אישה מונית

גלים גבוהים מדי לאהבה הערב
 

גלים גבוהים מדי לאהבה הערב. כבדים, שוצפים, מאיימים, מבקשים לקחת את כל כובד משקלם ולהטיל אותו על האדם הכי לא זהיר בחוף. הם נשברים על ארמונות החול המרוסקים של הילדים הקטנים, ועל כיסאות הנוח שמישהו קירב לחוף מתוך מחשבה לצנן את הרגליים באדוות גלים מתחשבות.

אני משגיחה, אבל לא מודאגת במיוחד. עירוני לא יניח את הכיסא קרוב כל כך אל המים ביום כזה. אני כאן לכל מקרה אחר שאולי יתרחש, וממילא זה כבר סוף של יום עצל.

בשש וחצי בבוקר בדיוק אני תולה על הסוכה דגל חצי אדום וחצי שחור. עירוני ישים לב להנחיות שלי ולא ייצא לשחות אל מעבר לשטח המגודר. גם אותו אני מעטרת בדגלים קטנים באותו הצבע. את הדגלים האלה אני מפזרת ברבע לשבע. אחר כך אני מסתכלת ובודקת שהטרקטורון גורף את החול בעדינות, ואם אני נתקלת בצעצוע שכוח של ילד אני מצווה עליו לעצור.

אני מניחה את כל הצעצועים שמצאתי על החוף בחדר הקטן שבגב הסוכה, ומי שעולה אתי לשם תמיד שואל: "את מביאה את הילדים שלך לכאן?" אני תמיד מחייכת ומסבירה שאלה צעצועים של יום שהלך לאיבוד בים, ואני, אין בינתיים לי ילדים חוץ מהילדים של החוף. הילדים של החוף הם הילדים שהצלתי מטביעה. בדרך כלל הם באים לכאן יום אחר כך, נרגשים מאוד. ההורים מחזיקים אותם ביד אחת על הידיים וביד השנייה מגש בורקס או עוגת קצפת חגיגית מדי בשביל המעמד שנוזלת לכל הצדדים. הם מנשקים אותי ומבקשים להצטלם עם הילדים ואתי. "תחזיקי אותו רגע," הם אומרים ושמים את הילד שהצלתי על החזה שלי וגם אומרים לי לחייך. אחר כך כולנו מצטלמים ביחד והם בוכים קצת ואומרים לי שאם לא הייתי כאן החיים שלהם היו נגמרים. אני בודקת שהחזה שלי עומד במקום כמו שצריך וששום דבר לא בורח לי החוצה ואומרת בקול הכי סמכותי שלי: "אני רק עושה את העבודה שלי."

אחר כך הם מנשקים אותי ומבטיחים לי שיבואו לבקר אותי לפחות פעם אחת בכל קיץ עד סוף החיים, כי הסוכה הזאת ואני זה דבר שהם חייבים לו הרבה. אבל בדרך כלל זה לא קורה. רק עם תיירים, כי הם ממילא מגיעים לאותו המלון ואותו החוף כל שנה.

תיירים שאני מצילה מביאים לי מזכרות מהארץ שלהם: מאפרה מבאלי, ביצת יען מאוירת מדרום אפריקה וזוג מגפי עור תנין אמיתי מאורלנדו. אותם אני עוד לובשת לפעמים. לעשן אני לא אוהבת, ומלשבת על ביצה הרי לא יצא לי כלום.

יש לי ספר הצלות קטן. קראתי לו "מוצלים, ניצלים וכל מה שביניהם". אני מכריחה את האנשים שהצלתי לכתוב שם את השם, להסביר באילו נסיבות ניצלו על ידי ולחתום את השם. כולם עושים את זה ברצון רב. חותמים ואפילו מציירים בקטן משהו ליד השם. מאתיים עשרים ושלושה גברים, נשים, ילדים וטף הצלתי עד לבוקר הזה, אבל אף אחד מהם עדיין לא הציל אותי בחזרה.

כולם חוזרים למקום שלהם ואני צריכה להישאר כאן עד סוף הקיץ ולהציל עוד כמה טובעים. אני מצילה בין חמש עשרה לעשרים ושלוש נשמות אבודות כל עונה. רוב האנשים שאני מצילה רוצים להינצל. רובים טובעים בטעות: נסחפו בלי לשים לב, לא ראו את השעה, קיבלו מכת שמש, התרחקו מהחוף בלי לדעת או לא שמו לב לזרם.

כמעט כולם אסירי תודה, למעט אלה שרצו לטבוע ואני רק הפרעתי להם. גם הם אסירי תודה, אבל מעט עצובים. מהניסיון, אני יודעת שאין גבול למה שקרטיב קרח יכול לעשות לנשמה אבודה אחרי שהצילו אותה.

אני מחזיקה כמה שלגונים במקרר הקטן שלי בסוכה במיוחד לרגעים האלה. כמה רגעים אחרי שגמרתי להנשים אותם מפה לפה אני צועקת: "בננה קרח או שוקושוקו!" למי שאומר בננה או שוקושוקו אני אומרת: "נגמר, נשאר רק קרח, תיקח, זה טוב בשבילך." אני לא מחכה לתשובה ומרעננת אותם. כולם מודים לי. יש כאלה שאפילו חוזרים ביום אחר לבקש עוד ארטיק. נגמר, אני אומרת ונהנית לראות אותם מופתעים מהאדישות שלי כלפיהם. הפנים של חלק מהם רוצות לצעוק אלי: "זה אני, מהיום ההוא! הצלת אותי, את לא זוכרת?" אבל אף אחד לא אומר שום דבר. איש לא אמר דבר מעולם. אפילו לא חצי דבר. הם מביטים ברצפה, נבוכים מהמעמד, והולכים. אני משקיפה עליהם ורואה אותם קונים ארטיק קרח במחיר מופקע במיוחד אצל נדל, מוכר השלגונים.

הם מוצצים אותו ומסתכלים חליפות אל הים ואלי. אני לא אדישה, אני רוצה לומר להם שאני רק עושה את העבודה שלי ומחזירה אותם ככה לים של החיים, לזה שאיש בו לא זוכר את השני, אלא אם כן נצרב הלב שלו מהמגע. אבל אני מתאפקת. אני יודעת שהכהות הזאת שלי רק תחזק אותם.

אני מסתכלת על שובר הגלים ויודעת שאם זה היה תלוי בי הייתי מגביהה אותו. אני מוכנה לוותר על חלק הארי של משכורתי כדי שיוגבה לו שובר הגלים, אבל אני לא מהנדסת חופים, רק מצילה. בארון יש לי חליפה לאירועים מיוחדים, חליפת הצלה וחליפת גשם. כל אחת מהן שמורה לאירוע אחר שמפר לי את האיזון העדין הזה כאן ביני לבין עצמי: ראש העיר, צוללן טבוע או גשם פתאומי של אמצע חודש יולי, שממנו היו לי כאן כבר שניים.

מי שצריך להכיר אותי בחוף מכיר, ומי שלא צריך, ייתכן שגם יכיר אם ייחשף לסכנת טביעה או יעבור על החוקים הקטנים במדינה הזאת שלי. אני ביחסים טובים עם הטרקטורון שמנקה את החוף. אל נהג משאית הזבל שמגיע אל הים בבוקר אני קצת יותר ביקורתית. גם זבל זה עבודה מבחינתי, ועבודה לא משאירים בצד. עם נדל מוכר השלגונים אני בידידות עמוקה, ועם הבן שלו שמחליף אותו בשבתות כי הוא דתי אני בידידות שחורגת, כמו שאומרים. גם חלק מהזקנים של הבוקר, שבאים לכאן בשביל לשחות את הזמן שנשאר להם בחיים, אני מחבבת. זקנים אני משתדלת להציל כמה שיותר. אני שיאנית הארץ בהצלת זקנים מטביעה, וזה בעיקר מכיוון שהפנמתי את העיקרון שגם ככה לא היה להם פשוט להגיע לגיל מופלג כל כך.

פעם הצלתי גם את חתן פרס ישראל לפיזיקה גרעינית או משהו, אף שהיה ברור לי כי השיא שלו כבר מאחוריו. את האטום מישהו הרי כבר פיצח, וזו לא ממש אשמתי או אשמתו שזוכים בפרס הזה בגיל מבוגר כל כך. את כל מי שנשנק אני מאמצת, מחבקת וכמעט מפרקת עד שהוא פולט סילון מים דק המאשר לי שהוא בחיים.

הצלתי גם כוכבת קולנוע גדולה שבאה לביקור אינקוגניטו על החוף, ומכיוון שהביקור היה חשאי איש לא כתב על זה כלום בעיתון. עשרה מיליון דולר קיבלה כוכבת הקולנוע ההיא על הסרט הבא שעשתה אחרי שהצלתי אותה, וכל מבקרי הקולנוע אמרו שהיא שיחקה בו כאילו נלחמה על חייה. אני קיבלתי כרטיס תודה ושוקולד גדול ואלגנטי, שהגיע אל החוף עם משאית קירור ועשה כאן הרבה רעש. אין לי תלונות, כי אני עושה את העבודה שלי. והעבודה שלי היא מה שאני. אחד דופק שעון במשרד, ואני דופקת קרם שיזוף ומקדם הגנה 45 כדי להישאר כמה שיותר צעירה מהשמש הזאת, שהיא סכנת נפשות לפעמים, אבל מה לעשות שאני, ככה, אוהבת אותה כל כך. היא חם לי כשקר לי, היא אושר גדול כשהיא עולה והיא עצבות קטנה סוחפת כשהיא הולכת לישון.

זמר ברדיו שר שיר. הוא שר שם על איך שהוא מלטף ומשקר. כבר שנים אני רק משקרת והרבה פחות מלטפת. אני משקרת לניצולים על העתיד הטוב שבוודאי מחכה להם, אני משקרת כשאני מסבירה להם מה צבע המעמקים כשטובעים כי לא טבעתי בחיי.

אני משקרת לנערים האלה של סוף היום, שבאים לכאן לפעמים לראות איך פועלת מצילה בזמן אמת ומנסים לבדוק אם השדיים שלי אמיתיים או מסיליקון. "אמיתי." אני אומרת להם ומדגימה להם הנשמה מפה לפה.

אני רוצה להעביר תחנה, אבל כפתור הרדיו שבור והזמן והזמר הנוגה שמשייט לו בתוכו מלטפים אותי ומשקרים לי עד סוף השיר.

החוף מלא היום במדוזות, ואם יישאר לי זמן אגרוף את כולן בחזרה אל תוך המים. הן מרגיעות אותי כשהן בפנים, הרבה יותר משהן בחוץ. שנים של עקיצות הפכו אותי למדוזה לא קטנה כשעצמה. לאנשים בחוף שמתלוננים אני אומרת שאין מה לעשות. ככה זה. מדוזות - תפקידן להיות בים. הן צריכות להיות אלות האהבה הקטנות שהן, ואני לא אהיה זו שתשבית כאן את כל השמחה וההרמוניה הגדולה הזאת. למי שממשיך להתלונן אני ממליצה על גורדון. זה גם מלוח וגם לא ים. "תבדוק כמה טוב לך שם אדוני," אני אומרת, "יהיה לך טוב וגם יקר."

אני ממליצה לכולם להתרחק מהחוף אם הוא סוער, ואני ממליצה לכולם ללכת הביתה אם אני עייפה. אני תולה דגלים חצי שעה לפני סוף היום, כי לאף אחד בים הרי אין שעון, ומודיעה לכולם ברמקול שהיום הים נסגר קצת קודם.

"סוגרים את האסלה," אני אומרת וזה כבר מבריח כמה אנשים מחוץ למים, וכולם רצים בעקבותיהם החוצה במהירות, כאילו זיהום קטן רודף אותם ולא נותן להם מנוחה פתאום.

אני שוב יוצאת לאסוף את המדוזות שנפלטו אל החוף ומחזירה אותן לים. לצעירות שבהן אני מניחה לגווע אם אני רואה שהן מכרכרות סביבי יותר מדי עם איזה ביטחון עצמי שדורש ממני להחזיר אותן למים.

"האהבה היא המדוזה של החיים," אמרו לי בקורס מצילים, וזה לא היה קשור לשום שיעור. סתם באמצע הפסקה.

הדברים הכי טובים הם דברים שבאים מתוך הפסקות של מהלך חיים רגיל. לכן אני מקפידה על הפסקות. הפסקות קטנות, ארוכות, בינוניות או סתם הפסקות שאני לא צריכה ממש לקחת. בהפסקות אני יושבת בדיוק במקום שבו אני עובדת, על השרפרף האדום שהבאתי מהבית ושאני צובעת כל שנה בתחילת הקיץ באותו הגוון של אדום, יושבת ומסתכלת על החוף ועל האנשים. על הגברים. על הגברים הלא נשואים. לא על מתרוממים אני מסתכלת. לא על דו מיניים אני מסתכלת. על גברים של ממש אני מסתכלת. כאלה שייקחו אותי מכאן לאיזו הרפתקה רחוקה שלא יהיה בתוכה ים של שקיעות וערב, אלא של כמה שיותר אורבניות וכמה שיותר פיח. אני מחכה למישהו שייקח אותי אל הכפר, אל העמק והגבעה.

בהפסקות אני מחפשת לי גבר של פעם בבגד ים לא אופנתי עם אבזם. גבר מסוקס עם בטן שטוחה. כזה שיודע לשמור על עצמו מהנגיסות הקטנות של הזמן. גבר שייקח אותי אליו כדי שאתיר אותו מבגד הים הצמוד שלו לכל החיים כולם, לכל אורכם.

לא נחזור אל הים, אני והגבר שאמצא כאן יום אחד באחת ההפסקות. נעלה על מכונית אל דרך עפר ונשכור לנו בית או חדרון בתוך בקתה או מערה לצדי הר. אלד לו שלושה ילדים. יהיו לנו כלב, חתול ואולי אפילו אקווריום. יהיה לנו מטבח חדש ותמונה גדולה של כל המשפחה המאושרת והגדולה הזאת במסדרון. בכניסה יהיה לנו גם זר פרחים מפלסטיק או ממשי.

לילדים ולו אעביר קורס בשירותי הצלה. קורס מזורז של הישרדות. בבקרים של יום שבת אשים את כולם בתוך האוטו דאבל קבינה שיהיה לנו ואשלח אותם אל הים. רק אל החוף הזה אשלח אותם, כי הוא חוף המבטחים של חיי.

הם יעלו מן הים ויבואו אלי עם רדת הערב, כמו רוח חיים חדשה, רטובים יגיעו מן הים ההזוי והחוף הזה שלי. הם יגיעו רעבים ואני אשביע אותם בכל מה שיהיה אפשר למצוא במקרר ואולי אפילו בגינה שתהיה לנו.

רגבים של אדמת כפר פורייה, לא של חול דק, אחפור ואמלא בהן את כפות ידי.

את חלקם אנער אל תוך סלט הירקות שאניח על שולחננו כדי שיחושו בהם ויידעו שכאן, בחסות ההר שלא נשקף ממנו הים, כאן מקום מושבנו. "מתי תבואי איתנו לים אמא? למה את אף פעם לא באה איתנו לים אמא?" הם ישאלו אותי, ואני אסתכל על בגד הים שלי שינוח לו בארון ואבטיח להם שבשבוע הבא, אולי בשבוע הבא. אני לא יודעת לשחות, אומר להם ואחייך אליהם חיוך מבויש של ילדה קטנה שבעה, שאין בה שום יצר הרפתקנות.

אבל הערב, גלים גבוהים מדי לאהבה ואני לא מוצאת לידם מנוחה. אני קוראת במגאפון לנער הבודד שעל החוף ושואלת אותו אם הוא רוצה לטייל אתי על החסקה. כמה שיעורי הצלה ואולי עוד טריק אחד או שניים שהשנים סחפו לכיווני.