עצבותו של הסמוראי

פרק 1

מֵרידָה. 10 בדצמבר 1941

היה קר, וגלימה של שלג מוקשה כיסתה על מסילת הרכבת. שלג מלוכלך, מוכתם בפיח. ילד שנופף בחרב העץ שלו באוויר הביט כמו מהופנט במקבץ הפסים.

המסילה הסתעפה לשני כיוונים. אחת ההסתעפויות פנתה מערבה והשנייה מזרחה. באמצע המסוט עמד קטר. היה נדמה שאיבד את דרכו ושאינו מסוגל להחליט באיזו מהשתיים עליו לנסוע. נהג הקטר הוציא את ראשו מהצוהר הקטן. מבטו נתלה בעיני הילד, כשואל אותו באיזה כיוון לנסוע. כך חשב הילד, שהרים את החרב והצביע מערבה. סתם כך. רק כי זו היתה אחת משתי האפשרויות. רק כי היתה שם.

כשהרים מנהל התחנה את הדגל הירוק, השליך נהג הקטר מהצוהר את הסיגריה שעישן ונעלם בתוך הקטר. צפצוף צורמני הבהיל את העורבים שנחו על חוטי החשמל. הקטר החל בנסיעתו ומהפסים ניתכו גושי שלג מלוכלך. לאט־לאט נסע בכיוון מערב.

הילד חייך, הוא היה משוכנע שידו היא שקבעה את יעד הנסיעה. בגיל עשר ידע, עדיין בלי מילים להסביר זאת, שכל מה שיחליט יוכל להשיג.

"אנדרס, בוא."

זה היה קולה של אמו. קול עדין ועשיר בגוונים שהיה אפשר לגלות אותם רק אם הוקדשה לכך תשומת לב. שמה היה איסבל.

"אמא, מתי תהיה לי חרב אמיתית?"

"אתה לא צריך שום חרב."

"סמוראי צריך קאטאנה אמיתית, לא סתם מקל עלוב," מחה הילד בעלבון.

"מה שסמוראי צריך זה להתגונן מהקור כדי לא לחלות בשפעת," השיבה לו אמו וסידרה לו היטב את הצעיף.

איסבל, שנישאה על נעליים שעקביהן נסקו לגובה לא מתקבל על הדעת, חמקה ממבטיהם ומגופם של הנוסעים שעמדו על הרציף. היא נעה בטבעיות של הולכת על חבל, עקפה שלולית קטנה שעליה צפו שני בדלי סיגריה והסיטה את גופה כדי להימנע מלדרוך על יונה גוססת שבעיוורונה חגה סביב עצמה.

בחור שהיה מסופר כפרח כמורה פינה לאם ולבנה מקום לידו מתחת לסככה. איסבל התיישבה ושילבה את רגליה בטבעיות בלי להסיר את כפפות העור, והדגישה כל תנועה ביהירות המעודנת שאדם המורגל בהתפעלות נוקט כשהוא מרגיש שמביטים בו.

אצל האישה הזאת, שרגליה היפות והארוכות הציצו מתחת לחצאית בגובה הברך, אפילו המחווה ההמונית ביותר קיבלה ממד של מחול מושלם ומאופק. היא הזיזה את ירכה ימינה והגביהה את הרגל בדיוק לגובה הנדרש כדי לנקות טיפת בוץ שהכתימה את חרטום נעלה.

אנדרס נצמד אל גוף אמו כדי לאשש את בעלותו עליה והביט במבט מתגרה ביתר הנוסעים שחיכו לרכבת, מוכן לשפד בחרבו את הראשון שיתקרב.

"היזהר מאוד עם זה, אתה עלול להיפצע או לפצוע מישהו," אמרה איסבל. האופן שבו גיירמו עודד את הפנטזיה המשונה הזאת של בנו, נראה בעיניה כטירוף. אנדרס לא היה כשאר הילדים בני גילו. אצלו לא היה הבדל בין דמיון למציאות, אבל בעלה נהנה לקנות לו כל מיני צעצועים מסוכנים... אפילו הבטיח לתת לו במתנה חרב אמיתית! לפני שיצאו מהבית ניסתה לקחת ממנו את גלויות הלוחמים, אבל אנדרס התחיל לצרוח בהיסטריה, ועל כן, מחשש שיעיר את כל בני הבית ותתגלה בריחתה החפוזה, הסכימה שיביא אותן. היא, בכל אופן, לא הסירה ממנו את עיניה. ברגע שתוכל היא תיפטר מהתמונות, כפי שהתכוונה לעשות עם כל דבר שקשור לבעלה ולחייה הקודמים.

בבוקר זה, באחת השנים הראשונות אחרי המלחמה, חדר מבעד לחלונות הגדולים של תחנת הרכבת חורף שונה. הגברים התהלכו מורכני ראש, מתוחים, עיניהם תלויות באינסוף כדי שלא ייתקלו במבטי זרים. המלחמה הסתיימה, אך היה קשה להסתגל שוב לשקט ולשמים בלי מטוסים, בלי שריקת הפצצות הצונחות בנתיב עקלתון. בעיני האנשים עדיין שכן הספק, הם הביטו מזווית עינם בעננים וחששו מתחייתה של אימת הפיצוצים, מהריצה למצוא מקלט במרתף בזמן האזעקה המשמיעה געיות קצרות ומסמרות שיער. משני צדי המתרס הסתגלו האנשים לאטם לתבוסה ולניצחון, למדו לא להאיץ את הצעד, לישון בלילות בלי קפיצות בהלה. לאט־לאט שקע האבק ברחובות, נעלמו ההריסות ועיי החורבות, אבל נפתחה מלחמה אחרת, מלחמה עמומה של סירנות משטרה, של פחדים חדשים, אף על פי שברדיו הלאומי כבר לא הושמעה תרועת החצוצרה שפתחה את שידורי החדשות משדה הקרב.

במלחמה הזאת, שאחרי הקרב, איבדה איסבל הכול.

כתם שמנוני ומדיף ריח של כינים, של ציקוריה ופנקסי קיצוב למזון, של פיות חסרי שיניים וטינופת מתחת לציפורניים, התפשט במהירות בין הנוסעים שעל שפת המסילה וצבע את קיומם בצבעים אפורים וקודרים. מעטים, רק מעטים, ישבו בפישוט איברים על ספסלי הרציף, מעט בנפרד, ובעיניים עצומות וארשת בטוחה ספגו את אור השמש הרך שהסתנן מבעד השלג.

אנדרס הסתכל בחשדנות. הוא לא הרגיש חלק מעולם הילדים. תמיד הרגיש שייך למעגל המבוגרים. וביניהם - למעגל של אמו, הוא לא נפרד ממנה גם בחלומותיו. הוא אחז בחוזקה בידה בלי להבין מדוע הם נמצאים בתחנה הזאת, אך חש שהסיבה לכך חמורה. אמו היתה עצבנית. הוא חש בפחד שלה מתחת לכפפתה.

אל הרציף התפרצה קבוצת צעירים לבושים חולצות כחולות, נערים שטרם הצמיחו חתימת זקן. על חזם נשאו בהדר, בסגנון חוסה אנטוניו*, את סמל העול והחצים והפחידו את השאר בשיריהם ובמבטיהם הלוחמניים, אם כי לפי גילם ולפי מראם, מרביתם לא נמנו עם הלוחמים בשדה קרב במלחמה הזאת, שאודיה עדיין העלו עשן אצל משפחות רבות מדי.

[* José Antonio Primo de Rivera (1936-1903), מייסד המפלגה הפשיסטית "פַלַנחֶה אֶסְפַּניוֹלָה" שפעלה להפלת הרפובליקה.]

הבחור שפינה לאיסבל מקום קטן על הספסל התעמק עוד יותר במראה כפות רגליו ומעך בין ברכיו את מזוודת העץ הקשורה בחבל. הוא נמנע מלפגוש את מבטיהם קוראי התיגר של נערי הפָלַנחֶה.

אנדרס הקטן, לעומתו, הוקסם מהמדים הכחולים ומהמגפיים הגבוהים, קפץ מהספסל ונפנף לשלום למדים המוכרים לו כל כך. הוא לא היה מסוגל לקלוט את החרדה שעוררה נוכחות הנערים ואת הרעד באוויר בין האנשים שהתגודדו קרוב עוד יותר למסילה. הילד היה רגיל לראות מדים כאלה בביתו מאז ומתמיד. אביו התהדר בהם וגם אחיו פרננדו. הם המנצחים, היה אומר אביו. אין ממה לפחד. שום דבר.

ואף על פי כן, האנשים על הרציף התנהגו כעדר כבשים שהזאבים המקיפים אותם דוחקים בהם אל פי התהום. כמה מנערי הפָלַנחֶה הכריחו נוסעים אחדים לברך במועל יד ולשיר את "בפנים אל השמש"*. אנדרס הקשיב לפזמון החוזר של ההמנון של חואן טֶייֶריָה, ושפתיו המאומנות כל כך בשיח הזה חזרו עליו באופן לא מודע. הדחף נהפך לתגובה אוטומטית:

[* Cara al sol, המנון הפלנחה.]

שוב יחייך האביב

שהשמים, האדמה והים מחכים לו.

קדימה, פלוגות, אל הניצחון

כי השחר עולה על ספרד...

אמו, לעומת זאת, שרה "בפנים אל השמש" בלא ההתלהבות של פעם. כמיהתה לשלום, כמו של רבים אחרים, היתה רק תעתוע.

ברגע זה נשמעה שריקת הצופר של הקטר וכולם החלו לזוז, כאילו זרם בלתי־נראה מניע אותם.

הרכבת נכנסה לתחנה והאטה את מהירותה בחריקת בלמים אפופי אדים, וגופה המתכתי הפריד בין שני רציפי התחנה. מהחלונות הציצו ראשים שונים ומשונים - מכוסים בכובעים, במגבעות, גלויים - ועשרות על גבי עשרות כפות ידיים נשענו על החלונות. כשמנהל התחנה הניף את הדגל האדום והכרטיסן פתח את הדלת התערבבו הנוסעים, קולותיהם ומטעניהם, אבות ניהלו את סדרי הישיבה בקרונות הצרים, אמהות משכו את ילדיהן כדי שלא ילכו לאיבוד במהומת ההמון. לרגע המירו מאמצי היומיום את השקט העצבני שהשתרר דקות אחדות קודם לכן והחליפו אותו בזיעת העשייה ההכרחית. תוך חמש דקות נשמעו שתי שריקות, אור ירוק נדלק, והרכבת השתעלה, השתלחה קדימה והתאמצה כמתעלפת לאסוף כוחות, אך לבסוף צברה תאוצה והותירה מאחור את רציפי התחנה עירומים ושקטים, אפופים בענן עשן.

איסבל לא עלתה על הרכבת. לא לרכבת הזאת חיכתה. האם ובנה נשארו אחוזי ידיים על הרציף השומם, והבל נשימותיהם נפלט משפתותיהם הסמוקות לאורו הכחול של היום שהסתנן מבעד לעננים הלבנים והצפופים. מבטה של איסבל ליווה את הקרון האחרון של הרכבת, שהבקיעה אל תוך הלובן עד שנעלמה.

"גברתי, הכול בסדר?"

הקול הגברי נשמע קרוב מאוד. איסבל נחרדה. אף שהגבר התרחק כמה סנטימטרים מפניה, הריחה את הבל פיו המעופש מעששת או מחניכיים חולות. זה היה מנהל התחנה.

"אני מחכה לרכבת של ארבע," ענתה איסבל בקול שנשמע כמבקש להצניע את עצמו.

הגבר הרים את מבטו מעל מצחיית כובעו ובחן את השעה בשעון הסגלגל שהיה תלוי על הקיר.

"הרכבת לפורטוגל. יש יותר משעה וחצי," יידע אותה בתמיהה מסוימת.

היא התחילה לחשוש מסקרנותו של האיש, שאת ידיו לא ראתה, אבל שיוותה בדמיונה שאצבעותיו מוכתמות בשומן.

"כן, אני יודעת. אבל נעים לי כאן."

מנהל התחנה הביט באנדרס בהבעה אטומה. הוא שאל את עצמו מה עושה שם אישה עם ילד בן עשר שמחכה לרכבת שתגיע רק בעוד שעה ארוכה. הוא הגיע למסקנה שוודאי מדובר בעוד משוגעת מאלה שהמלחמה הוציאה מחוריהן. מן הסתם יש לה סיפור, כמו לכולן, אבל לא התחשק לו לשמוע. אם כי תמיד קל יותר לנחם אישה יפת רגליים.

"אם את רוצה קפה," אמר, הפעם בנימת גרגור של חתול גדול, "בפנים, במשרד שלי, אני יכול להציע לך קפה קלוי ואיכותי - שום דמיון לציקוריה שמגישים במזנון."

איסבל ויתרה על הזמנתו. מנהל התחנה התרחק, אבל היא חשה שהאיש פנה לאחור כמה וכמה פעמים ובחן אותה. היא העמידה פנים שלוות - שלווה שהיתה רחוקה מלהרגיש - והרימה את תיק הנסיעות הקטן שלה.

"בוא ניכנס. אתה תתקרר," אמרה לבנה.

לפחות בתוך התחנה לא כאבו הריאות עם כל נשימה. הם חיפשו מקום לשבת. היא הניחה את כובעה על הספסל והציתה סיגריה אנגלית, התקינה אותה בפומית ושאפה את העשן המתקתק. בנה הוקסם לראות אותה מעשנת. לעולם לא יראה שוב אישה שתעשה זאת באותה אלגנטיות.

איסבל פתחה את תיק הנסיעות שלה והוציאה את אחד מפנקסיה, שכריכותיהם היו עשויות עור מבריק. מבין הדפים נשר דף נייר שעליו רשם המורה מַרסֶלוֹ את כתובת ביתו בליסבון. היא לא התכוונה להסתתר שם פרק זמן ממושך - בקושי זה שיידרש כדי להשיג כרטיס נסיעה באוניית משא שתיקח אותה ואת אנדרס לאנגליה. היא ריחמה על המורה המסכן. אם גיירמו או פובליו יגלו שמרסלו סייע לה לברוח, מצבו יהיה רע. מבחינה מסוימת הרגישה אשמה: היא לא גילתה לו את כל האמת, רק מה שנדרש כדי לשכנע אותו, וזה, אגב, לא היה קשה. שקר הוא קיצור דרך הכרחי בזמנים כאלה. היא ידעה מאז ומתמיד שמרסלו מאוהב בה ולא התקשתה לנצל זאת לטובתה, גם כשהבהירה למורה הבהר היטב שרגשותיה כלפיו הם רק רגשי ידידות חמים.

"תמיד אעדיף את ידידותך על לא כלום," אמר לה בארשת משורר עני שיש למורים הכפריים.

איסבל הכניסה את הכתובת לתיק והתחילה לכתוב. אבל היא היתה עצבנית. הזמן העיק עליה, והיא כעסה על שחושיה בוגדים בה דווקא ברגע שהיא זקוקה להם ביותר, ולכן כתבה בלי המודעות האסתטית והתשוקה שניכרו בכתיבתה דרך שגרה, ובאצבעה המורה סילקה את אפר הסיגריה שנשר על הדף ופילסה את הדרך לעט. את המכתב לפרננדו היתה צריכה לכתוב בליל אמש, אלא שחששה מתגובת בנה הבכור, שמבחינות מסוימות דמה לאביו. היא ידעה שלא יבין מדוע היא בורחת, ומחשש שינסה למנוע זאת ממנה החליטה לכתוב לו כשתהיה רחוקה דיה.

בני היקר, פרננדו היקר,

כשמכתב זה יגיע לידיך, אני ואחיך נהיה כבר רחוקים מאוד. אין צער גדול יותר לאם מלהותיר מאחור את מי שילדה בכאב ובאושר. אתה חייב להבין כמה אני עצובה, ועצב זה רק גובר למחשבה שאני מרחיקה ממך את אנדרס דווקא ברגע שהוא זקוק לך יותר מתמיד. אתה יודע כמוני שהוא ילד מיוחד, שהוא זקוק לעזרתנו, ואותך הוא מעריץ והוא גם מקשיב לך. רק אתה מסוגל להרגיע את התקפי הזעם שלו ולהכריח אותו לקחת את הכדורים שלו. אבל כיוון שאיני מסוגלת להישאר עוד בבית הזה, בית אביך, אני נאלצת לברוח אחרי מה שקרה.

אני יודעת שכעת אתה שונא אותי. אתה תשמע עלי דברים איומים. הכול נכון, לא אשקר לך. אולי לא תבין עכשיו למה עשיתי את זה, ואולי לא תבין זאת לעולם. אלא אם כן יום אחד תתאהב עד כלות, ואהבה זו תבגוד בך. ודאי תכנה אותי מופקרת אם אומר לך שכשנישאתי לאביך לפני תשע־עשרה שנים, גילך כעת, אהבתי אותו בדיוק כפי שאני אוהבת אתכם. כן, פרננדו, אהבתי אותו באותה עוצמה שבה שנאתי אותו אחר כך ואהבתי אחר. שנאה זו סנוורה אותי עד כדי כך שלא תפסתי מה קורה סביבי.

בן, איני בורחת בגלל אהבה. הרגש הזה מת בלבי לצמיתות. אנדרס הוא הסיבה שבגללה אני ממשיכה לחיות, הוא זקוק לי לידו. איני רוצה להצדיק את עצמי, לטיפשותי אין כפרה. סיכנתי את כולכם, ורבים יסבלו בגלל תמימותי. לכן אסור שאביך או פובליו, הכלב שלו, יתפסו אותי. אתה כבר גבר, אתה מסוגל לקבל החלטות בעצמך ולהמשיך בדרכך. כבר אינך זקוק לי. אני רק מקווה שיום אחד, בחלוף הזמן, תצליח לסלוח לי ולהבין שבגלל אהבה אפשר גם לבצע את הזוועות האיומות ביותר. יום אחד, אם תהיה לך היושרה הדרושה, תגלה את האמת.

אמך שתאהב אותך תמיד ויהי מה,

איסבל

מישהו התבונן בה. זה לא היה מנהל התחנה. היא שמעה את הצעדים המכים ברצפה וקרבים אליה. צעדים אחידים. כבדים. איסבל הרימה את ראשה. גבר חסון עצר לפניה ונעמד בפישוק רחב מאוד.

"שלום, איסבל." קולו היה רצוץ, קול שעומד לאבד את קליפתו כדי להיוולד מחדש.

איסבל הרימה את מבטה. היא בחנה בצער אינסופי את הפנים המוכרות כל כך, את העיניים שלפנים מלאו הבטחות ועכשיו סקרו אותה במבט אטום. למרות רצונה עדיין הרגישה בקרביה את הֵדי הצמרמורת שחוותה במיטתו. למשך עשירית השנייה הביטה מהופנטת בידיים העבות, ידיים הרגילות בעבודה קשה, שהרימו אותה עד השמים כדי לשמוט אותה עכשיו אל התופת.

"אז אתה תעשה את זה, אחרי כל מה שהיה בינינו."

היה ברור כי מנהל התחנה הלשין עליה. לא היה מקום להתרעם עליו. בזמנים האלה של פטריוטיות שמקורה בפחד, כולם התחרו זה בזה להוכיח שהם המשרתים הנאמנים ביותר של המשטר החדש.

היא חשה בתנועה המהוססת של הגבר ובחיוכו, כשל מפיסטו, נסיך האופל המריר אך המושך.

"עדיף לך אני מאשר פובליו או אחד הכלבים האחרים של בעלך."

איסבל עיוותה את פניה. היא היתה עצובה כל כך עד שהצליחה רק בקושי לעצור את הדמעות.

"ומי אתה אם לא הגרוע בכלבים שלו? הבוגדני מכולם."

"איסבל, הנאמנויות שלי ברורות. אני לא נאמן לך ואפילו לא לבעלך. אני נאמן למדינה."

איסבל לחצה על חזהּ. הדברים האלה הסבו לה כאב עז, הדברים ששמעה מפיו של הגבר שאיתו שכבה מדי לילה במשך כמעט שנה, הגבר שלו נתנה הכול, את הכול המוחלט, אפילו את חייה, שכן רק כך הבינה את האהבה. והוא החליף אותה עכשיו במילה אחת, במשהו מופשט כשם שהוא חסר תועלת: המדינה.

היא זכרה את לילותיהם יחד, כשידיהם חיפשו זה את זה בחושך ופיותיהם מצאו זה את זה כמו צמא ומים. הלילות שגנבה משנתה ושחלפו ביעף, הלילות עתירי הפחד שמא תתגלה היו העוצמתיים והמאושרים בחייה. הכול היה אפשרי, דבר לא היה אסור בזרועות הגבר הזה שנשבע לה בעולם טוב יותר. אבל כבר לא היה ביכולתה להצטער על טעותה. אחרים לפניה סבלו התנכרות, ועוד רבים אחרים יראו את תקוותיהם מתנפצות. מה שקרה לה כבר קרה קודם ויקרה תמיד. אבל הבגידה היתה גדולה כל כך, ההרס שחווה לבה היה עצום כל כך עד שהיא התקשתה לקבל זאת.

"ניצלת אותי כל הזמן הזה כדי לזכות באמצעותי באמונם של אחרים. תכננת הכול, ידעת שאני הנגישה ביותר, והשתמשת בי בלי שום נקיפות מצפון."

הגבר סקר את איסבל בצינה.

"מוזר שדווקא את מדברת על מוסר ונקיפות מצפון. דווקא את, שדאגת להאכיל את מי שרצו לרצוח את בעלך והגנת עליהם."

איסבל אחזה בפתאומיות בזרועו של הגבר בתנועה תוקפנית ובה בעת חלשה.

"אתה העלית את רעיון ההתנקשות, אתה ערכת את ההכנות. אתה הובלת את הבחורים המסכנים אל בית המטבחיים. טמנת לנו מלכודת."

הוא השתחרר ממנה בתנועה נמרצת.

"רק זירזתי את האירועים. מישהו, במוקדם או במאוחר, היה מנסה משהו דומה, היה עדיף שאני אשלוט באופן ובזמן כדי למזער את הנזק האפשרי."

לרגע התפוררו פניה של איסבל כמו מסכת שעווה מגוחכת באור השמש. המצב הזה הכאיב לה מדי - חוסר הרגשות של הגבר הזה, תחושת הביטחון שלו שאכן פעל כשורה.

"ואיך תמזער את הנזק שהסבת לי?"

הגבר הידק את לסתותיו. הוא זכר אותם לילות שזכרה איסבל, אבל רגשותיו לא היו מלאים ביופי אלא בנקיפות מצפון. בכל לילה אחרי ששכב עם האישה הזאת הרגיש עלוב, ממש כמו בכל פעם שהביטה בו בהכרת תודה ובהערצה. הוא שמע מפיה איך בעלה בעל אותה באלימות ובדממה, כאילו אינה בת אנוש. שמע מפי הקושרים האחרים בקבוצה את מעשי הזוועה של פובליו ואנשי הפלנחה שלו כשמצאו את אחד האדומים מסתתר בבית חבר או אצל בן משפחה. ואף על פי שהיה בכל זה כדי לערער את האמִתות המושרשות בו, ואף על פי שבשנה הארוכה הזאת שחי לצדם אפילו חש משהו שדומה לאהבה ולחברות, היה אסור לו להביא בחשבון דבר מכל אלה כי הדבר החשוב מכול היה למלא את המשימה שהוטלה עליו: לפרק את קבוצת הקושרים שגברת מולה בכבודה ובעצמה נתנה לה את חסותה. אלמלא עשה זאת הוא, היתה המשימה מוטלת על מישהו אחר. איסבל לא הצטיינה מעולם בשמירת סוד; היא לא ידעה לשקר, וכמובן לא היתה מהפכנית. רק בורגנית ששונאת את בעלה.

הוא עשה את מה שהיה עליו לעשות, אבל זה לא שיכך את הבוז שחש כלפי עצמו.

"איסבל, היית צריכה להתרחק מהחתרנים האלה בזמן."

"תפסת רק אותי. כשנודע לי מי אתה באמת, הזהרתי את האחרים. לא תוכלו להגיע אליהם, אתה והבוס שלך."

על פני הגבר עלה חיוך מזלזל.

"את תגלי לי איפה הם."

"לא אגלה."

"אני מבטיח לך שכן, איסבל," ניבא הגבר בקול מבשר רעות, ובה בעת שהסתובב אל אנדרס הוסיף: "אם את רוצה לראות שוב את הבן שלך, כמובן."

הילד צפה במתרחש בלי להבין דבר. פניו להטו, סמוקות מהקור.

בין משבי הרוח נשמעו צלילי רכבת מתקרבת. הרכבת לליסבון. רעש הגלגלים על המסילה נשמע מתוך הערפל ולאט־לאט הלך ונמוג. היה רגע אחד של שקט ואחריו שריקה, כמו אנחה עמוקה של אצן הנעצר לאחר מאמץ גדול.

"בואי, אמא, זאת הרכבת שלנו," אמר אנדרס ואחז ביד אמו, שלא משה ממקומה ולא התיקה את מבטה ממבטו של הגבר, ומשך אותה.

ואז הגבר רכן אל הילד. על פניו היה חיוך רחב ומטיב שפצע את איסבל עד עמקי נפשה.

"אנדרס, חל שינוי בתוכניות. אמא צריכה לנסוע, אבל אתה תחזור הביתה. אבא מחכה לך."

הילד הסתכל בבלבול בזר ואחר כך הסיט את מבטו אל אמו, שהביטה בו בחרדה.

"אני לא רוצה לחזור הביתה. אני רוצה לנסוע עם אמא."

"אי־אפשר. אבל נדמה לי שלאבא יש הפתעה גדולה מאוד בשבילך... קאטאנה יפנית אמיתית!"

כמו קרחת יער אחרי חשיכת העצים, פניו של הילד נמלאו אור גדול. הוא נאלם דום מרוב הפתעה.

"אתה מדבר ברצינות?"

"לגמרי," אישר הגבר. "לא הייתי מעז לשקר לסמוראי."

פניו של אנדרס התמלאו גאווה.

הם הלכו אל המכונית שעמדה בכניסה לתחנה. אנדרס צעק מרוב שמחה ורגליו שקעו בשלג כשדילג ורץ כדי להגיע הביתה לפני כולם. איסבל גררה את רגליה, והגבר שהלך קרוב מאחוריה לא הסיר ממנה את עיניו.

"מה יקרה לבן שלי?" שאלה פתאום לפני שנכנסה למכונית.

"הוא יהיה ילד מאושר שיגדל ויזכור כמה יפה היתה אמא שלו... או מטורף מסכן, שיאושפז עד סוף חייו בבית משוגעים עלוב. הכול תלוי בך."

המכונית התרחקה מהתחנה ברחש עכור ואטי תחת שמים עטופי צלופן. במושב האחורי חיבקה איסבל בכוח את אנדרס, כמבקשת להחזיר אותו אל רחמה ולגונן עליו. אבל הילד ניתק מחיבוקה בתנועה אנוכית וביקש מהגבר הזה שייסע מהר יותר... מהר יותר. סוף־סוף תהיה לו קאטאנה אמיתית של סמוראי.