הכול יהיה בסדר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הכול יהיה בסדר
הוספה למועדפים

הכול יהיה בסדר

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    איש אקדמיה בשבתון חוזר בבהילות ארצה כדי לתרום כליה לאחיו הבכור. אשה צעירה נכנסת שוב ושוב לתחנת "פיקדילי" של הרכבת התחתית בלונדון, מקווה לשחזר פגישה מקרית שהייתה לה שם לפני עשור. מנופאי יושב בתא הפיקוד הגבוה כשברק פוגע בזרוע המנוף, וכל חייו עוברים לנגד עיניו ברגעי אימה. טלפון מתל השומר מזעיק את גיבורת אחד הסיפורים לחדר המיון, לזַהות אלמוני שנפגע בתאונת פגע וברח, ומספר הטלפון שלה נמצא בכיסו. גבר מתבונן בשתיקה בגרושתו, תוהה אם בנם המשותף דומה לה והוא אוהב אותו כל כך, האם פירוש הדבר שהוא עדיין אוהב גם אותה? ואשה אחת, בסיפור אחר, שואלת את בעלה: כמה אפשר כך לאהוב מבלי להינזק?


    שלושים הסיפורים בספר עוסקים ביחסים בין גברים ונשים, בין הורים וילדים ובין אח ואחיו. יחסים שהחמיצו, אהבות שהוחמצו, וגעגוע גדול.

    פרק ראשון

    עץ הפואנציאנה


    כבר ימים רבים אני נאבקת עם הסיפור הזה. יומיום אני ניגשת אל שולחן הכתיבה וכותבת, ומוחקת, ומתקנת, ומשמידה דפים שלמים, קורעת אותם לקרעי קרעים ומנסה אחר כך לשוב ולאחות את פיסות הנייר הקטנות, לשחזר שנית את מה שכתבתי.

    חשוב לי להשלים את הסיפור הזה, סיפורה של ריטה מ., סיפור אהבתה הבלתי אפשרית אשר הוליכה אותה אל אובדנה ופגעה כמִכוות־אש בכל מי שקרב אליה.

    לראשונה שמעתי עליה בילדותי, מפי אבא, אך מעולם לא ידעתי את הסיפור כולו. כמו בסרט או ספר שעוקצו ניטל ממנו כאשר אחריתו נִגלית כבר בהתחלה — גם כאן נודע לי סוף הסיפור תחילה, במקרה. הדברים, שלא נועדו לאוזניי, נקלטו בכל זאת, ואני אז ילדה בת חמש. אני זוכרת את אבא מספר לידיד שחזר מחו"ל, כי תחת עץ הפואנציאנה הנפלא, שצמח ליד הבית שבו גרנו, מצאו אותה, בשמלה לבנה. "כאן, על המצע הלוהט הזה של עלי הפואנציאנה", אמר אבא. "והדם שניגר ממנה התמזג עם העלים לתמונה של יופי שלא ראיתי כמותה מעודי".

    כששאלתי את מי מצאו בשמלה לבנה על השטיח האדום, ענה אבא — "את ריטה", ואני לא תפסתי שהיא מתה. הייתי ילדה בת חמש, אולי בת שש. כבר אז נשמעו לי המילים מוזרות וזרות. הפיוט שבסיפור לא היה אופייני לאבא. משהו מוזר היה בדברים, ואני לא ידעתי מה ולא הבנתי מדוע.

    לא שכחתי את השיחה ההיא ששמעתי ליד הפואנציאנה הפורחת. בכל שנה כשהעץ היה פורח, הייתי נזכרת בסיפור מחדש ומנסה לשאול את אבא, והוא היה אומר רק: "זה סיפור עצוב שאספר לך פעם, אבל לא היום". כך מדי שנה, עד שהפסקתי לשאול, ורק בלילות הייתי חולמת אותה — אשה שלא פגשתי מעודי, שמתה לפני שנולדתי, והיא חיה בחלומותיי מאז הייתי ילדה.

    כבר ימים רבים אני נאבקת עם הסיפור, אבל זה שנים הרבה שהוא רודף אותי. ניסיתי להציל פרטים מפי אנשים שהכירו אותה. אספתי עיתונים ישנים שבהם חיפשתי ידיעות על הפרשה — הרי לא ייתכן שסיפור כזה עבר בשקט בתל־אביב של אותם ימים. גם השבוע עשיתי שעות בארכיון של אחד העיתונים וחיפשתי חומר. תשובות לשאלות הרבות המציקות לי. אני רוצה לדעת יותר, עוד, ה כ ו ל, על הפרשה ההיא. אבל אבא איננו ואין לי את מי לשאול.

    הבוקר כתבתי עוד שלושה עמודים. מחר אולי אקרא אותם ואתחיל את הפרק הזה מן ההתחלה. ובינתיים חוזרות הילדות מבית הספר ואני מסלקת את הניירות ואת העיתונים הישנים, ולוקחת לעצמי פסק זמן.

    גם התהליך הזה מכביד עליי. הצורך להפסיק לכתוב, להתעלם מן הסיפור הבוער בתוכי, עד שעות הלילה המאוחרות כשכולם ישכבו לישון, והבית יהיה שקט מאוד ואוכל שוב לפרושֹ את הדפים והעיתונים, ולהמשיך. להמשיך במסע המוזר אל תוך חייה של ריטה מ., אל סיפורה שהתרחש כאן בתל־אביב, סמוך כל כך למקום שבו אני חיה עכשיו, בתוך נוף שהיה נוף ילדותי ואני מהלכת בו עד היום.

    כדי להכריח את עצמי לכתוב אני מטלפנת אל ידיד, מו"ל, ומספרת לו בקצרה את סיפורה של ריטה. "תגידי", הוא אומר, "זה סיפור אמיתי או שאת המצאת את זה?"

    "מה זה חשוב?" אני שואלת אותו, "תגיד לי רק אם אתה מעוניין". והוא שותק רגע, ואחר כך אומר: "אני לא מבטיח שום דבר, אבל לדעתי כדאי לך להמשיך. לכל היותר תעשי מזה סרט".

    נותר לי עוד זמן קצר עד שהילדות חוזרות הביתה, לארוחת הערב, ואני מחליטה לטפל בכמה פרטים טכניים הקשורים לסיפור. השמות, למשל. על ריטה כבר החלטתי. מובן שאין זה שמה האמיתי. אני רוצה לשנות את הפרטים ככל שאוכל, כדי לא לפגוע במי שעלול להיפגע. עכשיו אני צריכה להחליט על שמות הגברים, ואני מתפתה לבחור בשמות או בראשי תיבות של אנשים שאני מכירה. אנשים השייכים לחיי שלי, ולא לסיפור של ריטה. אנשים שדרכינו הצטלבו פעם והמפגש איתם עשה אותי טובה יותר, ועל כך אני מודה להם עד היום ורוצה לאותת להם שלום דרך הסיפור הזה, ההולך ונכתב. עכשיו עליי למצוא שם לבעלה של ריטה, ולבנם היחיד, ולאיש האנגלי שחדר אל חייה ושיבש אותם עד מוות.

    הילדות חוזרות ובעלי חוזר וכולנו אוכלים ארוחת ערב משפחתית, ואני יוצאת מהסיפור של ריטה וחוזרת אל הסיפור שלי.

    ***


    בחדשות בטלוויזיה מודיעים על פצועים בתקרית ירי קשה בדרום. אני דואגת. חושבת על החברים שיש להם ילדים בצבא, ועד שיפרסמו את שמות הפצועים לא אדע מנוחה. ברגעים כאלה קשה לי לחשוב על ריטה. הדברים שקורים עכשיו דוחקים את סיפורי העבר. צבעיהם וצליליהם עזים יותר. ברחוב עובר אמבולנס וצפירותיו קורעות את השקט. מישהו נלחם כרגע על חייו. אינני יודעת אם גבר או אשה, אינני יודעת למה דוהר האמבולנס לאיכילוב, ואני מנסה לנחש. תמיד כשאני שומעת אמבולנס צופר אני מנסה לנחש מי בתוכו, ולמה. כי זהו בעצם הסיפור האמיתי. דחוף לי להמשיך לכתוב, אבל עליי לחכות עד שכולם ילכו לישון. אני חייבת להרגיש שאני לבדי כשאני כותבת.

    עכשיו אני חושבת על שם לסיפור. אולי "פואנציאנה אדומה", בגלל העץ ההוא שפריחתו קצרה ואדומה כל כך. אולי "טרנספוזיה", בגלל קטע בסיפור שבו מוצא בעלה של ריטה את אשתו כשפרקי ידיה חתוכים, ובבית החולים שאליו הביא אותה, מְערים מדמו אליה.

    ימים רבים אחרי אותו מקרה, אחרי שהחלימה, אמרה ריטה כי עם דמו של בעלה נמסך לתוך דמה שלה גם משהו מטוב לבו ומשפיותו, "אבל מעט מדי. מעט מדי בשביל להשפיע על הטירוף והזדון המקננים בי", הוסיפה.

    בלילה, מאוחר, כשכולם כבר ישנים, אני ממשיכה לכתוב. לפעמים המשפטים קולחים בשטף ולפעמים אני מתלבטת, מהססת באיזו מילה לבחור. חוששת מהגזמה, משמץ של זיוף, מוחקת שוב ומתקנת. מוחקת וכותבת.

    אני מספרת עכשיו איך בשלהי מלחמת העולם השנייה נתבשרה ריטה על מות אביה, במחנות ההשמדה. אני כותבת על מותו וחושבת על מות אבי: צלצול טלפון בלילה, ובאותו רגע החיים נעשים אחרים. אני נעשית אחרת. כאילו חבל הטבור נחתך, והפעם סופית. אני זוכרת היטב את אותו הלילה. באוויר הרגישו את הסתיו, סמיך וממשי כל כך, בתוך ההרגשה שכל־זה־לא־יכול־להיות וכל־זה־לא־קורה־לי. אבל כל זה היה, וקרה לי באותו הלילה. אני מנסה לתאר את תגובתה של ריטה על הבשורה, וזה קשה, כי היא שונה ממני. ופתאום אני מתגעגעת אל אבא ולא יכולה לכתוב יותר.

    למחרת בבוקר אני נוסעת אל בית הקברות. על קברו של אבא פורחת הלַנטַנָה. פרחים קטנים, סגולים, בתוך העלווה הירוקה המשתרגת על הקבר. יש המון יופי בפריחה הזאת, אך אין בה ניחומים. אני יושבת על איזו מצבה ומתבוננת מסביב. שקט שם מאוד, בבית הקברות של נחלת יצחק. שעה ארוכה אני יושבת שם, מנסה להתיר חוטים שתחילתם וסופם לא ברורים לי. הסיפור של ריטה. הסיפור שלי. עכשיו החוטים שזורים ומסובכים זה בזה, וקשה יהיה להתיר אותם.

    אחר הצהריים אני מחליטה ללכת אל נוף ילדותי. לראות את עץ הפואנציאנה. זמן רב לא הייתי ברחוב הזה. אני גרה כל כך קרוב לכאן, ואל הרחוב הזה איני מעזה להיכנס. יותר מדי זיכרונות. יותר מדי געגועים. פעם היה כאן צבע מיוחד לאוויר. לא עוד. ואולי עיניי הן אלה שאינן מסוגלות עוד להבחין בצבע ההוא. אני מחזיקה בידה של בתי ונכנסת אל הרחוב, מתקרבת אל הבית ומגלה שעץ הפואנציאנה איננו. את משטח החול שמתחתיו, זה שהיה הופך שטיח אדום בזמן הפריחה הקצרה, הפכו למגרש חנייה מכוסה אספלט אפור, תָחום בגדר בטון נמוכה. ישבתי על הגדר וחיכיתי שתחלוף הסחרחורת שתקפה אותי. הרגשתי מרומה. כאילו מישהו גזל ממני זיכרון יקר ורמס אותו. בתי שאלה מדוע אני בוכה פתאום ואני אמרתי שאבק חדר לעיניי ולכן הן דומעות. עצמתי את העיניים בחוזקה ונזכרתי בעצמי, ילדה קטנה ששנותיה כשנות בתי, משחקת מתחת לעץ הגדול, הפורח, ושומעת בפעם הראשונה את הסיפור על ריטה. אני זוכרת בפירוש שאבא אמר שזו הייתה תמונה של יופי שלא ראה כמותה מעודו. אבא לא היה מדבר אף פעם בשפה פיוטית כל כך, ולשיחה הזו היה ניחוח של אגדה רחוקה, מפחידה ומרתקת.

    מישהו ניגש אל המכונית החדשה שחנתה מתחת לעץ שאיננו. מתוך דחף פתאומי שאין לי שליטה עליו, אני ניגשת אליו ואומרת לו: "אתה יודע, לפני הרבה שנים התאבדה אשה בדיוק כאן, במקום שבו עומדת המכונית שלך", והוא מביט עליי בפליאה ומושך בכתפיו, נכנס למכונית ומתניע אותה במהירות, ואני נשארת שם עוד דקות ארוכות ומסתכלת על האספלט, מחפשת את עקבות הדם.

    בלילות שנתי נודדת וטרופה. אני מתעוררת בבעתה מחלומות רעים ושוקעת אל שינה־לא־שינה. פניהם של גיבורי הסיפור שלי מופיעים לפני כמו בסרט, ועכשיו כבר יש לכולם שמות: ריטה מ., בעלה יהושע, בנם מיכאל, והאיש האנגלי, קנת אליסטר היקס, קצין בצבא הוד מלכותו שפניו לבנים וידיו ידי פסנתרן.

    בביקורי האחרון באנגליה ניסיתי למצוא אותו. אז כבר ידעתי שאני עומדת לכתוב את הסיפור הזה, והחלטתי לנסות לאתר את האיש ההוא. לברר אם עודו בחיים.

    בספר הטלפונים מצאתי כמה אנשים עם אותו שם. התחלתי לטלפן אליהם, בזה אחר זה. אחדים נשמעו צעירים מדי. את האחרים שאלתי, כשלבי מחסיר פעימה, אם היו בארץ־ישראל בתקופת המנדט הבריטי, ונעניתי בשלילה. מחקתי שם אחרי שם מתוך הרשימה שלי, וכשנותרו לי רק עוד ארבעה שמות, בחרתי בקנת אליסטר היקס אחד, שהתגורר בכפר קטן במחוז דורסט, ומתוך תחושה בלתי מוסברת החלטתי לנסוע אליו.

    נסעתי לשם ביום צח ובהיר, שעשה את הנוף הכפרי יפה עד כאב. באוויר עוד עמד ריחו של הגשם שירד ביום הקודם, והשדות שבצדי הדרך נצצו בירוק זוהר. הגעתי אל הכפר בשעות אחר הצהריים. האור הרך המיס בתוכי כל תוקפנות. החניתי את המכונית בקצה הרחוב וניגשתי אל הבית. מבעד לגדר ראיתי אותו: איש זקן, רזה וגבוה שגזם עלים יבשים משיח מטפס. ניסיתי לראות את ידיו, לראות אם היו אלה ידי פסנתרן, אבל המרחק היה גדול מדי. בצעדים מהססים קרבתי אל השער ונעצרתי. האיש הבחין בי וניגש אליי. עכשיו היה מאוחר מדי לסגת. כשהתקרב ראיתי שעיניו אפורות מאוד, ועל הידיים המגוידות שהחזיקו במזמרה היו בהרות זִקנה חומות. האצבעות היו ארוכות מאוד, כפי שצפיתי.

    האיש הביט בי ושאל אם אני מחפשת מישהו. היה לו קול נעים להפליא ורך מאוד, בניגוד לעיניים שהיו אפורות וקשות. מתוך תושייה פתאומית אמרתי לו שאני מתפעלת מפרחי ההורטנזיה שצמחו בגינתו. שיחי ההורטנזיה פרחו בוורוד ובכחול ובלבן, והייתה בהם שמחה גדולה, קרנבלית ממש.

    האיש חייך ואמר: "כן, הם באמת הצליחו השנה", ואז אמרתי: "הייתי רוצה מאוד לגדל הורטנזיה, אבל אני חוששת שהאקלים אצלנו בארץ חם מדי", והוספתי: "אני גרה בישראל".

    חיכיתי לתגובה כלשהי אבל היא לא באה. השתררה דממה קצרה, ואולי רק נדמה היה לי, ואחר כך אמר האיש: "ההורטנזיה זקוקה להרבה מים ולאקלים צונן".

    רציתי לשאול עוד משהו והיססתי. רציתי להיכנס אליו הביתה ולגלות משהו מעברו — צילום על השידה, מזכרת מפלשתינה — כדי שאוכל להיות בטוחה כי זהו קנת אליסטר היקס שאני מחפשת, זה האיש אשר פלש אל חייה של ריטה מ. והאיר את עולמה, עולם של אפור וחאקי, באלפי נגוהות של אור.

    פני חוורו פתאום והרגשתי שברכיי פקות. האיש הזקן שעמד מולי שאל מה קרה לי ואני שאלתי אם אוכל לקבל כוס מים. צעדתי אחריו אל תוך הבית כשלבי הולם במהירות מטורפת. הוא הכניס אותי לחדר האורחים ופנה למטבח להביא לי מים. על מדף מעל האח היה צילום שלו בצעירותו — גבר יפהפה, מלטף סוס. לא היו שום מזכרות מפלשתינה. שום עדות לתקופת שירותו שם.

    הסתכלתי סביבי וחשבתי שאילו נתגלגלו הדברים אחרת, אולי הייתה האשה ההיא, ריטה מ., בעלת הבית הזה. אילו נותרה בחיים, הייתה היום זקנה מאוד. אילו נותרה בחיים היו לה היום שיחי הורטנזיה שפורחים בצבעים מטורפים, בשמחה קרנבלית, בחצר ביתה.

    האיש הביא לי מים ואני שתיתי וקמתי ללכת. ליד הפתח עוד אמרתי לו: "אצלי בארץ גדלים צמחים אחרים. ליד הבית שלי גדל עץ פואנציאנה שפורח כל קיץ באדום לוהט". זיק מוזר חלף לשבריר של שנייה בתוך העיניים האפורות, ואולי רק נדמה היה לי.

    זה היה הרגע לשאול את השאלה שלשמה באתי לכאן, אבל לא שאלתי. הרגע חלף ואני הייתי בדרכי אל המכונית, עייפה מאוד. לא שאלתי מפני שנזכרתי בדברים שאמר לי פעם איש שאהבתי מאוד: "יש אבנים שאסור להרים. יכולה להיות מתחתן רקפת ויכול להיות נחש, ולפעמים עדיף לא לדעת".

    בדרך ללונדון התחיל לרדת גשם וקסמו של היום הצח פג ונעלם. כשהגעתי למלון לקחתי את הרשימה עם כל הכתובות שנותרו לי וקרעתי אותה לקרעים קטנטנים. אחר כך טלפנתי ל"אל על" והקדמתי את הטיסה הביתה.

    ***
    הלילה שוב לא הצלחתי להירדם. בשעה מאוחרת, כשכולם בבית כבר ישנים, אני יוצאת לשוטט בעיר. אני נוסעת לשפת הים, עוצרת בטיילת ושואפת את הריח הלח והמלוח של סוף הקיץ. מרחוק נשמעה סירנה של מכונית משטרה, וסירת דייגים חלפה לאורך החוף, אורותיה מציירים פס זוהר בתוך החושך. אני מתניעה את המכונית ונוסעת לרחוב שבו גרה ריטה, נזכרת בדברי ידידי המו"ל: "תכתבי את הסיפור. לכל היותר תעשי מזה סרט", והרחובות האלה, שהשנים לא יכלו ליופיים, נראים לי באמת תפאורה נפלאה לסרט.

    מול ביתה הישן של ריטה אני מחנה את המכונית ומחכה. אינני יודעת למי אני מחכה שם, מול הבית השרוי כולו בחשיכה. אין לי מושג מי גר היום בדירה ההיא. אינני יודעת מי מהלך בחדרים ההם, עם התקרות הגבוהות, שאפלולית צוננת עמדה בהם באותם ימים. אני יושבת במכונית וחושבת על האשה שגרה שם. על ימיה ועל לילותיה, על אהבתה הגדולה, ההורסת, ועל הכאב שקינן בה וייסר אותה עד מוות.

    "כמה אפשר כך לאהוב מבלי להינזק?" שאלה פעם את בעלה, והשאלה הזו עולה בי שוב ושוב, ותשובה אין. אבל כשאני יושבת שם לבדי וחושבת עליה, אט־אט מתפענחת לי דמותה. כמו גלד הנושר מפצע ומגלה את העור העדין, הפגיע, שמתחתיו. אט־אט אני מרגישה אותה יותר. מיטיבה להבין. שעות אני יושבת שם ברחוב החשוך, עד שאני מכריחה את עצמי להתנער ולנסוע הביתה. בבית אני עוד כותבת קטע קטן שכבר כתבתי שלוש פעמים, ומחקתי וכתבתי שוב. אני מספרת על בעלה של ריטה, יהושע, המרגיש שהוא מאבד אותה, רואה כיצד היא נאטמת, נקפצת בתוך עצמה ומתרחקת ממנו אל האיש האנגלי, הזר. מיום ליום הוא מבחין כי היא מתנתקת ונשמטת ממנו, והוא מתייסר וכואב את הריחוק הזה ואינו יודע כיצד להשיבה אליו. ולפתע אני מרחמת עליו מאוד.

    למחרת אני מחליטה ללכת אל הבית ההוא, ולהיכנס. אני מרגישה שאני פשוט מוכרחה להיכנס אל הדירה שבה גרה ריטה עם בעלה יהושע ובנם מיכאל.

    בחדר המדרגות עומד ריח של ימים אחרים. מעקה העץ המעוגל נראה לי שחוק מרוב ידיים שאחזו בו. בכל קומה קרוע צוהר עגול אל הרחוב. פעם נשקף מבעד לצוהר הזה עץ הפואנציאנה שצמח בחצר. לא עוד.

    אט־אט אני עולה עד לקומה אחרונה. בקצה המדרגות עציץ ירוק. על הדלת אין שם, וגם לא על לוחית הפעמון. אני לוחצת על הפעמון ונשימתי נעצרת. אני שומעת מבפנים קול צעדים והדלת נפתחת. גבר בן חמישים וחמש, אולי שישים, גבוה ואפור שיער, שואל בחשדנות לרצוני. לרגע קשה לי לענות ואני מסתכלת בו, מבוהלת. אחר כך אני מתעשתת ואומרת לו: "הייתי רוצה לראות את הדירה". "נפלה פה כנראה טעות", הוא אומר. "הדירה איננה למכירה או להשכרה", וכשהוא רוצה לסגור את הדלת אני אומרת לו בבהילות, כמעט בתחנונים: "אתה לא מבין — אני כותבת סיפור על האשה שגרה פעם בדירה הזאת, וחשוב לי מאוד לראות אותה מבפנים".

    האיש מתבונן בי היטב, ואני רואה שעיניו כחולות־כחולות, ואין בהן לא צל ולא אופל, ומשהו צובט את לבי מול העיניים האלה. "תיכנסי", הוא אומר ופותח את הדלת לרווחה.

    הדבר הראשון שמכה בעיניי הן המרצפות. אריחים צבעוניים היוצרים על הרצפה שטיח צבעוני מרהיב. אני מביטה ברצפה כמהופנטת. "נפלא, נכון? חבל שאין רואים עוד כאלה במקומותינו", אומר לי מארחי הזר. "כמה שנים אתה גר כאן?" אני שואלת אותו, והוא מספר לי שהוא גר בדירה עשר שנים ושקנה אותה מאיש זקן מאוד, שהעלייה במדרגות הרבות קַשתה עליו.

    "פעם גרה כאן אשה מיוחדת", אני אומרת לו. "שמעתי עליה מאבי עוד כשהייתי ילדה, ודמותה רודפת אותי מאז. עכשיו אני כותבת עליה סיפור. על אהבתה הבלתי אפשרית ומותה הבלתי נמנע, ובשביל הסיפור הזה רציתי לראות את החדרים שבהם הייתה מהלכת, את התקרה שהייתה בוהה בה בלילות ארוכים, טרופי שינה ומבועתי חלומות. אתה מבין, נכון?" אני שואלת אותו, נבוכה מעט מגילוי הלב הפתאומי שלי. והוא עונה לי: "כן, אני מבין".

    אני מסתובבת בדירה ומנסה להפריד את מה שאני רואה ממה שרוחש בדמיוני. את השייך לכאן ולעכשיו, לאיש שגר פה שאפילו את שמו איני יודעת, ולאשה ההיא, ריטה מ., גיבורת חלומותיי, הזיותיי וסיפורי. בחדר השינה ניצבת מיטה גדולה ולצדה שני ארונות־לילה ישנים, ואני מביטה בה וחושבת שבחדר הזה, אולי אפילו במיטה הישנה הזאת, שכבה ריטה מ., עם בעלה יהושע, איש טוב לב וישר דרך שאהב אותה מאוד. כאן, על המיטה הזאת, היה מחבק אותה, והיא בזרועותיו כמים הזורמים.

    "אתה נשוי?" אני שואלת את האיש העומד מולי, מופתעת מהחירות שנטלתי לעצמי לפלוש כך — קודם אל ביתו ועכשיו אל תוך חייו, ומתרצת אותה בכך שפתחתי לו פתח אל עולמי שלי, הכמוס ביותר, כשסיפרתי לו על ריטה ועל הסיפור הנרקם בי. והוא עונה מילה אחת: "הייתי". "תגיד לי", אני ממשיכה ושואלת מתוך אותה קרבת־פתאום, מוזרה ומובנת גם יחד, שנוצרה בינינו, "תגיד לי, כמה אפשר כך לאהוב מבלי להינזק?" והוא מביט בי ובעיניו הכחולות לא צל ולא אופל, ושואל: "תשתי איתי קפה?"

    ובעוד הוא מכין את הקפה אני יוצאת אל המרפסת ומתבוננת אל הרחוב. מכאן, מהמקום הזה בדיוק, קפצה האשה ההיא אל מותה. בשמלה לבנה, על המצע האדום של עלי הפואנציאנה, בחודש מאי אחד, לפני שנים, ואבא אמר שזו הייתה תמונה של יופי שלא ראה כמוה. אני עומדת שם ומביטה אל הרחוב, ונדמה לי שאני קלה מאוד, כמעט מרחפת, ובאותו רגע כל כך קל לי להבין איך ריחפה האשה הזאת מעל המעקה, וניסתה לנסוק אל אופק בלתי ניתן להשגה.

    אנחנו שותים קפה. אני עם חלב וסוכרזית, הוא שחור ובלי סוכר. אני מספרת לו על עצמי ועל הסיפור שלי והוא מספר מעט על עצמו — להנאתו הוא מתרגם שירה צרפתית, לפרנסתו הוא מנגן בקלרינט בלהקת ג'אז קטנה. יש לו שתי בנות נשואות, אשה לשעבר, נשואה שוב, ונכד בן ארבע שנמצא עם בתו ובעלה בארצות הברית, והוא מתגעגע אליו מאוד.

    השיחה גוועת ואפשר לחוש בדממה הנערמת בין ספלי הקפה הריקים שעל השולחן הנמוך. זו דממה אבל לא מועקה. אני יושבת שם וחושבת על המפגש עם האיש הזה, על מעגלינו שהשיקו לרגע, ויש בכך שמחה קטנה וטובה, ורוגע.

    כשאני קמה ללכת הוא אומר לי: "תראי לי את הסיפור כשיהיה גמור", ואחר כך מוסיף בחיוך מבויש: "אם את רוצה לבוא הנה שוב, בשביל הסיפור או ככה סתם — את מוזמנת", וכשאני כבר ליד הדלת, אומר: "אני רוצה לתת לך משהו לפני שאת הולכת". הוא ניגש אל שולחן כתיבה עמוס ניירות וספרים ומילונים, ומושיט לי דף מודפס — שיר מתורגם של פרנסואה ויון. אני לוקחת את הנייר, מקפלת אותו ומכניסה לכיס. "יש לך העתק?" אני שואלת, ואני חושבת שהוא מבין שזו הייתה בעצם אמירת תודה. אני רוצה לומר עוד משהו אבל הדלת כבר נסגרה מאחוריי, ואני חושבת שזו סיבה טובה לשוב לכאן עוד פעם.

    כשאני יורדת במדרגות אני סופרת אותן. שבעים מדרגות בדיוק. פרט זה חסר לי להשלמת הקטע שבו מצא יהושע את אשתו ופרקי ידיה חתוכים, ועל זרועותיו נשא אותה במורד המדרגות, שבעים במספר, אל בית חולים הדסה הסמוך כשהחיים ניגרים ממנה בקילוח דק ואדום והוא צועק לה: "בדמייך חיי! בדמייך חיי!". אולי בכל זאת אקרא לסיפור "טרנספוזיה", על שם הקטע הזה.

    אט־אט נבנה הסיפור בתוכי, מתוכי. אני קוראת את מה שכתבתי עד עכשיו, והקטעים כבר מצטרפים לסיפור שרציתי לספר.

    פעם אחת במהלך הכתיבה ניסיתי לעמת את הסיפור שלי עם המציאות. שאלתי אשה זקנה אחת, שהייתה ידידת המשפחה של הוריי והתגוררה סמוך לריטה ובעלה, מה היא יודעת על הפרשה ההיא, ולמרות השנים הרבות שחלפו, למרות שחשבתי שהזמן מרפא את הצלקות שחורתים החיים בזיכרון, למרות כל זאת נקפצו פניה של האשה ההיא למסכה של רוע ומשטמה, והיא אמרה לי: "ריטה? היא הייתה זונה! אשה ששכבה עם קצין אנגלי בתקופה ההיא? איך היא יכלה לעשות את זה לבעלה שהיה ב'הגנה'? זו הייתה בגידה כפולה ומכופלת!"

    אבל אני כבר ידעתי אז שלא בכך נתמצו הדברים, ויכולתי, אילו רציתי, להסביר לה שהאיש האנגלי ההוא, קנת אליסטר היקס, שפניו לבנים וידיו ידי פסנתרן, הביא אל עולמה של ריטה, עולם של צנע וחאקי, את אורותיו וצליליו של עולם אחר, עולם שנקרעה ממנו בילדותה אך חותמו נשאר טבוע בה עמוק עמוק. והמפגש איתו, עם עולמו, סדק בה איזה סכר שבנתה במאמץ ובכאב גדול מאז הגיעה לארץ, כשהיא יודעת שיסודותיו רעועים ומרגישה את המים המחלחלים תחתיו ומבקשים לפרוץ.

    יכולתי לומר כל זאת לאשה ההיא, שבטיפשותי ביקשתי לשוחח איתה על חייה ומותה של ריטה מ., אבל פניה היו מסכה של רוע, ושתקתי. אחרי אותה שיחה לא ניסיתי עוד לעמת את המציאות מול הסיפור הנכתב והולך.

    סופו של הסיפור האמיתי היה מותה של ריטה מ., וכאן בעצם מתחיל הסיפור שלי. כשהתחלתי לכתוב אותו חשבתי על המכתב שהשאירה ריטה לפני שקפצה אל מותה. התחלתי אפילו לכתוב כמה טיוטות למכתב הזה, ואת כולן קרעתי וזרקתי. רק כשעמדתי במרפסת ביתה של ריטה, התבררו לי הדברים. עכשיו ברור לי שלא היה בכלל מכתב כזה. לא היה מכתב כזה כי ריטה לא התכוונה למות — כי אם לעוף! לפרושֹ כנפיים ולעוף גבוה גבוה, אל האורות והצבעים שפרצו לתוך עולמה כאשר נכנס לתוכו הקצין האנגלי. וכך עמדה שם על המרפסת, בשמלה לבנה, מול העץ האדום שפרח ליד ביתה בתל־אביב של שנות הארבעים, עד שבשבריר של שנייה, בנקודת זמן שהייתה לה עוגן של שקט בתוך הסערה, פרשֹה כנפיים והמריאה, וכמו יונה לבנה, מרחפת, צנחה אל מותה.

    עכשיו הכול ברור לי, ונותר רק ללטש את הסיפור ליטוש סופי, לנפות כמה דברים מיותרים, להקדים את המוקדם ולאחר את המאוחר ברשימותיי, ולספר את הדברים בסדר הנכון. וכשאשלים כל זאת, אשלח מכתב אל קנת אליסטר היקס, בדורסט, אנגליה. וכך אכתוב לו:

    "מר היקס היקר, אתה בוודאי אינך זוכר אותי, אבל הרגשתי שאני חייבת לכתוב לך את המכתב הזה. לפני כשנה, כשהייתי באנגליה, הצצתי אל גינתך היפה והבעתי את התפעלותי משיחי ההורטנזיה הפורחים ליד ביתך. סיפרתי לך שגם אני מעוניינת לגדל צמחים כאלה על גג ביתי, בישראל, ואתה אמרת לי שהורטנזיה זקוקה לאקלים קר, לכן אין סיכוי שאצליח לגדל אותה. ובכן, מר היקס, בוודאי תשמח לשמוע כי לאחר מאמצים מרובים ומספר כישלונות שלא ריפו את ידי — הצלחתי! כיום גדלים על גג ביתי שלושה שיחי הורטנזיה, וכאשר הם פורחים מתמלא האוויר סביבם באלפי נגוהות של אור ובשמחה קרנבלית כמעט. כדי לאמת את סיפורי אני מצרפת צילום צבעוני של ההורטנזיה הפורחת על גג ביתי בתל־אביב.

    נ.ב. דווקא עץ הפואנציאנה שעליו סיפרתי לך כשפלשתי לביתך בלא הזמנה, אינו צומח כבר ליד ביתי, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר".

    עוד על הספר

    הכול יהיה בסדר דליה מגנט

    עץ הפואנציאנה


    כבר ימים רבים אני נאבקת עם הסיפור הזה. יומיום אני ניגשת אל שולחן הכתיבה וכותבת, ומוחקת, ומתקנת, ומשמידה דפים שלמים, קורעת אותם לקרעי קרעים ומנסה אחר כך לשוב ולאחות את פיסות הנייר הקטנות, לשחזר שנית את מה שכתבתי.

    חשוב לי להשלים את הסיפור הזה, סיפורה של ריטה מ., סיפור אהבתה הבלתי אפשרית אשר הוליכה אותה אל אובדנה ופגעה כמִכוות־אש בכל מי שקרב אליה.

    לראשונה שמעתי עליה בילדותי, מפי אבא, אך מעולם לא ידעתי את הסיפור כולו. כמו בסרט או ספר שעוקצו ניטל ממנו כאשר אחריתו נִגלית כבר בהתחלה — גם כאן נודע לי סוף הסיפור תחילה, במקרה. הדברים, שלא נועדו לאוזניי, נקלטו בכל זאת, ואני אז ילדה בת חמש. אני זוכרת את אבא מספר לידיד שחזר מחו"ל, כי תחת עץ הפואנציאנה הנפלא, שצמח ליד הבית שבו גרנו, מצאו אותה, בשמלה לבנה. "כאן, על המצע הלוהט הזה של עלי הפואנציאנה", אמר אבא. "והדם שניגר ממנה התמזג עם העלים לתמונה של יופי שלא ראיתי כמותה מעודי".

    כששאלתי את מי מצאו בשמלה לבנה על השטיח האדום, ענה אבא — "את ריטה", ואני לא תפסתי שהיא מתה. הייתי ילדה בת חמש, אולי בת שש. כבר אז נשמעו לי המילים מוזרות וזרות. הפיוט שבסיפור לא היה אופייני לאבא. משהו מוזר היה בדברים, ואני לא ידעתי מה ולא הבנתי מדוע.

    לא שכחתי את השיחה ההיא ששמעתי ליד הפואנציאנה הפורחת. בכל שנה כשהעץ היה פורח, הייתי נזכרת בסיפור מחדש ומנסה לשאול את אבא, והוא היה אומר רק: "זה סיפור עצוב שאספר לך פעם, אבל לא היום". כך מדי שנה, עד שהפסקתי לשאול, ורק בלילות הייתי חולמת אותה — אשה שלא פגשתי מעודי, שמתה לפני שנולדתי, והיא חיה בחלומותיי מאז הייתי ילדה.

    כבר ימים רבים אני נאבקת עם הסיפור, אבל זה שנים הרבה שהוא רודף אותי. ניסיתי להציל פרטים מפי אנשים שהכירו אותה. אספתי עיתונים ישנים שבהם חיפשתי ידיעות על הפרשה — הרי לא ייתכן שסיפור כזה עבר בשקט בתל־אביב של אותם ימים. גם השבוע עשיתי שעות בארכיון של אחד העיתונים וחיפשתי חומר. תשובות לשאלות הרבות המציקות לי. אני רוצה לדעת יותר, עוד, ה כ ו ל, על הפרשה ההיא. אבל אבא איננו ואין לי את מי לשאול.

    הבוקר כתבתי עוד שלושה עמודים. מחר אולי אקרא אותם ואתחיל את הפרק הזה מן ההתחלה. ובינתיים חוזרות הילדות מבית הספר ואני מסלקת את הניירות ואת העיתונים הישנים, ולוקחת לעצמי פסק זמן.

    גם התהליך הזה מכביד עליי. הצורך להפסיק לכתוב, להתעלם מן הסיפור הבוער בתוכי, עד שעות הלילה המאוחרות כשכולם ישכבו לישון, והבית יהיה שקט מאוד ואוכל שוב לפרושֹ את הדפים והעיתונים, ולהמשיך. להמשיך במסע המוזר אל תוך חייה של ריטה מ., אל סיפורה שהתרחש כאן בתל־אביב, סמוך כל כך למקום שבו אני חיה עכשיו, בתוך נוף שהיה נוף ילדותי ואני מהלכת בו עד היום.

    כדי להכריח את עצמי לכתוב אני מטלפנת אל ידיד, מו"ל, ומספרת לו בקצרה את סיפורה של ריטה. "תגידי", הוא אומר, "זה סיפור אמיתי או שאת המצאת את זה?"

    "מה זה חשוב?" אני שואלת אותו, "תגיד לי רק אם אתה מעוניין". והוא שותק רגע, ואחר כך אומר: "אני לא מבטיח שום דבר, אבל לדעתי כדאי לך להמשיך. לכל היותר תעשי מזה סרט".

    נותר לי עוד זמן קצר עד שהילדות חוזרות הביתה, לארוחת הערב, ואני מחליטה לטפל בכמה פרטים טכניים הקשורים לסיפור. השמות, למשל. על ריטה כבר החלטתי. מובן שאין זה שמה האמיתי. אני רוצה לשנות את הפרטים ככל שאוכל, כדי לא לפגוע במי שעלול להיפגע. עכשיו אני צריכה להחליט על שמות הגברים, ואני מתפתה לבחור בשמות או בראשי תיבות של אנשים שאני מכירה. אנשים השייכים לחיי שלי, ולא לסיפור של ריטה. אנשים שדרכינו הצטלבו פעם והמפגש איתם עשה אותי טובה יותר, ועל כך אני מודה להם עד היום ורוצה לאותת להם שלום דרך הסיפור הזה, ההולך ונכתב. עכשיו עליי למצוא שם לבעלה של ריטה, ולבנם היחיד, ולאיש האנגלי שחדר אל חייה ושיבש אותם עד מוות.

    הילדות חוזרות ובעלי חוזר וכולנו אוכלים ארוחת ערב משפחתית, ואני יוצאת מהסיפור של ריטה וחוזרת אל הסיפור שלי.

    ***


    בחדשות בטלוויזיה מודיעים על פצועים בתקרית ירי קשה בדרום. אני דואגת. חושבת על החברים שיש להם ילדים בצבא, ועד שיפרסמו את שמות הפצועים לא אדע מנוחה. ברגעים כאלה קשה לי לחשוב על ריטה. הדברים שקורים עכשיו דוחקים את סיפורי העבר. צבעיהם וצליליהם עזים יותר. ברחוב עובר אמבולנס וצפירותיו קורעות את השקט. מישהו נלחם כרגע על חייו. אינני יודעת אם גבר או אשה, אינני יודעת למה דוהר האמבולנס לאיכילוב, ואני מנסה לנחש. תמיד כשאני שומעת אמבולנס צופר אני מנסה לנחש מי בתוכו, ולמה. כי זהו בעצם הסיפור האמיתי. דחוף לי להמשיך לכתוב, אבל עליי לחכות עד שכולם ילכו לישון. אני חייבת להרגיש שאני לבדי כשאני כותבת.

    עכשיו אני חושבת על שם לסיפור. אולי "פואנציאנה אדומה", בגלל העץ ההוא שפריחתו קצרה ואדומה כל כך. אולי "טרנספוזיה", בגלל קטע בסיפור שבו מוצא בעלה של ריטה את אשתו כשפרקי ידיה חתוכים, ובבית החולים שאליו הביא אותה, מְערים מדמו אליה.

    ימים רבים אחרי אותו מקרה, אחרי שהחלימה, אמרה ריטה כי עם דמו של בעלה נמסך לתוך דמה שלה גם משהו מטוב לבו ומשפיותו, "אבל מעט מדי. מעט מדי בשביל להשפיע על הטירוף והזדון המקננים בי", הוסיפה.

    בלילה, מאוחר, כשכולם כבר ישנים, אני ממשיכה לכתוב. לפעמים המשפטים קולחים בשטף ולפעמים אני מתלבטת, מהססת באיזו מילה לבחור. חוששת מהגזמה, משמץ של זיוף, מוחקת שוב ומתקנת. מוחקת וכותבת.

    אני מספרת עכשיו איך בשלהי מלחמת העולם השנייה נתבשרה ריטה על מות אביה, במחנות ההשמדה. אני כותבת על מותו וחושבת על מות אבי: צלצול טלפון בלילה, ובאותו רגע החיים נעשים אחרים. אני נעשית אחרת. כאילו חבל הטבור נחתך, והפעם סופית. אני זוכרת היטב את אותו הלילה. באוויר הרגישו את הסתיו, סמיך וממשי כל כך, בתוך ההרגשה שכל־זה־לא־יכול־להיות וכל־זה־לא־קורה־לי. אבל כל זה היה, וקרה לי באותו הלילה. אני מנסה לתאר את תגובתה של ריטה על הבשורה, וזה קשה, כי היא שונה ממני. ופתאום אני מתגעגעת אל אבא ולא יכולה לכתוב יותר.

    למחרת בבוקר אני נוסעת אל בית הקברות. על קברו של אבא פורחת הלַנטַנָה. פרחים קטנים, סגולים, בתוך העלווה הירוקה המשתרגת על הקבר. יש המון יופי בפריחה הזאת, אך אין בה ניחומים. אני יושבת על איזו מצבה ומתבוננת מסביב. שקט שם מאוד, בבית הקברות של נחלת יצחק. שעה ארוכה אני יושבת שם, מנסה להתיר חוטים שתחילתם וסופם לא ברורים לי. הסיפור של ריטה. הסיפור שלי. עכשיו החוטים שזורים ומסובכים זה בזה, וקשה יהיה להתיר אותם.

    אחר הצהריים אני מחליטה ללכת אל נוף ילדותי. לראות את עץ הפואנציאנה. זמן רב לא הייתי ברחוב הזה. אני גרה כל כך קרוב לכאן, ואל הרחוב הזה איני מעזה להיכנס. יותר מדי זיכרונות. יותר מדי געגועים. פעם היה כאן צבע מיוחד לאוויר. לא עוד. ואולי עיניי הן אלה שאינן מסוגלות עוד להבחין בצבע ההוא. אני מחזיקה בידה של בתי ונכנסת אל הרחוב, מתקרבת אל הבית ומגלה שעץ הפואנציאנה איננו. את משטח החול שמתחתיו, זה שהיה הופך שטיח אדום בזמן הפריחה הקצרה, הפכו למגרש חנייה מכוסה אספלט אפור, תָחום בגדר בטון נמוכה. ישבתי על הגדר וחיכיתי שתחלוף הסחרחורת שתקפה אותי. הרגשתי מרומה. כאילו מישהו גזל ממני זיכרון יקר ורמס אותו. בתי שאלה מדוע אני בוכה פתאום ואני אמרתי שאבק חדר לעיניי ולכן הן דומעות. עצמתי את העיניים בחוזקה ונזכרתי בעצמי, ילדה קטנה ששנותיה כשנות בתי, משחקת מתחת לעץ הגדול, הפורח, ושומעת בפעם הראשונה את הסיפור על ריטה. אני זוכרת בפירוש שאבא אמר שזו הייתה תמונה של יופי שלא ראה כמותה מעודו. אבא לא היה מדבר אף פעם בשפה פיוטית כל כך, ולשיחה הזו היה ניחוח של אגדה רחוקה, מפחידה ומרתקת.

    מישהו ניגש אל המכונית החדשה שחנתה מתחת לעץ שאיננו. מתוך דחף פתאומי שאין לי שליטה עליו, אני ניגשת אליו ואומרת לו: "אתה יודע, לפני הרבה שנים התאבדה אשה בדיוק כאן, במקום שבו עומדת המכונית שלך", והוא מביט עליי בפליאה ומושך בכתפיו, נכנס למכונית ומתניע אותה במהירות, ואני נשארת שם עוד דקות ארוכות ומסתכלת על האספלט, מחפשת את עקבות הדם.

    בלילות שנתי נודדת וטרופה. אני מתעוררת בבעתה מחלומות רעים ושוקעת אל שינה־לא־שינה. פניהם של גיבורי הסיפור שלי מופיעים לפני כמו בסרט, ועכשיו כבר יש לכולם שמות: ריטה מ., בעלה יהושע, בנם מיכאל, והאיש האנגלי, קנת אליסטר היקס, קצין בצבא הוד מלכותו שפניו לבנים וידיו ידי פסנתרן.

    בביקורי האחרון באנגליה ניסיתי למצוא אותו. אז כבר ידעתי שאני עומדת לכתוב את הסיפור הזה, והחלטתי לנסות לאתר את האיש ההוא. לברר אם עודו בחיים.

    בספר הטלפונים מצאתי כמה אנשים עם אותו שם. התחלתי לטלפן אליהם, בזה אחר זה. אחדים נשמעו צעירים מדי. את האחרים שאלתי, כשלבי מחסיר פעימה, אם היו בארץ־ישראל בתקופת המנדט הבריטי, ונעניתי בשלילה. מחקתי שם אחרי שם מתוך הרשימה שלי, וכשנותרו לי רק עוד ארבעה שמות, בחרתי בקנת אליסטר היקס אחד, שהתגורר בכפר קטן במחוז דורסט, ומתוך תחושה בלתי מוסברת החלטתי לנסוע אליו.

    נסעתי לשם ביום צח ובהיר, שעשה את הנוף הכפרי יפה עד כאב. באוויר עוד עמד ריחו של הגשם שירד ביום הקודם, והשדות שבצדי הדרך נצצו בירוק זוהר. הגעתי אל הכפר בשעות אחר הצהריים. האור הרך המיס בתוכי כל תוקפנות. החניתי את המכונית בקצה הרחוב וניגשתי אל הבית. מבעד לגדר ראיתי אותו: איש זקן, רזה וגבוה שגזם עלים יבשים משיח מטפס. ניסיתי לראות את ידיו, לראות אם היו אלה ידי פסנתרן, אבל המרחק היה גדול מדי. בצעדים מהססים קרבתי אל השער ונעצרתי. האיש הבחין בי וניגש אליי. עכשיו היה מאוחר מדי לסגת. כשהתקרב ראיתי שעיניו אפורות מאוד, ועל הידיים המגוידות שהחזיקו במזמרה היו בהרות זִקנה חומות. האצבעות היו ארוכות מאוד, כפי שצפיתי.

    האיש הביט בי ושאל אם אני מחפשת מישהו. היה לו קול נעים להפליא ורך מאוד, בניגוד לעיניים שהיו אפורות וקשות. מתוך תושייה פתאומית אמרתי לו שאני מתפעלת מפרחי ההורטנזיה שצמחו בגינתו. שיחי ההורטנזיה פרחו בוורוד ובכחול ובלבן, והייתה בהם שמחה גדולה, קרנבלית ממש.

    האיש חייך ואמר: "כן, הם באמת הצליחו השנה", ואז אמרתי: "הייתי רוצה מאוד לגדל הורטנזיה, אבל אני חוששת שהאקלים אצלנו בארץ חם מדי", והוספתי: "אני גרה בישראל".

    חיכיתי לתגובה כלשהי אבל היא לא באה. השתררה דממה קצרה, ואולי רק נדמה היה לי, ואחר כך אמר האיש: "ההורטנזיה זקוקה להרבה מים ולאקלים צונן".

    רציתי לשאול עוד משהו והיססתי. רציתי להיכנס אליו הביתה ולגלות משהו מעברו — צילום על השידה, מזכרת מפלשתינה — כדי שאוכל להיות בטוחה כי זהו קנת אליסטר היקס שאני מחפשת, זה האיש אשר פלש אל חייה של ריטה מ. והאיר את עולמה, עולם של אפור וחאקי, באלפי נגוהות של אור.

    פני חוורו פתאום והרגשתי שברכיי פקות. האיש הזקן שעמד מולי שאל מה קרה לי ואני שאלתי אם אוכל לקבל כוס מים. צעדתי אחריו אל תוך הבית כשלבי הולם במהירות מטורפת. הוא הכניס אותי לחדר האורחים ופנה למטבח להביא לי מים. על מדף מעל האח היה צילום שלו בצעירותו — גבר יפהפה, מלטף סוס. לא היו שום מזכרות מפלשתינה. שום עדות לתקופת שירותו שם.

    הסתכלתי סביבי וחשבתי שאילו נתגלגלו הדברים אחרת, אולי הייתה האשה ההיא, ריטה מ., בעלת הבית הזה. אילו נותרה בחיים, הייתה היום זקנה מאוד. אילו נותרה בחיים היו לה היום שיחי הורטנזיה שפורחים בצבעים מטורפים, בשמחה קרנבלית, בחצר ביתה.

    האיש הביא לי מים ואני שתיתי וקמתי ללכת. ליד הפתח עוד אמרתי לו: "אצלי בארץ גדלים צמחים אחרים. ליד הבית שלי גדל עץ פואנציאנה שפורח כל קיץ באדום לוהט". זיק מוזר חלף לשבריר של שנייה בתוך העיניים האפורות, ואולי רק נדמה היה לי.

    זה היה הרגע לשאול את השאלה שלשמה באתי לכאן, אבל לא שאלתי. הרגע חלף ואני הייתי בדרכי אל המכונית, עייפה מאוד. לא שאלתי מפני שנזכרתי בדברים שאמר לי פעם איש שאהבתי מאוד: "יש אבנים שאסור להרים. יכולה להיות מתחתן רקפת ויכול להיות נחש, ולפעמים עדיף לא לדעת".

    בדרך ללונדון התחיל לרדת גשם וקסמו של היום הצח פג ונעלם. כשהגעתי למלון לקחתי את הרשימה עם כל הכתובות שנותרו לי וקרעתי אותה לקרעים קטנטנים. אחר כך טלפנתי ל"אל על" והקדמתי את הטיסה הביתה.

    ***
    הלילה שוב לא הצלחתי להירדם. בשעה מאוחרת, כשכולם בבית כבר ישנים, אני יוצאת לשוטט בעיר. אני נוסעת לשפת הים, עוצרת בטיילת ושואפת את הריח הלח והמלוח של סוף הקיץ. מרחוק נשמעה סירנה של מכונית משטרה, וסירת דייגים חלפה לאורך החוף, אורותיה מציירים פס זוהר בתוך החושך. אני מתניעה את המכונית ונוסעת לרחוב שבו גרה ריטה, נזכרת בדברי ידידי המו"ל: "תכתבי את הסיפור. לכל היותר תעשי מזה סרט", והרחובות האלה, שהשנים לא יכלו ליופיים, נראים לי באמת תפאורה נפלאה לסרט.

    מול ביתה הישן של ריטה אני מחנה את המכונית ומחכה. אינני יודעת למי אני מחכה שם, מול הבית השרוי כולו בחשיכה. אין לי מושג מי גר היום בדירה ההיא. אינני יודעת מי מהלך בחדרים ההם, עם התקרות הגבוהות, שאפלולית צוננת עמדה בהם באותם ימים. אני יושבת במכונית וחושבת על האשה שגרה שם. על ימיה ועל לילותיה, על אהבתה הגדולה, ההורסת, ועל הכאב שקינן בה וייסר אותה עד מוות.

    "כמה אפשר כך לאהוב מבלי להינזק?" שאלה פעם את בעלה, והשאלה הזו עולה בי שוב ושוב, ותשובה אין. אבל כשאני יושבת שם לבדי וחושבת עליה, אט־אט מתפענחת לי דמותה. כמו גלד הנושר מפצע ומגלה את העור העדין, הפגיע, שמתחתיו. אט־אט אני מרגישה אותה יותר. מיטיבה להבין. שעות אני יושבת שם ברחוב החשוך, עד שאני מכריחה את עצמי להתנער ולנסוע הביתה. בבית אני עוד כותבת קטע קטן שכבר כתבתי שלוש פעמים, ומחקתי וכתבתי שוב. אני מספרת על בעלה של ריטה, יהושע, המרגיש שהוא מאבד אותה, רואה כיצד היא נאטמת, נקפצת בתוך עצמה ומתרחקת ממנו אל האיש האנגלי, הזר. מיום ליום הוא מבחין כי היא מתנתקת ונשמטת ממנו, והוא מתייסר וכואב את הריחוק הזה ואינו יודע כיצד להשיבה אליו. ולפתע אני מרחמת עליו מאוד.

    למחרת אני מחליטה ללכת אל הבית ההוא, ולהיכנס. אני מרגישה שאני פשוט מוכרחה להיכנס אל הדירה שבה גרה ריטה עם בעלה יהושע ובנם מיכאל.

    בחדר המדרגות עומד ריח של ימים אחרים. מעקה העץ המעוגל נראה לי שחוק מרוב ידיים שאחזו בו. בכל קומה קרוע צוהר עגול אל הרחוב. פעם נשקף מבעד לצוהר הזה עץ הפואנציאנה שצמח בחצר. לא עוד.

    אט־אט אני עולה עד לקומה אחרונה. בקצה המדרגות עציץ ירוק. על הדלת אין שם, וגם לא על לוחית הפעמון. אני לוחצת על הפעמון ונשימתי נעצרת. אני שומעת מבפנים קול צעדים והדלת נפתחת. גבר בן חמישים וחמש, אולי שישים, גבוה ואפור שיער, שואל בחשדנות לרצוני. לרגע קשה לי לענות ואני מסתכלת בו, מבוהלת. אחר כך אני מתעשתת ואומרת לו: "הייתי רוצה לראות את הדירה". "נפלה פה כנראה טעות", הוא אומר. "הדירה איננה למכירה או להשכרה", וכשהוא רוצה לסגור את הדלת אני אומרת לו בבהילות, כמעט בתחנונים: "אתה לא מבין — אני כותבת סיפור על האשה שגרה פעם בדירה הזאת, וחשוב לי מאוד לראות אותה מבפנים".

    האיש מתבונן בי היטב, ואני רואה שעיניו כחולות־כחולות, ואין בהן לא צל ולא אופל, ומשהו צובט את לבי מול העיניים האלה. "תיכנסי", הוא אומר ופותח את הדלת לרווחה.

    הדבר הראשון שמכה בעיניי הן המרצפות. אריחים צבעוניים היוצרים על הרצפה שטיח צבעוני מרהיב. אני מביטה ברצפה כמהופנטת. "נפלא, נכון? חבל שאין רואים עוד כאלה במקומותינו", אומר לי מארחי הזר. "כמה שנים אתה גר כאן?" אני שואלת אותו, והוא מספר לי שהוא גר בדירה עשר שנים ושקנה אותה מאיש זקן מאוד, שהעלייה במדרגות הרבות קַשתה עליו.

    "פעם גרה כאן אשה מיוחדת", אני אומרת לו. "שמעתי עליה מאבי עוד כשהייתי ילדה, ודמותה רודפת אותי מאז. עכשיו אני כותבת עליה סיפור. על אהבתה הבלתי אפשרית ומותה הבלתי נמנע, ובשביל הסיפור הזה רציתי לראות את החדרים שבהם הייתה מהלכת, את התקרה שהייתה בוהה בה בלילות ארוכים, טרופי שינה ומבועתי חלומות. אתה מבין, נכון?" אני שואלת אותו, נבוכה מעט מגילוי הלב הפתאומי שלי. והוא עונה לי: "כן, אני מבין".

    אני מסתובבת בדירה ומנסה להפריד את מה שאני רואה ממה שרוחש בדמיוני. את השייך לכאן ולעכשיו, לאיש שגר פה שאפילו את שמו איני יודעת, ולאשה ההיא, ריטה מ., גיבורת חלומותיי, הזיותיי וסיפורי. בחדר השינה ניצבת מיטה גדולה ולצדה שני ארונות־לילה ישנים, ואני מביטה בה וחושבת שבחדר הזה, אולי אפילו במיטה הישנה הזאת, שכבה ריטה מ., עם בעלה יהושע, איש טוב לב וישר דרך שאהב אותה מאוד. כאן, על המיטה הזאת, היה מחבק אותה, והיא בזרועותיו כמים הזורמים.

    "אתה נשוי?" אני שואלת את האיש העומד מולי, מופתעת מהחירות שנטלתי לעצמי לפלוש כך — קודם אל ביתו ועכשיו אל תוך חייו, ומתרצת אותה בכך שפתחתי לו פתח אל עולמי שלי, הכמוס ביותר, כשסיפרתי לו על ריטה ועל הסיפור הנרקם בי. והוא עונה מילה אחת: "הייתי". "תגיד לי", אני ממשיכה ושואלת מתוך אותה קרבת־פתאום, מוזרה ומובנת גם יחד, שנוצרה בינינו, "תגיד לי, כמה אפשר כך לאהוב מבלי להינזק?" והוא מביט בי ובעיניו הכחולות לא צל ולא אופל, ושואל: "תשתי איתי קפה?"

    ובעוד הוא מכין את הקפה אני יוצאת אל המרפסת ומתבוננת אל הרחוב. מכאן, מהמקום הזה בדיוק, קפצה האשה ההיא אל מותה. בשמלה לבנה, על המצע האדום של עלי הפואנציאנה, בחודש מאי אחד, לפני שנים, ואבא אמר שזו הייתה תמונה של יופי שלא ראה כמוה. אני עומדת שם ומביטה אל הרחוב, ונדמה לי שאני קלה מאוד, כמעט מרחפת, ובאותו רגע כל כך קל לי להבין איך ריחפה האשה הזאת מעל המעקה, וניסתה לנסוק אל אופק בלתי ניתן להשגה.

    אנחנו שותים קפה. אני עם חלב וסוכרזית, הוא שחור ובלי סוכר. אני מספרת לו על עצמי ועל הסיפור שלי והוא מספר מעט על עצמו — להנאתו הוא מתרגם שירה צרפתית, לפרנסתו הוא מנגן בקלרינט בלהקת ג'אז קטנה. יש לו שתי בנות נשואות, אשה לשעבר, נשואה שוב, ונכד בן ארבע שנמצא עם בתו ובעלה בארצות הברית, והוא מתגעגע אליו מאוד.

    השיחה גוועת ואפשר לחוש בדממה הנערמת בין ספלי הקפה הריקים שעל השולחן הנמוך. זו דממה אבל לא מועקה. אני יושבת שם וחושבת על המפגש עם האיש הזה, על מעגלינו שהשיקו לרגע, ויש בכך שמחה קטנה וטובה, ורוגע.

    כשאני קמה ללכת הוא אומר לי: "תראי לי את הסיפור כשיהיה גמור", ואחר כך מוסיף בחיוך מבויש: "אם את רוצה לבוא הנה שוב, בשביל הסיפור או ככה סתם — את מוזמנת", וכשאני כבר ליד הדלת, אומר: "אני רוצה לתת לך משהו לפני שאת הולכת". הוא ניגש אל שולחן כתיבה עמוס ניירות וספרים ומילונים, ומושיט לי דף מודפס — שיר מתורגם של פרנסואה ויון. אני לוקחת את הנייר, מקפלת אותו ומכניסה לכיס. "יש לך העתק?" אני שואלת, ואני חושבת שהוא מבין שזו הייתה בעצם אמירת תודה. אני רוצה לומר עוד משהו אבל הדלת כבר נסגרה מאחוריי, ואני חושבת שזו סיבה טובה לשוב לכאן עוד פעם.

    כשאני יורדת במדרגות אני סופרת אותן. שבעים מדרגות בדיוק. פרט זה חסר לי להשלמת הקטע שבו מצא יהושע את אשתו ופרקי ידיה חתוכים, ועל זרועותיו נשא אותה במורד המדרגות, שבעים במספר, אל בית חולים הדסה הסמוך כשהחיים ניגרים ממנה בקילוח דק ואדום והוא צועק לה: "בדמייך חיי! בדמייך חיי!". אולי בכל זאת אקרא לסיפור "טרנספוזיה", על שם הקטע הזה.

    אט־אט נבנה הסיפור בתוכי, מתוכי. אני קוראת את מה שכתבתי עד עכשיו, והקטעים כבר מצטרפים לסיפור שרציתי לספר.

    פעם אחת במהלך הכתיבה ניסיתי לעמת את הסיפור שלי עם המציאות. שאלתי אשה זקנה אחת, שהייתה ידידת המשפחה של הוריי והתגוררה סמוך לריטה ובעלה, מה היא יודעת על הפרשה ההיא, ולמרות השנים הרבות שחלפו, למרות שחשבתי שהזמן מרפא את הצלקות שחורתים החיים בזיכרון, למרות כל זאת נקפצו פניה של האשה ההיא למסכה של רוע ומשטמה, והיא אמרה לי: "ריטה? היא הייתה זונה! אשה ששכבה עם קצין אנגלי בתקופה ההיא? איך היא יכלה לעשות את זה לבעלה שהיה ב'הגנה'? זו הייתה בגידה כפולה ומכופלת!"

    אבל אני כבר ידעתי אז שלא בכך נתמצו הדברים, ויכולתי, אילו רציתי, להסביר לה שהאיש האנגלי ההוא, קנת אליסטר היקס, שפניו לבנים וידיו ידי פסנתרן, הביא אל עולמה של ריטה, עולם של צנע וחאקי, את אורותיו וצליליו של עולם אחר, עולם שנקרעה ממנו בילדותה אך חותמו נשאר טבוע בה עמוק עמוק. והמפגש איתו, עם עולמו, סדק בה איזה סכר שבנתה במאמץ ובכאב גדול מאז הגיעה לארץ, כשהיא יודעת שיסודותיו רעועים ומרגישה את המים המחלחלים תחתיו ומבקשים לפרוץ.

    יכולתי לומר כל זאת לאשה ההיא, שבטיפשותי ביקשתי לשוחח איתה על חייה ומותה של ריטה מ., אבל פניה היו מסכה של רוע, ושתקתי. אחרי אותה שיחה לא ניסיתי עוד לעמת את המציאות מול הסיפור הנכתב והולך.

    סופו של הסיפור האמיתי היה מותה של ריטה מ., וכאן בעצם מתחיל הסיפור שלי. כשהתחלתי לכתוב אותו חשבתי על המכתב שהשאירה ריטה לפני שקפצה אל מותה. התחלתי אפילו לכתוב כמה טיוטות למכתב הזה, ואת כולן קרעתי וזרקתי. רק כשעמדתי במרפסת ביתה של ריטה, התבררו לי הדברים. עכשיו ברור לי שלא היה בכלל מכתב כזה. לא היה מכתב כזה כי ריטה לא התכוונה למות — כי אם לעוף! לפרושֹ כנפיים ולעוף גבוה גבוה, אל האורות והצבעים שפרצו לתוך עולמה כאשר נכנס לתוכו הקצין האנגלי. וכך עמדה שם על המרפסת, בשמלה לבנה, מול העץ האדום שפרח ליד ביתה בתל־אביב של שנות הארבעים, עד שבשבריר של שנייה, בנקודת זמן שהייתה לה עוגן של שקט בתוך הסערה, פרשֹה כנפיים והמריאה, וכמו יונה לבנה, מרחפת, צנחה אל מותה.

    עכשיו הכול ברור לי, ונותר רק ללטש את הסיפור ליטוש סופי, לנפות כמה דברים מיותרים, להקדים את המוקדם ולאחר את המאוחר ברשימותיי, ולספר את הדברים בסדר הנכון. וכשאשלים כל זאת, אשלח מכתב אל קנת אליסטר היקס, בדורסט, אנגליה. וכך אכתוב לו:

    "מר היקס היקר, אתה בוודאי אינך זוכר אותי, אבל הרגשתי שאני חייבת לכתוב לך את המכתב הזה. לפני כשנה, כשהייתי באנגליה, הצצתי אל גינתך היפה והבעתי את התפעלותי משיחי ההורטנזיה הפורחים ליד ביתך. סיפרתי לך שגם אני מעוניינת לגדל צמחים כאלה על גג ביתי, בישראל, ואתה אמרת לי שהורטנזיה זקוקה לאקלים קר, לכן אין סיכוי שאצליח לגדל אותה. ובכן, מר היקס, בוודאי תשמח לשמוע כי לאחר מאמצים מרובים ומספר כישלונות שלא ריפו את ידי — הצלחתי! כיום גדלים על גג ביתי שלושה שיחי הורטנזיה, וכאשר הם פורחים מתמלא האוויר סביבם באלפי נגוהות של אור ובשמחה קרנבלית כמעט. כדי לאמת את סיפורי אני מצרפת צילום צבעוני של ההורטנזיה הפורחת על גג ביתי בתל־אביב.

    נ.ב. דווקא עץ הפואנציאנה שעליו סיפרתי לך כשפלשתי לביתך בלא הזמנה, אינו צומח כבר ליד ביתי, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר".