הסיפור היחיד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסיפור היחיד
מכר
מאות
עותקים
הסיפור היחיד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הסיפור היחיד

4.2 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: מיכל אלפון
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 242 עמ' מודפסים

ג'וליאן בארנס

ג'וליאן בארנס (1946) הוא סופר אנגלי שנולד בלסטר. בילדותו גדל בפרבר לונדוני. הוריו היו מורים לצרפתית. לאחר שסיים תואר ראשון בלימודי שפות מודרניות באוניברסיטת אוקספורד, עבד שלוש שנים כמילונאי במילון אוקספורד. אחר כך הפך למבקר ספרים, עורך ספרותי ומבקר טלוויזיה, ובמקביל החל לכתוב את ספריו. 
היצירה של בארנס כוללת כמה ז'אנרים: רומנים, סיפורים קצרים ומסות. פריצתו אל תודעת הקוראים החלה עם פרסום הרומן השלישי שלו בשנת 1984, "התוכי של פלובר". בשנת 2011 זכה בפרס מאן בוקר על ספרו "תחושה של סוף", והיה מועמד לפרס זה שלוש פעמים נוספות (בשנים 1984, 1998 ו-2005).
בארנס התאלמן בשנת 2008. 

תקציר

"לרובנו יש רק סיפור אחד. אני לא אומר שרק דבר אחד קורה לנו בחיים: יש אינספור אירועים ואנחנו הופכים אותם לאינספור סיפורים. אבל רק אחד מכולם חשוב, רק אחד הוא בסופו של דבר סיפור שראוי לספר אותו. זה הסיפור שלי."

במילים אלו, כאדם מבוגר וממרחק של שנים, חוזר פול לנקודת ההתחלה של סיפורו. בתום שנת הלימודים הראשונה שלו באוניברסיטה הוא שב הביתה לחופשת הקיץ ובעידודה של אימו מצטרף למועדון הטניס היחיד בפרוור שבו מתגוררים הוריו, 25 קילומטרים מדרום ללונדון. במסגרת טורניר לזוגות מעורבים פול משובץ בהגרלה עיוורת לשחק עם הגברת מקלאוד, שחקנית טובה ושנונה בשנות הארבעים לחייה, נשואה ואם לשתי בנות בוגרות. לא חולף זמן רב והשניים הופכים לנאהבים.

פול, המכיר בחללים שפוער הזיכרון ובנרטיבים המשפיעים על תפיסתנו בנוגע למהלך חיינו, משחזר את סיפור התאהבותם ואיך לאט לאט הכול התפרק.

ג'וליאן בארנס, זוכה פרס הבוקר היוקרתי, מעמיד ברומן מופתי זה את כישרונו החריף למפות את הלב האנושי על גחמותיו כדי לתהות על קוצר ידה של האהבה לרפא ולהציל אותנו מפני טופרי עברנו ועל פעולות הזיכרון על הסיפור שאנו בוחרים לספר לעצמנו.
"

פרק ראשון

מה הייתם מעדיפים: לאהוב יותר ולסבול יותר או לאהוב פחות ולסבול פחות? זאת לדעתי, בסופו של דבר, השאלה האמיתית היחידה.
 
תאמרו אולי — ובצדק — שזאת לא באמת שאלה. כי הבחירה אינה בידינו. לו הייתה הבחירה בידינו, הייתה כאן שאלה. אבל היא לא, כך שאין. מי יכול לשלוט במידת אהבתו? אם היא נשלטת, אין זאת אהבה. אני לא יודע איך צריך לקרוא לרגש הזה, אבל לא אהבה.
 
לרובנו יש רק סיפור אחד. אני לא אומר שרק דבר אחד קורה לנו בחיים: יש אינספור אירועים ואנחנו הופכים אותם לאינספור סיפורים. אבל רק אחד מכולם חשוב, רק אחד הוא בסופו של דבר סיפור שראוי לספר אותו. זה הסיפור שלי.
 
אבל יש בעיה. אם זה הסיפור היחיד שלך, הרי סיפרת אותו חזור וסַפּר גם אם — כמו במקרה הזה — בעיקר לעצמך. אם כן, השאלה היא: האם כל החזרות הללו מקרבות אותך למה שקרה באמת, או שמא הן דווקא מרחיקות אותך? התשובה לא ברורה לי. אולי כדאי לבדוק אם בחלוף השנים הסיפור שלך מציג אותך באור חיובי יותר או פחות. אם אתה נראה פחות טוב, אולי זה סימן שאתה מתקרב יותר לאמת. אלא שקיימת סכנת ההצטנעות בדיעבד: תוכחה עצמית יכולה להיות סוג של מחמאה עצמית. אצטרך אפוא לעמוד על המשמר. טוב, השנים לימדו אותי להישמר. כיום אני נשמר כשם שאז הייתי נמהר. נמהר, ואולי רק נבער מדעת?
 
המקום, הזמן, הרקע החברתי? אני לא יודע עד כמה הם משנים בסיפור על אהבה. אולי בימים עברו, בספרות הקלאסית, שם מתנגשות אהבה וחובה, אהבה ודת, אהבה ומשפחה, אהבה ומדינה. הסיפור הזה אינו שייך לאלה. ואף על פי כן, אם אתם מתעקשים. הזמן: לפני יותר מחמישים שנה. המקום: כעשרים וחמישה קילומטרים דרומית ללונדון. המעמד: פרוורי הבורסה, זה היה הכינוי הרווח — אף שבכל שנותיי שם לא פגשתי ולו סוכן בורסה אחד. בתים פרטיים, חלקם מחופים בבולי עץ, חלקם עם גגות רעפים. גדרות חיות של ליגוסטרום, דפנה ואלון. כבישים שבשוליהם טרם פשו פסים צהובים ומפרצי חניה השמורים לתושבי הרחוב. בימים ההם היה אפשר להיכנס ללונדון במכונית ולחנות כמעט בכל מקום. הפרוור שלנו נודע בכינוי המתחכם הווילג', "הכפר", ואולי עשרות שנים לפני כן אפילו היה יכול להיחשב לכפר באמת. עכשיו הייתה בו תחנת רכבת שממנה נסעו ללונדון גברים בחליפות בימים שני עד שישי, ואחדים מהם גם בשבתות לחצי יום. הייתה תחנת אוטובוס של חברת גרין לַיין; מעבר חציה עם פנסים; סניף דואר; כנסייה שנקראה בחוסר מקוריות על שם מיכאל הקדוש; פאב אחד, חנות מכולת אחת, בית מרקחת, מספרה; תחנת דלק עם מוסך לתיקונים פשוטים. בבקרים נשמעה יבבה חשמלית של משאיות חלב — אקספרס או יונייטד דֵיירִיז; בערבים ובסופי שבוע (אם כי לא בימי ראשון בבוקר, חלילה) טרטור של מכסחות דשא ממונעות.
במגרש הווילג' שיחקו קריקט קולני ומקרטע; היו גם מגרש גולף ומועדון טניס. הקרקע הייתה חולית ונוחה לחובבי הגינון; רובד החרסית של אגן לונדון לא הגיע עד הנה. זמן לא רב לפני כן נפתחה מעדנייה שמכרה בחתרנות, לדעתם של אנשים מסוימים, מוצרים אירופיים: גבינות מעושנות ונקניקים משורגים שהשתלשלו כזרגי חמורים בעטיפות רשת. אבל הרעיות הצעירות שבווילג' כבר התחילו לשלוח את ידן בבישול הרפתקני יותר, ובעליהן היו בדרך כלל שבעי רצון. מבין שני ערוצי הטלוויזיה הקיימים צפו יותר בבי־בי־סי מאשר באַיי־טי־וי, ומשקאות חריפים נצרכו על פי רוב רק בסופי שבוע. בבית המרקחת מכרו אספלניות ליבלות ושמפו יבש בבקבוקונים לחיצים, אבל לא קונדומים. במכולת היה אפשר לקנות את השבועון המקומי המשמים, אבל פורנוגרפיה, ולו מהסוג הרך ביותר, לא הייתה שם. לרכישות מהסוג המיני היה צריך לנסוע ללונדון. כל הדברים האלה לא הפריעו לי רוב שנות מגוריי שם.
 
טוב, בזה יצאתי ידי חובתי הנדל"נית (סוכנות נדל"ן לא מטפורית פעלה במרחק כחמישה־עשר קילומטר משם). ועוד משהו: אל תשאלו אותי על מזג האוויר. על פי רוב אינני זוכר מה היה מזג האוויר במרוצת חיי. אמנם זכור לי איך שמש חמה תרמה לדחף מיני; איך שלג פתאומי שימח, ואיך ימים קרים ולחים עוררו את התסמינים המוקדמים שהובילו ברבות הימים להחלפת מפרק ירך דו־צדדית. אבל שום התרחשות מכרעת בחיי לא אירעה מעולם במזג אוויר חריג, קל וחומר בגללו. כך שאם לא אכפת לכם, למטאורולוגיה לא יהיה חלק בסיפור שלי. אם כי מותר לכם להסיק, כשאני מופיע במגרש הטניס, שבאותו רגע לא ירד גשם או שלג.
 
מועדון הטניס: מי היה מאמין ששם זה יתחיל? בילדותי הוא היה בעיניי לא יותר מסניף פתוח של צעירי המפלגה השמרנית. היה לי מחבט ולמדתי לשחק, כשם שידעתי להגיש ביעילות לחובט בקריקט או לשמש שוער כדורגל יציב ועם זאת פזיז לרגעים. כספורטאי הייתי תחרותי בלי לחטוא בעודף כישרון.
בסוף שנת הלימודים הראשונה שלי באוניברסיטה חזרתי לשלושה חודשים הביתה, כל כולי חדור שעמום לא מוסתר. בני הגיל הזה יתקשו כיום לדמיין להם את קשיי התקשורת. רוב החברים שלי התפזרו במרחקים והשימוש בטלפון — מתוקף צו הורי אילם אך ברור — לא היה מקובל. מכתב, ואחריו מכתב תשובה. זה היה איטי, ובודד.
אימא שלי, אולי בתקווה שאפגוש איזו כריסטין נחמדה ובלונדינית או איזו וירג'יניה תוססת שחורת תלתלים — ובכל מקרה בעלת נטיות שמרניות בטוחות, גם אם לא בולטות מדי — הציעה לי להצטרף למועדון הטניס. היא אפילו הציעה מימון. צחקתי בליבי למניעיה: אם היה משהו שלא היה בדעתי לעשות בחיי הרי זה להקים בית ומשפחה בפרוורים עם רעיית טניס ו-2.4 ילדים ולראות איך הם בתורם מוצאים חברים במועדון וחוזר חלילה, לאורך מסדרון מראות מהדהד, לעבר עתיד אינסופי מגודר בשיחי ליגוסטרום ודפנה. כשקיבלתי את הצעתה של אימי, זה היה ברוח הסאטירה הטהורה.
 
הוזמנתי למשחק ניסיון. הכוונה הייתה לבחון בשקט, בסגנון אנגלי מנומס, לא רק את רמת המשחק שלי אלא גם את התנהגותי הכללית והתאמתי החברתית. אם לא אפגין תכונות שליליות, הנחת המחדל תהיה חיובית: ככה זה עבד. אימי דאגה לכבס את בגדי הטניס שלי ולגהץ את המכנסיים הקצרים הלבנים עם קפל חד ומקביל; אני הזכרתי לעצמי לא לקלל, לא לשהק ולא להפליץ במגרש. סגנון המשחק שלי היה אופטימי, מבוסס על מפרק היד, ובמידה רבה פרי לימוד עצמי. שיחקתי כמצופה ממני, ויתרתי על החבטות הנבזיות האהובות עליי ולא כיוונתי לגוף היריב ולו פעם אחת. הגשה, חבטה לרשת, חבטת יעף, שוב יעף, קרוב לרשת, כדור גבוה, ובמקביל הקפדתי להחמיא ליריב — "מעולה!" — ולשתף פעולה עם בן הזוג — ״שלי!" לא התרברבתי אחרי חבטה מוצלחת, שמחתי בשקט על ניצחון במשחקון, הצטערתי במנוד ראש על תבוסה במערכה. את כל אלה ידעתי לזייף, וכך התקבלתי כשחקן קיץ והצטרפתי לקהל ההוּגוֹאים והקרוליינות הקבועים.
ההוגואים אהבו לספר לי שאני מעלה את מנת המשכל הממוצעת במועדון ומוריד את הגיל הממוצע. אחד מהם התעקש לקרוא לי אפרוח בר־מוח והֶר פרופסור, כרמז מתוחכם לעובדה שהשלמתי שנת לימודים אחת באוניברסיטת סאסקס. הקרוליינות היו חביבות אך מאופקות. הן הרגישו בטוחות יותר עם ההוגואים. בקרב בני השבט הזה חשתי שהתחרותיות הטבעית שלי הולכת ומתפוגגת. ניסיתי להתעלות במשחק, אבל הניצחון לא משך את ליבי. אפילו רימיתי קצת בכיוון ההפוך. אם נפל הכדור כמה סנטימטרים מחוץ לטווח, הייתי רץ תוך כדי זקירת אגודל בכיוון היריב וצעקת "מעולה!" ואילו הגשה שהחטיאה וסטתה סנטימטר או שניים לאורך או לרוחב הייתה זוכה בהנהון איטי ובדשדוש לקבלת ההגשה הבאה. "בחור טוב, פול זה," שמעתי פעם הוגו אחד מודה באוזני רעהו. בשעת לחיצת ידיים אחרי תבוסה הייתי מוצא משהו לשבח במשחקו של היריב. "ממש עשית לי צרות עם ההגשה שלך," הייתי מודה בגילוי לב. הייתי עתיד לשהות ביניהם רק כמה חודשים, ולא רציתי שידעו מי אני.
 
כתום שלושה שבועות מהתקבלותי כחבר זמני במועדון נערכה אליפות זוגות מעורבים בהגרלה עיוורת. אני זוכר שחשבתי לאחר מעשה: הגרלה זה משורש גורל, נכון? בת הזוג שעלתה בגורלי הייתה גברת סוזן מקלאוד, ומייד ניכר בה שאין היא קרוליין. היא הייתה, כך סברתי, בת ארבעים ומשהו, שערה אסוף בסרט ומגלה את אוזניה, שבאותו רגע לא שמתי אליהן לב. שמלת טניס לבנה עם אמרה ירוקה ושורת כפתורים ירוקים בחלק העליון. היא הייתה כמעט בדיוק בגובה שלי — מטר שבעים וחמש, כשאני משקר ומוסיף סנטימטר.
"איזה צד אתה מעדיף?" שאלה.
"צד?"
"גב היד או כף היד?"
"סליחה. לא ממש משנה לי."
"אז תתחיל אתה עם כף היד."
המשחק הראשון שלנו — התחרות הייתה עד לניצחון במערכה אחת — היה נגד אחד מהעגלגלים שבהוגואים ואחת הגוצות שבקרוליינות. התרוצצתי די הרבה, מתוך הנחה שמוטל עליי להחזיר את רוב הכדורים; ובהתחלה בכל פעם שהייתי קרוב לרשת עשיתי רבע סיבוב לראות איך בת הזוג שלי מסתדרת ואם וכיצד חוזר הכדור. אבל הכדור חזר תמיד, בחבטות נמוכות ללא דופי, ואני הפסקתי להסתובב, נרגעתי וקלטתי שאני ממש רוצה לנצח. וכך אכן עשינו, 6-2.
כשישבנו ושתינו לימונדת שׂעורים, אמרתי:
"תודה שהצלת לי את התחת."
כוונתי הייתה למספר הפעמים שבהן זינקתי לרוחב כדי לבלום והצלחתי רק להחטיא את הכדור ולהפריע לגברת מקלאוד.
"הנוסח המקובל הוא — כל הכבוד, שותפה." עיניה היו כחולות־אפורות, חיוכה יציב. "ותנסה להגיש קצת יותר מהצד. זה פותח את הזוויות."
הנהנתי וקיבלתי את העצה בלי להרגיש שגאוותי נפגעה, כמו שהייתי מרגיש למשמע אותה עצה מפיו של איזה הוגו.
"עוד משהו?"
"נקודת התורפה במשחקי זוגות היא תמיד בקו האמצע."
"תודה, גברת מקלאוד."
"סוזן."
"מזל שאת לא קרוליין," אמרתי להפתעתי.
היא גיחכה, כאילו הבינה בדיוק למה אני מתכוון. אבל איך זה ייתכן?
"בעלך משחק?"
"בעלי? אדון מש"פ?" היא צחקה. "לא. הוא שחקן גולף. בעיניי פשוט לא יפה להרביץ לכדור שלא זז. מה דעתך?"
תשובתה זאת הייתה טעונה מכדי שאוכל לפרק אותה במשפט, והסתפקתי בהנהון ובריטון חרישי.
המשחק השני היה קשה יותר, מול זוג שהפסיק שוב ושוב את המשחק כדי לנהל בשקט דיונים טקטיים, כמתכונן לנישואים. בשלב מסוים, כשגברת מקלאוד הגישה, ניסיתי תכסיס זול והשתופפתי מתחת לגובה הרשת, כמעט בקו האמצע, בכוונה להסיח את דעתו של מחזיר ההגשה. זה הצליח עד שקיבלנו כמה נקודות, אבל אז, כשהניקוד היה 30-15, התרוממתי מהר מדי כששמעתי את ההגשה, והכדור פגע בי באמצע הראש מאחור. קרסתי במלודרמטיות והתגלגלתי אל שולי הרשת. קרוליין והוגו זינקו אליי בהפגנת דאגה, ואילו מאחוריי נשמע רק צחוק פרוע, וההצעה השובבית "ניסיון חוזר?" הצעה שיריבינו סירבו כמובן לקבל. אף על פי כן הצלחנו לצאת מהמערכה 7-5 והגענו לשלב רבע הגמר.
"עכשיו יהיו צרות," הזהירה אותי. "שני אלה ברמה מחוזית. ימי הזוהר שלהם אמנם מאחוריהם, אבל אין אצלם מתנות."
ובאמת לא קיבלנו מתנות. הובסנו שוק על ירך, על אף כל התרוצצויותיי. כשניסיתי להגן עלינו במרכז, הכדור עף הצידה; כשכיסיתי את הפינות, הוא הוטח אל הקו המרכזי. שני המשחקונים שזכינו בהם היו בדיוק מה שהגיע לנו.
התיישבנו על ספסל והלבשנו למחבטים את הכיסויים שלהם. שלי היה דנלופ מקספליי, שלה גריי.
"מצטער שאכזבתי אותך," אמרתי.
"אף אחד לא אכזב אף אחד."
"אני חושב שאולי הבעיה שלי היא נאיביות טקטית."
אכן, ניסוח מנופח במקצת, ובכל זאת הופתעתי כשהגיבה בצחקוקים.
"אתה חתיכת טיפוס," אמרה. "אצטרך לקרוא לך טיפּי."
חייכתי. דווקא מצא חן בעיניי להיות טיפוס.
כשנפרדנו בדרך למקלחות, אמרתי: "תרצי שאסיע אותך? יש לי מכונית."
היא צידדה אליי מבט. "טוב, אם לא הייתה לך מכונית לא הייתי רוצה שתסיע אותי. זה היה מאוד לא יעיל." משהו באופן דיבורה לא הניח לי להיעלב. "אבל מה עם המוניטין שלך?"
"מוניטין?" השבתי. "אני לא חושב שיש לי מוניטין."
"אוי ואבוי. נצטרך לעבוד על זה. כל בחור צעיר צריך מוניטין."
 
כשאני כותב את הדברים האלה, זה נשמע טעון יותר מכפי שהיה באמת. ו"שום דבר לא קרה". הסעתי את גברת מקלאוד לביתה בדֶקֵרס ליין, היא יצאה מהמכונית, אני חזרתי הביתה ומסרתי להוריי תיאור מקוצר של אירועי אחר הצהריים. זוגות מעורבים בהגרלה עיוורת.
"רבע הגמר, פול!" אמרה אימא שלי. "לו ידעתי, הייתי באה לראות."
התברר לי שזה כנראה הדבר האחרון בתולדות העולם שהייתי רוצה או שארצה אי־פעם.

ג'וליאן בארנס

ג'וליאן בארנס (1946) הוא סופר אנגלי שנולד בלסטר. בילדותו גדל בפרבר לונדוני. הוריו היו מורים לצרפתית. לאחר שסיים תואר ראשון בלימודי שפות מודרניות באוניברסיטת אוקספורד, עבד שלוש שנים כמילונאי במילון אוקספורד. אחר כך הפך למבקר ספרים, עורך ספרותי ומבקר טלוויזיה, ובמקביל החל לכתוב את ספריו. 
היצירה של בארנס כוללת כמה ז'אנרים: רומנים, סיפורים קצרים ומסות. פריצתו אל תודעת הקוראים החלה עם פרסום הרומן השלישי שלו בשנת 1984, "התוכי של פלובר". בשנת 2011 זכה בפרס מאן בוקר על ספרו "תחושה של סוף", והיה מועמד לפרס זה שלוש פעמים נוספות (בשנים 1984, 1998 ו-2005).
בארנס התאלמן בשנת 2008. 

סקירות וביקורות

מרד הנעורים הזדקן ספרו של זוכה הבּוקר מצליח להעביר תובנות מעניינות על מין ועל אהבה, למרות המגרעות שבו

מנחם בן טען בשנות ה-‭90‬ שא"ב יהושע מתחנף לנשים בספרו 'השיבה מהודו', בכך שהוא מתאר אהבה לא אמינה בין צעיר בשנות ה-‭20‬ לחייו לאישה בשנות ה-‭40‬ לחייה. בימים ההם, אופי הביקורת והאובססיביות הצחיקו אותי. עכשיו כשאני קורא באותו שבוע ברומן אנגלי דנן שראה אור ב-‭2018‬ על אהבה ארוכת שנים בין גיבור בן ‭ 19‬לאישה בת ‭ 48‬וברומן עברי עכשווי על התפעמות של גיבור בן ‭ 25‬מאישה בת ‭") 40‬אישה בשיא יופייה") - החנופה הפכה לסדר העולם. הסיום של קלאסיקה כמו 'הבוגר' לא היה עובר היום, כמדומה, את אישורי התקינות הפוליטית, ודסטין הופמן לא היה מורשה לחשוק בבתה של מיסיס רובינסון. יש לו את האם! מה יכול להיות יותר טוב מזה?!

אבל אבק החנופה לא פוגם ברומן הזה של בארנס, מחשובי הסופרים הבריטים החיים כיום. המחצית הראשונה של הרומן מצוינת. בגוף ראשון (ולעיתים בגוף שני ושלישי, כשברור שמדובר בשינוי סגנוני של מספר שמדבר בעדו), כשהוא בשלהי חייו, נזכר פול בסיפור הגדול בחייו. "לרובנו יש רק סיפור אחד... רק אחד הוא בסופו של דבר סיפור שראוי לספר אותו. זה הסיפור שלי".

המבט המסכם לאחור (שבארנס השתמש בו גם ב'תחושה של סוף' היפה, שזיכה אותו בפרס הבוקר לפני עשור) מעניק סמכותיות לקול המספר, שהינו גם יודע-כל ולו, בפשטות, משום שהוא יודע מה קרה בסוף. למרות שעל הסיפור מופקד כעת הזיכרון ולו, כמובן, יודע המספר הנבון של בארנס, יש אינטרסים משלו.

כשהיה פול בן ‭ 19‬בשנות ה-‭,60‬ בפרבר דרומית ללונדון, הוא פגש במשחק טניס את סוזן מקלאוד בת ה-‭.48‬ סוזן הייתה נשואה ואם לשתי בנות מבוגרות מפול. משחק טניס זוגות מוצלח הפך בהדרגה אך די במהרה לזוגיות שערורייתית בפרבר השמרני. בארנס משכיל לעצב את שני הגיבורים הראשיים שלו במקוריות. למשל: החוצפה הפתאומית שלעיתים מתגלה אצל פול, או השנינויות המתיילדות של סוזן. הוא מצליח להעביר יפה את רטט ההתחלה של ריקוד הגופים והנפשות המתקרבים זה לזה בתשוקה ובפחד מדחייה ומקריאה לא נכונה של דעת הזולת: "אני לא מצליח להבין אם היא מלאת ביטחון או חשש; אם היא תמיד ככה או רק איתי".

אופן הכתיבה מתוחכם. כביכול מדובר בפרגמנטים של היזכרות, של אדם שיושב בערוב ימיו לזכור את סיפורו הגדול, היחיד, ומעלה קרעי זיכרונות. אך למעשה קצב התקדמות העלילה נשמר בקפידה בידי הסופר שמציץ מעבר לכתפו של הממואריסט כביכול. עוד דוגמה דומה לכתיבה המיומנת: כאשר המספר מתאר איך ניסה לרכז את מחשבותיו על מנת להבין מי הוא בעצם היריב שלו, בעלה של אהובתו, מציץ מבעד לכתפו הסופר הערמומי שיודע שהקוראים זקוקים גם כן לתזכורת הזאת על הדמות המדוברת.

האינטרס של הסופר להימנע מקלישאות חובר אצל בארנס לאינטרס של המספר המאוהב להרגיש ייחודי באהבתו: "אנחנו נוטים לשבץ כל קשר חדש שאנחנו נתקלים בו בקטגוריה קיימת. אנחנו רואים את המאפיינים הכלליים או הרגילים; ואילו המשתתפים רואים – מרגישים – רק מה שפרטי ומיוחד להם". כמה פעמים, לפיכך, מדגיש המספר שלא מדובר בקלישאות ידועות: "אז לאילו מילים הייתם אתם נדרשים בימינו כדי לתאר קשר בין נער, או כמעט גבר, בן תשע-עשרה ואישה בת ארבעים ושמונה? אולי לשפת העיתונות הצהובה – 'קוגרית' ו'טוי-בוי', אישה בשלה וגברבר?" ועוד פעם: "ייתכן שאני מתאר את יחסיי עם סוזן כסיפור מתוק של קיץ. כך הרי דורש הסטריאוטיפ. חניכה מינית ורגשית, רצף עסיסי של הנאות ותענוגות ופינוקים... אבל כבר אמרתי לכם שזה לא היה ככה. היינו יחד – ואני מתכוון יחד – עשר או שתים עשרה שנים".

אלא שמאמצע הרומן הוא הולך ונחלש. קשה לדון בחלק הזה בלי להסגיר מעט מהעלילה. מי שחושש מספוילרים אולי מוטב שידלג לפסקה המסכמת. מכשול עצום ביחסי פול וסוזן הוא האלכוהוליזם של סוזן. אך נדמה שהתרבות רוויה כבר בתיאורי התמכרות לאלכוהול. ובכל מקרה, המאפיינים העגומים הידועים מופיעים כאן בצורה לא מחדשת. כשם שאם אתקל עוד פעם אחת במאמר במודל האבל של קובלר-רוס (קלישאת הקלישאות בכתיבה "איכותית") אני עלול לגרום למאן דהוא לבדוק את אמיתותו, כך אני חש כקורא ספרים (וכצופה טלוויזיה), כמי שזקוק נואשות להפוגה ארוכה מדמויות אלכוהוליסטיות.

גם הגילוי באמצע הרומן, שבעלה של סוזן מכה אותה, הוחש לי כמי-טו-אי מדי וחמור מכך: ככזה שנבע ממצוקת חומרים ודרמה. עוד נקודה חלשה ברומן היא האנכרוניזם העמוק שלו בתארו את פער הדורות. המספר של בארנס מדגיש כמה פעמים עד כמה מאס בקיום המהוגן של הוריו ולכן עד כמה נראה לו סיפור האהבה שלו פרוע ומרגש. היום, כשמרד הנעורים מתמצה בסינון "אוקיי, בומר"; כשהצעירים מפוכחים ושמרנים יותר מהוריהם - כל האקלים הרגשי-רעיוני הזה הזדקן. מרד הנעורים הזדקן. לו בארנס היה מודע לכך לא היה הדבר פוגע ברעננות הרומן. אך נדמה שבארנס סבור שמרד הנעורים של הסיקסטיז הוא עדיין דבר אופנתי.

אף על פי כן כדאי לקרוא ברומן הזה שמכיל גם הערות נבונות ומנוסחות במלוטש על מין ואהבה, על נעורים וזקנה.

אריק גלסנר 7 לילות 18/06/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
"הסיפור היחיד" מעורר תחושה מעיקה של מהוגנות צוננת ונטולת ליבידו אילת שמיר הארץ 20/10/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: מיכל אלפון
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 242 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

מרד הנעורים הזדקן ספרו של זוכה הבּוקר מצליח להעביר תובנות מעניינות על מין ועל אהבה, למרות המגרעות שבו

מנחם בן טען בשנות ה-‭90‬ שא"ב יהושע מתחנף לנשים בספרו 'השיבה מהודו', בכך שהוא מתאר אהבה לא אמינה בין צעיר בשנות ה-‭20‬ לחייו לאישה בשנות ה-‭40‬ לחייה. בימים ההם, אופי הביקורת והאובססיביות הצחיקו אותי. עכשיו כשאני קורא באותו שבוע ברומן אנגלי דנן שראה אור ב-‭2018‬ על אהבה ארוכת שנים בין גיבור בן ‭ 19‬לאישה בת ‭ 48‬וברומן עברי עכשווי על התפעמות של גיבור בן ‭ 25‬מאישה בת ‭") 40‬אישה בשיא יופייה") - החנופה הפכה לסדר העולם. הסיום של קלאסיקה כמו 'הבוגר' לא היה עובר היום, כמדומה, את אישורי התקינות הפוליטית, ודסטין הופמן לא היה מורשה לחשוק בבתה של מיסיס רובינסון. יש לו את האם! מה יכול להיות יותר טוב מזה?!

אבל אבק החנופה לא פוגם ברומן הזה של בארנס, מחשובי הסופרים הבריטים החיים כיום. המחצית הראשונה של הרומן מצוינת. בגוף ראשון (ולעיתים בגוף שני ושלישי, כשברור שמדובר בשינוי סגנוני של מספר שמדבר בעדו), כשהוא בשלהי חייו, נזכר פול בסיפור הגדול בחייו. "לרובנו יש רק סיפור אחד... רק אחד הוא בסופו של דבר סיפור שראוי לספר אותו. זה הסיפור שלי".

המבט המסכם לאחור (שבארנס השתמש בו גם ב'תחושה של סוף' היפה, שזיכה אותו בפרס הבוקר לפני עשור) מעניק סמכותיות לקול המספר, שהינו גם יודע-כל ולו, בפשטות, משום שהוא יודע מה קרה בסוף. למרות שעל הסיפור מופקד כעת הזיכרון ולו, כמובן, יודע המספר הנבון של בארנס, יש אינטרסים משלו.

כשהיה פול בן ‭ 19‬בשנות ה-‭,60‬ בפרבר דרומית ללונדון, הוא פגש במשחק טניס את סוזן מקלאוד בת ה-‭.48‬ סוזן הייתה נשואה ואם לשתי בנות מבוגרות מפול. משחק טניס זוגות מוצלח הפך בהדרגה אך די במהרה לזוגיות שערורייתית בפרבר השמרני. בארנס משכיל לעצב את שני הגיבורים הראשיים שלו במקוריות. למשל: החוצפה הפתאומית שלעיתים מתגלה אצל פול, או השנינויות המתיילדות של סוזן. הוא מצליח להעביר יפה את רטט ההתחלה של ריקוד הגופים והנפשות המתקרבים זה לזה בתשוקה ובפחד מדחייה ומקריאה לא נכונה של דעת הזולת: "אני לא מצליח להבין אם היא מלאת ביטחון או חשש; אם היא תמיד ככה או רק איתי".

אופן הכתיבה מתוחכם. כביכול מדובר בפרגמנטים של היזכרות, של אדם שיושב בערוב ימיו לזכור את סיפורו הגדול, היחיד, ומעלה קרעי זיכרונות. אך למעשה קצב התקדמות העלילה נשמר בקפידה בידי הסופר שמציץ מעבר לכתפו של הממואריסט כביכול. עוד דוגמה דומה לכתיבה המיומנת: כאשר המספר מתאר איך ניסה לרכז את מחשבותיו על מנת להבין מי הוא בעצם היריב שלו, בעלה של אהובתו, מציץ מבעד לכתפו הסופר הערמומי שיודע שהקוראים זקוקים גם כן לתזכורת הזאת על הדמות המדוברת.

האינטרס של הסופר להימנע מקלישאות חובר אצל בארנס לאינטרס של המספר המאוהב להרגיש ייחודי באהבתו: "אנחנו נוטים לשבץ כל קשר חדש שאנחנו נתקלים בו בקטגוריה קיימת. אנחנו רואים את המאפיינים הכלליים או הרגילים; ואילו המשתתפים רואים – מרגישים – רק מה שפרטי ומיוחד להם". כמה פעמים, לפיכך, מדגיש המספר שלא מדובר בקלישאות ידועות: "אז לאילו מילים הייתם אתם נדרשים בימינו כדי לתאר קשר בין נער, או כמעט גבר, בן תשע-עשרה ואישה בת ארבעים ושמונה? אולי לשפת העיתונות הצהובה – 'קוגרית' ו'טוי-בוי', אישה בשלה וגברבר?" ועוד פעם: "ייתכן שאני מתאר את יחסיי עם סוזן כסיפור מתוק של קיץ. כך הרי דורש הסטריאוטיפ. חניכה מינית ורגשית, רצף עסיסי של הנאות ותענוגות ופינוקים... אבל כבר אמרתי לכם שזה לא היה ככה. היינו יחד – ואני מתכוון יחד – עשר או שתים עשרה שנים".

אלא שמאמצע הרומן הוא הולך ונחלש. קשה לדון בחלק הזה בלי להסגיר מעט מהעלילה. מי שחושש מספוילרים אולי מוטב שידלג לפסקה המסכמת. מכשול עצום ביחסי פול וסוזן הוא האלכוהוליזם של סוזן. אך נדמה שהתרבות רוויה כבר בתיאורי התמכרות לאלכוהול. ובכל מקרה, המאפיינים העגומים הידועים מופיעים כאן בצורה לא מחדשת. כשם שאם אתקל עוד פעם אחת במאמר במודל האבל של קובלר-רוס (קלישאת הקלישאות בכתיבה "איכותית") אני עלול לגרום למאן דהוא לבדוק את אמיתותו, כך אני חש כקורא ספרים (וכצופה טלוויזיה), כמי שזקוק נואשות להפוגה ארוכה מדמויות אלכוהוליסטיות.

גם הגילוי באמצע הרומן, שבעלה של סוזן מכה אותה, הוחש לי כמי-טו-אי מדי וחמור מכך: ככזה שנבע ממצוקת חומרים ודרמה. עוד נקודה חלשה ברומן היא האנכרוניזם העמוק שלו בתארו את פער הדורות. המספר של בארנס מדגיש כמה פעמים עד כמה מאס בקיום המהוגן של הוריו ולכן עד כמה נראה לו סיפור האהבה שלו פרוע ומרגש. היום, כשמרד הנעורים מתמצה בסינון "אוקיי, בומר"; כשהצעירים מפוכחים ושמרנים יותר מהוריהם - כל האקלים הרגשי-רעיוני הזה הזדקן. מרד הנעורים הזדקן. לו בארנס היה מודע לכך לא היה הדבר פוגע ברעננות הרומן. אך נדמה שבארנס סבור שמרד הנעורים של הסיקסטיז הוא עדיין דבר אופנתי.

אף על פי כן כדאי לקרוא ברומן הזה שמכיל גם הערות נבונות ומנוסחות במלוטש על מין ואהבה, על נעורים וזקנה.

אריק גלסנר 7 לילות 18/06/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
"הסיפור היחיד" מעורר תחושה מעיקה של מהוגנות צוננת ונטולת ליבידו אילת שמיר הארץ 20/10/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
הסיפור היחיד ג'וליאן בארנס
מה הייתם מעדיפים: לאהוב יותר ולסבול יותר או לאהוב פחות ולסבול פחות? זאת לדעתי, בסופו של דבר, השאלה האמיתית היחידה.
 
תאמרו אולי — ובצדק — שזאת לא באמת שאלה. כי הבחירה אינה בידינו. לו הייתה הבחירה בידינו, הייתה כאן שאלה. אבל היא לא, כך שאין. מי יכול לשלוט במידת אהבתו? אם היא נשלטת, אין זאת אהבה. אני לא יודע איך צריך לקרוא לרגש הזה, אבל לא אהבה.
 
לרובנו יש רק סיפור אחד. אני לא אומר שרק דבר אחד קורה לנו בחיים: יש אינספור אירועים ואנחנו הופכים אותם לאינספור סיפורים. אבל רק אחד מכולם חשוב, רק אחד הוא בסופו של דבר סיפור שראוי לספר אותו. זה הסיפור שלי.
 
אבל יש בעיה. אם זה הסיפור היחיד שלך, הרי סיפרת אותו חזור וסַפּר גם אם — כמו במקרה הזה — בעיקר לעצמך. אם כן, השאלה היא: האם כל החזרות הללו מקרבות אותך למה שקרה באמת, או שמא הן דווקא מרחיקות אותך? התשובה לא ברורה לי. אולי כדאי לבדוק אם בחלוף השנים הסיפור שלך מציג אותך באור חיובי יותר או פחות. אם אתה נראה פחות טוב, אולי זה סימן שאתה מתקרב יותר לאמת. אלא שקיימת סכנת ההצטנעות בדיעבד: תוכחה עצמית יכולה להיות סוג של מחמאה עצמית. אצטרך אפוא לעמוד על המשמר. טוב, השנים לימדו אותי להישמר. כיום אני נשמר כשם שאז הייתי נמהר. נמהר, ואולי רק נבער מדעת?
 
המקום, הזמן, הרקע החברתי? אני לא יודע עד כמה הם משנים בסיפור על אהבה. אולי בימים עברו, בספרות הקלאסית, שם מתנגשות אהבה וחובה, אהבה ודת, אהבה ומשפחה, אהבה ומדינה. הסיפור הזה אינו שייך לאלה. ואף על פי כן, אם אתם מתעקשים. הזמן: לפני יותר מחמישים שנה. המקום: כעשרים וחמישה קילומטרים דרומית ללונדון. המעמד: פרוורי הבורסה, זה היה הכינוי הרווח — אף שבכל שנותיי שם לא פגשתי ולו סוכן בורסה אחד. בתים פרטיים, חלקם מחופים בבולי עץ, חלקם עם גגות רעפים. גדרות חיות של ליגוסטרום, דפנה ואלון. כבישים שבשוליהם טרם פשו פסים צהובים ומפרצי חניה השמורים לתושבי הרחוב. בימים ההם היה אפשר להיכנס ללונדון במכונית ולחנות כמעט בכל מקום. הפרוור שלנו נודע בכינוי המתחכם הווילג', "הכפר", ואולי עשרות שנים לפני כן אפילו היה יכול להיחשב לכפר באמת. עכשיו הייתה בו תחנת רכבת שממנה נסעו ללונדון גברים בחליפות בימים שני עד שישי, ואחדים מהם גם בשבתות לחצי יום. הייתה תחנת אוטובוס של חברת גרין לַיין; מעבר חציה עם פנסים; סניף דואר; כנסייה שנקראה בחוסר מקוריות על שם מיכאל הקדוש; פאב אחד, חנות מכולת אחת, בית מרקחת, מספרה; תחנת דלק עם מוסך לתיקונים פשוטים. בבקרים נשמעה יבבה חשמלית של משאיות חלב — אקספרס או יונייטד דֵיירִיז; בערבים ובסופי שבוע (אם כי לא בימי ראשון בבוקר, חלילה) טרטור של מכסחות דשא ממונעות.
במגרש הווילג' שיחקו קריקט קולני ומקרטע; היו גם מגרש גולף ומועדון טניס. הקרקע הייתה חולית ונוחה לחובבי הגינון; רובד החרסית של אגן לונדון לא הגיע עד הנה. זמן לא רב לפני כן נפתחה מעדנייה שמכרה בחתרנות, לדעתם של אנשים מסוימים, מוצרים אירופיים: גבינות מעושנות ונקניקים משורגים שהשתלשלו כזרגי חמורים בעטיפות רשת. אבל הרעיות הצעירות שבווילג' כבר התחילו לשלוח את ידן בבישול הרפתקני יותר, ובעליהן היו בדרך כלל שבעי רצון. מבין שני ערוצי הטלוויזיה הקיימים צפו יותר בבי־בי־סי מאשר באַיי־טי־וי, ומשקאות חריפים נצרכו על פי רוב רק בסופי שבוע. בבית המרקחת מכרו אספלניות ליבלות ושמפו יבש בבקבוקונים לחיצים, אבל לא קונדומים. במכולת היה אפשר לקנות את השבועון המקומי המשמים, אבל פורנוגרפיה, ולו מהסוג הרך ביותר, לא הייתה שם. לרכישות מהסוג המיני היה צריך לנסוע ללונדון. כל הדברים האלה לא הפריעו לי רוב שנות מגוריי שם.
 
טוב, בזה יצאתי ידי חובתי הנדל"נית (סוכנות נדל"ן לא מטפורית פעלה במרחק כחמישה־עשר קילומטר משם). ועוד משהו: אל תשאלו אותי על מזג האוויר. על פי רוב אינני זוכר מה היה מזג האוויר במרוצת חיי. אמנם זכור לי איך שמש חמה תרמה לדחף מיני; איך שלג פתאומי שימח, ואיך ימים קרים ולחים עוררו את התסמינים המוקדמים שהובילו ברבות הימים להחלפת מפרק ירך דו־צדדית. אבל שום התרחשות מכרעת בחיי לא אירעה מעולם במזג אוויר חריג, קל וחומר בגללו. כך שאם לא אכפת לכם, למטאורולוגיה לא יהיה חלק בסיפור שלי. אם כי מותר לכם להסיק, כשאני מופיע במגרש הטניס, שבאותו רגע לא ירד גשם או שלג.
 
מועדון הטניס: מי היה מאמין ששם זה יתחיל? בילדותי הוא היה בעיניי לא יותר מסניף פתוח של צעירי המפלגה השמרנית. היה לי מחבט ולמדתי לשחק, כשם שידעתי להגיש ביעילות לחובט בקריקט או לשמש שוער כדורגל יציב ועם זאת פזיז לרגעים. כספורטאי הייתי תחרותי בלי לחטוא בעודף כישרון.
בסוף שנת הלימודים הראשונה שלי באוניברסיטה חזרתי לשלושה חודשים הביתה, כל כולי חדור שעמום לא מוסתר. בני הגיל הזה יתקשו כיום לדמיין להם את קשיי התקשורת. רוב החברים שלי התפזרו במרחקים והשימוש בטלפון — מתוקף צו הורי אילם אך ברור — לא היה מקובל. מכתב, ואחריו מכתב תשובה. זה היה איטי, ובודד.
אימא שלי, אולי בתקווה שאפגוש איזו כריסטין נחמדה ובלונדינית או איזו וירג'יניה תוססת שחורת תלתלים — ובכל מקרה בעלת נטיות שמרניות בטוחות, גם אם לא בולטות מדי — הציעה לי להצטרף למועדון הטניס. היא אפילו הציעה מימון. צחקתי בליבי למניעיה: אם היה משהו שלא היה בדעתי לעשות בחיי הרי זה להקים בית ומשפחה בפרוורים עם רעיית טניס ו-2.4 ילדים ולראות איך הם בתורם מוצאים חברים במועדון וחוזר חלילה, לאורך מסדרון מראות מהדהד, לעבר עתיד אינסופי מגודר בשיחי ליגוסטרום ודפנה. כשקיבלתי את הצעתה של אימי, זה היה ברוח הסאטירה הטהורה.
 
הוזמנתי למשחק ניסיון. הכוונה הייתה לבחון בשקט, בסגנון אנגלי מנומס, לא רק את רמת המשחק שלי אלא גם את התנהגותי הכללית והתאמתי החברתית. אם לא אפגין תכונות שליליות, הנחת המחדל תהיה חיובית: ככה זה עבד. אימי דאגה לכבס את בגדי הטניס שלי ולגהץ את המכנסיים הקצרים הלבנים עם קפל חד ומקביל; אני הזכרתי לעצמי לא לקלל, לא לשהק ולא להפליץ במגרש. סגנון המשחק שלי היה אופטימי, מבוסס על מפרק היד, ובמידה רבה פרי לימוד עצמי. שיחקתי כמצופה ממני, ויתרתי על החבטות הנבזיות האהובות עליי ולא כיוונתי לגוף היריב ולו פעם אחת. הגשה, חבטה לרשת, חבטת יעף, שוב יעף, קרוב לרשת, כדור גבוה, ובמקביל הקפדתי להחמיא ליריב — "מעולה!" — ולשתף פעולה עם בן הזוג — ״שלי!" לא התרברבתי אחרי חבטה מוצלחת, שמחתי בשקט על ניצחון במשחקון, הצטערתי במנוד ראש על תבוסה במערכה. את כל אלה ידעתי לזייף, וכך התקבלתי כשחקן קיץ והצטרפתי לקהל ההוּגוֹאים והקרוליינות הקבועים.
ההוגואים אהבו לספר לי שאני מעלה את מנת המשכל הממוצעת במועדון ומוריד את הגיל הממוצע. אחד מהם התעקש לקרוא לי אפרוח בר־מוח והֶר פרופסור, כרמז מתוחכם לעובדה שהשלמתי שנת לימודים אחת באוניברסיטת סאסקס. הקרוליינות היו חביבות אך מאופקות. הן הרגישו בטוחות יותר עם ההוגואים. בקרב בני השבט הזה חשתי שהתחרותיות הטבעית שלי הולכת ומתפוגגת. ניסיתי להתעלות במשחק, אבל הניצחון לא משך את ליבי. אפילו רימיתי קצת בכיוון ההפוך. אם נפל הכדור כמה סנטימטרים מחוץ לטווח, הייתי רץ תוך כדי זקירת אגודל בכיוון היריב וצעקת "מעולה!" ואילו הגשה שהחטיאה וסטתה סנטימטר או שניים לאורך או לרוחב הייתה זוכה בהנהון איטי ובדשדוש לקבלת ההגשה הבאה. "בחור טוב, פול זה," שמעתי פעם הוגו אחד מודה באוזני רעהו. בשעת לחיצת ידיים אחרי תבוסה הייתי מוצא משהו לשבח במשחקו של היריב. "ממש עשית לי צרות עם ההגשה שלך," הייתי מודה בגילוי לב. הייתי עתיד לשהות ביניהם רק כמה חודשים, ולא רציתי שידעו מי אני.
 
כתום שלושה שבועות מהתקבלותי כחבר זמני במועדון נערכה אליפות זוגות מעורבים בהגרלה עיוורת. אני זוכר שחשבתי לאחר מעשה: הגרלה זה משורש גורל, נכון? בת הזוג שעלתה בגורלי הייתה גברת סוזן מקלאוד, ומייד ניכר בה שאין היא קרוליין. היא הייתה, כך סברתי, בת ארבעים ומשהו, שערה אסוף בסרט ומגלה את אוזניה, שבאותו רגע לא שמתי אליהן לב. שמלת טניס לבנה עם אמרה ירוקה ושורת כפתורים ירוקים בחלק העליון. היא הייתה כמעט בדיוק בגובה שלי — מטר שבעים וחמש, כשאני משקר ומוסיף סנטימטר.
"איזה צד אתה מעדיף?" שאלה.
"צד?"
"גב היד או כף היד?"
"סליחה. לא ממש משנה לי."
"אז תתחיל אתה עם כף היד."
המשחק הראשון שלנו — התחרות הייתה עד לניצחון במערכה אחת — היה נגד אחד מהעגלגלים שבהוגואים ואחת הגוצות שבקרוליינות. התרוצצתי די הרבה, מתוך הנחה שמוטל עליי להחזיר את רוב הכדורים; ובהתחלה בכל פעם שהייתי קרוב לרשת עשיתי רבע סיבוב לראות איך בת הזוג שלי מסתדרת ואם וכיצד חוזר הכדור. אבל הכדור חזר תמיד, בחבטות נמוכות ללא דופי, ואני הפסקתי להסתובב, נרגעתי וקלטתי שאני ממש רוצה לנצח. וכך אכן עשינו, 6-2.
כשישבנו ושתינו לימונדת שׂעורים, אמרתי:
"תודה שהצלת לי את התחת."
כוונתי הייתה למספר הפעמים שבהן זינקתי לרוחב כדי לבלום והצלחתי רק להחטיא את הכדור ולהפריע לגברת מקלאוד.
"הנוסח המקובל הוא — כל הכבוד, שותפה." עיניה היו כחולות־אפורות, חיוכה יציב. "ותנסה להגיש קצת יותר מהצד. זה פותח את הזוויות."
הנהנתי וקיבלתי את העצה בלי להרגיש שגאוותי נפגעה, כמו שהייתי מרגיש למשמע אותה עצה מפיו של איזה הוגו.
"עוד משהו?"
"נקודת התורפה במשחקי זוגות היא תמיד בקו האמצע."
"תודה, גברת מקלאוד."
"סוזן."
"מזל שאת לא קרוליין," אמרתי להפתעתי.
היא גיחכה, כאילו הבינה בדיוק למה אני מתכוון. אבל איך זה ייתכן?
"בעלך משחק?"
"בעלי? אדון מש"פ?" היא צחקה. "לא. הוא שחקן גולף. בעיניי פשוט לא יפה להרביץ לכדור שלא זז. מה דעתך?"
תשובתה זאת הייתה טעונה מכדי שאוכל לפרק אותה במשפט, והסתפקתי בהנהון ובריטון חרישי.
המשחק השני היה קשה יותר, מול זוג שהפסיק שוב ושוב את המשחק כדי לנהל בשקט דיונים טקטיים, כמתכונן לנישואים. בשלב מסוים, כשגברת מקלאוד הגישה, ניסיתי תכסיס זול והשתופפתי מתחת לגובה הרשת, כמעט בקו האמצע, בכוונה להסיח את דעתו של מחזיר ההגשה. זה הצליח עד שקיבלנו כמה נקודות, אבל אז, כשהניקוד היה 30-15, התרוממתי מהר מדי כששמעתי את ההגשה, והכדור פגע בי באמצע הראש מאחור. קרסתי במלודרמטיות והתגלגלתי אל שולי הרשת. קרוליין והוגו זינקו אליי בהפגנת דאגה, ואילו מאחוריי נשמע רק צחוק פרוע, וההצעה השובבית "ניסיון חוזר?" הצעה שיריבינו סירבו כמובן לקבל. אף על פי כן הצלחנו לצאת מהמערכה 7-5 והגענו לשלב רבע הגמר.
"עכשיו יהיו צרות," הזהירה אותי. "שני אלה ברמה מחוזית. ימי הזוהר שלהם אמנם מאחוריהם, אבל אין אצלם מתנות."
ובאמת לא קיבלנו מתנות. הובסנו שוק על ירך, על אף כל התרוצצויותיי. כשניסיתי להגן עלינו במרכז, הכדור עף הצידה; כשכיסיתי את הפינות, הוא הוטח אל הקו המרכזי. שני המשחקונים שזכינו בהם היו בדיוק מה שהגיע לנו.
התיישבנו על ספסל והלבשנו למחבטים את הכיסויים שלהם. שלי היה דנלופ מקספליי, שלה גריי.
"מצטער שאכזבתי אותך," אמרתי.
"אף אחד לא אכזב אף אחד."
"אני חושב שאולי הבעיה שלי היא נאיביות טקטית."
אכן, ניסוח מנופח במקצת, ובכל זאת הופתעתי כשהגיבה בצחקוקים.
"אתה חתיכת טיפוס," אמרה. "אצטרך לקרוא לך טיפּי."
חייכתי. דווקא מצא חן בעיניי להיות טיפוס.
כשנפרדנו בדרך למקלחות, אמרתי: "תרצי שאסיע אותך? יש לי מכונית."
היא צידדה אליי מבט. "טוב, אם לא הייתה לך מכונית לא הייתי רוצה שתסיע אותי. זה היה מאוד לא יעיל." משהו באופן דיבורה לא הניח לי להיעלב. "אבל מה עם המוניטין שלך?"
"מוניטין?" השבתי. "אני לא חושב שיש לי מוניטין."
"אוי ואבוי. נצטרך לעבוד על זה. כל בחור צעיר צריך מוניטין."
 
כשאני כותב את הדברים האלה, זה נשמע טעון יותר מכפי שהיה באמת. ו"שום דבר לא קרה". הסעתי את גברת מקלאוד לביתה בדֶקֵרס ליין, היא יצאה מהמכונית, אני חזרתי הביתה ומסרתי להוריי תיאור מקוצר של אירועי אחר הצהריים. זוגות מעורבים בהגרלה עיוורת.
"רבע הגמר, פול!" אמרה אימא שלי. "לו ידעתי, הייתי באה לראות."
התברר לי שזה כנראה הדבר האחרון בתולדות העולם שהייתי רוצה או שארצה אי־פעם.