נערי הפח

יוסי צמח
 

בגיל עשר גיליתי את אמא שלי מתה במיטה. זה היה בשבת בבוקר. בשבתות כל בני הבית ישנים עד מאוחר. אני קמתי מוקדם ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. החלטתי להעיר את אמא. הכי קל להעיר אותה. ברגע שמישהו מתהלך לידה היא מיד מרימה את הראש ושואלת מה קרה. אחי הגדול אמנון תמיד השתגע מההתעוררות המהירה שלה. כשהוא היה חוזר מבילוי לפנות בוקר, ברגע שהמפתח מסתובב בדלת היא מיד הייתה קוראת, ״אמנון, זה אתה? יופי, לילה טוב". היא מעולם לא התבלבלה בין אף אחד מהילדים וידעה לזהות כל אחד מאיתנו על פי הצעדים והרחשים.

באותה שבת נכנסתי לחדר השינה וראיתי את אמא ואבא ישנים. אבא מבוגר מאמא ב-13 שנים. הוא התחתן איתה כשהיה בן 35. הוא עבד כמנהל מחסן עצים באזור התעשייה ואמא עבדה שם כפקידה. אמא תמיד סיפרה בגאווה שלמעשה אבא לא התחתן עד גיל 35 מכיוון שהוא חיכה לה כל השנים. שנה אחרי הנישואים נולד אמנון, שנתיים אחריו אודי וכעבור ארבע שנים אני, יוסי. אמנון היה מתעצבן עליי שביום שבת אני מעיר את אמא כדי שתכין לי לאכול. הוא היה אומר שאני מפונק ושילד בגילי יכול להכין סנדוויץ' לבד בלי להפריע לאמא.

נכנסתי לחדר ואמא לא התעוררה. זה הפליא אותי והלכתי לצד שלה במיטה והיא עדיין לא התעוררה. נגעתי בכתפה ולחשתי, ״אמא". כלום, היא לא זזה. קראתי בקול גדול יותר, נוגע חזק יותר וכלום. נבהלתי, צעקתי, ״אמא". אבא התעורר ושאל מה קרה. הסברתי מבוהל שאמא לא עונה. הוא הסתכל עליה וקרא — ״עמליה, עמליה". ניער אותה ושוב קרא לה. אבא הניח שתי אצבעות על צווארה והביט בי מודאג. הוא דיבר בקול שקט. ״יוסי, לך מהר למוניקה ותגיד לה להגיע לכאן מיד".

מוניקה, השכנה שלנו בקומה מעל, עבדה כאחות בבית החולים לניאדו. רצתי אליה ודפקתי חזק בדלת שלה. מנחם, הבעל של מוניקה, פתח את הדלת ושאל אותי ספק בבהלה, ספק בכעס למה אני דופק כמו משוגע. התחלתי לבכות ואמרתי לו שאמא לא מתעוררת ואני צריך דחוף את מוניקה. מוניקה מיהרה לרדת אלינו הביתה. היא ביקשה שחוץ מאבא אף אחד לא יהיה בחדר. בינתיים הגיע אמבולנס. כלום לא עזר, היא פשוט מתה. לא מחלה, לא תאונה, שום דבר. הלכה לישון ולא קמה.