עונה מהאגדות

הקדמה

בשנת 1990 הוצאת כנרת הוציאה לאור את הספר הראשון בעברית שהוקדש כולו לליגת ה-NBA. הספר ״עולם אחר״ של אריה מליניאק היה דבר חדש לחלוטין בספרות המקור הישראלית. אלו היו השנים שבהן ליגת ה-NBA התחילה לקבל יותר תהודה בישראל. זו הייתה תחילת דרכם של הכבלים וערוץ הספורט, התחלנו לקבל משחקים, אבל רוב המידע הגיע מהעיתונים, באיחור של 24 שעות. אני זוכר את הפגישה הראשונה שלי עם הספר בחנות, את הרכישה, את הציפייה, את הקריאה, את ההנאה. הכותבים התחלפו עם השנים, אבל כנרת המשיכה לשחרר לנו כל קיץ ספר סיכום עונה, שהפך להיילייט של העונה עבור נערים ומבוגרים צמאי ידע.

בשנת 2000 המסורת פסקה. כנראה שהאינטרנט הפך אותה למיותרת. אך לא רק ספר סיכום העונה הפיזי נעלם מהעולם, אלא גם כל תהליך כתיבת הספר — הצפייה, התחקיר, אימות הנתונים, הכתיבה, העריכות (ברבים). כיום אפשר למצוא מיליון כתבות באינטרנט. במקרה הטוב הושקעו בהן מעל שעתיים, כולל עריכה. במקרה הרע אפילו לא זה. אינני מזלזל בכוחו של האינטרנט, בריבוי הדעות ובהנגשת הקוראים, ספר הוא פשוט תהליך אחר. הוא איננו טוב יותר או פחות, הוא פשוט אחר.

מהסיבה הזו היה חשוב לנו להוציא את הספר הזה לאור. לחפש את הסיפורים הגדולים של העונה האחרונה ואת הזווית הנכונה לספר אותם. בין אם זה המוות של קובי, הקורונה, המאבק לצדק חברתי או הפלייאוף בבועה. שאלנו את עצמנו בכל שלב: מה הסיפור, מה הזווית שממנה אנחנו רוצים להסתכל, ואיך אנחנו יכולים להאדיר את הגיבורים.

זה לא סוד שרוב הכותבים בספר רואים את הליגה והשחקנים דרך משקפיים ורודים במיוחד. אף אחד מהכותבים אינו מתפרנס מכתיבת ספורט באופן בלעדי. עבור כולנו מדובר בתחביב, אהבה, חלום.

25 סיפורים יש בספר, 25 סיפורים שקרו בשנה מאוד מוזרה. 25 סיפורים שבחרנו בפינצטה. זה המיטב שאנחנו מצאנו בעונת 2019/20. תיהנו.

ה-MVP האמיתי
ה-NBA כעסק / ירון טלפז
מוקדש לנועם כהן על תמיכתו בספר.

אפילו הטקס הרשמי האחרון של העונה היה שונה. בשני צדדים של שולחן שעליו הונח גביע ה-MVP של סדרת הגמר, במרחק של כחמישה מטרים זה מזה, עמדו אדם סילבר ולברון ג'יימס. לא היה כאן רגע שבו הוענק גביע כמו תמיד, מלווה בחיבוקים ולחיצות ידיים מביל ראסל דרך הקומישינר אל השחקן הנבחר. סילבר הכריז מי זכה ולברון עבר דרך חבריו כדי לקחת בעצמו את מה שעבד כל כך קשה להשיג. זו המציאות של 2020, תחת חוקי הריחוק החברתי. זה היה רגע שבו ראינו את שני הכוחות הכי חשובים שמניעים את אחד ממותגי הספורט המובילים בעולם. וכדי שלא תהיה אי־הבנה, אין כאן כוח אחד חשוב מהשני. הליגה בלי אחד מהם — אינה אותה ליגה. אוהדי כדורסל באים לראות את לברון וחבריו על הפרקט, אבל בלי עבודת המטה בהובלת סילבר, זה לא היה נראה אפילו דומה למוצר שאנחנו מכירים ומאוד יכול להיות שלברון פשוט לא היה לברון.

אדם סילבר אחראי על תפעול הליגה. יתרה מכך, הוא אחראי שהיא תייצר רווחים הולכים וגדלים משנה לשנה, לחשוב על הטווח הקצר אבל גם על הארוך. לשמר את המותג, שנבנה במשך יותר מ-70 שנה, ובכך להמשיך לייצר ערך לבעלי המניות — 30 בעלי הקבוצות. כדי להריץ את המפעל הענק הזה מועסקים אלפי אנשים ישירות על ידי הליגה עם משרדים ברחבי העולם במקומות כמו סין, הונג קונג, הפיליפינים, הודו, דרום אפריקה, אנגליה, ספרד, קנדה, מקסיקו, ברזיל וכמובן הבית הראשי בניו יורק, ארצות הברית. יחד איתם מועסקים עוד כמה אלפים בכל הקבוצות. הם קמים בכל בוקר ואחרי שעוברים, כמו רובנו, על תוצאות משחקי הלילה (כי כולם אוהדים בסופו של דבר), מתחילים את עבודתם האמיתית, העסקית, ההפקתית והשיווקית.

לכן, כשהגיע ה-11 במרץ, ערב המשחק שהיה אמור להתקיים בין יוטה ג'אז לאוקלהומה סיטי, שבו התגלה רודי גובר כ"חיובי" לנגיף הקורונה, ההלם היה כמעט חסר תקדים כשנודע שסילבר השבית את המשחקים עד להודעה החדשה. קשה לשכוח את תמונת הפנים המשתאות של מארק קיובן, הבעלים של דאלאס מאבריקס, קורא את הידיעה ממכשיר סלולרי בזמן משחק מול הנאגטס. זו לא ליגה שמפסיקה. בעבר, הגרוע ביותר היה שהליגה לא התחילה בזמן בגלל השבתות על רקע סכסוכי עבודה בין הבעלים לשחקנים. אבל להפסיק ככה באמצע, כחודש לפני תחילת הפלייאוף? זה מיד גרר את הדיונים לגבי עתיד העונה. ובעוד שליגות רבות אחרות הודיעו שהן מבטלות את העונה, היה כמעט תמיד ברור שהליגה הזו לא תעצור. זה אכן נגיף שערער את חיי כל אזרחי העולם, אבל לא הוא יעצור מכונה כזו.

עונת המכות
יש סיבה אחת עיקרית מדוע לא נוספו לסילבר שערות לבנות בעונה האחרונה שנמתחה ליותר מ-12 חודשים: הוא פשוט קירח. בדומה לסצנת קרב האבירים המפורסמת במונטי פייטון, שבה המלך מוריד לאביר אויב איבר אחרי איבר, והוא משפריץ דם תוך כדי קריאה שינצח וש"זו רק שריטה" (למי שלא מכיר — חפשו ביוטיוב), כך קיבלו סילבר והליגה העונה מהלומה אחרי מהלומה. הם דיממו, בהפסד כללי של כמיליארד וחצי דולר, אבל להבטחה שלהם לנצח בסוף היה כיסוי.

זה התחיל באוקטובר 2019, במשבר הבינלאומי עם סין בעקבות ציוץ אחד של דריל מורי, הג'נרל מנג'ר דאז של יוסטון רוקטס, "הילחמו בשביל חופש. עמדו עם הונג קונג", והפסד כלכלי שנאמד בסכום של 200 מיליון דולר כתוצאה מהפסקת שידורים וחרם חסויות ומכירות במדינה המאוכלסת ביותר בעולם. זה המשיך בשבץ פתאומי ואחר כך בפטירתו של הקומישינר המיתולוגי דייוויד סטרן בראשון בינואר 2020, ואז במוות הטרגי של האייקון קובי בריאנט יחד עם ביתו ג'יאנה בתאונת מסוק, מוות שהדהים בעוצמתו וחצה את גבולות הספורט. במיוחד כשנזכרים שבדיוק יום לפני כן לברון ג'יימס עבר אותו ברשימת קלעי כל הזמנים וקובי צייץ: "ממשיך לקדם את המשחק. כבוד אחי" — ציוץ שבדיעבד היה האחרון שלו. יצא לי לשדר בערוץ הספורט באותו ערב, ב-26 בינואר, משחק עונה רגילה בדנבר, כמה שעות אחרי שנודע על החדשות העצובות. נדמה היה שאין כל חשיבות לאף סל או ריבאונד, לא בעיני השדרים המקומיים, הקהל באולם, הצופים בבית ואפילו השחקנים עצמם. הטקסים בשבועות שלאחר מכן גרמו לנו לראות משחקי כדורסל ולבכות. ואז באה הקורונה והשבתה של יותר משלושה חודשים וחצי.

אם זה לא הספיק, הגיע המפץ החברתי הגדול בארצות הברית: רצף אירועים שבהם אלימות שוטרים מוגזמת גרמה להרג של אזרחים אפרו־אמריקאיים כמו ג'ורג' פלויד הוביל את שחקני הליגה, שבה יש רוב שחור מוחלט והמון כוח ויכולת השפעה, לנסות לגרום לשינוי, למעורבות חברתית נגד גזענות כלפי שחורים. המעורבות הפכה לפוליטית ברמה שלא נראתה אף פעם בליגת ספורט מקצוענית. לא רק שהליגה הייתה צריכה להתמודד עם מציאות בלי אוהדים במגרשים, לא רק שהייתה צריכה לעשות הכול להבטיח את בריאותם של כמה אלפי אנשים ולאפשר חזרה לכדורסל בזמן הקורונה, היא גם הייתה צריכה להתמודד עם הדילמה שבין השארת הפוליטיקה מחוץ לספורט לרצון להשפיע ולהשמיע קול. לבסוף היא הלכה, בסינרגיה נדירה של חיבוק וחוסר ברירה, עם השחקנים שכרעו ברך בהמנון ושינו את הכיתוב בגב הגופיות שלהם. וכל זה כמובן לא הספיק.

ב-26 באוגוסט, אחרי אירוע ירי לא מוסבר נוסף כלפי אדם שחור, הפעם בפרבר של מילווקי, החליטו שחקני הבאקס לא להתייצב למשחק החמישי בסדרת הסיבוב הראשון שלהם בפלייאוף מול אורלנדו. ואליהם הצטרפו שאר הקבוצות והשחקנים להשבתה נוספת של סוף שבוע מורט עצבים, כשהתברר שהיו קולות, גם של שחקנים בכירים, שהתייאשו כבר מהכול ורצו לבטל את העונה באותו הרגע. השחקנים החליטו להתאסף, כ-150 מהם, בחדר כנסים באחד ממלונות מתחם דיסני באורלנדו כדי להחליט בעניין. סילבר הפעם היה חייב להישאר בחוץ. הוא קיבל טלפון מנשיא ארגון השחקנים, כריס פול, שאמר לו לפני הפגישה: "אני אעדכן אותך. ברור שאנחנו שותפים והמשחק מעל הכול, אבל אני לפני הכול שחקן. הבעיה כאן אמיתית ואני יודע איך שחקנים מרגישים. והתחושה הזו הייתה גדולה יותר מהמשחק". מישל רוברטס, יושבת ראש ארגון השחקנים, תיארה את אותה הפגישה כ"אירוע שכמוהו לא ראתה. שחקנים צועקים, צורחים, צוחקים ובוכים ובסוף מגיעים להחלטה כמו אחים. מפגן אמיתי של דמוקרטיה".

מכה אחרי מכה הליגה חטפה וסילבר התגבר על הכול. הוא לא היה לבד, אבל מערכות היחסים שרקם עם השחקנים, הצוות הנרחב שבו החזיק בהנהלת הליגה ובעצם כמעט כל החלטה שקיבל — כל אלו הובילו לאותו רגע נפלא מבחינתו ב-11 באוקטובר, שבו הוכתרה אלופה, בלי כוכבית, ועונת 2019/20 הגיעה לסיומה הראוי.

אין הרבה מונחים "מתארי תפקיד" שאדם אחד מייצג באופן מושלם, אבל זו מערכת היחסים בין "קומישינר" ודייוויד סטרן. במקום לייצר ערך במילון עבור המילה הזו אפשר לקחת את סטרן ואת פועלו ולהבין. הוא שם את הליגה על המפה כשנכנס לתפקיד ב-1984 דרך מג'יק, לארי ומייקל. שינה את התדמית, חיבק את הפרי אייג'נסי יחד עם תקרות השכר (שוק חופשי מצד אחד, סוציאליזם חשוב לאיזון מצד שני), פתח את השוק הסיני, הטיס את השוק הבינלאומי קדימה כשהציב את ה"דרים טים" באולימפיאדת ברצלונה ב-1992, הוסיף קבוצות ובעלים עוצמתיים ומודרנים שבאו מתחומי האונליין וקרנות סיכון, וייצג את אותם הבעלים שלמענם עבד בקשיחות מול השחקנים בתקופות שקראו לכך. הוא הכין את הקרקע להצלחה שיש היום ב-30 שנות ניהול מופתיות. קשה להאמין שזה אפשרי, אבל סילבר, כבר בשנתו השביעית בתפקיד הבוס, כנראה שכבר עולה על מי שהיה מורו ורבו מ-1992. ״קומישינר״ הפך למילה נרדפת לאדם סילבר.

190 מיליון לעומת מיליארד וחצי דולר
אז עם מה בעצם התמודד הקומישינר סילבר אחרי שגודל המגפה התברר והליגה הושבתה? מול עיניו עמד אובדן הכנסות פוטנציאלי של מיליארד וחצי דולר נוספים, מעבר לאותם מיליארד וחצי דולר מתחזיות קדם העונה האופטימיות, שבכל מקרה היה ברור שיעופו באוויר כמו הגיר במחיאת הכפיים של לברון לפני כל משחק. כישלון של הבועה בגלל מקרי קורונה או משבר חברתי היה יוצר בלגן מול רשתות השידור, מול הספונסרים והכי חשוב — מול הצופים בכל העולם. ביטול העונה גם היה מערער את האמון הגדול שנוצר בין סילבר לשחקנים בשנים האחרונות וכנראה פותח את ההסכם הקיבוצי, שמדיר שינה מכל מי שאוהב את המשחק כל פעם שפג תוקפו.

הליגה הכניסה 9.2 מיליארד דולר ב-2018/19 (BRI — Basketball Related Income), שיא חדש המייצג עלייה בהכנסות של 10% מהשנה הקודמת. כדי להבין קצת את המשמעות של עלייה כזו, נעשה חישוב בסיסי: הבעלים והשחקנים מתחלקים ברווחים 49:51 לטובת השחקנים. למען הפשטות נעגל את היחס לחצי־חצי. אם ניקח כ-900 מיליון דולר עלייה בהכנסות ונחלק חצי לבעלים, נקבל 15 מיליון דולר נוספים לכל קבוצה בשורה התחתונה בסוף עונה. ו-450 מיליון ל-450 שחקנים הם עוד מיליון דולר בממוצע לשחקן. העלייה הזו לבדה גבוהה מחוזה עונתי שלם של שחקן יורוליג טוב מאד.

איך שחקנים כמו יודוניס האסלם או ג'ארד דאדלי, ששימשו יותר כעוזרי מאמנים מהספסל, רואים את הכסף? דרך שכר המינימום לשחקן ותיק שעולה בקשר ישיר לתקרת השכר. שחקנים אחרים רואים את זה דרך "סעיף רמת הביניים" למשל, והכוכבים דרך חוזי המקסימום המהווים 25%, 30% או 35% מהתקרה הקבוצתית — בהתאם לוותק הכוכב. הצלחות עסקיות של הליגה נכנסות די מהר לכיס של השחקנים — זו השותפות שיש בין הגורמים. ולכן, כשבספורט ברחבי העולם ראו את בלגן הקורונה ושמעו בעלי קבוצות בוכים לממשלות שלהם לקבל סיוע ומתחננים לסגור את העונה כאן ועכשיו, כללי המשחק ב-NBA היו שונים לגמרי. היה ברור שמומנטום הצמיחה ייעצר עם גרף שיראה ירידה, אבל היה גם ברור שבלימה של הדימום תהיה קריטית וצריכה להיות מיידית, גם במבט קדימה לשנים הקרובות.

בתחילת התהליך סילבר לא אהב את רעיון הבועה. הוא לא חשב שזה יהיה הגיוני להכניס כל כך הרבה קבוצות, כולל אנשי צוות חיוניים, למקום אחד ואיכשהו לוודא שהנגיף יישאר בחוץ. זה היה בלתי־נתפס לחשוב שאפשר לעשות את זה מבלי להכניס את כולם למבצר אחד, לנעול ולזרוק את המפתח. אבל אז הוא התחיל לשמוע על האפשרות של מתחם דיסני באורלנדו. גם מנכ"ל אורלנדו מג'יק, אלכס מרטינס, ישב לו באוזן, ובעיקר יושב הראש המיתולוגי של חברת דיסני העולמית, בוב אייגר — עד לא מזמן גם מנכ"ל חברת הענק הזו. אייגר בא מעולם תקשורת הספורט. הוא התחיל את הקריירה שלו ב-ABC Sports ומשם טיפס. דיסני קנו את ABC וגם את ESPN במהלך השנים, וברור שהאינטרסים בשיחות הקבועות של סילבר ואייגר בזמן הקורונה הגיעו מכמה כיוונים.

סילבר רצה במקור רק 16 קבוצות בפלייאוף, אבל השיחות הקבועות שלו עם כריס פול, דווייט פאוול וקייל לאורי מטעם השחקנים הבהירו שהם מאוד רצו לחזור עם מספר משחקי עונה רגילה לפני הפלייאוף, ומכאן נולד הרעיון להוסיף קבוצות ולעדכן את השיטה כדי שיהיה לפורטלנד, למשל, על מה לשחק. יחד עם רצון השחקנים, גם רשתות השידור והספונסרים דרשו את החשיפה הנוספת שהתקבלה בשמונה משחקי דירוג לכל אחת מ-22 הקבוצות שהשתתפו בבועה.

כאן גם המקום להזכיר שוב לכל אלו שמדי פעם מציעים להוריד את מספר הקבוצות או לקצר את העונה הרגילה לאיזור ה-60 משחקים, שיש סיבה ל-30 קבוצות ו-82 משחקים לכל אחת: כ־ס־ף. כמות התוכן האדירה הזו דרושה כדי לייצר מספיק משחקי בית למכירות כרטיסים וחבילות שידור אטרקטיביות בשביל שתי הזכייניות הראשיות: ESPN שמשלמת 1.4 מיליארד דולר לעונה ו-Turner שמשלמת 1.3 מיליארד דולר, וזה נוסף לערוצים המקומיים האזוריים וכמובן NBA TV ו-League Pass. כדי להבין את הפרופורציות והסכומים נרחיב קצת לגבי הערוצים האזוריים: הלייקרס, למשל, מכניסים 200 מיליון דולר לעונה מהחוזה המקומי שנחתם ל-20 שנה, בסך כולל של ארבעה מיליארד דולר, ולפי דיווחים רבים ברוב החוזים המקומיים התשלום הובטח כנגד מינימום של 70 משחקי עונה רגילה. החישובים האלו תופסים גם עבור הספונסרים, שבשנים האחרונות נוספו באלגנטיות לגופיות השחקנים. יותר משחקים שווים יותר זמן מסך שווה יותר עיניים של צופים.

חזרה לבועה. "ידעתי שהשחקנים יהיו מופרדים מהציבור", אמר סילבר, "אבל עדיין ייהנו ממקום שיאפשר להם לצאת החוצה ולא להיות כלואים בחדר. מתחם דיסני היה רגע המפנה בשבילי". לליגה יש הנהלה רחבה וככזו יש לה סמנכ"ל בכיר כמעט לכל תחום. אחד כזה למשל הוא דייוויד ווייס, עורך דין במקור וכיום "סמנכ"ל לענייני שחקנים". במסגרת תפקידו הוא קיבל מיד הוראה להתחיל לבנות פרוטוקולים של התנהגות מותרת ואסורה לשחקנים בבועה וכמובן תכנון מערך הבדיקות. הם יצרו מפרט של 107 עמודים. קלי פלטואו, "סמנכ"לית אירועים", הייתה האחראית לבנות עיר/קמפוס כדורסל במתחם דיסני, לשאול פרקטים ממיאמי היט ואורלנדו מג'יק לשבעה מגרשי אימונים, ולרכוש חדשים למגרשי השידור. היה עליה לנהל את מערך האוטובוסים, מעצבי שיער, אוכל, מים, גולף ואפילו בקשות מיוחדות כמו מיטות מוארכות או כרית נוצות. כשכריס פול הגיע לבועה, הדבר הראשון שהוא עשה זה לפגוש את פלטואו. "רציתי רק לתת לה חיבוק אחרי כל שיחות הזום שעשינו כהכנה", הוא סיפר. וכך הלאה, צוות עצום של אנשי ליגה, שחקנים, מאמנים, אנשי קבוצות, שופטים, שידור, תקשורת כתובה ועובדי דיסני שבילו יחד 107 ימים בבועה, עם 172 משחקים, עשרות אלפי בדיקות ואפס אחד ענק ובלתי־נתפס של תוצאות חיוביות לנגיף.

אז מאיפה מגיעים ההפסדים הכלכליים? התשובה מורכבת מכמה אלמנטים. ראשית, הפקת הבועה עלתה 190 מיליון דולר. ברור שההשקעה השתלמה כשמעמידים אותה מול 1.5 מיליארד הפסד פוטנציאלי. "הליגה עשתה עבודה פנומנלית תוך כדי התמודדות עם אינטרסים רבים כשהסכימה להוציא המון כסף כדי לייצר המון ערך", אמר סטיב באלמר, הבעלים של לוס אנג'לס קליפרס ולשעבר מנכ"ל מיקרוסופט. בסופו של דבר, דווח שסך ההכנסות בעונת 2019/20 עמד על 8.3 מיליארד דולר, ירידה מול ה-9.2 של העונה הקודמת ובטח מול התחזיות של כ-9.8 מיליארד, אבל מצד שני, הרבה יותר טוב מתרחיש של ירידה מתחת לשבעה מיליארד. כ-800 מיליון דולר מההפסד הכללי משוייך לכרטיסים ועוד 400 מיליון מחסויות ומרצ'נדייס. יחד עם משבר סין, כבר מגיעים לאיזור המיליארד וחצי. בסך הכול, משחקי הבית מהווים כ-40% מהכנסות הקבוצות דרך כרטיסים, אוכל, שתיה, מרצ'נדייס ואפילו חניה, ואת זה חשוב לזכור בניתוח מה שצפוי.

בונים על עונת 2021/22
משבר הקורונה העולמי עוד רחוק מלהסתיים וקשה לאמוד את מה שיקרה בעונת 2020/21, חוץ מלדעת שההכנסות יהיו משמעותית מתחת למצופה, כי אין תרחיש שבו מספר האוהדים במגרשים אפילו יתקרב לעונה נורמלית. רבות דובר על הירידה הגדולה של 37% ברייטינג הצפייה בטלוויזיה בארצות הברית בפלייאוף לעומת העונה שעברה. למרות שהבעיה אינה חמורה כפי שזה מתפרש מהנתונים מכל מיני סיבות (למשל שחוזי השידור הגדולים ייפתחו מחדש רק בעוד ארבע שנים או הירידה הדומה שחוו כמעט כל שאר הליגות או ההצלחה של ה-NBA עם הקהל הצעיר וצמיחה של 34% בצפייה דיגיטלית), הבעיה עדיין מטרידה. העונה הקרובה, שתהיה במתכונת מקוצרת של 72 משחקים, תסתיים לא יאוחר מיולי כי "אנשים לא רואים בקיץ", כפי שאמר סילבר לאחרונה, ובעיקר כדי שהעונה שאחריה, 2021/22, שבה המגרשים כבר אמורים להיות מלאים, לא תיפגע אפילו ביום אחד כדי שתוכל, סוף־סוף, למקסם הכנסות.

במבט קדימה, הליגה והשחקנים סיכמו על קביעת מנגנון ספיגת ההפסדים מהעונה שחלפה וגם זו שתבוא אחריה. המשמעות של הדיון מבחינתנו כאוהדי הליגה היא השפעה על כיסי השחקנים וחשוב מכך, מעבר של שחקנים בין קבוצות. יהיו פחות החתמות ועסקאות בגלל פגרה קצרה, שמשאירה גם פחות זמן להרכיב קבוצות חדשות, ובעיקר בגלל מגבלות תקרת השכר.

לפני תחילת העונה, ההערכה הייתה שהתקרה תעלה ל-115 מיליון לפחות. בכל עונה התקרה ממריאה יחד עם עליית הכנסות הליגה, וקבוצות בונות על כך כשהן מחתימות שחקנים על חוזים ארוכי טווח. ב-36 שנים של תקרת השכר — רק פעמיים היא ירדה. כדי לא לייצר מכה גדולה מדי לשחקנים, הליגה החליטה להשאיר מלאכותית את התקרה ב-109 מיליון דולר (תשלום המס יתחיל איפשהו בין 132 ל-139 מיליון), והיא תאזן את ההפסדים על ידי הגדלה של החלק בשכר השחקנים שנשאר בנאמנות (כל עונה 10% משכר השחקנים מוחזק כדי להבטיח את שמירת יחס החלוקה של 51-49, עכשיו מדברים על 18%). ללא מנגנון "החלקה" — smoothing — התקרה הייתה יורדת מתחת ל-100 מיליון דולר, ועוד יותר קבוצות היו נמנעות מהחתמת שחקנים חדשים, ואפילו מנסות לחתוך או להעביר שחקנים לקבוצות אחרות שמוכנות לשלם מס. מצב כזה היה יוצר פגיעה מהותית במערכת האיזון הכלכלית יוצאת הדופן שיש לליגה, שבה יש פחות תלות בכיס הבעלים. כדאי גם לציין שכמה מהבעלים הנחשבים לעשירים יותר חטפו מכה כלכלית לעסקים שלהם מחוץ לקבוצה — ועשויים לדרוש מהג'נרל מנג'רים שלהם לא להעז להתקרב לאזורי המס ואפילו לרדת מתחת לתקרה כדי ליהנות מהתשלומים שקבוצות שיחרגו מהמס יצטרכו לשלם.

ירידה משמעותית בתקרה הייתה מזיקה גם לשחקנים שבדיוק הופכים לפרי אייג'נטס או שיש להם אופציה להפוך לכאלו. בעונת 2015/16 למשל הייתה "בעיה" הפוכה. הכנסות הליגה זינקו בזכות הסכמי זכויות שידור חדשים והתקרה קפצה ביותר מ-30%, מ-70 מיליון ל-94 מיליון דולר לעונה. זה אפשר לגולדן סטייט להחתים פתאום את קווין דוראנט בשכר מקסימום. באותם ימים הליגה הציעה לשחקנים להפעיל מנגנון ממתן בהעלאת התקרות, אבל השחקנים רצו את הכסף כאן ועכשיו. שורה של שחקנים נהנו מחוזה לא ריאלי לעומת שחקנים אחרים, שבעונות שבאו אחר כך קיבלו חוזים נמוכים מהשווי שלהם אחרי שכולם נחתו על הקרקע.

כדי להבין לעומק את ההשפעה של תקרת השכר על תקופת החתמות השחקנים, אפשר לבחון את המצב דווקא של קבוצה בינונית ומטה כמו שיקגו בולס, שברור שמעוניינת להיות פעילה בשוק עם מקבל החלטות חדש, ארתוראס קארנישובאס. אוטו פורטר ג'וניור שחתום על חוזה של 28 מיליון דולר לעונה וזאק לאבין עם 19.5 מיליון דולר לעונה מובילים סגל מוכשר וחסר ניסיון שכבר כיום, יחד עם הבחירה הרביעית בדראפט, שווה בסך המשכורות ל-111.6 מיליון דולר לעונה, חריגה של יותר משני מיליון מהתקרה המדוברת. כדי להביא שחקנים חדשים היא תצטרך לעשות טריידים על שחקנים צעירים מוכשרים או להתפלל שקבוצות "ייקחו" ממנה בטרייד חוזים פחות טובים. אפשרות נוספת היא לקבל אישור ממשפחת ריינסדורף להתקרב ואולי אף להיכנס לתשלומי מס עבור קבוצה שתיאבק על עלייה לפלייאוף במזרח. הסיכוי לקבל אישור כזה שווה בערך לסיכוי שמייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן, בגיל 55 פלוס, יחזרו לשחק עם הבולס לריקוד אחרון נוסף.

בסוף, אחרי שיספגו את כל ההפסדים, יש מוצר ומותג. ההגדרה הרווחת של מותג בעולם השיווק היא "קיום הבטחה". תפקידו של כל מנכ"ל/קומישינר הוא לייצר ערך עבור בעלי המניות, הבוסים שמעסיקים אותו. במקרה של ה-NBA, ההבטחה היא להמשיך לשחק וכמה שיותר, שזה ייראה מצוין ושהרמה תהיה גבוהה — הכי גבוהה שיש — ודרמות יווצרו בכל בוקר, אחר הצהריים, ערב או לילה — תלוי מאיפה אתם בעולם. ההבטחה קוימה בבועה, והמוצר שהופק מהווה את הציון לעבודתו של סילבר, אפילו יותר מהשורה התחתונה של הגדלת הערך. כשהוא קיבל את התפקיד, בתחילת 2014, שווי 30 קבוצות הליגה עמד על כ-12 מיליארד דולר. לפי האומדן האחרון של פורבס, מפברואר 2020, סך השווי של הקבוצות הוא 63 מיליארד דולר, עלייה של יותר מ-500%. קשה לדעת עד כמה הקורונה ונזקיה השפיעו על השווי הזה, אבל לפי המכירה של יוטה ג'אז (יחד עם האולם הביתי שלה), בסוף אוקטובר האחרון ב-1.66 מיליארד דולר למייסד קוואלטריקס, כנראה שלא יותר מדי. רק עונה קשה נוספת והבנה שהפתרון לקורונה עוד רחוק יתחילו, אולי, לגרום לירידה של השווי. אבל אחרי תצוגת תכלית כמו בקיץ האחרון בדיסני והבנה שלא משנה מה יקרה, יש רק 30 ברי מזל שיכולים להיות במועדון הסגור והיוקרתי הזה של בעלי קבוצות NBA, עשירי העולם ימשיכו לעמוד בתור לרכוש קבוצות וישמחו גם לשלם את השכר השנתי של איש אחד, אדם סילבר, שעולה על עשרה מיליון דולר לשנה. כי מגיע לו.