מסע הגרוטאה המתגלגלת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסע הגרוטאה המתגלגלת
הוספה למועדפים

מסע הגרוטאה המתגלגלת

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

פרנסיס סקוט קי פיצג'רלד (באנגלית: Francis Scott Key Fitzgerald;‏ 24 בספטמבר 1896 – 21 בדצמבר 1940) היה סופר אמריקאי ממוצא אירי, שתיאר ברומנים ובסיפורים קצרים את שנות ה-20 של המאה ה-20.

פיצג'רלד נחשב לאחד הסופרים האמריקאים הגדולים של המאה ה-20. הוא נחשב לדוברו של "הדור האבוד", אמריקאים ילידי שנות ה-90' של המאה ה-19, שהתבגרו במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא חיבר ארבעה רומנים וחמישי שנותר לא גמור. כמו כן, כתב סיפורים קצרים רבים העוסקים בבעיות גיל הנעורים והייאוש שהיו אופייניים לתקופתו.

תקציר

מסע בן אלף וחמש מאות ועשרה מָיילים מקונטיקט לאלבמה, עשרים ושבע וחצי שעות הרפתקה משעשעת, עוקצנית, מושחזת של הזוג המפורסם ביותר בספרות האמריקנית בגרוטאה יוקרתית שידעה ימים טובים יותר. הנסיעה התקיימה בקיץ 1920 ופיצג'רלד מנצל את המסגרת לתיאורי טבע מרתקים לאורך הדרך, לתיאור האנשים שבהם נתקלים וההרפתקאות שחווים בני הזוג, ומתוך כך משתקף המתח הפנימי המתמיד בין שלוש הדמויות הקבועות בסיפור: זלדה, סקוט ומכוניתם, הגרוטאה המקרטעת. המבנה של סיפור מסע מאפשר למחבר לתאר בהומור ובציניות את המתחים הבין־גזעיים בין לבנים לשחורים, את תחושת העליונות של הצפון כלפי הדרום, את המשבר שפקד את הדרום, שלא התאושש עדיין ממלחמת האזרחים, וכמובן את יחסיו המורכבים, בלשון המעטה, עם אשתו.

מסע הגרוטאה המתגלגלת מצטרף לז'אנר סיפורי מסע ברחבי ארצות הברית שנכתבו על ידי כמה סופרים אמריקנים בעלי שם כמו טום וולף, ג'ק קרואק ואחרים.

פרק ראשון

1.


קרני השמש שדגדגו את עיניי העצומות בשעה האחרונה היכו אותן לפתע כמכות פטיש רחבות. החדר התמלא באור והצללים על גבי הקירות התחלפו לצערי באור בוהק של שעת הצהריים.

התעוררתי לעולם הנורמלי של מדינת קונטיקט.

כפי שהיה ברור, זלדה כבר הייתה ערה, כי תוך דקה היא נכנסה לחדרי בעודה שרה בקול רם. שיהיה ברור: כאשר זלדה שרה בקול נמוך — אני נהנה להקשיב; אבל כאשר היא שרה בקול רם, גם אני שר בקול רם לצורך הגנה עצמית. כך התחלנו לשיר שיר על אודות ביסקוויטים.[1] השיר עסק בכך שבמדינת אלבמה כל האנשים הטובים אוכלים ביסקוויטים אלה לארוחת הבוקר וזה הופך אותם לאנשים יפים, נעימים ושמחים — ואילו במדינת קונטיקט כולם אוכלים בֵּייקון, ביצים וטוסט — וזה הופך אותם לזעפנים, משועממים ואומללים — בייחוד אם במקרה הם אנשים שגדלו על ברכי הביסקוויטים.

לבסוף השיר הסתיים ואני שאלתי אם היא ביקשה מהמבשלת —

"אוי, היא אפילו לא יודעת מה זה ביסקוויט," נכנסה זלדה בבוטות לדבריי "והלוואי שבכלל היו לי קצת אפרסקים."

או אז עלה על דעתי רעיון פרוע וברוב זוהרו נפנפתי בו לפניה.

"אני אתלבש," אמרתי בקול חרישי, "ואנחנו נרד למטה, ניכנס למכוניתנו, אשר אני שם לב שהושארה בחצר אמש, אף שהיה זה תורך להחנות אותה במקומה אבל היית מדי עסוקה, נושיב את עצמנו על המושב הקדמי וניסע מכאן למונטגומרי, אלבמה, מקום שבו נאכל ביסקוויטים ואפרסקים."

לשביעות רצוני חשבתי שזלדה התרשמה כיאות מדבריי, אבל היא רק הביטה בי בפליאה ואמרה: "אנחנו לא יכולים. המכונית לא תגיע רחוק כל כך. וחוץ מזה, עדיף שלא נעשה את זה."

אני הבנתי שאלה הם רק נימוקים פורמליים.

"ביסקוויטים," אמרתי ברמיזה, "אפרסקים! צהובים וורודים, מפתי — "

"לא, אל תגיד!"

"קרן שמש מחממת. נוכל להפתיע את אביך ואת אימך. אנחנו פשוט יכולים לא לכתוב להם שאנחנו באים, ואז שבוע מהיום נתגלגל אל מפתן ביתם ונאמר שלא מצאנו שום דבר לאכול בקונטיקט, ולכן חשבנו לקפוץ אליהם ולאכול כמה ביסק —"

"זה יהיה מהלך טוב?" שאלה זלדה מתוך תקווה לזכות בנימוקים מעודדים.

התחלתי לצייר בפניה תמונה שמימית: איך נתגלגל דרומה לאורכן של שדרות זוהרות של ערים רבות, ואחר כך נעבור בנתיבים שקטים ובשבילים ריחניים, שבהם ענפי היערה ילטפו את שערנו באצבעותיהם הלבנות ויוליכו אותנו דרך ערים כפריות, צבועות בגוני אדום מאפי, ושם יביטו בנו במבט משתאה מתוך כלובי קש אווזים צעירים בעודנו חולפים על פניהם במסע ניצחון.

"כן," היא הביעה התנגדותה בצער, "אלמלא המכונית."

וכך אנחנו מגיעים אל 'הגרוטאה המתגלגלת'.

הגרוטאה המתגלגלת הגיעה לעולם באביב 1918. זה היה דגם יהיר ומתנשא הידוע כיוקרתי. עם הופעתו בצעירותו, מחירו היה מעט יותר משלושת אלפים וחמש מאות דולר. מובן שבאופן נומינלי הוגדרה המכונית כיוקרתית, אך למעשה ובאופן לא רשמי הייתה זאת גרוטאה. ותחת כותרת לא רשמית זאת, הייתה זאת המכונית שרכשנו פעם אחר פעם. פעם בכחמש שנים חלק מהיצרנים ייצרו מודל של 'הגרוטאה המתגלגלת' ואנשי המכירות שלהם מייד הגיעו אלינו ביודעם שאנחנו נמנים עם סוג האנשים אשר להם צריך למכור את הגרוטאה המתגלגלת.

כאשר התגלגלה לידינו. גרוטאה מתגלגלת זו הייתה כבר מעבר לשיאה. באופן ספציפי, היה לה ציר מרכזי עקום שהניסיון ליישרו לא עלה יפה וכתוצאה מכך עמוד השדרה שלה סבל מסטייה לצד. היא גם סבלה מכמה חולָיים פנימיים כרוניים ושני פנסיה סבלו מאַסטיגמָציה.[2] למרות זאת, בצורה קפצנית מורטת עצבים, היא הפתיעה במהירותה.

אשר לאביזרים הנלווים, הגרוטאה המתגלגלת גילתה חוסר אחריות עצמית בכך שניפתה את כל ארגז הכלים שלה, מלבד הג'ק המדולדל ואותו מפתח ששימוש נכון בו היה יכול לסייע להחליף גלגל מנוקב או מפוצץ בגלגל רזרבי.

אבל כדי לפצות על חולשות אלה, שמשמעותן חולשה כללית, צריך להבין שמדובר במכונית יוקרתית ששמה מוטבע על לוחית קטנה מקדימה וזה מקור לגאווה של ממש. זלדה היססה. היא שקעה בדיכאון. היא התיישבה על צד מיטתי והשמיעה כמה מילות זלזול בנוגע למחיר הגבוה של נסיעה כזאת ועזיבת הבית לתקופה כה ממושכת. לבסוף קמה ונעלמה בלי לומר מילה. ואז שמעתי את צליל גרירתה החוצה של מזוודה מתחת למיטה.

וכך החל כל העניין. בתוך חצי שעה מרגע היוולדו של הרעיון מצאנו עצמנו נעים לאורך כביש כפרי במדינת קונטיקט לאור השמש של חודש יולי. המושב האחורי היה דחוס בשלוש מזוודות גדולות וזלדה החזיקה בידה מפה קטנה של ארצות הברית, שנתלשה מחוברת הפרסום של חברת 'שעורה וזרעים'. מפה זו, נוסף על שני כלי העבודה המסכנים — זוג משקפי דרכים שבעין אחת הייתה הזכוכית חסרה — היו הציוד לנסיעה.

בווסְטפֹורט עצרנו במוסך המועדף עלינו כדי למלא את המנוע בנוזלים הרגילים — דלק, מים ושמן ערער. או לא! חשבתי בדיוק על משהו אחר. בזמן התהליך כמה מהסובבים הבחינו במזוודות והתגודדו סביב המכונית, בטון אדיש הסברנו למתדלק שאנו יוצאים לטייל לאלבמה.

"לא ייאמן!" השתאה אחד המתגודדים בקול מופתע, "זה הרחק בווירג'יניה, נכון?"

"לא," אמרתי בקרירות מופגנת, "זה לא."

"זאת מדינה," אמרה זלדה והעניקה לו מבט היכול להיחשב אכזרי. "מוצאי משם."

הדובר, מומחה הגאוגרפיה, השתתק.

"ובכן, נראה לי שאתם תישארו שם כל הלילה," אמר המתדלק בעליצות בהצביעו על מזוודותינו.

"כל הלילה!" הזדעקתי בלהט, "רק הנסיעה לשם נמשכת כשבוע."

המתדלק נבהל כל כך עד שצינור הדלק נפל מידיו והדלק נשפך על נעליו.

"אתם רוצים לומר לי שאתם מתכוונים לנסוע בגרוטאה המתגלגלת הזאת למקום שלוקח שבוע ימים להגיע אליו?"

"שמעת אותי אומר אלבמה, הלא כן?"

"כן, אבל חשבתי שזה שמו של בית מלון בדרך לניו יורק."

מישהו בקרב המתגודדים החל ללגלג.

"באיזה חצי מהמכונית אתה מתכוון לנסוע?" שאל מישהו בעל קול דוחה. "החצי הגבוה או החצי הנמוך?"

"אתחרה איתך לשם בעגלת מחלבת 'שניידר'."

"אתה מתכוון לשייט לשם בניוטרל?"

האווירה הלכה והפכה למדכאת יותר ויותר. הצטערתי שלא הסתפקתי באמירה שאנחנו נוסעים לניו יורק. היה קשה לנו להישמע שחצנים כאשר המוסכניק, שבמשך חודשים ארוכים שימש כיועץ רפואי לגרוטאה המתגלגלת שלנו, הביט בנו וראשו נד מצד לצד ובקול של בית לוויות העיר: "שהאל יהיה בעזרכם!"

הכנסתי את המכונית להילוך ראשון.

בקול חד אמרתי, "אל תדאג!"

"כדאי שיהיה איתך ארון קבורה!"

הסרתי רגלי מהמצמד כדי להימלט ממקום דוחה זה בזינוק מנצח ובתקווה כי תוך כדי נסיעה אקצור כמה מקהל הצופים שהלך וגדל. לרוע מזלי ברגע זה בחרה הגרוטאה המתגלגלת להתעטש קלות ולתפוס תנומה.

המוסכניק מיהר לציין: "זאת מכונית שיודעת איך להתנהג. כל הדיבור על אלבמה זה כמו לבקש מדיירי בית אבות לארגן קבוצת פוטבול."

תוך כדי הדיבורים הצלחתי לשכנע את המנוע להשמיע רעשים לא סדירים, ובאנחה עצומה זינקנו לדרך המובילה לניו יורק.

נו, אילו הייתי ברטון הולמס[3] הייתי מתאר בפירוט רב את כל המקומות שעל פניהם חלפנו בין וסטפורט לניו יורק — איך במקום אחד כל המקומיים חובשים כובעים כחולים וחליפות הדוקות ובמקום אחר הם אינם לובשים בגדים כלל ומבלים את יומם בשחייה תחת השמש בשלולית של בוץ, הממוקמת לא יותר ממאה יארד מהכביש. תיאורים מפורטים של מקומות אלה ניתן למצוא בכל מדריך מכוניות שיש לו תמונות קופצות, והמצביע על מקומות בעלי עניין בתוספת הנחיות איך מדלגים שמאלה לתוכם וימינה מתוכם. אפשר להתייחס אליהם כמובנים מאליהם — החלק החינוכי של סיפור זה מתחיל מעט רחוק יותר בהמשך הדרך.

אני זוכר שליד ניו יורק היה אצטדיון למרוצי סוסים או שאולי היה זה שדה תעופה, וגם היו גשרים גבוהים רבים שהוליכו לאיזשהו מקום וגם הייתה העיר עצמה. רחובות, המונים בכבישים, רוח קלה נשבה, קרני שמש בינות לבניינים הגבוהים, פרצופים התקרבו והתרחקו בתנועה סיבובית כמו הקצף הלבן של אין־סוף גלים ובסך הכול מעין רחש חמים ענקי.

על פנינו עברו דמויות ענקיות של שוטרים בעלי חזות של דמויות מפורסמות כמו פרנל,[4] דה ואלירה,[5] דניאל אוקונל,[6] דמויות שוטרים עצומות כמו של מר מַאט, אד ווין; של הנשיא לשעבר טאפט,[7] רודולף ולנטינו.[8] דמויות רציניות, דמויות עגלגלות, דמויות מלנכוליות — כולן עברו על פנינו כמו סימני דרך כחולים, מכווצים ומקוצרים, שהונחו בטור יורד לאורך הדרך כמעין שרטוט לצורך שיעור בפרספקטיבה. ואז נעה לה העיר והתרחקה מאיתנו, נשארה מאחור, ואנחנו התנועענו לנו בצורה אחידה עם המעבורת של ג'רזי והצטערנו בגין כל הפנים שנשארו מאחור. כמעט יכולנו להזיל דמעות על הפרצופים מאחור שלא יוכלו לטעום את השמש שאנחנו נטעם בקרוב, לא יוכלו לאכול את הביסקוויטים והאפרסקים ולא לשייט בדרכים הלבנות משעת הזריחה ועד שעות הירח המוקדמות... להיות צעירים, להיות בדרך לגבעות הרחוקות, למקום שבו השמחה הייתה תלויה על העצים כמו טבעת שצריך לתפוס, כמו זר פרחים שצריך לזכות בו — האמנו שכל זה ניתן למימוש. הצלה מהאפרוריות, מדמעות ומתקוות השווא של העולם התקוע על צירו.

[1] ביסקוויטים — מדובר בביסקוויטים אווריריים האפויים בדרך כלל בבית. הם רכים, רוויי חמאה ומלוחים מעט. הם מתאימים בעיקר לארוחת בוקר ועדיף לאכול אותם חמים עם גבינה או ריבה או דבש, מלווים לעיתים באפרסקים. נהוג לאכול אותם בעיקר בדרום ארצות הברית. [כל ההערות הן של המתרגם ושל המערכת אלא אם צוין אחרת]. 
[2] אַסטיגמָציה, ידועה גם כ"צילינדר", ליקוי ראייה נפוץ.
[3] ברטון הולמס — אמריקני יליד 1870 שהתפרסם בספרי מסעותיו ברחבי העולם.
[4] Charles Stewart Parnell (1846–1891), מדינאי אירי, נחשב לאחד ממבשרי העצמאות האירית.
[5] Éamon de Valera (1882–1975), ראש ממשלת אירלנד ובהמשך גם נשיא. מראשי מאבקה של אירלנד לעצמאות נגד השלטון הבריטי במחצית הראשונה של המאה העשרים.
[6] Daniel O’Connell (1775–1847), מדינאי אירי, מכונה על ידי בני עמו "המשחרר". היה דמות המפתח בפוליטיקה האירית במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה.
[7] William Howard Taft (1857–1930), הנשיא העשרים ושבעה של ארצות הברית ולאחר מכן נשיא בית המשפט העליון.
[8] Rudolph Valentino (1895–1926), שם הבמה של שחקן קולנוע איטלקי.

פרנסיס סקוט קי פיצג'רלד (באנגלית: Francis Scott Key Fitzgerald;‏ 24 בספטמבר 1896 – 21 בדצמבר 1940) היה סופר אמריקאי ממוצא אירי, שתיאר ברומנים ובסיפורים קצרים את שנות ה-20 של המאה ה-20.

פיצג'רלד נחשב לאחד הסופרים האמריקאים הגדולים של המאה ה-20. הוא נחשב לדוברו של "הדור האבוד", אמריקאים ילידי שנות ה-90' של המאה ה-19, שהתבגרו במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא חיבר ארבעה רומנים וחמישי שנותר לא גמור. כמו כן, כתב סיפורים קצרים רבים העוסקים בבעיות גיל הנעורים והייאוש שהיו אופייניים לתקופתו.

עוד על הספר

מסע הגרוטאה המתגלגלת פרנסיס סקוט פיצג'רלד

1.


קרני השמש שדגדגו את עיניי העצומות בשעה האחרונה היכו אותן לפתע כמכות פטיש רחבות. החדר התמלא באור והצללים על גבי הקירות התחלפו לצערי באור בוהק של שעת הצהריים.

התעוררתי לעולם הנורמלי של מדינת קונטיקט.

כפי שהיה ברור, זלדה כבר הייתה ערה, כי תוך דקה היא נכנסה לחדרי בעודה שרה בקול רם. שיהיה ברור: כאשר זלדה שרה בקול נמוך — אני נהנה להקשיב; אבל כאשר היא שרה בקול רם, גם אני שר בקול רם לצורך הגנה עצמית. כך התחלנו לשיר שיר על אודות ביסקוויטים.[1] השיר עסק בכך שבמדינת אלבמה כל האנשים הטובים אוכלים ביסקוויטים אלה לארוחת הבוקר וזה הופך אותם לאנשים יפים, נעימים ושמחים — ואילו במדינת קונטיקט כולם אוכלים בֵּייקון, ביצים וטוסט — וזה הופך אותם לזעפנים, משועממים ואומללים — בייחוד אם במקרה הם אנשים שגדלו על ברכי הביסקוויטים.

לבסוף השיר הסתיים ואני שאלתי אם היא ביקשה מהמבשלת —

"אוי, היא אפילו לא יודעת מה זה ביסקוויט," נכנסה זלדה בבוטות לדבריי "והלוואי שבכלל היו לי קצת אפרסקים."

או אז עלה על דעתי רעיון פרוע וברוב זוהרו נפנפתי בו לפניה.

"אני אתלבש," אמרתי בקול חרישי, "ואנחנו נרד למטה, ניכנס למכוניתנו, אשר אני שם לב שהושארה בחצר אמש, אף שהיה זה תורך להחנות אותה במקומה אבל היית מדי עסוקה, נושיב את עצמנו על המושב הקדמי וניסע מכאן למונטגומרי, אלבמה, מקום שבו נאכל ביסקוויטים ואפרסקים."

לשביעות רצוני חשבתי שזלדה התרשמה כיאות מדבריי, אבל היא רק הביטה בי בפליאה ואמרה: "אנחנו לא יכולים. המכונית לא תגיע רחוק כל כך. וחוץ מזה, עדיף שלא נעשה את זה."

אני הבנתי שאלה הם רק נימוקים פורמליים.

"ביסקוויטים," אמרתי ברמיזה, "אפרסקים! צהובים וורודים, מפתי — "

"לא, אל תגיד!"

"קרן שמש מחממת. נוכל להפתיע את אביך ואת אימך. אנחנו פשוט יכולים לא לכתוב להם שאנחנו באים, ואז שבוע מהיום נתגלגל אל מפתן ביתם ונאמר שלא מצאנו שום דבר לאכול בקונטיקט, ולכן חשבנו לקפוץ אליהם ולאכול כמה ביסק —"

"זה יהיה מהלך טוב?" שאלה זלדה מתוך תקווה לזכות בנימוקים מעודדים.

התחלתי לצייר בפניה תמונה שמימית: איך נתגלגל דרומה לאורכן של שדרות זוהרות של ערים רבות, ואחר כך נעבור בנתיבים שקטים ובשבילים ריחניים, שבהם ענפי היערה ילטפו את שערנו באצבעותיהם הלבנות ויוליכו אותנו דרך ערים כפריות, צבועות בגוני אדום מאפי, ושם יביטו בנו במבט משתאה מתוך כלובי קש אווזים צעירים בעודנו חולפים על פניהם במסע ניצחון.

"כן," היא הביעה התנגדותה בצער, "אלמלא המכונית."

וכך אנחנו מגיעים אל 'הגרוטאה המתגלגלת'.

הגרוטאה המתגלגלת הגיעה לעולם באביב 1918. זה היה דגם יהיר ומתנשא הידוע כיוקרתי. עם הופעתו בצעירותו, מחירו היה מעט יותר משלושת אלפים וחמש מאות דולר. מובן שבאופן נומינלי הוגדרה המכונית כיוקרתית, אך למעשה ובאופן לא רשמי הייתה זאת גרוטאה. ותחת כותרת לא רשמית זאת, הייתה זאת המכונית שרכשנו פעם אחר פעם. פעם בכחמש שנים חלק מהיצרנים ייצרו מודל של 'הגרוטאה המתגלגלת' ואנשי המכירות שלהם מייד הגיעו אלינו ביודעם שאנחנו נמנים עם סוג האנשים אשר להם צריך למכור את הגרוטאה המתגלגלת.

כאשר התגלגלה לידינו. גרוטאה מתגלגלת זו הייתה כבר מעבר לשיאה. באופן ספציפי, היה לה ציר מרכזי עקום שהניסיון ליישרו לא עלה יפה וכתוצאה מכך עמוד השדרה שלה סבל מסטייה לצד. היא גם סבלה מכמה חולָיים פנימיים כרוניים ושני פנסיה סבלו מאַסטיגמָציה.[2] למרות זאת, בצורה קפצנית מורטת עצבים, היא הפתיעה במהירותה.

אשר לאביזרים הנלווים, הגרוטאה המתגלגלת גילתה חוסר אחריות עצמית בכך שניפתה את כל ארגז הכלים שלה, מלבד הג'ק המדולדל ואותו מפתח ששימוש נכון בו היה יכול לסייע להחליף גלגל מנוקב או מפוצץ בגלגל רזרבי.

אבל כדי לפצות על חולשות אלה, שמשמעותן חולשה כללית, צריך להבין שמדובר במכונית יוקרתית ששמה מוטבע על לוחית קטנה מקדימה וזה מקור לגאווה של ממש. זלדה היססה. היא שקעה בדיכאון. היא התיישבה על צד מיטתי והשמיעה כמה מילות זלזול בנוגע למחיר הגבוה של נסיעה כזאת ועזיבת הבית לתקופה כה ממושכת. לבסוף קמה ונעלמה בלי לומר מילה. ואז שמעתי את צליל גרירתה החוצה של מזוודה מתחת למיטה.

וכך החל כל העניין. בתוך חצי שעה מרגע היוולדו של הרעיון מצאנו עצמנו נעים לאורך כביש כפרי במדינת קונטיקט לאור השמש של חודש יולי. המושב האחורי היה דחוס בשלוש מזוודות גדולות וזלדה החזיקה בידה מפה קטנה של ארצות הברית, שנתלשה מחוברת הפרסום של חברת 'שעורה וזרעים'. מפה זו, נוסף על שני כלי העבודה המסכנים — זוג משקפי דרכים שבעין אחת הייתה הזכוכית חסרה — היו הציוד לנסיעה.

בווסְטפֹורט עצרנו במוסך המועדף עלינו כדי למלא את המנוע בנוזלים הרגילים — דלק, מים ושמן ערער. או לא! חשבתי בדיוק על משהו אחר. בזמן התהליך כמה מהסובבים הבחינו במזוודות והתגודדו סביב המכונית, בטון אדיש הסברנו למתדלק שאנו יוצאים לטייל לאלבמה.

"לא ייאמן!" השתאה אחד המתגודדים בקול מופתע, "זה הרחק בווירג'יניה, נכון?"

"לא," אמרתי בקרירות מופגנת, "זה לא."

"זאת מדינה," אמרה זלדה והעניקה לו מבט היכול להיחשב אכזרי. "מוצאי משם."

הדובר, מומחה הגאוגרפיה, השתתק.

"ובכן, נראה לי שאתם תישארו שם כל הלילה," אמר המתדלק בעליצות בהצביעו על מזוודותינו.

"כל הלילה!" הזדעקתי בלהט, "רק הנסיעה לשם נמשכת כשבוע."

המתדלק נבהל כל כך עד שצינור הדלק נפל מידיו והדלק נשפך על נעליו.

"אתם רוצים לומר לי שאתם מתכוונים לנסוע בגרוטאה המתגלגלת הזאת למקום שלוקח שבוע ימים להגיע אליו?"

"שמעת אותי אומר אלבמה, הלא כן?"

"כן, אבל חשבתי שזה שמו של בית מלון בדרך לניו יורק."

מישהו בקרב המתגודדים החל ללגלג.

"באיזה חצי מהמכונית אתה מתכוון לנסוע?" שאל מישהו בעל קול דוחה. "החצי הגבוה או החצי הנמוך?"

"אתחרה איתך לשם בעגלת מחלבת 'שניידר'."

"אתה מתכוון לשייט לשם בניוטרל?"

האווירה הלכה והפכה למדכאת יותר ויותר. הצטערתי שלא הסתפקתי באמירה שאנחנו נוסעים לניו יורק. היה קשה לנו להישמע שחצנים כאשר המוסכניק, שבמשך חודשים ארוכים שימש כיועץ רפואי לגרוטאה המתגלגלת שלנו, הביט בנו וראשו נד מצד לצד ובקול של בית לוויות העיר: "שהאל יהיה בעזרכם!"

הכנסתי את המכונית להילוך ראשון.

בקול חד אמרתי, "אל תדאג!"

"כדאי שיהיה איתך ארון קבורה!"

הסרתי רגלי מהמצמד כדי להימלט ממקום דוחה זה בזינוק מנצח ובתקווה כי תוך כדי נסיעה אקצור כמה מקהל הצופים שהלך וגדל. לרוע מזלי ברגע זה בחרה הגרוטאה המתגלגלת להתעטש קלות ולתפוס תנומה.

המוסכניק מיהר לציין: "זאת מכונית שיודעת איך להתנהג. כל הדיבור על אלבמה זה כמו לבקש מדיירי בית אבות לארגן קבוצת פוטבול."

תוך כדי הדיבורים הצלחתי לשכנע את המנוע להשמיע רעשים לא סדירים, ובאנחה עצומה זינקנו לדרך המובילה לניו יורק.

נו, אילו הייתי ברטון הולמס[3] הייתי מתאר בפירוט רב את כל המקומות שעל פניהם חלפנו בין וסטפורט לניו יורק — איך במקום אחד כל המקומיים חובשים כובעים כחולים וחליפות הדוקות ובמקום אחר הם אינם לובשים בגדים כלל ומבלים את יומם בשחייה תחת השמש בשלולית של בוץ, הממוקמת לא יותר ממאה יארד מהכביש. תיאורים מפורטים של מקומות אלה ניתן למצוא בכל מדריך מכוניות שיש לו תמונות קופצות, והמצביע על מקומות בעלי עניין בתוספת הנחיות איך מדלגים שמאלה לתוכם וימינה מתוכם. אפשר להתייחס אליהם כמובנים מאליהם — החלק החינוכי של סיפור זה מתחיל מעט רחוק יותר בהמשך הדרך.

אני זוכר שליד ניו יורק היה אצטדיון למרוצי סוסים או שאולי היה זה שדה תעופה, וגם היו גשרים גבוהים רבים שהוליכו לאיזשהו מקום וגם הייתה העיר עצמה. רחובות, המונים בכבישים, רוח קלה נשבה, קרני שמש בינות לבניינים הגבוהים, פרצופים התקרבו והתרחקו בתנועה סיבובית כמו הקצף הלבן של אין־סוף גלים ובסך הכול מעין רחש חמים ענקי.

על פנינו עברו דמויות ענקיות של שוטרים בעלי חזות של דמויות מפורסמות כמו פרנל,[4] דה ואלירה,[5] דניאל אוקונל,[6] דמויות שוטרים עצומות כמו של מר מַאט, אד ווין; של הנשיא לשעבר טאפט,[7] רודולף ולנטינו.[8] דמויות רציניות, דמויות עגלגלות, דמויות מלנכוליות — כולן עברו על פנינו כמו סימני דרך כחולים, מכווצים ומקוצרים, שהונחו בטור יורד לאורך הדרך כמעין שרטוט לצורך שיעור בפרספקטיבה. ואז נעה לה העיר והתרחקה מאיתנו, נשארה מאחור, ואנחנו התנועענו לנו בצורה אחידה עם המעבורת של ג'רזי והצטערנו בגין כל הפנים שנשארו מאחור. כמעט יכולנו להזיל דמעות על הפרצופים מאחור שלא יוכלו לטעום את השמש שאנחנו נטעם בקרוב, לא יוכלו לאכול את הביסקוויטים והאפרסקים ולא לשייט בדרכים הלבנות משעת הזריחה ועד שעות הירח המוקדמות... להיות צעירים, להיות בדרך לגבעות הרחוקות, למקום שבו השמחה הייתה תלויה על העצים כמו טבעת שצריך לתפוס, כמו זר פרחים שצריך לזכות בו — האמנו שכל זה ניתן למימוש. הצלה מהאפרוריות, מדמעות ומתקוות השווא של העולם התקוע על צירו.

[1] ביסקוויטים — מדובר בביסקוויטים אווריריים האפויים בדרך כלל בבית. הם רכים, רוויי חמאה ומלוחים מעט. הם מתאימים בעיקר לארוחת בוקר ועדיף לאכול אותם חמים עם גבינה או ריבה או דבש, מלווים לעיתים באפרסקים. נהוג לאכול אותם בעיקר בדרום ארצות הברית. [כל ההערות הן של המתרגם ושל המערכת אלא אם צוין אחרת]. 
[2] אַסטיגמָציה, ידועה גם כ"צילינדר", ליקוי ראייה נפוץ.
[3] ברטון הולמס — אמריקני יליד 1870 שהתפרסם בספרי מסעותיו ברחבי העולם.
[4] Charles Stewart Parnell (1846–1891), מדינאי אירי, נחשב לאחד ממבשרי העצמאות האירית.
[5] Éamon de Valera (1882–1975), ראש ממשלת אירלנד ובהמשך גם נשיא. מראשי מאבקה של אירלנד לעצמאות נגד השלטון הבריטי במחצית הראשונה של המאה העשרים.
[6] Daniel O’Connell (1775–1847), מדינאי אירי, מכונה על ידי בני עמו "המשחרר". היה דמות המפתח בפוליטיקה האירית במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה.
[7] William Howard Taft (1857–1930), הנשיא העשרים ושבעה של ארצות הברית ולאחר מכן נשיא בית המשפט העליון.
[8] Rudolph Valentino (1895–1926), שם הבמה של שחקן קולנוע איטלקי.