עלילות גלגמש

מבוא

מהו אפוס?

אפוס הוא שיר עלילה המספר את עלילת חייו של גיבור אחד או כמה גיבורים, לעיתים אף מדובר בסגה הנמשכת על פני כמה דורות. האפוסים כתובים ברובם בשפה שירית קצובה. באפוסים הקדומים יש יסודות מיתיים רבים, בעלילות גלגמש כמו גם באיליאדה ובאודיסיאה ובאפוסים נוספים, ממלאים האלים תפקיד מכריע, אבל הגיבורים הם גיבורים אנושיים. חלק מהאפוסים הם אפוסים לאומיים שבהם הדמויות המככבות הן דמויות היסטוריות שמילאו תפקיד בהיסטוריה של עם זה או אחר ואומצו על ידי אותם עמים כחלק ממורשתם הלאומית. כך היא למשל שירת רולן הצרפתית או שירת מָנָאס הקזחית והקירגיזית.

איזו משמעות יכולה להיות ליצירות כאלה עבורנו במאה העשרים ואחת? בדומה לסיפור העממי, גם האפוס מכיל את מה שניתן לקרוא "חוכמת הדורות", על אפוסים מסוימים ניתן לומר את מה שנאמר על ספרו של לב טולסטוי "מלחמה ושלום" שהוא אנציקלופדיה של החיים. אפוסים כאלה עוסקים בבעיות שמעסיקות גם אותנו עד היום: מהם החיים ומה משמעותם? איך מתמודדים עם אבל, שכול ומוות?

עלילות גלגמש הוא האפוס העתיק ביותר בעולם המוכר לנו. אפוס קדום זה כמובן לא כונה אפוס על ידי האכדים. השם שנתנו לסוג זה של יצירות הוא זְמָרְתוּ (zmartu) מהשורש המוכר לנו גם בעברית ז.מ.ר. כלומר זמרה, ואכן היצירה בוצעה בצורה שירית ונראה שגם לוותה בכלי מיתר, לוטה קדומה ששמה הוא גִיש־גוּ־דִי המוכרת לנו מתבליטים עתיקים ומזכירה בצורתה כלי מיתר מודרניים כמו הסָז הטורקי והקוֹמוּז הקירגיזסטני.

 

באמצע המאה התשע עשרה, כאשר החלו הארכיאולוגים לחפור בחורבות הערים ששכנו לחופי הפרת והחידקל, נחשפה בנינוה, בירתם של מלכי אשור, ספרייה מלכותית ובה עשרות אלפי לוחות חמר כתובים בכתב היתדות. הלוחות היו כתובים אכדית, שפה שמית עתיקה שהיתה בשימוש נרחב בעולם העתיק במשך מאות בשנים ויש לה קרבה מסוימת לעברית באוצר מילותיה ובצורותיה הדקדוקיות. כאשר החלו החוקרים לפענח את הלוחות נדהמו לגלות בהם בין היתר קטעים ספרותיים שדמו בפרטים רבים לסיפור המבול במקרא.

עד מהרה התגלה שקטעים אלה הם חלק מאפוס גדול שגיבורו הוא גלגמש מלך אֻרֻכּ (היא אֶרֶךְ המקראית המוזכרת בספר בראשית). לימים נתברר שגרסאות כתובות של היצירה כבר היו קיימים עוד בשנת 2150 לפני הספירה. שברי לוחות נוספים עם קטעים מן האפוס נמצאו בכל חלקי המזרח התיכון כולל טורקיה וארץ ישראל.

לאמיתו של דבר האפוס האכדי הוא עיבוד ספרותי מאוחר של סיפורים שונים שמלכתחילה לא היו קשורים זה לזה ושהגיעו אלינו בגרסאות קדומות עוד יותר שנכתבו בשומרית.

השפה השומרית איננה שייכת לקבוצת הלשונות השמיות והיא שונה מן האכדית תכלית שינוי. שפה זו שימשה את תושבי ארם נהריים בתקופות קדומות ולימים נדחקה על ידי האכדית.

יש לשער שלגרסאות השומריות הכתובות קדמו דורות רבים של העברה בעל פה וגם כאשר הועלו על הכתב עדיין נמשכה המסירה האורלית. על כך מעיד מספרן הרב של הגרסאות שהגיעו לידינו.

התרגום שלפניכם נעשה על ידי על פי תרגומים אנגליים וצרפתיים והוא אינו מתיימר להיות תרגום מדעי מדויק. בדומה לשאול טשרניחובסקי, מתרגמה הראשון של היצירה לעברית, בחרתי להביא בפני הקורא העברי תרגום פיוטי קולח וזורם. השלמתי פערים שהיו קיימים בטקסטים שעמדו לפני והשמטתי חלק קטן מהיצירה שלדעת מרבית החוקרים הוא בגדר תוספת מאוחרת לטקסט המקורי. המבקש לקרוא תרגום מדעי מדויק שנעשה ישירות מאכדית, מופנה לספרם של ש' שפרה ויעקב קליין "בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום".

היצירה מגוללת בפנינו את סיפור חייו של גלגמש, המחפש את החיים. יחד עם ידידו אֶנְכִּדוּ הוא יוצא ללחום בְּחֻ'מְבַּבַּה, מפלצת היושבת ביער הארזים, כדי לרכוש לו שם עולם. לאחר שחוזרים שני הרֵעִים ממסעם, נופל אֶנְכִּדוּ למשכב ומת. גלגמש המצר על מות ידידו יוצא למסע חדש לחיפוש החיים הנצחיים, אך לאחר הרפתקאות רבות הוא שב ממסעו זה בידיים ריקות ומסיים את חייו ככל האדם.

מהו המסר שנושאת עמה היצירה? מפרשים רבים רואים בה ביטוי טרגי לחיפושו של האדם אחר חיי נצח, חיפוש שנדון מראש להסתיים בכישלון ובמוות. לדעתי פירוש כזה בטעות יסודו. היצירה במקורה נקראת על שם מלות הפתיחה שלה "אשר ראה הכל" ושם זה הולם אותה מאוד שכן היא מגוללת בפנינו מסכת חיים שלימה של אדם המחפש את החיים ומתנסה בכל מה שהם יכולים להציע לו: אהבה וידידות, גבורה ולהט העשייה, כמו גם צער, בדידות, כאב וסבל.

‏זמן קצר לפני שיוצא גלגמש לארץ הארזים להילחם בְּחֻ'מְבַּבַּה מנסים זקני אֻרֻכּ להניא אותו מכוונתו. גלגמש צוחק ובצחוק זה מקופל הכל; הוא יודע שהפור כבר נפל, הוא קיבל את החלטתו ושוב לא יוכל לחזור בו. אבל דווקא ברגע זה של חוסר אונים וחוסר אפשרות להשפיע על מהלך המאורעות החיצוני מתגלית האפשרות האחרת: ‏החופש הפנימי להביט במציאות בעיניים פקוחות וללא אשליות ולחייך.

חופש זה קיים בנו תמיד, אבל רק ברגעי חסד אנו פוגשים בו באמת, ועם זאת, כאשר דבר זה קורה מתגלית לנו לרגע המשמעות האמיתית של החיים ושל הווייתנו כבני אדם.

בלוח התשיעי מספר לנו המשורר כיצד מגיע גלגמש אל הרי משו, הרי התאומים שאנשי עקרב ניצבים בפתחם כדי למנוע מבני תמותה להעפיל במשעול החשוך שבין שני ההרים. גלגמש נבעת למראם אך עד מהרה אוזר כוח ומתעשת. איש העקרב ואשתו מזהים אותו ושואלים אותו למטרת מסעו. "עַל מָה, לְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה יָצָאתָ? עַל מָה הִרְחַקְתָּ, עַד אֵלַי לִנְדֹּד? יַמִּים וּנְהָרוֹת, בְּרֹב תְּלָאוֹת עָבַרְתָּ, הֱבִינֵנִי מַה תַּכְלִית בּוֹאֲךָ לְכָאן?" גלגמש מודיע לו שהוא מחפש את אֻתְנַפִּשְׁתִים, בן דמותו של נוח המקראי, כדי ללמוד ממנו את סוד חיי הנצח. איש העקרב מזהיר אותו מפני קשיי הדרך: "גִּלְגָּמֶשׁ, לְכָאן אִישׁ עוֹד לֹא הִגִּיעַ, אִישׁ עוֹד לֹא חָצָה אֶת שְׁבִילֵי הָהָר! דֶּרֶךְ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת כְּפוּלוֹת בְּלֵב הָאֲפֵלָה, עֲלָטָה כְּבֵדָה, אֵין אוֹר, אֶת הַנָּתִיב אוֹפֶפֶת!"

גלגמש מתעקש: "גַּם אִם דֶּרֶךְ חַתְחַתִּים דַּרְכִּי וְרַבַּת מַכְאוֹב, גַּם אִם הַקָּרָה בַּלֵּיל תֹּאכְלֵנִי, חֹרֶב, לְשַׁדִּי יִמְצֹץ בַּיּוֹם, גַּם אִם אֲנָחוֹת וּנְהִי לִי נָכוֹנוּ, לֹא אָסוּר מִן הַנָּתִיב יָמִין וּשְׂמֹאל, לְפָנַי אֶת שַׁעֲרֵי הָהָר, פְּתַח עַתָּה." לבסוף נעתר לו איש העקרב ואומר לו: "לֵךְ גִּלְגָּמֶשׁ לְדַרְכְּךָ, בִּרְכַּת אֵלִים עָלֶיךָ תְּגוֹנֵן, אֶת הָרֵי מָשׁוּ, לְךָ לַחֲצוֹת אַנִּיחַ, אֶת שַׁלְשֶׁלֶת הֶהָרִים, בְּרַגְלֶיךָ תַּעֲבֹר וְשָׁלוֹם שׁוּבְךָ מִשָּׁם יִהְיֶה!"

וכאן מופיע קטע נפלא על התמודדות עם קשיים, לא רק התמודדותו של גלגמש, אלא התמודדות עם קשיים שעל אדם ניצב בפניהם: החשש, התקווה, הייאוש, הנחישות והניצחון.

שעה אחר שעה פוסע גלגמש בחשיכה ודווקא החזרה הריתמית היא שמעוררת בשומע את כל התחושות שמניתי ומאפשרת לו להזדהות עם מסעו של הגיבור. לדעתי זוהי שירה במיטבה.

כלום השיג גלגמש את חיי הנצח שחיפש? לדעתי התשובה היא כן. העובדה שארבעת־אלפים שנה אחרי מותו עדיין קוראים, שרים, מנגנים ומספרים את עלילותיו ברחבי העולם, היא עדות לכך שאכן זכה לחיי נצח.

 

יואל שלום פרץ

סיון תש"ף

 

לוח ראשון
 

אֲשֶׁר רָאָה הַכֹּל עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,

אֲשֶׁר נוֹדְעוּ לוֹ הַדְּבָרִים כֻּלָּם,

לֹא נֶעְלַם מִמֶּנּוּ כֹּל

וְחָכְמָתוֹ עָמְקָה מִיָּם.

חָדַר לְכָל סוֹדוֹת הַיְּקוּם, חָשַׂף סוֹדוֹת עוֹלָם,

נָשָׂא עִמּוֹ תְּבוּנַת קְדוּמִים, בְּטֶרֶם בָּא מַבּוּל לָאָרֶץ.

דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה עָבַר, יָגַע בְּלֹא לֵאוּת,

כָּל עֲמָלוֹ, חָרַת עַל לוּחַ אֶבֶן.

אֶת חוֹמַת אֻרֻכּ בָּנָה, מִשְׁכַּן אֶאַנַּה הַקָּדוֹשׁ,

מַמְּגוּרוֹת הַקֹּדֶשׁ תִּכְּנוּ יָדָיו.

צְפֵה בִּבְרַק כְּתָלֶיהָ, כִּנְחֹשֶׁת זָהֳרָם,

תּוֹכָם רְאֵה וְהִשְׁתָּאֶה,

לֹא יִשְׁוֶה לָהֶם דָּבָר בַּחֶלֶד.

הַבֵּט אֶל סַף הַבַּיִת, מַשֵּׁשׁ מִפְתַּן קְדוּמִים,

קְרַב אֶל מִשְׁכַּן אִשְׁתָּר, אֶל אֶאַנַּה קְרַב,

לֹא יִשְׁוֶה לוֹ בֵּית אֱנוֹשׁ, מִשְׁכַּן מַלְכֵי הַקֶּדֶם.

עַל חוֹמַת אֻרֻכּ עֲלֵה, עַל כְּתָלֶיהָ הִתְהַלֵּךְ,

יְסוֹדוֹתֶיהָ בְּחַן, בִּמְלֶאכֶת לְבָנֶיהָ הִתְבּוֹנֵן

אִם לֹא בָּאֵשׁ חֻסְּמוּ כָּל לְבֵנֶיהָ,

אִם לֹא שִׁבְעַת הַחֲכָמִים הִצִּיבוּ יְסוֹדָהּ.

 

גִּלְגַּמֶשׁ, בְּרוּךְ הָאֵלִים הוּא,

אַרֻרוּ הַעַזָּה, אֶת צוּרָתוֹ עִצְּבָה.

שַׁמַשׁ בֶּן הַשָּׁמַיִם חָלַק לוֹ חֵן וָיֹפִי,

אַדַד בְּעֹז וּבִגְבוּרָה אוֹתוֹ חָנַן.

תַּבְנִית גּוּפוֹ מִכָּל אָדָם נִשְׂגָּבָה,

גָּבוֹהַּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה אוֹתוֹ אֵלִים בָּרְאוּ:

עַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵה אַמּוֹת גָּבְהוֹ

חֲמִשָּׁה טְפָחִים רֹחַב חָזֵהוּ

שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת מִדַּת זְרוֹעוֹ.

הֵנָּה וָהֵנָּה הוּא סָב, אֶת אַדְמוֹתָיו יָתוּר,

אֶל אֻרֻכּ הָעִיר הַנֶּאְדָּרָה, הוּא שָׂם אֶת פְּעָמָיו.

שְׁנֵי שְׁלִישִׁים מִמֶּנּוּ אֵל, וּשְׁלִישׁ אֶחָד אָדָם בּוֹ,

מִדַּת גּוּפוֹ לֹא תְּשֹׁעַר,

אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יָמֹד כֹּחוֹ.

עֵת יִסְתַּעֵר עִם כְּלֵי זֵינוֹ,

אֵין לוֹ אָח וָרֵעַ,

תֶּחֱרַד הָאָרֶץ וְיָזוּעַ שַׁחַק.

 

צְפוּנִים בְּחֶדְרֵיהֶם אַנְשֵׁי אֻרֻכּ יִרְגָּזוּ:

"גִּלְגַּמֶשׁ אֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן לְמוֹלִידוֹ,

יוֹם וָלַיְלָה לֹא תִּשְׁבֹּת הַמְּלָאכָה.

אַכְזָר חֲסַר כָּל רַחֲמִים רוֹדֶה בָּעָם.

הֵן גִּלְגַּמֶשׁ רוֹעֶה הוּא לְאֻרֻכּ מֻקֶּפֶת הַחוֹמָה,

רוֹֹעֵנּוּ הוּא, חָזָק וְטוֹב מַרְאֶה וְשֵׂכֶל.

עַל מַה זֶּה גִּלְגַּמֶשׁ לֹא יַנִּיחַ לִבְתוּלָה

לָבוֹא אֶל דּוֹד לִבָּהּ,

יַעֲצֹר בְּעַד בַּת הַלּוֹחֵם, בְּחִירַת לִבּוֹ שֶׁל שׁוֹעַ.

שׁוּב וָשׁוּב עָלְתָה קִינַת הָעָם בָּאֹזֶן הָאֵלִים,

לַאֲדוֹנֵי אֻרֻכּ, אֵלֵי מָרוֹם קָרְאוּ:

"שׁוּר פֶּרֶא זֶה, אַרֻרוּ לַחֶלֶד הֱבִיאַתְהוּ,

עֵת יִסְתַּעֵר עִם כְּלֵי זֵינוֹ, אֵין לוֹ אָח וָרֵעַ,

תֶּחֱרַד הָאָרֶץ וְיָזוּעַ שַׁחַק.

גִּלְגַּמֶשׁ אֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן לְמוֹלִידוֹ,

יוֹם וָלַיְלָה לֹא תִּשְׁבֹּת הַמְּלָאכָה.

אַכְזָר חֲסַר כָּל רַחֲמִים יִרְדֶּה בָּעָם.

וְהוּא רוֹעֶה לָעִיר אֻרֻכּ מֻקֶּפֶת הַחוֹמָה;

הוּא רוֹעָם, אַךְ עֲלֵיהֶם יָדוֹ קָשָׁתָה.

חָזָק הוּא גִּלְגַּמֶשׁ וְטוֹב מַרְאֶה וְשֵׂכֶל,

עַל מָה וְלָמָּה לֹא יַנִּיחַ לִבְתוּלָה

לָבוֹא אֶל דּוֹד לִבָּהּ,

יַעֲצֹר בְּעַד בַּת הַלּוֹחֵם, בְּחִירַת לִבּוֹ שֶׁל שׁוֹעַ."

 

שׁוּב וָשׁוּב עָלְתָה קִינַת הָעָם בְּאָזְנֵי הָאֵלִים,

לְאַרֻרוּ הַגְּדוֹלָה קָרְאוּ:

"אַתְּ, אַרֻרוּ הָאֵלָה, אֶת גִּלְגַּמֶשׁ יָצַרְתְּ

עַתָּה אֶת בֶּן דְּמוּתוֹ צְרִי נָא,

יִדְמֶה לוֹ בִּפְזִיזוּת לִבּוֹ.

אִישׁ לְרֵעֵהוּ יִשְׁתּוֹקָקוּ, וְאֻרֻכּ הָעִיר תִּשְׁקֹט."

עֵת אַרֻרוּ דִּבְרֵיהֶם שָׁמְעָה, דְּמוּת שֶׁל אַנוּ בְּלִבָּהּ הָגְתָה,

אֶת יָדֶיהָ רָחֲצָה, חֵמָר חָפְנָה עֲלֵי רֵחַיִם,

אֶת אֶנְכִּדוּ עַז הַלֵּב, בָּרְאָה אָרוּרוּ,

צֶאֱצָא הוּא לְנִנֻרְתַּה הַלּוֹחֵם.

שֵׂעָר אֶת כָּל גּוּפוֹ יְכַס, תַּלְתַּלֵּי רֹאשׁוֹ כְּשֶׁל אִשָּׁה,

תַּלְתַּלָּיו כְּמוֹ תְּבוּאָה צָמְחוּ.

עַל הָאָרֶץ לֹא יֵדַע דָּבָר, אַף לֹא עַל תּוֹשָׁבֶיהָ,

בִּלְבוּשׁוֹ לְסוּמוּקַן יִדְמֶה.

עִם אַיָּלוֹת, הוּא עֵשֶׂב מְלַחֵךְ,

עִם חַיּוֹת הַבָּר, אֶל גֵּב הַמַּיִם הוּא נִדְחָק,

עִם כָּל חַיּוֹת הָאֲדָמָה, עָלַז לִבּוֹ בַּמַּיִם.

 

צַיָּד מַנִּיחַ מַלְכּוֹדוֹת עַל דַּרְכּוֹ נִקְרָה,

בְּגֵב הַמַּיִם, שָׁם פָּנִים רָאָהוּ,

יוֹם רִאשׁוֹן, שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי, פָּנִים רָאָהוּ.

בְּגֵב הַמַּיִם, שָׁם תִּשְׁתֶּה חַיַּת הַיַּעַר,

אֶת פָּנָיו רָאָה, קָהָה לִבּוֹ מִפַּחַד,

לְבֵיתוֹ הוּא שָׁב, צֵידוֹ עִמּוֹ,

עַל פָּנָיו שׁוֹכֵן הַפַּחַד, קֵהֵה חוּשִׁים הוּא וְשָׁקֵט,

לִבּוֹ הוֹלֵם, קוֹדְרוֹת פָּנָיו,

לִפְנֵי הֵלֶךְ שְׂבַע מַסָּע, דָּמוּ פָּנָיו.

 

הַצַּיָּד אֶת פִּיו פָּתַח

אֶל אָבִיו פָּנָה, וְכֹה אָמַר:

"אָבִי, אָדָם שֶׁאֵין דּוֹמֶה לוֹ אֶל שָׂדְךָ הִגִּיעַ,

חָזָק מִכֹּל הוּא, וְכֹחוֹ כַּבִּיר,

כִּצְבָא מָרוֹם עֱזוּז יָדָיו וּגְבוּרָתוֹ אֵין מְשָׁלָהּ.

עַל פְּנֵי שָׂדְךָ יִשְׁכַּב, שָׂרוּעַ עַל הָאֲדָמָה,

עִם חַיּוֹת הוּא יְלַחֵךְ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה,

אֶת רַגְלָיו יִטְבֹּל בְּגֵב הַמַּיִם,

יָרֵא אֲנִי מִמֶּנּוּ, לֹא אָעֵז אֵלָיו לְהִתְקָרֵב.

אֶת הַשּׁוּחוֹת אֲשֶׁר חָפַרְתִּי, שָׁב וּמִלֵּא עָפָר,

מַלְכּוֹדוֹת אֲשֶׁר הִצַּבְתִּי, לִגְזָרִים קָרַע.

לְחַיּוֹת הַצַּיִד יְסַיֵּעַ לַחְמֹק מִבֵּין יָדַי,

לֹא יַנִּיחַ לִי לָצוּד חַיּוֹת בָּעֲרָבָה!"

 

אָבִיו אֲזַי אֶת פִּיו פָּתַח, אֶל הַצַּיָּד אָמַר:

"בְּנִי, אֶת פְּעָמֶיךָ שִׂים לָעִיר אֻרֻכּ,

שָׁם גִּלְגַּמֶשׁ מוֹשֵׁל, כֹּחוֹ עָצוּם וָרַב.

 

כִּצְבָא מָרוֹם עֱזוּז יָדָיו,

אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יוּכַל עִמּוֹ לְהִתְמוֹדֵד.

עַל כֹּחוֹ שֶׁל זֶה הָאִישׁ, סַפֵּר לְגִלְגַּמֶשׁ,

חַלֵּה פָּנָיו לָתֵת לְךָ אִשָּׁה זוֹנָה, קְדֵשָׁה.

אֶל שְׂדֵה הַצַּיִד, אֶל מְקוֹם הַמַּיִם הוֹלִיכֶנָּה,

בְּכֹחָהּ, כֹּחַ נָשִׁים, עִמּוֹ הִיא תִּתְמוֹדֵד.

עֵת יֵרֵד לִשְׁתּוֹת שָׁם מַיִם, עֲרֻמָּה יִרְאֶנָּה

עֵת יִרְאֶנָּה, לוֹ תִּרְמֹז, יִקְרַב אֵלֶיהָ.

בְּיָדָיו יְחַבְּקֶנָּה, יְאַמְּצֶנָּה אֶל לִבּוֹ,

יִטְּשׁוּהוּ, יִרְחֲקוּ מִמֶּנּוּ

כָּל חַיּוֹת הַצַּיִד, הַפּוֹרוֹת עַל אַדְמָתוֹ."

 

לַעֲצַת אָבִיו שָׁמַע, לַדֶּרֶךְ פְּעָמָיו הוּא שָׂם,

בְּאֻרֻכּ, עִירוֹ שֶׁל גִּלְגַּמֶשׁ, חָנָה.

לְפָנָיו הוּא הִתְיַצֵּב, וְכֹה אָמַר:

"אָדָם אֲשֶׁר אֵין אִישׁ דּוֹמֶה לוֹ מְשׁוֹטֵט בִּשְׂדוֹת אָבִי,

חָזָק מִכֹּל הוּא עַל פְּנֵי הָעֲרָבָה.

כַּבִּיר כֹּחוֹ כִּצְבָא מָרוֹם,

עַל הָאָרֶץ מִשְׂתָּרֵעַ,

עִם חַיַּת הָעֲרָבָה, הוּא עֵשֶׂב מְלַחֵךְ.

בְּגֵב הַמַּיִם, אֶת רַגְלָיו מַצִּיב,

יָרֵא אֲנִי מִמֶּנּוּ, לֹא אָעֵז אֵלָיו לְהִתְקָרֵב.

אֶת הַשּׁוּחוֹת אֲשֶׁר חָפַרְתִּי, שָׁב הוּא וּמִלֵּא עָפָר,

מַלְכּוֹדוֹת אֲשֶׁר הִצַּבְתִּי, לִגְזָרִים קָרַע.

לְחַיּוֹת הַצַּיִד מְסַיֵּעַ לַחֲמֹק מִבֵּין יָדַי,

אֵינוֹ מַנִּיחַ לִי לָצוּד חַיּוֹת בָּעֲרָבָה."

 

גִּלְגַּמֶשׁ אָמַר לוֹ לַצַּיָּד:

"שׁוּב לְאַרְצְךָ, צַיָּד,

אִשָּׁה זוֹנָה, קְדֵשָׁה, קַח נַא אִתְּךָ,

נַעֲרַת שַׁעֲשׁוּעִים.

אֶל מְקוֹם הַמַּיִם הֲבִיאֶנָּה.

עֵת יֵרֵד אֶל גֵּב הַמַּיִם, לְרַוּוֹת עִם הַחַיּוֹת אֶת צִמְאוֹנוּ,

בְּגָדֶיהָ שָׁם תִּפְשֹׁט, תִּרְמֹז לוֹ בְּגוּפָהּ.

כַּאֲשֶׁר יִרְאֶנָּה, אֵלֶיהָ יִתְקָרֵב,

יְחַבְּקֶנָּה בְּיָדָיו, יְאַמְּצֶנָּה אֶל לִבּוֹ.

יִרְחֲקוּ מִמֶּנּוּ כָּל חַיּוֹת הַצַּיִד

הַפּוֹרוֹת וּגְדֵלוֹת עַל אַדְמָתוֹ."

הַצַּיָּד מִן הַמִּקְדָּשׁ, אִשָּׁה קְדֵשָׁה עִמּוֹ נָטַל,

לַדֶּרֶךְ הֵם יָצְאוּ וְנִכְחָם צָעָדוּ,

יָמִים שְׁלוֹשָׁה אָרְכָה הַדֶּרֶךְ.

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, אֶל יַעֲדָם הִגִּיעוּ,

מוּל גֵּב הַמַּיִם אַז יָשְׁבוּ הַצַּיָּד וְהַקְּדֵשָׁה.

יוֹם אֶחָד, יוֹם שֵׁנִי, בִּמְקוֹמָם הִמְתִּינוּ,

עַד יָבוֹאוּ הַחַיּוֹת לִשְׁתּוֹת מִגֵּב הַמַּיִם.

 

אֶל הַמַּיִם, הַחַיּוֹת יָרְדוּ בְּלֵב שָׂמֵחַ

וְעִמָּם אֶנְכִּדוּ בֶּן הָעֲרָבָה.

עַם הָאַיָּלוֹת, לוֹחֵךְ הוּא עֵשֶׂב,

עִם חַיּוֹת הַבָּר, יִשְׁתֶּה מִגֵּב הַמַּיִם,

עוֹלֵז לִבּוֹ בַּמַּיִם עִם חַיּוֹת הָעֲרָבָה.

מֵרָחוֹק אֵלָיו הִבִּיטוּ, הַקְּדֵשָׁה וְהַצַּיָּד,

בְּאֶנְכִּדוּ אִישׁ הַפֶּרֶא הִתְבּוֹנָנוּ,

בְּאֶנְכִּדוּ אִישׁ הַפֶּרֶא, בֶּן הָעֲרָבָה.

 

הַצַּיָּד אֶל הַקְּדֵשָׁה פָּנָה, וְכֹה אָמַר:

"הִנֵּה הוּא בָּא, אִשָּׁה, חִשְׂפִי שָׁדַיִךְ,

מִפָּנָיו אַל נָא תֵּבוֹשִׁי, לְקַדֵּם אַהֲבָתוֹ אַל תְּאַחֲרִי.

מַחֲמַדֵּי גּוּפֵךְ הַנִּיחִי לוֹ לִכְבֹּשׁ,

עֵת יִקְרַב אֵלַיִךְ, אֶת בִּגְדֵךְ פִּשְׁטִי,

עֲרֻמָּה עִמּוֹ שִׁכְבִי בָּעֲרָבָה."

 

 

הַקְּדֵשָׁה לֹא בּוֹשָׁה מֵאֶנְכִּדוּ,

אֶת בִּגְדָהּ פָּשְׁטָה, קִדְּמָה פָּנָיו,

עֲרֻמָּה נִצְּבָה מוּלוֹ, לֹא חָשְׁשָׁה אֵלָיו לִקְרַב,

עִמּוֹ שָׁכְבָה, וּבְעוֹדוֹ לוֹחֵשׁ לָהּ אַהֲבָה,

אֶת סוֹד אֻמָּנוּתָהּ, אוֹתוֹ לִמְּדָה.

 

שִׁשָּׁה יָמִים שִׁבְעָה לֵילוֹת שָׁכַב בֵּין זְרוֹעוֹתֶיהָ,

אֶת בֵּיתוֹ בָּעֲרָבָה שָׁכַח,

וּבַשְּׁבִיעִי, לְעֵת שָׂבַע אֶת קְסָמֶיהָ,

אֶת חַיּוֹת הָעֲרָבָה שָׁב לְבַקֵּשׁ.

הָאַיָּלוֹת אַךְ זֶה רָאוּהוּ, עַל נַפְשָׁן נִמְלָטוּ,

חָרְדוּ מִמֶּנּוּ כָּל חַיּוֹת הָעֲרָבָה,

אֶת רַגְלֵיהֶן נָשְׂאוּ, רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ.

מְהַסֵּס אֶנְכִּדוּ, לֹא יָרוּץ עוֹד אֹרַח,

כָּשְׁלוּ בִּרְכָּיו, כָּל הַחַיָּה מִמֶּנּוּ נִמְלְטָה.

רָפָה גּוּפוֹ, כָּשַׁל כֹּחוֹ, מְרוּצָתוֹ אָפְסָה,

אַךְ חָכְמָתוֹ רָבְתָה, עָמְקָה הֲבָנָתוֹ.

לְמַרְגְּלוֹת הַקְּדֵשָׁה יָשַׁב, הִבִּיט אֵלֶיהָ,

כָּרָה אָזְנוֹ וְאֶל לִקְחָהּ הִקְשִׁיב.

 

פָּצְתָה פִּיהָ הַקְּדֵשָׁה, נָשְׂאָה אֶת אֲמָרֶיהָ:

"חָכָם אַתָּה אֶנְכִּדוּ, הֵן לְאֵל דָּמִיתָ,

עַל מָה וְלָמָּה תִּתְרוֹצֵץ עִם כָּל חַיּוֹת הָעֲרָבָה?

בּוֹא אֵלַי, אוֹלִיכְךָ אֶל אֻרֻכּ הַבְּצוּרָה,

אֶל הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ, מִשְׁכַּן אַנוּ וְאִשְׁתָּר.

שָׂם גִּלְגַּמֶשׁ שׁוֹכֵן, כַּבִּיר כֹּחוֹ,

עִם אֲנָשִׁים הוּא יִתְמוֹדֵד כְּמוֹ שׁוֹר נַגָּח."

 

עֵת נָשְׂאָה אֶת אֲמָרֶיהָ, לָהּ נַעֲנָה אֶנְכִּדוּ,

לְיָדִיד כָּמְהָה נַפְשׁוֹ, לְרֵעַ אֲשֶׁר לְלִבּוֹ יָבִין.

לַקְּדֵשָׁה הֵשִׁיב, וְכֹה אָמַר:

"בּוֹאִי נָא קְדֵשָׁה וְהוֹלִיכִינִי

אֶל הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ בְּאֻרֻכּ,

אֶל מִשְׁכַּן הַקֹּדֶשׁ שֶׁל אִשְׁתָּר וְאַנוּ,

שָׁם גִּלְגַּמֶשׁ שׁוֹכֵן, כַּבִּיר כֹּחוֹ,

מִתְמוֹדֵד עִם אֲנָשִׁים כְּשׁוֹר נַגָּח.

כְּנֶגְדּוֹ אֵצֵא חוֹצֵץ, אָעֵז פָּנַי,

בְּחוּצוֹת אֻרֻכּ אֶזְעַק: חָזָק אֲנִי מִכֹּל

וְלִי יָאֶה שַׁנּוֹת סִדְרֵי עוֹלָם!

יְלִיד הָעֲרָבָה אֲנִי, כַּבִּיר כֹּחִי!"

 

נָשְׂאָה אָז הָאִשָּׁה דְּבָרָהּ

וְכֹה אָמְרָה לוֹ לְאֶנְכִּדוּ:

"אֶנְהָגְךָ אֶל גִּלְגַּמֶשׁ,

מְקוֹם שִׁבְתּוֹ אֲנִי יוֹדַעַת,

תָּשׁוּר כֹּחוֹ וְעָצְמָתוֹ.

אֶנְכִּדוּ, בּוֹא עִמִּי אֶל אֻרֻכּ הָעִיר הַבְּצוּרָהּ

עוֹלְזִים הֵם תּוֹשָׁבֶיהָ, בִּגְדֵיהֶם יַרְהִיבוּ עַיִן,

בְּעִירָם, כָּל יוֹם לְחַג יִדְמֶה.

נְעָרִים וּבְתוּלוֹת יְפוֹת הָעַיִן,

נִיחוֹחָם מָתוֹק לַחֵךְ.

כָּל שָׂרֶיהָ וְרוֹזְנֶיהָ, עַל מִשְׁכַּב תַּעֲנוּגוֹת יָסֵבּוּ.

בּוֹא עִמִּי, אֶנְכִּדוּ, שׁוֹפֵעַ אוֹן גּוּפְךָ,

אֶנְהָגְךָ אֶל גִּלְגַּמֶשׁ, עוֹלֵז הוּא וְשָׂמֵחַ,

בְּגוּפוֹ הַבֵּט וְשׁוּר מַרְאֵה פָּנָיו.

בִּגְבוּרָה אָזוּר גּוּפוֹ, נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ,

עֹז וָיֹפִי עַל פָּנָיו, מִצְעֲדֵי גֶּבֶר צְעָדָיו,

כַּבִּיר כֹּחוֹ, עָצַם מִמְּךָ, אֶנְכִּדוּ,

לֹא יִיגַע יוֹמָם וָלֵיל.

בְּכֹחֲךָ אַל תִּתְהַלָּל, אֶנְכִּדוּ,

הֵן גִּלְגַּמֶשׁ, שַׁמַשׁ נָטָה לוֹ חֶסֶד,

אֶנְלִל וְאַנוּ וְאַף אֶאַה אֶת רוּחָם בּוֹ נוֹסְסוּ,

גָּדוֹל הָאִישׁ, וַעֲמֻקָּה מְאֹד רוּחוֹ,

הֵן עוֹד טֶרֶם כָּאן הוֹפַעְתָּ מִשְּׂדוֹת הָעֲרָבָה,

הוּא הִתְבּוֹנֵן בְּךָ בַּחֲלוֹמוֹ."

 

אָכֵן, קָם גִּלְגַּמֶשׁ מִמִּשְׁכָּבוֹ עִם שַׁחַר,

חֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָזָה הִגִּיד לְנִנְסֻן אִמּוֹ:

"אִמִּי, חֲלוֹם רָאִיתִי אֶמֶשׁ,

כּוֹכָבִים, צְבָא מָרוֹם,

צָנַח אֶחָד מֵהֶם מַרְגְּלוֹתַי.

לַהֲרִימוֹ אָבִיתִי, כָּבֵד מִמֶּנִּי הַדָּבָר,

לַהֲמִישׁוֹ מִמְּקוֹמוֹ, כְּלָל לֹא אוּכַל.

כָּל עַם אֻרֻכּ, סְבִיבִי אָז נֶאֱסַף,

נֶאֶסְפוּ אַנְשֵׁי הָעִיר סְבִיבִי,

נִקְהֲלוּ כֻּלָּם וּבָאוּ,

לְפָנָיו כָּרְעוּ, רַגְלָיו נָשְׁקוּ.

כְּעַל אִשָּׁה נֶחְשֶׁקֶת, אָנוֹכִי עָלָיו רָכַנְתִּי,

בְּמִצְחִי אוֹתוֹ נָגַחְתִּי,

עִם רֵעַי, הֲרִימוֹתִיו מֵעַל הָאָרֶץ,

לְרַגְלַיִךְ הִנַּחְתִּיו, אִמִּי."

 

כֹּה אָמְרָה לְאַלּוּפָהּ, הַנְּבוֹנָה מִדַּעַת,

כֹּה אָמְרָה נִנְסֻן לִבְנָהּ, לְגִלְגַּמֶשׁ:

"הַכּוֹכָב אֲשֶׁר חָזִיתָ נוֹפֵל מִן הַשָּׁמַיִם,

מִגָּבְהֵי מָרוֹם נָפַל לָאָרֶץ,

בֶּן דְּמוּתְךָ הוּא, גִּלְגַּמֶשׁ,

לַהֲרִימוֹ נִסִּיתָ, אַךְ כָּבֵד מִמְּךָ זֶה הַמַּשָּׂא,

לַהֲמִישׁוֹ מִמְּקוֹמוֹ, לֹא עָמַד בְּךָ הַכּוֹחַ.

כּוֹכָב זֶה, לְרַגְלַי הִנַּחְתָּ,

בַּתָּוֶךְ, בֵּינוֹתֵינוּ הוּא נִצָּב,

אֲשֶׁר עָלָיו רָכַנְתָּ כִּרְכֹן אִישׁ עַל אִשָּׁה,

רֵעַ נֶאֱמָן לְךָ יִהְיֶה,

יָדִיד לֹא יִנְטָשְׁךָ בְּעֵת צָרָה.

הֵן חָזָק מִכֹּל הוּא עַל פְּנֵי הָעֲרָבָה,

כִּצְבָא מָרוֹם, עֱזוּז יָדָיו וּגְבוּרָתוֹ;

כִּרְכֹן גֶּבֶר עַל אִשָּׁה, עָלָיו רָכַנְתָּ.

זֶה לְךָ הָאוֹת, לֹא יִנְטָשְׁךָ בְּעֵת צָרָה.

הַחֲלוֹם אֲשֶׁר חָלַמְתָּ, זֶה פִּתְרוֹנוֹ וְזֶה פִּשְׁרוֹ!"

גִּלְגַּמֶשׁ עַל מִשְׁכָּבוֹ, חִזָּיוֹן שֵׁנִי חָזָה,

לְנִנְסֻן אִמּוֹ, אֶת הַחֲלוֹם הִגִּיד:

"אִמִּי, עַל מִשְׁכָּבִי בְּאֹפֶל לַיִל,

חֲלוֹם אַחֵר חָלַמְתִּי, לֹא אֵדַע פִּשְׁרוֹ:

בְּאֻרֻכּ הַבְּצוּרָה, קַרְדֹּם נִצָּב בַּתָּוֶךְ,

כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר, סְבִיבוֹ נֶאֱסָפִים,

נִדְחָקִים אוֹתוֹ יַקִּיפוּ כָּל אַנְשֵׁי הַחַיִל.

רָכַנְתִּי מֵעָלָיו כְּמוֹ מֵעַל אִשָּׁה נֶחְשֶׁקֶת,

הֲרִימֹתִיו מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

לְרַגְלַיִךְ הִנַּחְתִּיו, אִמִּי,

בֵּינוֹתֵינוּ, כָּאן בַּתָּוֶךְ, הוּא נִצָּב."

 

לְגִלְגַּמֶשׁ, עָנְתָה נִנְסֻן הַנְּבוֹנָה מִדַּעַת:

"הַקַּרְדֹּם אֲשֶׁר רָאִית,

מֵעָלָיו רָכַנְתָּ כְּמוֹ מֵעַל אִשָּׁה,

מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, אוֹתוֹ הֵרַמְתָּ,

הִנַּחְתּוֹ נִצָּב כָּאן לְרַגְלַי

זֶה פִּשְׁרוֹ: בֶּן לְוָיָה חָזָק הוּא,

רֵעַ נֶאֱמָן לְךָ יִהְיֶה,

לֹא יִנְטָשְׁךָ בְּעֵת צָרָה,

לְצִדְּךָ תָּמִיד הוּא יִתְיַצֵּב.

הֵן חָזַק מִכָּל אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָעֲרָבָה,

כִּצְבָא מָרוֹם, עֱזוּז יָדָיו וּגְבוּרָתוֹ!"