הקבוצה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הקבוצה
מכר
מאות
עותקים
הקבוצה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 130 עמ' מודפסים

מיכל בן-נפתלי

מיכל בן-נפתלי (נולדה ב-1963) היא סופרת, מתרגמת ועורכת ישראלית.

מיכל בן-נפתלי נולדה וגדלה בתל אביב. למדה לתואר הראשון בחוגים להיסטוריה ולפילוסופיה ולתואר שני בחוג להיסטוריה, שניהם באוניברסיטה העברית. התזה שלה לתואר השני, "הגשרים בין אתמול ומחר: ההרמנויטיקה של בחטין וגדמר מעמדת פוקו" (1990), נכתבה בהדרכת פרופ' גבריאל מוצקין. בשנים 1995-1992 עשתה דוקטורט בפילוסופיה צרפתית בת-זמננו באוניברסיטת אוקספורד בנושא "משחק הדמעות: ליוטאר, דרידה, לוינס והגות 'בעקבות אושוויץ'" (1995) בהדרכתם של אלן מונטיפיורי ורוברט סמית. התגוררה בפריז בשנים 2004-1999. שימשה כמרצה לאורך השנים בקמרה אובסקורה, עלמא, האוניברסיטה העברית, המדרשה לאמנויות. מלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. בן-נפתלי היא חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו.

בין השנים 2014-2006 ערכה את סדרת הספרים "הצרפתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרה להגות צרפתית בת-זמננו. היא פרסמה מאמרים רבים, תרגמה, בין היתר, מכתבי ז'אק דרידה, מוריס בלאנשו וז'וליה קריסטבה, חיברה מבואות ואחריות דבר לספרים מתורגמים, קטלוגים ומסות על אמנות על מיכל היימן, מיכל נאמן, טל שוחט, גדעון גכטמן, איה בן-רון, בן בז'רנו ואחרים. פרסמה חמישה ספרים והשלימה כעת את ספרה השישי, "המורה". תרגום הספר הראשון שכתבה לאנגלית, "כרוניקה של פרידה", עתיד לראות אור בפורדהם יוניברסיטי פרס ב-2015. כיום (2014) היא עורכת סדרה חדשה בהוצאת רסלינג בשם "בדיעבד", סדרה לאסתטיקה עברית. המסה"על הצער" פרי עטה היא זוכת פרס המסה הטובה של עיתון הארץ (2008). בן נפתלי היא זוכת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת תשס"ז.

מיכל בן-נפתלי מתגוררת לסירוגין בתל אביב ועם בת זוגה בחיפה.

תקציר

ילדה מתלווה לאימהּ, לסבתה ולקרוב משפחה אבוד שצץ במפתיע לחופשה בעיירת מרפא בהרי האלפים. שם, כשהיא מוקפת בגינוני שפע של עולם הולך ומתפורר, מגלה הילדה את מרד הנעורים הטמון לא בפריקת עול, אלא דווקא בציות קיצוני למצוות האם. כשתחזור מאותה חופשה, תפסיק הנערה לאכול.  במקום אחר ובזמן אחר, אישה צעירה מצטרפת לקבוצה טיפולית לנשים הסובלות מהפרעות אכילה. משפט אחד אכזרי שתאמר למספרת אחת הנשים, יקים ביניהן חומה של גועל וטינה, וילווה את המספרת שנים כמו קללה שאי אפשר להסיר.  

מיכל בן־נפתלי, סופרת ומתרגמת פורה וזוכת פרס ספיר לשנת 2015 על ספרה המורה ('כתר'), כתבה נובלה וממואר על נשיות וגופניות, על הבחירה המוטלת על נשים - בין הגס והפרוע לבין הנשלט והמאופק - ונוגעת באומץ במקומות שבהם הבושה של הקיום פוגשת בבושה המעמדית.  

"אין כאן הרבה כותבים עכשוויים שמניחים את המילים כמו מיכל בן־נפתלי – כתיבתה מדויקת ומפתיעה כאחת.״ ענת עינהר, 'ידיעות אחרונות', על בגד מאש ('כתר') שהיה מועמד לפרס ספיר 2019. 

פרק ראשון

 1.

בקיץ, אחרי מות אביה, נפלו פניה של אימי ונעשו בהירות וילדותיות יותר, כאילו נמחקה מהן שכבת בגרות והחזירה אותן אחורה. פנים סחופות, מזוּוָתות, שביקשו שילטפו אותן אך הסתגרו בעיצבונן, כמו בדיוקנאות של מודיליאני, שכעת ידעתי לבטח שהם דיוקנאות של אנשים מוכי יגון. טמפרטורת הגוף שלה צנחה, חולשה וצינה השתלטו עליה, בעיקר בבקרים, כפות ידיה, כפות רגליה, זרועותיה המשולבות בכניעה נעו בדוחק בעורה החיוור. היא התעטפה בדים על גבי בדים, חולצות וצעיפים, והתהלכה בבית ובחוץ כאילו כל דבר טומן בחובו את הקץ האפשרי שלה־עצמה, האמבטיה, חדר המדרגות, הרחוב, הכביש, כפשׂע בינה לבין הסוף, עיניה שחורות נוגות, מתחבאות מאחורי זגוגיות משקפי שמש כהות, ועשן הסיגריות גם הוא ממסך את פניה. בצאתה החוצה, מתמסרת בעל כורחה לנשימות פיה ולמגעו הרך של האוויר, נראתה כמתפלאת על עצם המשכיותם של החיים, פליאה שליוותה את הידיעה הברורה שאביה אינו כאן ואינו עוד בשום מקום, שרוחו אינה מתגלגלת ואינה מתגלמת בשום יצור אנושי סביבה, אלא אם כן היא עצמה העדות האחרונה, המשב האחרון של רוחו. היא הייתה שייכת לשני העולמות, שניהם היו רשומים בה, מתחרים ביניהם על השררה. בשבתה בבית בראש מורכן ונכלם כמו בובה התלויה על משענת רצוצה נראתה כמי שנקלעה לכאן במקרה, שלא מרצונה.

בבוקר קמנו בשקט כדי לא להעירה. הלכנו על קצות האצבעות. אני לא זוכרת מי בכלל העיר אותנו. מגיל צעיר הייתה מלאכת הבוקר שלנו קצרה ותכליתית, וכללה רחצה, שתיית כוס חלב מהמקרר והסתלקות מיידית. בשנות בית הספר העממי עוד היה מגיע שליחו של יצחק החנווני, שהייתה לו מכולת בבצלאל פינת גליצנשטיין, מניח על מפתן הדלת שקית שוקו ולחמנייה. לפעמים היינו עוברות, אחותי הקטנה ואני, ליד החנות בדרך לבית הספר ומבקשות מיצחק שיכין לנו סנדוויץ' סלאמי. ידענו שאימא אינה ישנה באמת, אך אי־קימתה הייתה אות למנוחה שאין להפר בשום מקרה, גם לא במצב חירום. דילגנו מעליה כמו שמדלגים מעל רהיט בבית הממוקם בדיוק במַעבר, לומדים לעקוף אותו וברגע מסוים גם לא להבחין בו, ללכת דרכו. תיארנו לעצמנו שהיא קמה מייד עם טריקת הדלת מאחורינו, אם כי ייתכן שבדימוי הזה, שהתבסס על ההנחה שהיא מרגישה טוב יותר בהיעדרנו, כשהבית עומד לרשותה, אין ממש. אימא התרוממה באי־רצון, נכנסת בהיסוס מאומץ אל בקריה הארוכים, היגעים, וכנראה מילאה לה בשקט אמבטיה, הציתה סיגריה וצלצלה אל אימהּ מן המטבח. האבֶל — כה שכיח, כה מוכר — עורר אצל שתיהן בעתה, מנודֶה משיחתן כמו המוות עצמו. הן ידעו שיכולת ההסתגלות שלהן נסמכת במידה לא מבוטלת על חוסר־היכולת להישיר את מבטן. המבט המקיף, היודע, עלול היה לשמוט את הקרקע מתחת לרגליהן, ולכן הביטו נכחן בדיוק במידה שיכלו לשאת כדי להמשיך, מידה שהייתה כנראה מעטה מאוד. הן קבעו להיפגש באחת־עשרה בקפה קפרי ליד שדרות ח"ן. היא חזרה למיטה ונרדמה. השינה השנייה קהה יותר, מביישת, חסרת חלומות, וכשניעורה חצי שעה לפני הפגישה, נאבקה בתחושת הכובד שאפפה אותה.

מרחוק היא מבחינה בכובע הנוצות של סבתי ובחליפה האפורה שרכסה ברוב טורח על גופה הסרבני שנכלא במחוך צר מדי, בבקשה לייצב את קפלי השומן שנשמטו מירכיה ומזרועותיה, מתנודדים מצד לצד. אימא מסתכלת באֵימה, לא פחות, במסתרי העור הרופסים הרוטטים, בסנטר הכפול, בתסרוקת התפוחה, בתנוכי האוזניים שצנחו מכובדם של עגילי היהלומים, ולמול הגנדור המפורכס, המתפנק, חסר־הגבולות של אימהּ, אל מול הראווה המבטאת לדידה הזנחה פושעת, היא מתריסה את גופה הצעיר המרוסן, המחויט, העצור. תורת המידות של אימי נגזרת מהגוף הגדול של אימהּ, צל המעיב על חייה. סבתי נחה מהליכת יומה מקולנוע תל אביב דרך פסז' הוד למורד רחוב פרישמן עד לבית הקפה. זה כבר השילה מעליה את שרידי המושבה שבה חייתה בשנים הראשונות לבואה לפלשתינה; שמץ איכרות, פרדסנות, עבודת אדמה כבר לא ניכרים בה, זולת אולי מעשיוּת פשוטה המוכתמת בדחף לבילוי הזמן שנשאה עימה אל חלום האמידוּת בעיר הגדולה. היא עודנה צעירה מכדי להיכנס למעמד האלמנה השחורה, אך כבר מְשוָוה לו אופי חמור, נוכחות יֵשית שלא עולה בדעתה להיפטר ממנה. אימא מפגינה כלפיה מסירות גמורה ומצייתת לגחמותיה כמסונוורת מהילתה הבוהמיאנית, בדיוק כדי לשרטט ביתר תוקף את ההבדל ביניהן. "מה שלומך, קְרָסָביצָה?" אומרת הסבתא, סיגריה בידה, לאימא שהתיישבה לידה. אימא אינה רוצה לשבת כאן, ומאחר שעיניה חבויות, לא רואים לאן היא בעצם מסתכלת, לא החוצה, אבל גם לא פנימה, אל תוך עצמה. "ברוך השם," היא משיבה לה מוכנית בניגוד לאמונותיה, בניגוד לכפירתה. אם אברח מבית הספר אל רחבת העירייה, אראה מרחוק במו עיניי את גופה משורטט כמו סילואט מרוקן מאוויר ואשמע אותה אומרת, קומתי מושפלת, "אני לא רוצה להיות שק החבטות של כולם." האבל מבודֵד. הכול אומרים זאת. גם אני יודעת זאת מזמן. גם בינינו נמהלה האהבה התמה בחומריה המתסיסים של השתיקה העיקשת, הלובשת מראית עין של אדישות ומרחק. עמוק בתוכי אני חשה געגוע ומושכת בחוט שישיבני הביתה.

מיכל בן-נפתלי

מיכל בן-נפתלי (נולדה ב-1963) היא סופרת, מתרגמת ועורכת ישראלית.

מיכל בן-נפתלי נולדה וגדלה בתל אביב. למדה לתואר הראשון בחוגים להיסטוריה ולפילוסופיה ולתואר שני בחוג להיסטוריה, שניהם באוניברסיטה העברית. התזה שלה לתואר השני, "הגשרים בין אתמול ומחר: ההרמנויטיקה של בחטין וגדמר מעמדת פוקו" (1990), נכתבה בהדרכת פרופ' גבריאל מוצקין. בשנים 1995-1992 עשתה דוקטורט בפילוסופיה צרפתית בת-זמננו באוניברסיטת אוקספורד בנושא "משחק הדמעות: ליוטאר, דרידה, לוינס והגות 'בעקבות אושוויץ'" (1995) בהדרכתם של אלן מונטיפיורי ורוברט סמית. התגוררה בפריז בשנים 2004-1999. שימשה כמרצה לאורך השנים בקמרה אובסקורה, עלמא, האוניברסיטה העברית, המדרשה לאמנויות. מלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. בן-נפתלי היא חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו.

בין השנים 2014-2006 ערכה את סדרת הספרים "הצרפתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרה להגות צרפתית בת-זמננו. היא פרסמה מאמרים רבים, תרגמה, בין היתר, מכתבי ז'אק דרידה, מוריס בלאנשו וז'וליה קריסטבה, חיברה מבואות ואחריות דבר לספרים מתורגמים, קטלוגים ומסות על אמנות על מיכל היימן, מיכל נאמן, טל שוחט, גדעון גכטמן, איה בן-רון, בן בז'רנו ואחרים. פרסמה חמישה ספרים והשלימה כעת את ספרה השישי, "המורה". תרגום הספר הראשון שכתבה לאנגלית, "כרוניקה של פרידה", עתיד לראות אור בפורדהם יוניברסיטי פרס ב-2015. כיום (2014) היא עורכת סדרה חדשה בהוצאת רסלינג בשם "בדיעבד", סדרה לאסתטיקה עברית. המסה"על הצער" פרי עטה היא זוכת פרס המסה הטובה של עיתון הארץ (2008). בן נפתלי היא זוכת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת תשס"ז.

מיכל בן-נפתלי מתגוררת לסירוגין בתל אביב ועם בת זוגה בחיפה.

סקירות וביקורות

לא די בזה ליצירת סיפורת מספקת הספר החדש של מיכל בן-נפתלי עוסק בנושא רגיש וכאוב, אבל הוא סובל מפומפוזיות וממשפטים סתומים שקשה או בלתי אפשרי להבינם

'הקבוצה' מכיל שתי נובלות, ארוכה וקצרה. הארוכה, 'קיץ', מסופרת מפי מי שהייתה בעת התרחשות הסיפור, בשנות ה-‭,70‬ בת ‭ .12‬אחרי מות סבה של המספרת נכנסה אמה לדיכאון. בשביל לנסות להיחלץ ממנו טסו האם, סבתה של המספרת, המספרת עצמה וקרוב משפחה נוסף לחופשה באוסטריה. בעקבות מה שאירע בחופשה, חדלה המספרת לאכול באופן סדיר. כך מסופר לנו לקראת סוף הנובלה.

הנובלה השנייה, 'הקבוצה' (אגב, לא מקרי ולא מבטיח ששני השמות הם "הדהוד" של שמות יצירות ידועות, של אדית וורטון ומרי מקארתי), פותחת בגוף ראשון רבים ("אנחנו שמונה נשים צעירות, יושבות במעגל בחדר דחוס") שהופך עד מהרה לגוף ראשון יחיד, כנראה של אותה מספרת מהנובלה הקודמת. הנובלה, המתרחשת בשנות ה-‭,80‬ מתמקדת במשפט אחד שהטיחה כנגד המספרת משתתפת בולימית בקבוצה טיפולית לסובלות מהפרעות אכילה. "אני לא מוכנה לשבת איתה. היא לא מקיאה. היא לא מתעסקת עם כל הגועל", אמרה המשתתפת הבולימית במספרת האנורקטית.

הנושא המשותף לשתי הנובלות רגיש וכאוב ויש לבן-נפתלי כמה דברים מעניינים לומר עליו. אבל היא אומרת אותם בפרוזה נרטיבית. והפרוזה הנרטיבית שלה סובלת מבעיות חמורות.

ראשית, פומפוזיות. לעיתים הפומפוזיות נובעת משימוש במונחים הלקוחים משדות סמנטיים יוקרתיים. "תורת המידות של אמי נגזרת מהגוף הגדול של אמה". ובאותו עמוד על אותה סבתא: "היא עודנה צעירה מכדי להיכנס למעמד האלמנה השחורה, אך כבר משווה לו אופי חמור, נוכחות ישית". "תורת המידות" וה"ישית" הפילוסופיות בעמ' ‭ 12‬מנפחות כאן את הפרוזה ממש כפי ש"זכות אפריורי למגע" ו"המטאפיזיקה של הגוף" מפמפזות אותה בעמ' ‭.58‬ לעיתים הניפוח של הטקסט נעשה על ידי שימוש בשפה מפוצצת לתיאור אירועים טריוויאליים. למשל, על מנת להסביר בחירת מלון לא יקר כפשרה בין התיירים: "אף על פי כן, נגזר על חזון העודפות [של הסבתא] להתעמת עם החסכנות של יורי, שסימנה מהעבר השני תהום מצוקה מאד ברורה, אמת כלכלית שתבעה את הכרתה, ואכן מילאה תפקיד מכריע גם בבחירת בית מלון נוח-אך-בשום-פנים-ואופן-לא מנקר-עיניים". ("חזון העודפות", "אמת", "תהום", "הכרתה" משמשות כאן ליצירת פאתוס מאולץ).

שנית, הפרוזה הזאת סובלת ממשפטים סתומים שקשה או בלתי אפשרי להבינם. למשל: "רק לעיתים רחוקות מבקש אחריה גופי המתבגר, שנחתך ממנה נחרצות. גוף - עצמות, רקמות, שרירים, מחושים, לא מודע - הנענה לקריאתה ההוגה את שמי, קול כינור בוקע שלא שמעתי זה שנים המחליף את המילים שמעודה לא אמרה בתנופה המתרוממת מעלה-מעלה". אז האם ש"הוגה את שמי" כן פונה או לא פונה לבתה (הרי את "קול הכינור" "לא שמעתי" שנים וגם את המילה "מעודה לא אמרה")?! ומה בדיוק הכוונה בקול הכינור שהחליף את המילים? ולפעמים הסתימות מגיעה לכדי מופרכות לוגית: "הבחירה אינה פרי של חופש בחירה. היא אינה רצונית. היא גורלית".

שלישית, עמקות מדומה. למשל: "את מה שבאמת חשוב אי אפשר לזכור". נו, נו. יש כמדומה כמה דברים חשובים שבכל זאת ניתן לזכור. לזכותה של בן-נפתלי ייאמר שאת העמקות המדומה ניתן לייחס לעיתים למקורות ההשפעה האינטלקטואליים שלה, הסובלים ממנה בעצמם. למשל, לסיעת הפוסט-סטרוקטורליסטים וקלישאותיהם בדבר הנזילות שבין האמת לבדיה שגרסה שלהן מופיעה פה.

אך, אפרופו, רביעית: הפרוזה הזאת מכילה מקורות השפעה לא מעוכלים. אינטלקטואליים, ודאי. אך גם ספרותיים. דבר מה שיוצר בחלקים מהספר תחושה של קריאה בספר עיון (לא מלהיב) או בחיקוי פסטישי של "ספרות טובה". הנוכחות של קנז (ושל מקורות השפעתו: פרוסט ומאן) ניכרת מדי. יש כאן, כמדומה, השפעה כבדה של 'מומנט מוסיקלי', על רגעי האפיפניה (ההתגלות) שלו והמבט השהוי הדקדקני שלו, המייגע לעיתים גם במקור. אצל בן-נפתלי רגעי האפיפניה נחווים כמאולצים, כלא משכנעים. למשל, רגע ההתגלות שמצוי כאן אחרי תיאור חוויית קריאה בספר "לראשונה בחיי, ספר שקראתי בו מרצוני החופשי" ("לראשונה בחיי" הוא הביטוי המסגיר. הביטוי  הזה הוא ציר מארגן ב'מומנט מוסיקלי').

'המורה' של בן-נפתלי היה דוגמה נוספת לכך שהפרס הספרותי היוקרתי בישראל נעדר משקל ספרותי. במקרה הטוב, הוא מנפיק גמלים, שהינם כידוע סוסים שתוכננו בידי ועדה. לא ש'המורה' רומן גרוע, הוא פשוט לא רומן טוב. אבל ב'הקבוצה' דווקא יש ניצוצות של כישרון. למשל, בחוש סאטירי ביחס למשפחות אשכנזיות ("אצל אישה מסתכלים רק על הצוואר", מדריכה האם את בתה באיתור השפעות הגיל, וכן: "לטרוק טלפון בפנים נראה לי מעשה שערורייתי לא פחות מהרפתקת אהבים עם פילגש"). אבל בייחוד בכמה תובנות מעניינות על אנורקסיה שנחבאות פה תחת הניסוחים הפומפוזיים ורעש הרקע התיאורטי.

יחסי האם והבת העומדים בשורש המרי האנורקטי של המספרת בנובלה הראשונה, הגם שהם מתוארים במפותלות-יתר, הם בעלי ערך, מנותחים בדקות, מעניינים. ואילו העימות בנובלה השנייה בין הגישה האנורקטית לזו הבולימית, הגם שאי-אפשר לבנות רק סביבו נובלה שלמה, בכל זאת מעניין. אך לא די בזה ליצירת סיפורת מספקת.

אריק גלסנר 7 לילות 16/07/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
עד מוות רן בן-נון ביקורת העורך 13/08/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 130 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

לא די בזה ליצירת סיפורת מספקת הספר החדש של מיכל בן-נפתלי עוסק בנושא רגיש וכאוב, אבל הוא סובל מפומפוזיות וממשפטים סתומים שקשה או בלתי אפשרי להבינם

'הקבוצה' מכיל שתי נובלות, ארוכה וקצרה. הארוכה, 'קיץ', מסופרת מפי מי שהייתה בעת התרחשות הסיפור, בשנות ה-‭,70‬ בת ‭ .12‬אחרי מות סבה של המספרת נכנסה אמה לדיכאון. בשביל לנסות להיחלץ ממנו טסו האם, סבתה של המספרת, המספרת עצמה וקרוב משפחה נוסף לחופשה באוסטריה. בעקבות מה שאירע בחופשה, חדלה המספרת לאכול באופן סדיר. כך מסופר לנו לקראת סוף הנובלה.

הנובלה השנייה, 'הקבוצה' (אגב, לא מקרי ולא מבטיח ששני השמות הם "הדהוד" של שמות יצירות ידועות, של אדית וורטון ומרי מקארתי), פותחת בגוף ראשון רבים ("אנחנו שמונה נשים צעירות, יושבות במעגל בחדר דחוס") שהופך עד מהרה לגוף ראשון יחיד, כנראה של אותה מספרת מהנובלה הקודמת. הנובלה, המתרחשת בשנות ה-‭,80‬ מתמקדת במשפט אחד שהטיחה כנגד המספרת משתתפת בולימית בקבוצה טיפולית לסובלות מהפרעות אכילה. "אני לא מוכנה לשבת איתה. היא לא מקיאה. היא לא מתעסקת עם כל הגועל", אמרה המשתתפת הבולימית במספרת האנורקטית.

הנושא המשותף לשתי הנובלות רגיש וכאוב ויש לבן-נפתלי כמה דברים מעניינים לומר עליו. אבל היא אומרת אותם בפרוזה נרטיבית. והפרוזה הנרטיבית שלה סובלת מבעיות חמורות.

ראשית, פומפוזיות. לעיתים הפומפוזיות נובעת משימוש במונחים הלקוחים משדות סמנטיים יוקרתיים. "תורת המידות של אמי נגזרת מהגוף הגדול של אמה". ובאותו עמוד על אותה סבתא: "היא עודנה צעירה מכדי להיכנס למעמד האלמנה השחורה, אך כבר משווה לו אופי חמור, נוכחות ישית". "תורת המידות" וה"ישית" הפילוסופיות בעמ' ‭ 12‬מנפחות כאן את הפרוזה ממש כפי ש"זכות אפריורי למגע" ו"המטאפיזיקה של הגוף" מפמפזות אותה בעמ' ‭.58‬ לעיתים הניפוח של הטקסט נעשה על ידי שימוש בשפה מפוצצת לתיאור אירועים טריוויאליים. למשל, על מנת להסביר בחירת מלון לא יקר כפשרה בין התיירים: "אף על פי כן, נגזר על חזון העודפות [של הסבתא] להתעמת עם החסכנות של יורי, שסימנה מהעבר השני תהום מצוקה מאד ברורה, אמת כלכלית שתבעה את הכרתה, ואכן מילאה תפקיד מכריע גם בבחירת בית מלון נוח-אך-בשום-פנים-ואופן-לא מנקר-עיניים". ("חזון העודפות", "אמת", "תהום", "הכרתה" משמשות כאן ליצירת פאתוס מאולץ).

שנית, הפרוזה הזאת סובלת ממשפטים סתומים שקשה או בלתי אפשרי להבינם. למשל: "רק לעיתים רחוקות מבקש אחריה גופי המתבגר, שנחתך ממנה נחרצות. גוף - עצמות, רקמות, שרירים, מחושים, לא מודע - הנענה לקריאתה ההוגה את שמי, קול כינור בוקע שלא שמעתי זה שנים המחליף את המילים שמעודה לא אמרה בתנופה המתרוממת מעלה-מעלה". אז האם ש"הוגה את שמי" כן פונה או לא פונה לבתה (הרי את "קול הכינור" "לא שמעתי" שנים וגם את המילה "מעודה לא אמרה")?! ומה בדיוק הכוונה בקול הכינור שהחליף את המילים? ולפעמים הסתימות מגיעה לכדי מופרכות לוגית: "הבחירה אינה פרי של חופש בחירה. היא אינה רצונית. היא גורלית".

שלישית, עמקות מדומה. למשל: "את מה שבאמת חשוב אי אפשר לזכור". נו, נו. יש כמדומה כמה דברים חשובים שבכל זאת ניתן לזכור. לזכותה של בן-נפתלי ייאמר שאת העמקות המדומה ניתן לייחס לעיתים למקורות ההשפעה האינטלקטואליים שלה, הסובלים ממנה בעצמם. למשל, לסיעת הפוסט-סטרוקטורליסטים וקלישאותיהם בדבר הנזילות שבין האמת לבדיה שגרסה שלהן מופיעה פה.

אך, אפרופו, רביעית: הפרוזה הזאת מכילה מקורות השפעה לא מעוכלים. אינטלקטואליים, ודאי. אך גם ספרותיים. דבר מה שיוצר בחלקים מהספר תחושה של קריאה בספר עיון (לא מלהיב) או בחיקוי פסטישי של "ספרות טובה". הנוכחות של קנז (ושל מקורות השפעתו: פרוסט ומאן) ניכרת מדי. יש כאן, כמדומה, השפעה כבדה של 'מומנט מוסיקלי', על רגעי האפיפניה (ההתגלות) שלו והמבט השהוי הדקדקני שלו, המייגע לעיתים גם במקור. אצל בן-נפתלי רגעי האפיפניה נחווים כמאולצים, כלא משכנעים. למשל, רגע ההתגלות שמצוי כאן אחרי תיאור חוויית קריאה בספר "לראשונה בחיי, ספר שקראתי בו מרצוני החופשי" ("לראשונה בחיי" הוא הביטוי המסגיר. הביטוי  הזה הוא ציר מארגן ב'מומנט מוסיקלי').

'המורה' של בן-נפתלי היה דוגמה נוספת לכך שהפרס הספרותי היוקרתי בישראל נעדר משקל ספרותי. במקרה הטוב, הוא מנפיק גמלים, שהינם כידוע סוסים שתוכננו בידי ועדה. לא ש'המורה' רומן גרוע, הוא פשוט לא רומן טוב. אבל ב'הקבוצה' דווקא יש ניצוצות של כישרון. למשל, בחוש סאטירי ביחס למשפחות אשכנזיות ("אצל אישה מסתכלים רק על הצוואר", מדריכה האם את בתה באיתור השפעות הגיל, וכן: "לטרוק טלפון בפנים נראה לי מעשה שערורייתי לא פחות מהרפתקת אהבים עם פילגש"). אבל בייחוד בכמה תובנות מעניינות על אנורקסיה שנחבאות פה תחת הניסוחים הפומפוזיים ורעש הרקע התיאורטי.

יחסי האם והבת העומדים בשורש המרי האנורקטי של המספרת בנובלה הראשונה, הגם שהם מתוארים במפותלות-יתר, הם בעלי ערך, מנותחים בדקות, מעניינים. ואילו העימות בנובלה השנייה בין הגישה האנורקטית לזו הבולימית, הגם שאי-אפשר לבנות רק סביבו נובלה שלמה, בכל זאת מעניין. אך לא די בזה ליצירת סיפורת מספקת.

אריק גלסנר 7 לילות 16/07/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
עד מוות רן בן-נון ביקורת העורך 13/08/2022 לקריאת הביקורת המלאה >
הקבוצה מיכל בן-נפתלי

 1.

בקיץ, אחרי מות אביה, נפלו פניה של אימי ונעשו בהירות וילדותיות יותר, כאילו נמחקה מהן שכבת בגרות והחזירה אותן אחורה. פנים סחופות, מזוּוָתות, שביקשו שילטפו אותן אך הסתגרו בעיצבונן, כמו בדיוקנאות של מודיליאני, שכעת ידעתי לבטח שהם דיוקנאות של אנשים מוכי יגון. טמפרטורת הגוף שלה צנחה, חולשה וצינה השתלטו עליה, בעיקר בבקרים, כפות ידיה, כפות רגליה, זרועותיה המשולבות בכניעה נעו בדוחק בעורה החיוור. היא התעטפה בדים על גבי בדים, חולצות וצעיפים, והתהלכה בבית ובחוץ כאילו כל דבר טומן בחובו את הקץ האפשרי שלה־עצמה, האמבטיה, חדר המדרגות, הרחוב, הכביש, כפשׂע בינה לבין הסוף, עיניה שחורות נוגות, מתחבאות מאחורי זגוגיות משקפי שמש כהות, ועשן הסיגריות גם הוא ממסך את פניה. בצאתה החוצה, מתמסרת בעל כורחה לנשימות פיה ולמגעו הרך של האוויר, נראתה כמתפלאת על עצם המשכיותם של החיים, פליאה שליוותה את הידיעה הברורה שאביה אינו כאן ואינו עוד בשום מקום, שרוחו אינה מתגלגלת ואינה מתגלמת בשום יצור אנושי סביבה, אלא אם כן היא עצמה העדות האחרונה, המשב האחרון של רוחו. היא הייתה שייכת לשני העולמות, שניהם היו רשומים בה, מתחרים ביניהם על השררה. בשבתה בבית בראש מורכן ונכלם כמו בובה התלויה על משענת רצוצה נראתה כמי שנקלעה לכאן במקרה, שלא מרצונה.

בבוקר קמנו בשקט כדי לא להעירה. הלכנו על קצות האצבעות. אני לא זוכרת מי בכלל העיר אותנו. מגיל צעיר הייתה מלאכת הבוקר שלנו קצרה ותכליתית, וכללה רחצה, שתיית כוס חלב מהמקרר והסתלקות מיידית. בשנות בית הספר העממי עוד היה מגיע שליחו של יצחק החנווני, שהייתה לו מכולת בבצלאל פינת גליצנשטיין, מניח על מפתן הדלת שקית שוקו ולחמנייה. לפעמים היינו עוברות, אחותי הקטנה ואני, ליד החנות בדרך לבית הספר ומבקשות מיצחק שיכין לנו סנדוויץ' סלאמי. ידענו שאימא אינה ישנה באמת, אך אי־קימתה הייתה אות למנוחה שאין להפר בשום מקרה, גם לא במצב חירום. דילגנו מעליה כמו שמדלגים מעל רהיט בבית הממוקם בדיוק במַעבר, לומדים לעקוף אותו וברגע מסוים גם לא להבחין בו, ללכת דרכו. תיארנו לעצמנו שהיא קמה מייד עם טריקת הדלת מאחורינו, אם כי ייתכן שבדימוי הזה, שהתבסס על ההנחה שהיא מרגישה טוב יותר בהיעדרנו, כשהבית עומד לרשותה, אין ממש. אימא התרוממה באי־רצון, נכנסת בהיסוס מאומץ אל בקריה הארוכים, היגעים, וכנראה מילאה לה בשקט אמבטיה, הציתה סיגריה וצלצלה אל אימהּ מן המטבח. האבֶל — כה שכיח, כה מוכר — עורר אצל שתיהן בעתה, מנודֶה משיחתן כמו המוות עצמו. הן ידעו שיכולת ההסתגלות שלהן נסמכת במידה לא מבוטלת על חוסר־היכולת להישיר את מבטן. המבט המקיף, היודע, עלול היה לשמוט את הקרקע מתחת לרגליהן, ולכן הביטו נכחן בדיוק במידה שיכלו לשאת כדי להמשיך, מידה שהייתה כנראה מעטה מאוד. הן קבעו להיפגש באחת־עשרה בקפה קפרי ליד שדרות ח"ן. היא חזרה למיטה ונרדמה. השינה השנייה קהה יותר, מביישת, חסרת חלומות, וכשניעורה חצי שעה לפני הפגישה, נאבקה בתחושת הכובד שאפפה אותה.

מרחוק היא מבחינה בכובע הנוצות של סבתי ובחליפה האפורה שרכסה ברוב טורח על גופה הסרבני שנכלא במחוך צר מדי, בבקשה לייצב את קפלי השומן שנשמטו מירכיה ומזרועותיה, מתנודדים מצד לצד. אימא מסתכלת באֵימה, לא פחות, במסתרי העור הרופסים הרוטטים, בסנטר הכפול, בתסרוקת התפוחה, בתנוכי האוזניים שצנחו מכובדם של עגילי היהלומים, ולמול הגנדור המפורכס, המתפנק, חסר־הגבולות של אימהּ, אל מול הראווה המבטאת לדידה הזנחה פושעת, היא מתריסה את גופה הצעיר המרוסן, המחויט, העצור. תורת המידות של אימי נגזרת מהגוף הגדול של אימהּ, צל המעיב על חייה. סבתי נחה מהליכת יומה מקולנוע תל אביב דרך פסז' הוד למורד רחוב פרישמן עד לבית הקפה. זה כבר השילה מעליה את שרידי המושבה שבה חייתה בשנים הראשונות לבואה לפלשתינה; שמץ איכרות, פרדסנות, עבודת אדמה כבר לא ניכרים בה, זולת אולי מעשיוּת פשוטה המוכתמת בדחף לבילוי הזמן שנשאה עימה אל חלום האמידוּת בעיר הגדולה. היא עודנה צעירה מכדי להיכנס למעמד האלמנה השחורה, אך כבר מְשוָוה לו אופי חמור, נוכחות יֵשית שלא עולה בדעתה להיפטר ממנה. אימא מפגינה כלפיה מסירות גמורה ומצייתת לגחמותיה כמסונוורת מהילתה הבוהמיאנית, בדיוק כדי לשרטט ביתר תוקף את ההבדל ביניהן. "מה שלומך, קְרָסָביצָה?" אומרת הסבתא, סיגריה בידה, לאימא שהתיישבה לידה. אימא אינה רוצה לשבת כאן, ומאחר שעיניה חבויות, לא רואים לאן היא בעצם מסתכלת, לא החוצה, אבל גם לא פנימה, אל תוך עצמה. "ברוך השם," היא משיבה לה מוכנית בניגוד לאמונותיה, בניגוד לכפירתה. אם אברח מבית הספר אל רחבת העירייה, אראה מרחוק במו עיניי את גופה משורטט כמו סילואט מרוקן מאוויר ואשמע אותה אומרת, קומתי מושפלת, "אני לא רוצה להיות שק החבטות של כולם." האבל מבודֵד. הכול אומרים זאת. גם אני יודעת זאת מזמן. גם בינינו נמהלה האהבה התמה בחומריה המתסיסים של השתיקה העיקשת, הלובשת מראית עין של אדישות ומרחק. עמוק בתוכי אני חשה געגוע ומושכת בחוט שישיבני הביתה.