרגשית, בנוסף לערכו הספרותי, מאפשרים לראות בו אחד הרומנים המשובחים שנכתבו בישראל בשנים האחרונות."
פרופ' יוחאי אופנהיימר, אוניברסיטת תל אביב
 
מדברי הביקורת על הרובע הקטן: "בכל ספריה יש איזו תיבת תהודה של ניגון יהודי מרגש הפורטת בפיוטיות ומציירת עולם דימויים מקורי"
שלומית כהן אסיף, 'הארץ' ספרים, אוקטובר 2015
 
מדברי הביקורת על אהבה מסותרת: "יש הרבה עוצמה פואטית רגשית בכתיבתה של חנה טואג, ברטוריקה ובעברית היפה שלה."
המבקר רן יגיל, 'הארץ' ספרים, ספטמבר 2018
 
שלוש מטפחות הוא ספרה החמישי.

פרק ראשון

פרק 1: הכוכבים שלה

ביום בו מתה גבריאלה־שרה דִּיאַס נדמה היה שהרי אשטרלה המחתלים את העיירה הקטנה בֶּלְמוֹנְטֶה[1] התכווצו. ולא רק ההרים, גם היונים בשובך, שבנה אישהּ מנואל ז׳וּזה לבית דיאס, חדלה המייתן, גם עץ התפוח בגינת ביתה הרכין את צמרתו וענפיו העמוסים פירות שטרם הספיקה לקטוף, והיו הולכים ונרקבים על העץ. גם פעמוני הכנסייה הנמיכו דִנדונם אף שגבריאלה־שרה הייתה מתעלמת מהם כשחלפה על פני הכנסייה הקטנה כשהיא ממלמלת: סַקֵצתְּסַקְצֵנו — מילה שלא ידעה את מובנה, אך נשאה אותה בליבה ובזיכרונה במשך תשעים שנות חייה על אדמת פורטוגל.
מותה לא בא לה במפתיע. זה שבוע שהיא חשה את רמזיו. כמדי בוקר דִשדשה בגינת ביתה והביטה נכחה ב'כוכבים' שלה, הרי אשטרלה האהובים. ציפור שחורה פרשה כנפיה הגדולות על הרכסים ונסקה מהם והלאה, כשהתאמצה להתבונן בה גילתה שלא הייתה זו ציפור אלא חשרת צל שהופיעה לרגע ונעלמה, מבשרת את הנורא מכול.
אִימהּ פְלִיסִידַאד־אסתר דה קושטה, שמתה לפני יותר מעשרים שנה, באה אליה בלילה אל שנתה, מנופפת בנעלי החורף החומות והגבוהות שלה המרובבות בבוץ.
אחריה צעד חרישית אישהּ מנואל ז׳וּזֶה, דומם כמו אבן. נעליים בחלום בידי מת, הולכות רק לכיוון אחד... ולמה קודרות פניו של מנואל ז׳וּזֶה, הִרהרה והחלה להתכונן.
היא הוציאה מארון הבגדים העשוי עץ אורן עתיק את בגדי המשי הלבנים שלה המיועדים ל"סַנְטָה פֶסְטָה", הוא החג הקדוש, חג הפסח של היהודים, והניחה על מיטתה.
היום מוצגים בגדי לבן כאלה במוזיאון המקומי של בֶּלְמוֹנְטֶה, עיירת האנוסים, ותיירים מכל העולם צופים בהם בהשתאות כבפריט מוזיאוני, נדיר ומוזר, אבל אצלה הם מקופלים בארון העץ העתיק, זמינים ללבישה פעם בשנה ולאחרונה גם בשבת. שום מוזיאון אינו יכול להכיל את סיפורם. לא די במראית עין, הרהרה גבריאלה־שרה, כשהיא מגהצת את המשי הלבן באצבעות רכות.
אחר כך טבלה את עט הציפורן המוזהב בקסת דיו וכתבה מילים בודדות על דף נייר לנכדתה האהובה איסבל, שהייתה מכנה אותה 'אסתר המלכה', באותן האותיות שלמדה ממנה.
היא הזליפה טיפות מי ורדים על נייר המכתבים המעוטר פרחים ושמה אותו על גבה של תיבת עץ עתיקה, ירושה שעברה במשך שלושה דורות במשפחתה, מאם לבת בהר היפה — בֶּלְמוֹנְטֶה.
לאחר מכן קצצה את ציפורניה ושרפה אותן על הכיריים, עטופות בנייר כסף דק, כמו שלימדה אותה אימהּ פְלִיסִידַאד־אסתר כבר בימי ילדותה המוקדמים, כשהיא מזהירה: מי שמשאיר ציפורניים על הרצפה, מתעסק עם השָטָאנַס, עם השטן בכבודו ובעצמו.
היא יצקה מים מתוך כד חרס גדול אל תוך קערה קטנה והטבילה בה ספוג רחצה, מעבירה את הספוג הלח על גופה העירום איבר אחר איבר.
כחוש היה גופה וחרוש קמטים אבל שֹערה היה שחור. מלבד חוטי שיבה אחדים שנשזרו בו לא היה כל סימן לגילה המופלג. כפות רגליה המחורצות, האוצרות את המרחקים שצברה בחייה לאורך השנים, נענו למגעה ברפיון שאינו אופייני לנמרצותן הרגילה. גם בטנה, שדיה וזרועותיה התמסרו למגע הרך. פניה התרווחו בתוך קמטיהם, בעוד ידה משייטת רכות על השפתיים הסדוקות ועל העפעפיים המוגפים.
למי תספר על הדומייה שעטפה את הבית ברגעים אלה, מי יעיד על עיניה הפעורות אל נהרתה של זריחה נדירה, שאִימהּ הייתה מכנה אותה בשם מוזר של שפה עתיקה מאוד.
עננת הצל שבה להקדיר את רכסיהם של ה'כוכבים' שלה, הרי אשטרלה השגיאים. נדמה שהתכנסו כולם פנימה אל תוך מבטה האחרון. ולא רק הם אלא גם השמש עצמה.
[1] "יהודי בלמונטה הם קהילה של תושבים ממוצא יהודי בעיירה בלמונטה שבצפון פורטוגל ויישובים נוספים באזור זה, בעמק זֶזֶרֶה (Zêzere) למרגלות רכס ההרים דה־אשטרלה. הקהילה היהודית באזור ידועה בכך שמהמאה ה־15 ולאורך מאות שנים שמרה על יהדותה בסתר, עד שהתגלתה ב־1917. ב־1917 ביקר בעיירה שמואל שוורץ, מהנדס יהודי מפולין, ומצא בה משפחות אשר שומרות על מנהגים יהודיים וסבורות שהן ממוצא האנוסים. הוא הביא מידע זה לידיעת העולם. בתחילת שנות התשעים של המאה ה־20 קיימה הרבנות הראשית לישראל מבצע "השבה ליהדות", בו גוירו תושבים שנחשבו לאנוסים באזור בלמונטה. האנוסים באזור פעלו בעבר כ"קהילה" סמויה. ללא ידיעה של שכניהם, הם שמרו על מנהגים יהודיים ונמנעו מנישואים עם תושבי העיירה הגויים במשך מאות שנים." מתוך הערך "יהודי בלמונטה", ויקיפדיה. [חזרה]

חנה טואג

חנה טואג – סופרת, תושבת ראשון לציון. ספריה הקודמים: עלים של חסה, קובץ סיפורים קצרים (כרמל 2004: הסיפור הנושא את שם הספר זכה בפרס הסיפור הקצר ב'הארץ' ב־2001); לאורה, רומן (מודן 2009: זכה בפרס קוגל לספרות יפה ב־2011); הרובע הקטן, רומן (אבן חושן, 2015) ואהבה מסותרת, רומן (הוצאת כרמל, 2018).

עוד על הספר

שלוש מטפחות חנה טואג
פרק 1: הכוכבים שלה

ביום בו מתה גבריאלה־שרה דִּיאַס נדמה היה שהרי אשטרלה המחתלים את העיירה הקטנה בֶּלְמוֹנְטֶה[1] התכווצו. ולא רק ההרים, גם היונים בשובך, שבנה אישהּ מנואל ז׳וּזה לבית דיאס, חדלה המייתן, גם עץ התפוח בגינת ביתה הרכין את צמרתו וענפיו העמוסים פירות שטרם הספיקה לקטוף, והיו הולכים ונרקבים על העץ. גם פעמוני הכנסייה הנמיכו דִנדונם אף שגבריאלה־שרה הייתה מתעלמת מהם כשחלפה על פני הכנסייה הקטנה כשהיא ממלמלת: סַקֵצתְּסַקְצֵנו — מילה שלא ידעה את מובנה, אך נשאה אותה בליבה ובזיכרונה במשך תשעים שנות חייה על אדמת פורטוגל.
מותה לא בא לה במפתיע. זה שבוע שהיא חשה את רמזיו. כמדי בוקר דִשדשה בגינת ביתה והביטה נכחה ב'כוכבים' שלה, הרי אשטרלה האהובים. ציפור שחורה פרשה כנפיה הגדולות על הרכסים ונסקה מהם והלאה, כשהתאמצה להתבונן בה גילתה שלא הייתה זו ציפור אלא חשרת צל שהופיעה לרגע ונעלמה, מבשרת את הנורא מכול.
אִימהּ פְלִיסִידַאד־אסתר דה קושטה, שמתה לפני יותר מעשרים שנה, באה אליה בלילה אל שנתה, מנופפת בנעלי החורף החומות והגבוהות שלה המרובבות בבוץ.
אחריה צעד חרישית אישהּ מנואל ז׳וּזֶה, דומם כמו אבן. נעליים בחלום בידי מת, הולכות רק לכיוון אחד... ולמה קודרות פניו של מנואל ז׳וּזֶה, הִרהרה והחלה להתכונן.
היא הוציאה מארון הבגדים העשוי עץ אורן עתיק את בגדי המשי הלבנים שלה המיועדים ל"סַנְטָה פֶסְטָה", הוא החג הקדוש, חג הפסח של היהודים, והניחה על מיטתה.
היום מוצגים בגדי לבן כאלה במוזיאון המקומי של בֶּלְמוֹנְטֶה, עיירת האנוסים, ותיירים מכל העולם צופים בהם בהשתאות כבפריט מוזיאוני, נדיר ומוזר, אבל אצלה הם מקופלים בארון העץ העתיק, זמינים ללבישה פעם בשנה ולאחרונה גם בשבת. שום מוזיאון אינו יכול להכיל את סיפורם. לא די במראית עין, הרהרה גבריאלה־שרה, כשהיא מגהצת את המשי הלבן באצבעות רכות.
אחר כך טבלה את עט הציפורן המוזהב בקסת דיו וכתבה מילים בודדות על דף נייר לנכדתה האהובה איסבל, שהייתה מכנה אותה 'אסתר המלכה', באותן האותיות שלמדה ממנה.
היא הזליפה טיפות מי ורדים על נייר המכתבים המעוטר פרחים ושמה אותו על גבה של תיבת עץ עתיקה, ירושה שעברה במשך שלושה דורות במשפחתה, מאם לבת בהר היפה — בֶּלְמוֹנְטֶה.
לאחר מכן קצצה את ציפורניה ושרפה אותן על הכיריים, עטופות בנייר כסף דק, כמו שלימדה אותה אימהּ פְלִיסִידַאד־אסתר כבר בימי ילדותה המוקדמים, כשהיא מזהירה: מי שמשאיר ציפורניים על הרצפה, מתעסק עם השָטָאנַס, עם השטן בכבודו ובעצמו.
היא יצקה מים מתוך כד חרס גדול אל תוך קערה קטנה והטבילה בה ספוג רחצה, מעבירה את הספוג הלח על גופה העירום איבר אחר איבר.
כחוש היה גופה וחרוש קמטים אבל שֹערה היה שחור. מלבד חוטי שיבה אחדים שנשזרו בו לא היה כל סימן לגילה המופלג. כפות רגליה המחורצות, האוצרות את המרחקים שצברה בחייה לאורך השנים, נענו למגעה ברפיון שאינו אופייני לנמרצותן הרגילה. גם בטנה, שדיה וזרועותיה התמסרו למגע הרך. פניה התרווחו בתוך קמטיהם, בעוד ידה משייטת רכות על השפתיים הסדוקות ועל העפעפיים המוגפים.
למי תספר על הדומייה שעטפה את הבית ברגעים אלה, מי יעיד על עיניה הפעורות אל נהרתה של זריחה נדירה, שאִימהּ הייתה מכנה אותה בשם מוזר של שפה עתיקה מאוד.
עננת הצל שבה להקדיר את רכסיהם של ה'כוכבים' שלה, הרי אשטרלה השגיאים. נדמה שהתכנסו כולם פנימה אל תוך מבטה האחרון. ולא רק הם אלא גם השמש עצמה.
[1] "יהודי בלמונטה הם קהילה של תושבים ממוצא יהודי בעיירה בלמונטה שבצפון פורטוגל ויישובים נוספים באזור זה, בעמק זֶזֶרֶה (Zêzere) למרגלות רכס ההרים דה־אשטרלה. הקהילה היהודית באזור ידועה בכך שמהמאה ה־15 ולאורך מאות שנים שמרה על יהדותה בסתר, עד שהתגלתה ב־1917. ב־1917 ביקר בעיירה שמואל שוורץ, מהנדס יהודי מפולין, ומצא בה משפחות אשר שומרות על מנהגים יהודיים וסבורות שהן ממוצא האנוסים. הוא הביא מידע זה לידיעת העולם. בתחילת שנות התשעים של המאה ה־20 קיימה הרבנות הראשית לישראל מבצע "השבה ליהדות", בו גוירו תושבים שנחשבו לאנוסים באזור בלמונטה. האנוסים באזור פעלו בעבר כ"קהילה" סמויה. ללא ידיעה של שכניהם, הם שמרו על מנהגים יהודיים ונמנעו מנישואים עם תושבי העיירה הגויים במשך מאות שנים." מתוך הערך "יהודי בלמונטה", ויקיפדיה. [חזרה]