על הרבה מאוד ולא כלום

מוזה

הייתי רוצה שהיא תנחת עליי, עכשיו.

פתאום אני ארגיש אותה זורמת בדם. היד תתפוס עט, ובלי שאני אשים לב מילה תיכתב אחרי מילה, היד רק תזרום בתנועות קלילות על גבי דף חלק, תמלא אותו לאיטה בעט שחור ולבסוף יתברר הקשר הבלתי נמנע בין המילים.

והקשר.. הוא יהיה יוצא דופן.. וישאיר על כל אחד שיקרא את המילים ריגוש וסיפוק והאנשים לא יוכלו לחזור אחרי הקריאה לעיסוקיהם הרגילים. הם יבקשו מנוחה.

ישבו להירגע על הספה. ירצו לעכל. וזה לא יגמר שם. כי הם יגיעו להחלטה.

הם הבינו שנגמר להם מלנהל חיי בובה. נגמר להם מלקום בבוקר, לשתות כוס קפה, לעבוד, לחזור הביתה, לצרוח על הילדים ולישון.

הם יזכרו בחלומות שלהם כשהם היו צעירים, והם יבהלו מהמרחק שהם יגלו בין החלום לחיים הנוכחיים שלהם. אבל זהו. עכשיו נפל האסימון והם אורזים מזוודה, אומרים יפה שלום לכולם ומתנצלים שלא יכלו להישאר עוד, אבל הם בשליחות כרגע ויש משימה למלא.

הם יטוסו לטיול בהודו, הם ירשמו לאוניברסיטה, הבחור שתמיד רצה לדעת לבשל יקח קורס אצל אהרוני, וזה עם המיליון שקל בבנק יטוס לסומליה להציל ילדים רעבים, כי אם לא הוא אז מי?

והאנשים יסתובבו מאושרים, מסופקים והכל בגלל כמה מילים מהפכניות, חודרות, על נייר. אבל בינתיים עוד לא נכתב כלום, ואני עוד מחכה... הייתי רוצה שהיא תנחת עליי, עכשיו. המוזה.