לספר כדי לחיות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לספר כדי לחיות
הוספה למועדפים
5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: 2021
  • קטגוריה: שואה
  • מספר עמודים: 176 עמ' מודפסים

עמיה ליבליך

עמיה ליבליך (נולדה ב-1939) היא מן המרתקים והחשובים שבחוקרי הפסיכולוגיה של החברה הישראלית. עבודותיה הייחודיות על קהילות ועל תופעות חברתיות בישראל זיכו אותה בפרסים רבים, לרבות פרס בהט, וממשיכות לעורר עניין רב לאורך השנים. בין ספריה: 'חוץ מציפורים' (שוקן, 1989), 'סדר נשים' (שוקן 2003), 'ערק לארוחת בוקר' (שוקן 2008), 'קפה מוות' (דביר, 2019). 
ליבליך היא מוותיקי האוניברסיטה העברית, ראשת בית הספר לחברה ואמנויות בקריה האקדמית אונו ופעילה במסגרות אקדמיות נוספות. 

תקציר

דניאל היה רק בן שמונה כאשר התנפצה ילדותו. הגרמנים נכנסו לקובנה, משפחתו סולקה מביתה היפה ונשלחה לגטו. בהמשך, דניאל נתלש מאימו ומאחותו ולאחר מכן גם מאביו ומאחיו, ונשאר לבדו.

הוא מצא עצמו בתוך מכלאה עם עוד 130 ילדים שנאספו יחד בדרכם לאושוויץ־בירקנאו.

131 הילדים נדדו בין מחנות הריכוז, נאבקו על הישרדותם וסייעו זה לזה בדרכים מעוררות השתאות.

תחושת הסולידריות ששררה ביניהם בשנים הקשות ההן, גם כשעמדו במסדרי הסלקציה מעוררי החלחלה וחלק גדול מהם נלקח להשמדה, ליוותה את דניאל כל חייו, וחיזקה אותו גם לאחר המלחמה, בנדודים באיטליה, במפגש המרגש עם אחיו, ולאחר מכן, בעלייה ובהשתלבות בארץ שנתיים לפני מלחמת העצמאות.

מניין שאב את הכוחות המופלאים? מהו סוד הישרדותו יוצאת הדופן? מה יכול היה להיות אחרת? ומה התפקיד שיועד לו בחיים שאחרי? שאלות אלו העסיקו את דניאל כל חייו. גם כאשר השתלב במסלול ה"צברי" ברוח אותם ימים ובנה בארץ בית ומשפחה וחיים טובים.

הספר בנוי משלושה חלקים, שנכתבו על ידי שלושה כותבים ומאירים את סיפורו של דניאל מזוויות ראייה שונות המשלימות זו את זו.

פרק ראשון

סולידריות מצילת חיים
סוף הקיץ, תחילת סתיו שנת 1944. בשעת ערב, עוד רכבת נכנסה בשערי מחנה בירקנאו. דבר שבשגרה. משלוח נוסף של מטען אנושי הגיע ונפרק לאלתר על הרמפה, מיועד ברובו למשרפות. מלחמת העולם השנייה נמצאת בשלביה האחרונים. זוהי שנתה החמישית ועוד מספר חודשים תגיע לקיצה, אבל לגבי האנשים היורדים מהקרונות אין לדבר משמעות רבה. חודשים רבים הם מובלים ממקום למקום, מוכים, מותשים ומושפלים. קור ורעב הם מנת חלקם ושום דבר אינו רומז שמשהו עומד להשתנות לטובה.
בין היורדים קבוצת ילדים, 129 במספר, אשר מיד עם רדתם מהרכבת הסתדרו כאיש אחד בשורות ובסדר מופתי, בשלשות ואולי ברביעיות, כחיילים במסדר, והחלו לצעוד על הרמפה בשקט ובמשמעת מוזרה.
חייל גרמני שהיה אמור 'לקלוט' אותם ולהורות להם מה לעשות עמד משתאה ולא ידע כיצד לטפל בחבורה הזו. כזאת טרם ראה על משמרתו. הילדים עמדו בצד והמתינו להוראות, לידם עמד נער מבוגר מהם בכמה שנים, שנראה והתנהג כמו מדריך.
החייל הגרמני פנה למפקדו ושאל: "מה לעשות עם אלה?" המפקד, שהיה מופתע לא פחות ממנו השיב לו: "תן להם לעבור".
הנוסעים האחרים מהרכבת הובלו מהרמפה המוארת לגורלם, אל הקרמטוריום.
הקבוצה העניקה תחושת שייכות חזקה לחבריה ובכך הקלה עליהם להתמודד עם הקשיים והאימה ביומיום — שאיש מהם לא ידע מה הוא צופן בחובו — ועם אירועים נקודתיים שבהם נשקפה להם סכנת חיים, כמו סלקציות, צעדות מוות או סתם מפגש עם קאפו או איש אס. אס. אכזר. הקבוצה תפקדה כגוף מלוכד. ללכידות זו הייתה נראות בשטח. החיזיון הבלתי נתפס ובוודאי הלא שגרתי, של 'מחלקת' ילדים המתנהלת כיחידה צבאית, היווה מין מגן לכל אחד מחבריה, ילדים צעירים שנותרו לבד בעולם, ללא בית וללא שאר בשר. אין ספק שהמסגרת הזו, שנוצרה כאילו מעצמה, איפשרה לילדים להתחבר לכוחותיהם הפנימיים ולבנות את החוסן הנפשי שלהם, שסייע להם להתמודד עם הקשיים ולשרוד.
ניתן לשער, כי מעבר לרצף האירועים שעברו יחד בשנים האלה (גורל), מה שהוסיף לתחושת הסולידריות של הילדים היה הזיכרון המשותף שלהם מהבית, מקובנה, מנוף ילדותם הזהה ומחייהם טרם כניסת הנאצים. גם החיים בגטו במשך שלוש שנים יצרו ביניהם זיקה מיוחדת שלא נזקקה למילים.
עשורים רבים לאחר השחרור, שנים לאחר העלייה לארץ ישראל, הקמת בית ומשפחה, התפנה אחד ה'ילדים' לשאול את עצמו "איך שרדתי"? "איך ניצלתי מהתופת"? "כיצד קרה שמתוך 131 ילדים, שעזבו את גטו קובנה עם חיסולו, נשארו בחיים 39 ואני ביניהם"? נראה, שדווקא בבגרותם, לאחר שהשלימו מסלול חיים עתיר מעשים והישגים, התעורר אצלם הצורך לשאול את עצמם את השאלות הללו.
אלה שאלות המחפשות תשובות.
ה'ילד' הזה, שפיתח תפיסת הישרדות כבר מהרגע הראשון ואחר כך במהלך האירועים שחווה, תולה את התוצאה במה שהוא קורא "סולידריות". לא 'סתם' סולידריות, אלא "סולידריות מצילת חיים". הוא חש שחייו ניצלו הודות להתנהגות סולידרית של בני אדם שהיו לידו ברגעי הכרעה, רגעים שבהם היה יכול בנקל להימצא בצד המפסיד. בעיניו, המעשים הטובים האלה תקפים גם לתקופה שאחרי המלחמה, כשכבר ניצל מהמוות והיה עליו לבנות את חייו מחדש.
הילד המדובר, דניאל (דני) חנוך, מייחס חשיבות מרכזית לעניין הסולידריות. בעשותו כן הוא מקטין מאוד את משקלן של החלטות שקיבל לגבי התנהלותו בתקופה האפלה ההיא. לא בטוח שגישה זו נותנת תשובה מלאה לשאלה המרכזית "איך שרדתי"?
מראות אחרונים
ב־8.7.1944 נקרעה משפחתנו. ביום זה אספו את אחרוני השוכנים בגטו קובנה והצעידו אותנו החוצה. ברקע, ממזרח, רעמו תותחי הצבא האדום.
חצינו את נהר הוויליה וצעדנו דרך רחוב ולאנצ'ו (Valancu).
משמאל, ראיתי את החצר של חברי אברשקה. מימין, בית הכנסת ובית החולים היהודי, ביתה של הדודה לאה, אשר חלונותיו נשקפו לרחוב. הנה כבר כיכר רוטושה Rotuse)), הלא היא כיכר העירייה. חנות העוגות של קפולסקי והבזיליקה של קובנה.
ביתנו היה ברחוב Rotuse 13. השער הירוק היה חציו פתוח, כאילו קרא לנו: "מדוע אינכם עולים לביתכם"?
בנהר ניימן (Niemunas) מעגן אוניית הקיטור 'פראחוד', שהייתה מובילה אותנו לבלות את הקיץ בפלאנקין (Plankin), כפר קיט במעלה הנהר, והנאברזנה טיילת החוף, שם טיילתי עם האומנות והמטפלות שלי; אתר האל פרקונאס (Perkunas) זכר לתקופה הפגאנית בליטא; הבזיליקה על שם ויטאוטאס (Vitautas), גדול מלכי ליטא שהזמין את היהודים להתיישב בארצו והעניק להם זכויות, חירות פולחן ותרם לשגשוגם. בכנסייה זו נחשפתי לראשונה לנוצרים ולמנהגיהם, בהדרכת העוזרת והמטפלת שלנו וינצה, שהייתה לוקחת אותי איתה לתפילות עד שאבא גילה את הדבר.
אנו חוצים את גשר Aliksotas. לנגד עינינו הפוניקולאר, שהיה מוליך אותנו לגבעת האוניברסיטה ולמבט על נוף קובנה כולה.
התבוננתי על הנהר, על הגשר וההר המוריק, על בתי העץ ועל הקהל האדיש של ליטאים ששמחו לגירושנו.
הגענו לרציף הרכבות. קרונות המשא ודלתות הקרון פתוחות לרווחה.
לא ידעתי שאלה צעדינו האחרונים כמשפחה.
 
דניאל חנוך, כרמי יוסף, 10.10.1997, יום הכיפורים.

עמיה ליבליך

עמיה ליבליך (נולדה ב-1939) היא מן המרתקים והחשובים שבחוקרי הפסיכולוגיה של החברה הישראלית. עבודותיה הייחודיות על קהילות ועל תופעות חברתיות בישראל זיכו אותה בפרסים רבים, לרבות פרס בהט, וממשיכות לעורר עניין רב לאורך השנים. בין ספריה: 'חוץ מציפורים' (שוקן, 1989), 'סדר נשים' (שוקן 2003), 'ערק לארוחת בוקר' (שוקן 2008), 'קפה מוות' (דביר, 2019). 
ליבליך היא מוותיקי האוניברסיטה העברית, ראשת בית הספר לחברה ואמנויות בקריה האקדמית אונו ופעילה במסגרות אקדמיות נוספות. 

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: 2021
  • קטגוריה: שואה
  • מספר עמודים: 176 עמ' מודפסים
לספר כדי לחיות אריק גורדין, עמיה ליבליך, רחל חנוך
סולידריות מצילת חיים
סוף הקיץ, תחילת סתיו שנת 1944. בשעת ערב, עוד רכבת נכנסה בשערי מחנה בירקנאו. דבר שבשגרה. משלוח נוסף של מטען אנושי הגיע ונפרק לאלתר על הרמפה, מיועד ברובו למשרפות. מלחמת העולם השנייה נמצאת בשלביה האחרונים. זוהי שנתה החמישית ועוד מספר חודשים תגיע לקיצה, אבל לגבי האנשים היורדים מהקרונות אין לדבר משמעות רבה. חודשים רבים הם מובלים ממקום למקום, מוכים, מותשים ומושפלים. קור ורעב הם מנת חלקם ושום דבר אינו רומז שמשהו עומד להשתנות לטובה.
בין היורדים קבוצת ילדים, 129 במספר, אשר מיד עם רדתם מהרכבת הסתדרו כאיש אחד בשורות ובסדר מופתי, בשלשות ואולי ברביעיות, כחיילים במסדר, והחלו לצעוד על הרמפה בשקט ובמשמעת מוזרה.
חייל גרמני שהיה אמור 'לקלוט' אותם ולהורות להם מה לעשות עמד משתאה ולא ידע כיצד לטפל בחבורה הזו. כזאת טרם ראה על משמרתו. הילדים עמדו בצד והמתינו להוראות, לידם עמד נער מבוגר מהם בכמה שנים, שנראה והתנהג כמו מדריך.
החייל הגרמני פנה למפקדו ושאל: "מה לעשות עם אלה?" המפקד, שהיה מופתע לא פחות ממנו השיב לו: "תן להם לעבור".
הנוסעים האחרים מהרכבת הובלו מהרמפה המוארת לגורלם, אל הקרמטוריום.
הקבוצה העניקה תחושת שייכות חזקה לחבריה ובכך הקלה עליהם להתמודד עם הקשיים והאימה ביומיום — שאיש מהם לא ידע מה הוא צופן בחובו — ועם אירועים נקודתיים שבהם נשקפה להם סכנת חיים, כמו סלקציות, צעדות מוות או סתם מפגש עם קאפו או איש אס. אס. אכזר. הקבוצה תפקדה כגוף מלוכד. ללכידות זו הייתה נראות בשטח. החיזיון הבלתי נתפס ובוודאי הלא שגרתי, של 'מחלקת' ילדים המתנהלת כיחידה צבאית, היווה מין מגן לכל אחד מחבריה, ילדים צעירים שנותרו לבד בעולם, ללא בית וללא שאר בשר. אין ספק שהמסגרת הזו, שנוצרה כאילו מעצמה, איפשרה לילדים להתחבר לכוחותיהם הפנימיים ולבנות את החוסן הנפשי שלהם, שסייע להם להתמודד עם הקשיים ולשרוד.
ניתן לשער, כי מעבר לרצף האירועים שעברו יחד בשנים האלה (גורל), מה שהוסיף לתחושת הסולידריות של הילדים היה הזיכרון המשותף שלהם מהבית, מקובנה, מנוף ילדותם הזהה ומחייהם טרם כניסת הנאצים. גם החיים בגטו במשך שלוש שנים יצרו ביניהם זיקה מיוחדת שלא נזקקה למילים.
עשורים רבים לאחר השחרור, שנים לאחר העלייה לארץ ישראל, הקמת בית ומשפחה, התפנה אחד ה'ילדים' לשאול את עצמו "איך שרדתי"? "איך ניצלתי מהתופת"? "כיצד קרה שמתוך 131 ילדים, שעזבו את גטו קובנה עם חיסולו, נשארו בחיים 39 ואני ביניהם"? נראה, שדווקא בבגרותם, לאחר שהשלימו מסלול חיים עתיר מעשים והישגים, התעורר אצלם הצורך לשאול את עצמם את השאלות הללו.
אלה שאלות המחפשות תשובות.
ה'ילד' הזה, שפיתח תפיסת הישרדות כבר מהרגע הראשון ואחר כך במהלך האירועים שחווה, תולה את התוצאה במה שהוא קורא "סולידריות". לא 'סתם' סולידריות, אלא "סולידריות מצילת חיים". הוא חש שחייו ניצלו הודות להתנהגות סולידרית של בני אדם שהיו לידו ברגעי הכרעה, רגעים שבהם היה יכול בנקל להימצא בצד המפסיד. בעיניו, המעשים הטובים האלה תקפים גם לתקופה שאחרי המלחמה, כשכבר ניצל מהמוות והיה עליו לבנות את חייו מחדש.
הילד המדובר, דניאל (דני) חנוך, מייחס חשיבות מרכזית לעניין הסולידריות. בעשותו כן הוא מקטין מאוד את משקלן של החלטות שקיבל לגבי התנהלותו בתקופה האפלה ההיא. לא בטוח שגישה זו נותנת תשובה מלאה לשאלה המרכזית "איך שרדתי"?
מראות אחרונים
ב־8.7.1944 נקרעה משפחתנו. ביום זה אספו את אחרוני השוכנים בגטו קובנה והצעידו אותנו החוצה. ברקע, ממזרח, רעמו תותחי הצבא האדום.
חצינו את נהר הוויליה וצעדנו דרך רחוב ולאנצ'ו (Valancu).
משמאל, ראיתי את החצר של חברי אברשקה. מימין, בית הכנסת ובית החולים היהודי, ביתה של הדודה לאה, אשר חלונותיו נשקפו לרחוב. הנה כבר כיכר רוטושה Rotuse)), הלא היא כיכר העירייה. חנות העוגות של קפולסקי והבזיליקה של קובנה.
ביתנו היה ברחוב Rotuse 13. השער הירוק היה חציו פתוח, כאילו קרא לנו: "מדוע אינכם עולים לביתכם"?
בנהר ניימן (Niemunas) מעגן אוניית הקיטור 'פראחוד', שהייתה מובילה אותנו לבלות את הקיץ בפלאנקין (Plankin), כפר קיט במעלה הנהר, והנאברזנה טיילת החוף, שם טיילתי עם האומנות והמטפלות שלי; אתר האל פרקונאס (Perkunas) זכר לתקופה הפגאנית בליטא; הבזיליקה על שם ויטאוטאס (Vitautas), גדול מלכי ליטא שהזמין את היהודים להתיישב בארצו והעניק להם זכויות, חירות פולחן ותרם לשגשוגם. בכנסייה זו נחשפתי לראשונה לנוצרים ולמנהגיהם, בהדרכת העוזרת והמטפלת שלנו וינצה, שהייתה לוקחת אותי איתה לתפילות עד שאבא גילה את הדבר.
אנו חוצים את גשר Aliksotas. לנגד עינינו הפוניקולאר, שהיה מוליך אותנו לגבעת האוניברסיטה ולמבט על נוף קובנה כולה.
התבוננתי על הנהר, על הגשר וההר המוריק, על בתי העץ ועל הקהל האדיש של ליטאים ששמחו לגירושנו.
הגענו לרציף הרכבות. קרונות המשא ודלתות הקרון פתוחות לרווחה.
לא ידעתי שאלה צעדינו האחרונים כמשפחה.
 
דניאל חנוך, כרמי יוסף, 10.10.1997, יום הכיפורים.