יתבטל העולם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יתבטל העולם
מכר
מאות
עותקים
יתבטל העולם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

יתבטל העולם

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 436 עמ' מודפסים

אמיר חרש

אמיר חרש מתגורר בירושלים. בעל תואר שני אותו סיים בהצטיינות בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובימים אלו משלים דוקטורט.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

"חיכיתי לדפיקה על הדלת, לבלונדינית שתיכנס ותגיד במבטא הוליוודי, הו מיסטר בוזגלו, איבדתי פסלון זהב בצורת ציפור, או, אני חושדת שבעלי העשיר והנאה רוצה להרוג אותי, או, זה מַיי בֵּייבּי בּראדֶ'ר, הוא נעלם בקריביים, סע לשם על חשבוני ותחזיר אותו, עדיף חי. וככה החקירה רק תתחיל, משם הכול פתוח. במקום זה נתקעתי עם תיקים של חברת ביטוח העוגן."

רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, פיליפ בוזגלו, בלש פרטי עייף וציני, מקבל את תיק החקירה שישנה את חייו. עם מעט מאוד קצות חוט יוצא בוזגלו בסובארו מתפרקת לחפש אחר בחור מסתורי. הרמזים היחידים שמובילים אליו הם הסיפורים שהוא משאיר אחריו.

יתבטל העולם הוא רומן בלשי פרוע, חכם, מצחיק, ואפילו אפוקליפטי, הנוסע בדרכים הצדדיות של ישראל ומעמת מנכ"לי היי-טק חובקי עולם עם גנבי מתכות אנרכיסטיים, מנהיג כת משיחית וטרמפיסט זרוק שחשב שכבר ראה הכול. הוא לא ראה. וישנה גם אביגיל, יד ימינו של פיליפ, המשדרת את כל האופטימיות שפיליפ מתכחש לה.

בסיפור הבלשי משתלבות מעשיות חסידיות, סיפורים עממיים, מדע בדיוני ורוחניות קוסמית. אה, ויש גם סיפור אהבה.

אמיר חרש מתגורר בירושלים. זהו ספרו הראשון.

פרק ראשון

1

 

 

כבר יומיים שהמוזיקה של 'חטאנו לפניך' מתנגנת בלופ מהכולל השכן. יום ולילה. בכל פעם שהשיר נגמר נשמע לרגע שקט, נדמה שזה הסוף, והופ, זה מתחיל מחדש. דופק על המוח מבחוץ ומבפנים. אני מתהפך על הספה עם הכר מעל הראש. מחפש זווית שממנה השיר יבלוט פחות, אבל בספה שלי אין זווית כזאת. חטאנו לפניך רחם עלינו חטאנו לפניך רחם עלינו. חטאנו רחם. את מי שזה לא יחזיר בתשובה זה בטח יחזיר בשאלה. אני קם מהספה אל החלון וצועק לתוך החושך, למה לבנות כוילל ביפו? למה מתחת לחלון המשרד שלי? באוויר אין תשובות, רק חטאנו לפניך רחם. מכונית מאיצה ברחוב למטה. צללים חודרים מהתריסים ורצים על הקירות בעקבותיה. כבר שלוש שנים שאני ישן על הספה הזאת והיא עדיין לא נוחה. מה זה כבר משנה. אני מחליט לוותר על שינה ולחגוג עד הבוקר, קפה, סיגריה, קפה, סיגריה, ונרדם. בלילה לא חלמתי על הבת זונה. ושנייה אחרי שאני נרדם אור היום תופס אותי מרוח על ספת חדר ההמתנה של המשרד. אני מתעורר לקול ציוצים.

זאת לא ציפור. זה שְׂפוּמי, המזיק שלי. בערך הדבר האחרון שיש לי כוח אליו על הבוקר. אני בטוח שזה הוא, לפי הזנב. לפני חודש זרקתי עליו בקבוק ערק ריק והצלחתי לקלוע, הבקבוק התנפץ ולשפומי נגדע הזנב. מדי פעם אני עוד דורך על זכוכיות שמסתתרות בשטיח מקיר לקיר. הפרווה שלו מלוכלכת, והוא מסתווה היטב בשטיח האפור. שפומי קופץ על השולחן ומרחרח שאריות עבשות של פיצה, עדיין בקופסת המשלוחים. במקומו לא הייתי נוגע בפיצה הזו. התוכנית מתגבשת כמעט בניגוד לרצוני. היד נשלחת לדרך. האינסטינקטים שלו חדים משל חתול, אני נזהר מלעשות תנועות חדות. יש לי הזדמנות אחת לנצל את היתרון היחיד שיש לאדם. טכנולוגיה. בתנועה חלקה אני מוציא את האקדח מתחת לכרית הספה ומכוון. בשנייה לפני שאני יורה הוא מסתכל לי בעיניים, לועס באדישות קרום גבינה צהובה. הכדור פוגע בקיר ומותיר חור, ושפומי רץ כמו שד, חולף דרך סדרה של מחסות, והכדורים מחוררים את חלקת הקיר מאחוריו. המזיק מגיע לחלון, והופ, הוא בחוץ. מבעד לחלון אני רואה את גוש הפרווה המתנשף הזה עומד על צלחת ה'יֶס' שלי, לכוד באוויר בגובה קומה שנייה על עמודים. הוא מחכה, נותן לי זמן לכוון, מסתכל ישר עליי וכמעט מחייך, הוא יודע משהו שאני לא יודע. קלינק, קלינק, המחסנית ריקה. ואז, כמו אופנוען הפוך על גג אוהל קרקס, הוא רץ אנכית על הקיר במורד שתי קומות, מזנק לגג של פיאט פּוּנטוֹ חונה ופוף, נעלם בערמת זבל ענקית. הרחוב כמעט חסום מרוב ערמות זבל, וריח הנבלה שנודף מהן מגיע עד הקומה השנייה. שביתה מזדיינת. צודקת אמא שלי, בהחלט חסר פה מגע יד של אישה.

בוקר. כל יום מגיע אחד חדש.

מזל שביפו יריות לא מטרידות אף אחד. החזית של הבניין הזה מוזנחת כמו חצר אחורית. שפריץ אכול מלח, תוספות בנייה בבלוקים חשופים, ורשת עכביש של כבלים וצינורות מטפטפים. גם הדיירים נראים ככה. מי שגר בבניין הזה כבר ויתר על להתייאש מהחיים. גברים בודדים, זוגות בודדים, משפחות בודדות. אנשים טובים. מעבירים את הזמן עד שיבוא זמן אחר. בלי לשלם ועד בית, בלי להגיד שלום בחדר מדרגות. כל אחד בפינה שלו. אני מחזיר את הראש מהחלון, מקפל את הספה ומארגן לי איזה תורכי קטן, מהול בהרבה ערק, שיהיה בוקר טוב. בכל זאת אני יורד למטה לקנות עיתון, השמש שורפת ואופה את ערמות הזבל, ובדרך חזרה אני אוסף את הדואר מהתיבה. אני לא קורא. להפך, מסתובב במשרד ומחפש משהו אחר לעשות. ואפילו לשלם ארנונה וחשמל. ואפילו להתגלח. ואפילו לסדר את המשרד. למה לא? עוד מעט חג, מי שהמשרד שלו מסודר בראש השנה... פתאום, אני שם לב, נהיה שקט. כבר אין חטאנו לפניך. עוד לא התרגלתי לשקט ובא צלצול טלפון. אני לא עונה. לבדוק אם נכנס הכסף. למצוא עבודה חדשה. למחוק מיילים. לסיים את התואר. לאכול שלוש ארוחות ביום. הצלצול נפסק. המכתב מונח לפניי, והצלצול מתחיל שוב. על המעטפה מדבקה מודפסת. לכבוד: פיליפ בוזגלו. סוכנות פתרונות בילוש. ומתחת ביטוח העוגן, המחלקה המשפטית. אני קם והולך למקרר. הוא ריק. פותח את הפריזר, הוא מלא. בקרח. גוש עצום של קרח. אמנם למדתי משפטים רק סמסטר אחד, אבל את הלקח המרכזי אני זוכר; אם אתה מקבל מכתב ממחלקה משפטית, אלה אף פעם לא בשורות טובות. אני לא רוצה לקרוא, אבל המילים העיקריות קופצות מולי. לצערנו. רשלנות מקצועית. לא נגיש תביעה. משהים מיידית את כל החקירות. אני מרים ומוריד והצלצול נפסק. ריח חמצמץ ומרדים מטפס מערמות הזבל וממלא את חלל החדר. כאב הראש מתחזק. כאילו מישהו דחף לי לגולגולת בלון ריק דרך האוזן והוא מנפח אותו בהתמדה. דווקא החקירה האחרונה הייתה מוצלחת, עד כדי כך מוצלחת שהיא נגמרה בטרגדיה. אז מה.

תמיד חיכיתי לדפיקה על הדלת, לבלונדינית שתיכנס ותגיד במבטא הוליוודי, הו מיסטר בוזגלו, איבדתי פסלון זהב בצורת ציפור, או, אני חושדת שבעלי העשיר והנאה רוצה להרוג אותי, או, זה מַיי בֵּייבּי בּראדֶ'ר, הוא נעלם בקריביים, סע לשם על חשבוני ותחזיר אותו, עדיף חי. וככה החקירה רק תתחיל, משם הכול פתוח. במקום זה נתקעתי עם תיקים של חברת ביטוח העוגן, פציעות גוף בתאונות דרכים. אני מוצא את הבקבוק המשרדי ומרים כוסית או שתיים. לחיי ביטוח העוגן. שיישרפו. עדיף ככה. כל החקירות שהם הביאו היו בזבוז זמן. הביטוח מנסה לרמות את האנשים שמנסים לרמות את הביטוח. שטויות, עכשיו אני אוכל להתעסק בחקירות חשובות באמת. מה שזה לא אומר. רק מה, הם היו הלקוחות היחידים שלי. ידעתי שמסוכן להתבסס על לקוח אחד גדול. הייתי צריך לטפל בזה קודם. איפשהו ברשימת המטלות העצומה שלי, במקום ריאלי, היה סעיף שכתוב בו "לשים מודעה בדפי זהב". לטיפולי, דבר ראשון מחר על הבוקר. הטלפון מצלצל שוב, אני קורא את העיתון. כסף גדול. חזיות. דם בכביש. הטלפון ממשיך לצלצל. שיצלצל. אחרי חצי חבילת נובלס אני מושך את החוט מהשקע. אולי באמת הגיע הזמן לסגור הבסטה ולמצוא עבודה הגונה. אם יש דבר כזה. לא שדחוף לי להרגיע את הדודים בארוחות המשפחתיות. יותר טוב, בלי התיקים של הביטוח לא יהיה אף לקוח ואני אצא לחופשה בלי תשלום, אולי אפילו אסע סוף סוף לקריביים. גלים תכולים ילחכו את כפות הרגליים, וברקע קופים יעשו טרזן בין עצי הקוקוס. על מי אני עובד, אין לי אפילו כסף לסביח. מהקיר מסתכלת עליי התמונה היחידה, הדוד הרצל, והמבט עצבני. בתמונה הוא שחור־לבן וצעיר באופן לא אמין. הרצל, כפרה עליו, משום מה הוריש לי את העסק הזה, ואני מנסה, אבל הכול נופל לי בין הידיים. כבר לא מייצרים אנשים כמוהו. אם הוא היה פה הוא היה יודע מה להגיד. יא חתיכת גוילם, תפסיק לרחם על עצמך ותהיה בן אדם. כל מה שאתה נוגע בו הופך לחרא. ינעל רבק, תגרד את עצמך מהרצפה ותעשה משהו. יש לנו תיק לפענח. איזה בן אדם. אני מוזג עוד כוסית ערק ושותה לכבודו. מכניס את הטלפון לשקע, עדיין מצלצל. מוציא. ואז מגיע רעיון. בהתחלה אני מנסה לגרש אותו, אבל הוא ממזר עקשן. חוזר ומתנגן לי בתוך הראש. מתחנף אלי, עוד תיק אחד. קח עוד תיק אחד ואחריו תחליט. אם הלקוח יהיה מרוצה, קח גם את עצמך בידיים ותהיה בלש רציני. אם החקירה הזאת תיפול, תוותר, תזרוק את המעיל, ותהיה סתם אחד. תכלס, מה זה כבר משנה. אני לוחץ לעצמי יד ומסכם, עוד תיק אחד. שם את כל הקופה על חקירה לא קיימת. להתערב עם עצמי. נוכל עובד על נוכל, ושניהם בטוחים שהשני יצא פרייר.

רק מאיפה אני אמצא עכשיו חקירה. זה לא כמו בסרטים, כשפתאום אתה רואה דרך דלת הזכוכית צללית עם רגליים שלא נגמרות. חקירות מגיעות ממשרדי עורכי דין או מסוכנויות ביטוח. לא שפתאום נשמעת דפיקה בדלת.

ואז אני שומע דפיקה בדלת.

אני מקשיב טוב.

כן, דפיקה בדלת. "יבוא." נכנסת למשרד גברת, דווקא לא בלונדינית, עם שיער בצבע אש. נראית טוב לעומת איך שהיא לבושה. בטח יש אנשים שזה ימצא חן בעיניהם. לבושה כמו בצל, כל שכבת בגדים צבועה בגוון אחר. הוריקן בקופסת צבעי פנדה. אולי היא אמנית, או מישהי שרוצה להיראות כמו אמנית. זוג עיניים שחורות כמו מרתף, כאילו בדיוק בכתה. כאילו לא בכתה מעולם. המנגנון האוטומטי פועל ומוציא פלט פנימי: אישה נאה, בסביבות הארבעים, כנראה לא יציבה רגשית, רגליים יפות, מבוגרת מדי, לא בשבילך. אבל המנגנון מחמיץ את העיקר: יש בה עוצמה. כאילו נדלק עליה זרקור וכל השאר מחשיך. אני לא מצליח לשים על זה את האצבע, אבל אני לא אתפלא אם מתחת לבגדים היא מכוסה בצלקות, או אם זו מישהי שיודעת לנבא אילו שמות ייכתבו במודעות האבל בעוד חודש. היא מתיישבת בכיסא למולי.

"מר בוזגלו, אתה," היא בולעת רוק, "אתה חייב לעזור לי." היא עוצרת ונושמת עמוק. "אני באמת לא יודעת למי לפנות."

כל מילה היא ניצול או שבר־ספינה שנפלטו לחוף מסערת ההוריקן שיש לה בפנים. היא צפה על קרש בים, היא מושיטה לי יד, אני כמעט נסחף איתה, ובכל זאת. היא קראה לי מר בוזגלו. כשקוראים לי ככה, ולא פיליפ, אני יודע שהולכים לשקר לי. וכשמבקשים עזרה אני מבין שיהיו צרות. אבל לפחות זה לא תיק ביטוח.

"איך אני יכול לעזור לך, גברת...?"

"זה דחוף," היא מביטה בי ומשתתקת, מפנה את מבטה הצידה. "אתה חייב להצליח תוך אחד עשר יום." היא מביטה בי שוב ופיה נפער, נדמה לי שהבזק של היכרות עובר לה באישון, ומיד מבטה מתחמק לשטיח. "אתה חייב למצוא אותו עד חצות, עד יום כיפור בחצות."

"בסדר, גברתי, אני אעזוב את שאר החקירות ואתמקד רק בתיק שלך. מה הבעיה?"

היא מביטה אלי. לרגע נדמה שהיא לא רואה אותי אלא משהו אחר. אני קם ומביא לה כוס מים.

"תשתי. תתקדמי צעד־צעד. תתחילי בלספר מי את ומה את מחפשת."

"קוראים לי סנדרה, סנדרה גורביץ', ואני מחפשת מישהו שאני..." היא לוגמת מים ומסתכלת מסביב. כשהיא קולטת את המראה הכללי של המשרד היא מתכווצת במקום. "שאני לא יכולה להגיד לך איך קוראים לו." אני נאנח.

"את לא יכולה להגיד כי את לא יודעת או כי את מעדיפה שלא?"

היא חושבת רגע.

"כי אני לא יודעת איך קוראים לו." היא מעבירה יד עדינה על חלקת הצוואר, ומוסיפה, "עכשיו."

אני מתאפק.

"את לא יודעת איך קוראים לו, עכשיו."

היא משפילה את מבטה אל כפות ידיה.

"אני לא יודעת איך קוראים לו."

אני בוחן אותה שוב, והסתירה רק מתחדדת. היא ציפור שבירה, מרוטת נוצות כמעט, עומדת על סף תהום, אבל גם אם תפיל עליה מקרר לא יקרה לה כלום. אני קולט שאין לה מושג כמה היא חזקה. עדיין לא ברור אם היא דוברת אמת או שקר, אבל ברור שהיא מסתירה דבר עצום. אני מתאפק, משתדל לתת לקול שלי נימה אבהית.

"אני רוצה לעזור לך, סנדרה. את לא יודעת את השם שלו, סבבה. אולי הוא ברח ושינה את השם. השם לא מעניין אותי. אבל יש דברים שאי אפשר לשנות. תתארי לי אותם."

סנדרה מהנהנת בראש מורד ומסמנת שאמתין, קשה לה לדבר. היא עוצמת עיניים ונראה שהיא מתעמקת או נזכרת. נושמת עמוק. פוקחת עיניים ונועצת בי מבט ממעמקי המרתף.

 

"הוא עצוב מאוד

עצוב ומרוחק

יש מרחבים בתוכו

לפעמים הוא מטייל בהם,

לפעמים הוא אובד בהם

כמו ילד קטן.

הוא אוהב לספר סיפורים

הוא חולם..."

 

כאן אני עוצר אותה. "כל זה מאוד מעניין," את התחת שלי. "אבל לא שימושי. מה שאני התכוונתי זה תיאור חיצוני. מה הגובה שלו, צבע השיער, צבע העיניים. תמונה, אם אפשר. עובדות יבשות."

"אה," היא אומרת ומביטה בי.

אני מחכה שהיא תתחיל לתאר אותו. הווריד שבמצח מזכיר לי את קיומו. אני ממשיך לחכות.

"אני רוצה להבין. את לא יודעת את השם שלו, ואת גם לא יודעת איך הוא נראה?"

היא לוקחת הרבה אוויר, כמעט מתחילה לדבר ונעצרת בפה פתוח, מביטה בי, מוציאה את האוויר, ושואפת שוב.

"אני מתנצלת שאני מבולבלת, אתה - - - מרגע שנכנסתי אתה - - - אתה באמת דומה מאוד למישהו שאני - - - כלומר לפסל שיש לי - - - בגלל זה אני - - -"

המשפט דועך בלי להגיע לסוף. יש רגע של שקט מתוח. ואז אני אומר:

"איך שמעת עלינו?"

"עלינו?"

"על פתרונות בילוש."

"קיבלתי המלצות מחברה טובה."

"איך שמעת עלינו?"

"ואחר כך בדקתי את האתר שלכם באינטרנט."

"אף חברה שלך לא המליצה, ואין לנו אתר באינטרנט. איך שמעת עלינו?"

"מצאתי את המודעה שלכם בדפי זהב."

אני שותק, ולרגע נדמה לי שהרוח מביאה מהים רעש של גלים מתנפצים.

"אני לא מקבל את החקירה."

"מה? למה?"

"לא אכפת לי אם לקוחות משקרים. כל אחד והחיים שלו. לא מפריע לי שיהיו לך סודות, אני אוהב סודות. אם לא היו סודות בעולם, הייתי מובטל. אבל אני צריך שלפחות את המידע המינימלי שדרוש לחקירה תחלקי אתי במלואו. אני צודק?" היא מהנהנת בדממה. "כי אחרת זה סתם בזבוז זמן."

"בסדר," היא אומרת. "אבל זה קצת מבולבל."

"אז תתחילי מההתחלה."

היא מביטה לתוך תיק היד שלה ושוב בי ונאנחת. זה תיק בד סרוג משאריות בדים בגוונים של טורקיז. אחר כך היא מסדרת את עצמה בכיסא, מזדקפת, ומרשה לחיוך קטן לחלחל החוצה.

"לפני כמה חודשים חזרתי הביתה ומצאתי פתק על המקרר. פתק שלא אני כתבתי. במבט ראשון הפתק נראה כתוב בכתב ידי, אבל במבט שני ראיתי שהכתב לא זהה לגמרי לכתב שלי. נכתב בו שאם יבוא אלי הביתה איש זר בעל צורה משונה עליי להגיד לו שתי מילים מסוימות והאיש ילך. חשבתי שמישהו עובד עליי והשלכתי את הפתק לפח. למחרת בערב דפק אצלי בדלת אדם שנראה והריח כמו חסר בית, ההתנהגות שלו הייתה מבולבלת והוא קרא בשמי. לא הבנתי כמה שהרגע הזה חשוב, חשבתי שזה סוג של משחק, ואמרתי לו את שתי המילים שהיו כתובות בפתק. הוא נדהם, לא הסביר לי במה מדובר, והלך. יותר לא ראיתי את האיש הזה."

"את בטוחה שלא ראית אותו לפני כן?"

היא היססה מעט לפני שענתה, "כן, אני בטוחה."

"אני מבין."

"האירועים שקרו אחר כך אולי קשורים לתקרית הזו ואולי לא. בחודשים הבאים לא קרה שום דבר חריג, אבל הייתה לי תחושה שלא ידעתי ממה היא נובעת. הרגשתי שעוקבים אחריי. לא היה לי על מה לבסס את החשד הזה. עד שקרה מה שקרה לפני שבועיים. חזרתי הביתה אחרי שיעור יוגה וגיליתי שפרצו אלי. כלומר, הרגשתי שחיפשו בדירה, שהדברים במגירות זזו קצת, הסדינים נפרעו כאילו ישן במיטה שלי אדם שהתהפך הרבה. רצתי לשידה, יש לי שם קצת כסף וצ'קים להפקדה. חיפשו גם בה, אבל בכסף לא נגעו. עברתי על כל הבית ולהפתעתי דבר לא נלקח. לא התקשרתי למשטרה. שכנעתי את עצמי שאולי זה רק נדמה לי.

"בלילה שאחר כך היה לי חלום מטריד. בינתיים אני לא רואה צורך לחלוק אתך את פרטי החלום. הדבר החשוב הוא שבבוקר כתבתי את החלום ביומן החלומות שלי. כשכתבתי ביומן הייתה לי תחושה של דז'ה וו, שכבר חלמתי את החלום הזה וכבר כתבתי אותו ביומן. דפדפתי ביומן, דבר שאני לרוב נמנעת ממנו. אתה מבין," היא הישירה אלי מבט, "אני כותבת את החלומות ביומן כדי לשכוח מהם. לא חשוב, דפדפתי ביומן ונדהמתי לראות שחלקים ניכרים מתוך יומן החלומות שלי נגזרו ונגנבו. לא הבנתי למה שהגנב ייקח דווקא את החלומות שכתבתי. ואם זה היה היעד שלו, למה הוא היה צריך לחפש בכל הבית, הרי יומן החלומות היה מונח במקום בולט ליד המיטה."

נדמה לי שהיא מצפה שאני אגיד משהו. אני אומר "אהה".

"מאז אני משוטטת הרבה בעיר, בלי מטרה. אולי אני מרגישה פחות מוגנת בבית, אולי אני מחפשת משהו. מישהו. לפני שבוע הגעתי לכיכר המדינה, ישבתי לנוח על ספסל, וגיליתי שמונחת עליו חוברת. עיינתי בה ולא האמנתי, זה היה סיפור שמסופר בו על החלום שלי. קשה להסביר, זה לא היה בדיוק החלום שלי אלא, איך לומר, אותו עולם שהחלום התרחש בו. הגיבור של הסיפור היה דמות שנלקחה מהחלום שלי. מר בוזגלו, יש לי נדודי שינה ואין לי תיאבון. אני לא מבינה למה הייתה לזה השפעה כל כך מטלטלת עליי. אני מרגישה שכל האירועים האלה קשורים זה בזה. ואני רוצה שתמצא אותו, את מי שכתב את הסיפור."

היא מוציאה מהתיק חוברת כרוכה ומניחה אותה בעדינות על השולחן שבינינו. אני מושך את החוברת אלי ומדפדף.

"למה את רוצה למצוא אותו?"

"אני לא באמת יודעת. אולי הוא זקוק לי."

היא הוציאה את מה שישב עליה והיא רגועה יותר, אין ספק שהיא הפילה את התיק עליי. סנדרה מביטה בי בציפייה שאעזור לה להבין. אני מדליק סיגריה ומנסה לעכל את המידע ולהסיק מסקנה הגיונית. בסוף אני אומר, "אין פה בשר. לא נתת לי שום דבר להיאחז בו. את חייבת לתת לי עוד משהו, ושיהיה קונקרטי."

"היה לו כתם בוץ."

"למי?"

"להומלס שדפק לי בדלת. על האוזן. כן, אני נזכרת, בהתחלה חשבתי שזה עגיל, אבל אחרי רגע שמתי לב שזה כתם של בוץ. על התנוך השמאלי. זה עוזר לך?"

"אני לא יודע מה לעשות עם כל זה."

"אתה לא מאמין לי?"

"גם אם מה שאת אומרת הוא אמת צרופה, זה לא עוזר. אולי תנסי להמציא שקר פשוט. משהו קצר ומסודר, לא מזיק ולא מועיל, אבל הגיוני."

"אתה צוחק עליי."

"אני אף פעם לא צוחק."

העיניים שלה נוצצות. מבעד לבלגן שהיא טוותה סביבה צף משהו קל על פני המים, והיא פורצת בצחוק. ואז, ברגע אחד, היא לובשת פרצוף אחר, מסתורי יותר, ואומרת שהיא מוכנה.

"איך אני יכול לעזור לך?" אני שואל.

"מר בוזגלו, אני מחפשת את האיש שכתב את הטקסט הזה. אני אמנם לא יודעת מה שמו, אבל אני צריכה שתאתר ותביא אותו אלי. עניין משעשע, מצאתי את הדפים האלה בשבוע שעבר על ספסל בכיכר המדינה. אני עוסקת גם בהוצאה לאור, אני מאמינה בפוטנציאל של מי שכתב את הטקסט. אתה יכול לעשות את מה שאני מבקשת ממך?"

לפחות עכשיו היא מנסה למכור לי שקר סביר. מסריח, אבל סביר. אני לא מבקש הרבה. לפחות שתספר לי משהו שאני יכול להעמיד פנים שאני מאמין לו.

"בסדר, אני אחפש את הכתבן הזה שלך."

הסכמנו על מחיר, התעקשתי על חצי מראש. לפני שהלכה השאירה מספר טלפון, את החוברת, וצ'ק עם מחצית הסכום. ליוויתי אותה ליציאה.

"שכחתי עוד פרט אחד," הוספתי בדלת. "אפשר לשאול?"

"בטח."

"למה את רוצה שאמצא אותו עד יום כיפור בחצות?"

המבט שלה שוב התערפל, היא נאחזה בידית הדלת כדי להתייצב.

"אני בטוחה שאם לא תמצא אותו עד אז יקרה משהו נורא."

"מה למשל?"

"אני לא יודעת."

אני מתיישב על הכורסה הדהויה בחדר ההמתנה ומדליק את הטלוויזיה. בדיוק באותו רגע אין שום דבר מעניין. אני בוחן את הצ'ק שהיא השאירה. דחוי. לעוד חודשיים. הייתי צריך לנחש. מה הסיפור עם הסנדרה הזאת? מה היא מסתירה? את מי היא מחפשת? אני מתרגל את השאלות כמעט על אוטומט. למה. מה. איך. מתי. אני מעביר ערוצים, עולה במספרים מ־1 עד 99 ובחזרה. הטלוויזיה בלוויין היא ירושה שנשארה מהימים של דוד הרצל. בכל פעם שהוא רצה לנוח הוא ראה טלוויזיה בשפה אחרת. הוא הבין בערך שלוש עשרה שפות. יום אחד נכנסתי למשרד ותפסתי אותו צופה בערוץ של קוריאה הצפונית. גם קוריאנית? התפלאתי, והוא ענה, למה לא, אני מבין כבר חמש מילים. אחרי שבוע הוא כבר הבין מאתיים. או קיי. אז יש לי עכשיו חקירה שאין לי מושג מאיפה להתחיל אותה, אבל לפחות זאת חקירה. אם אני אפשל בזאת - אני עוזב את הבילוש. ואז לקריביים, או יותר סביר, לחתום בלשכה. דוד הרצל ממשיך לנעוץ בי מבט נוזף מהקיר. בסדר, בסדר, אני לא אפשל. אבל מציאת נעדר יכולה לקחת חודשים, לפעמים שנים, אני מתרץ לדוד, איך אפשר עד יום כיפור? הוא לא מסיר ממני את המבט הקשה, והזפזופ נעצר משום מה על הערוץ הקהילתי. הכתבת השחורדינית מספרת ששביתת עובדי הזבל של כל הרשויות במחוז תל אביב נכנסת לשבוע השישי. רק שבמקום שביתה היא אומרת עיצומים, ובמקום זבל היא אומרת תברואה. כדי שהצופים יבינו מה זאת אומרת תברואה, הם מראים ברקע ערמות של שקיות מגעילות שאתה לא מבין איך הצלם לא הקיא. הפורנו של הזבל. דוד הרצל אמר לי פעם, בלשים הם אנשים קשים, ח'מארים שלא רואים גורנישט חוץ מהתיק שלהם. ככה זה צריך להיות. מי שאכפת לו מתבלבל. צריך לב אבן ומוח כמו סכין גילוח. אתה רך מדי. תעזוב. מה לא עשיתי כדי להוכיח לו שאני מתאים, והוא לא הפסיק לתת לי בראש. אבל לדוד היה לב גדול כמו שור, ולא היו לו ילדים חיים. אז הוא תקע אותי עם המשרד הזה, הממזר.

אני מתכנן דרך פעולה. אולי זאת תהיה אחת מהחקירות האלה שלא תדרוש לצאת מהמשרד. אשב לראות סדרות משטרה בטלוויזיה, והיא תיפתר מעצמה. אינשאללה. לנצל את אזורי החוזק שלי. לעשות כלום. השחורדינית מקשקשת על הבושה והמחדל, מחר ערב ראש השנה וזאת לא דרך לקבל את החג. היא מבטיחה שראשי כל הרשויות במחוז עושים מאמצי־על לסיים את העיצומים לשביעות רצון כל הצדדים. אני שומע רעש של מכה מבחוץ ופתאום המסך מתמלא בשלג. אני מעביר ערוץ. כנ"ל. קם לבדוק את החיבורים. הכול לכאורה בסדר. ובכל זאת שלג.

אני יוצא לחלון ורואה שצלחת ה'יֶס' נעלמה.

בהמשך הרחוב איזה נרקומן שאוסף מתכות מוליך עגלת סופר מלאה בג'אנק ובראש הערמה, הפתעה, צלחת 'יס'. אני צועק אליו, הוא מתעלם ועוצר ליד ערמת שקיות אשפה, קורע את הניילונים הכתומים. אני יורד למטה ותופס אותו ליד תמרור חניית נכים. הנַרקוֹ מוציא מהעגלה מכוש ענק, ומתחיל לשלוף את העמוד מהמדרכה.

"תגיד, חבר, מה אתה חושב שאתה עושה?"

הנַרקוֹ אפילו לא מסתובב. הפנים שלו אכולי צללים, אין בהם יופי, אין בהם חוכמה, אין בהם שמחה. "עמוד מסוכן," הוא אומר, "מוציא בשביל בטיחות." הוא מנענע את העמוד שחצי ממנו כבר בחוץ, כמו שן חלב מתנדנדת, "רואה, מסוכן, יכול ליפול למישהו בראש."

"לא זה, הצלחת, אתה לקחת לי את הצלחת לוויין מהחלון." הוא מניח את המכוש בצד, יורק לתוך הידיים. "לא יודע מה אתה מדבר." מתכופף, אוחז את העמוד. "הצלחת הזו שבעגלה שלך," אני מצביע. הוא מתרומם ושולף את העמוד כמו גזר טרי. "אה, צלחת מסוכנת מאוד. יכול ליפול למישהו בראש. לא לוקח כסף בשביל שהורדתי." הוא מעמיס את העמוד על העגלה ומתכונן להמשיך.

"אתה לא הולך לשום מקום. אני רוצה את הצלחת בחזרה, או שאני מתקשר למשטרה." הוא מסתכל עליי מלמעלה למטה לראות מה אני שווה.

"חמישים שקל, ומחזיר הצלחת."

"חינם ועכשיו."

אנשים מתחילים להתאסף סביבנו, כמו זבובים מסביב לנבלה, אומרים לי לוותר, אומרים לי לא להעיז לוותר, שואלים איך מגיעים לנמל. מי שרק מגיע מקבל עדכון ממי שהגיע עשר שניות קודם.

הנרקו מרגיש את הלחץ. "תביא ארבעים, מחיר אחרון. אלומיניום, לפחות חמש קילו. אלומיניום יקר היום. שש לקילו. כדאי לך ארבעים."

 

*

 

אני חוזר למשרד בלי הצלחת, מתיישב וקורא עיתון. זה מספק כמו ללעוס פודרה. אני מחבר את הטלפון. עדיין מצלצל. מנתק. קורא עוד חלק מהעיתון. המילים הולכות לאיבוד איפשהו בין העיניים למוח. עד יום כיפור בחצות. אני מניח את העיתון. מפצח גרעינים ורואה שלג על המסך, המכתב המקומט מציץ מתוך הפח. אי שם שעון דיגיטלי סופר את השניות עד יום כיפור. אולי הוא מחובר לפצצה. אני ניגש אל מגש הפיצה ואוכל משולש. אם אין בררה אפילו נעבוד. אני לוקח את החוברת של סנדרה ויוצא מהמשרד.

 

*

 

אני מתיישב על ספסל ומולי כיכר גדולה ריקה ומכוערת, מוקפת בחנויות יוקרה שאף אחד לא קונה בהן. המדרכות ריקות, רק כמה ילדים בתלבושת אחידה חוזרים מבית ספר, ושני פיליפינים מוציאים זוג זקנים לטיול. למה דווקא זאת 'כיכר המדינה', לא ברור לי. אפילו ההומלסים שגרו פה באוהלים עזבו לפני שנים. במחאה. מצד שני, בכל הדשא הזה באמצע העיר יש איכות מרגיעה, ושני עצי דקל מתעקלים, נוטים אחד לקראת השני וכמעט אוחזים ידיים. אני מוציא את החוברת. מסתכל עליה, מחכה שתישבר. "מי כתב אותך? הא?" שתיקה. אני פותח את העמוד הראשון.

זהו ספרון ציבורי ולכן הושאר בנחלת הכלל.

לפיכך, אם מצאתם אותו על ספסל,

אנא השאירו אותו עליו.

קריאה נעימה.

תודה.

בסך הכול חוברת של עשרים ואחד עמודים מוקלדים ב'וורד' ומודפסים על דפי A4. סטנדרטי. לא מקדם אותי הרבה. רק תסתכל, כל חפץ מכיל רמזים, ככה אמר לי פעם הדוד. חפצים הם שקרנים לא כל כך טובים, וזה רק אחד מהיתרונות שלהם על פני בני אדם. אני מסתכל ורואה. הכריכה מספקת כיוון ראשון לחקירה. שער פלסטיק שקוף כרוך בספירלת פלסטיק כחולה. אולי הדפיסו אותה במרכז של הדפסות ושכפולים, שם אפשר למצוא מכונת צילום ולכרוך בספירלה. אני מכיר כמה מקומות כאלה מהתקופה הסטודנטיאלית שלי. הרבה דברים אני זוכר מאז, מדשאות, קפטריות, הפגנות, ספריות, מסיבות, חצאיות, שמלות עם גבים חשופים בשורה שלפניי, לבקש סיכומים מבחורה עם לפטופ ולשמוע בתגובה שיש לה חבר. היה מאוד מרחיב דעת. אני פותח את החוברת וקורא. מה אני אגיד. סיפור. על הפלסטיק השקוף של השער אין אפילו שריטה, לא מה שהיית מצפה מחפץ שהושאר במרחב הציבורי. אם היא באמת מצאה את החוברת על ספסל פה, בטח זה היה מיד אחרי שהניחו אותה. מבט מסביב מגלה חנות שכפולים והדפסות. על חלון הראווה מודבק מבפנים בריסטול ישן מתקפל בקצוות שכתוב עליו חדש, רק החודש במבצע... אולי הם יֵדעו משהו.

אני נכנס מהרחוב החם לחנות המחניקה. זה חור חסר חלונות, דחוס במכונות שמשכפלות בקצב עותקים שאף אחד לא יקרא. מאחורי הדוכן עומדת איזה בלונדה שהתג אביגיל הולץ מחובר לה לחולצה בסיכה עם סמל של גולגולת. היא יפה באופן קיצוני, וזיעה נספגת לי בצווארון המעיל. היא קוראת ספר עבה, עם עטיפה חומה־לבנה, ונראית כמו סטודנטית למדעי הכלום שמנסה לגלם, למען ההורים העשירים, דמות של 'סטודנטית שמתפרנסת בכבוד'. ובכל זאת, כשהיא רואה אותי היא מניחה ברוך את הספר מהיד ומעבירה את האצבעות בקו הדמיוני שבין האוזן לשיער, בתנועה מהורהרת של ליטוף עצמי, ומרימה שוב את הספר. מאוורר תקרה גדול מפזר רוח וצללים דקים על ערמות הדפים. אני אומר, שלום אביגיל, ושואל אותה אם אפשר להשתמש באינטרנט לרגע. היא מרימה את המבט מהספר ואומרת בקול רם שזה לא מקובל, המחשבים הם רק להדפסה, מסתכלת לצדדים וממשיכה בקול רך, מייצרת בינינו סוד משותף, היא תרשה לי. הפעם. אני מתיישב מול מחשב מספר שלוש ומריץ באינטרנט את השם של הלקוחה. סנדרה גורביץ'. במשרד אין לי אינטרנט כבר חודשיים. הספּק מתנכל לי וניתק אותי מהשירות רק בגלל שלא שילמתי. החיפוש מעלה שלוש נשים שונות שנקראות כך. אחת היא מרפאה אלטרנטיבית שמישהי המליצה עליה בפורום של אתר לטבעונות, השנייה היא פסלת וקדרית ששמה מופיע בביקורות על תערוכות קבוצתיות, והשלישית היא שם שחוזר שוב ושוב בחתימות על עצומות אינטרנטיות, בעד ונגד מגוון גדול מאוד של מאבקים אבודים. בשום מקום לא הוצגה תמונה, כך שאני לא יכול לברר אם מישהי מהן, או אולי שלושתן יחד, היא הסנדרה שבאה אלי למשרד. ובכל הזמן הזה, הבלונדה מאחוריי רק מעמידה פנים שהיא קוראת בספר.

אני ניגש אליה ושואל אותה אם היא יכולה לזהות חוברת ולהגיד אם כרכו אותה כאן, והיא נותנת בי מבט כחול באופן מטריד ושואלת, במין הפתעה נעימה:

"מה, אתה בלש?"

"אני סתם אחד ששואל שאלות שלא מעניינות אף אחד."

"זה בדיוק מה שבלש היה אומר," היא מציינת בשלווה.

היא לובשת חולצה מבד דק, מלאה כמו שקית הפתעות, חצאית קצרצרה מעל מכנסי ג'ינס, ושאריות של נצנצים על האף. היא נראית כמו מישהי שתקנה סיפור רומנטי. אני מרכך קצת את שפת הגוף שלי ואומר לה שאני לא בלש, ושמביך אותי לספר לאדם זר, שיישאר בינינו, כן? אני חושש שאשתי בוגדת בי, לא יודע למה, יש דברים שבעל מרגיש. וכשחיטטתי לה בתיק, אני לא מאמין שעשיתי את זה, מצאתי שם איזה סיפור קצר. אני חושד שזה ממנו. אני רוצה למצוא אותו. רק לדבר, זה הכול. להגיד לו כמה שהיא חשובה לי. הבלונדה עם התג אביגיל הולץ בוחנת אותי, מתנדנדת בין האפשרויות: רוצה להאמין לסיפור שסיפרתי, אבל יותר מזה היא רוצה להאמין שאני בלש.

"לא אכפת לי מה הסיבה, אני אשמח לעזור לך." אני מוציא את החוברת ומניח אותה על הדלפק. היא אפילו לא מביטה בה. "תגיד את האמת, אתה בעיצומה של חקירה עכשיו?" ואז קולה הופך ללחישה, "מה אכפת לך. גלה לי מה אתה חוקר כאן, זה רצח? רצח, ברור. אתה יודע, גם לי הייתה תקופה שהתעסקתי בבילוש, לאחרונה חשבתי לחזור לתחום." היא משתהה רגע עם הזיכרון בפנים מהורהרות, ואז רכבת ההרים הדיבורית שלה שועטת מהפסגה. "מה פתאום רצח, זו חטיפה. אתה יודע מה, אל תגלה. לא משנה לי. פרשת סחיטה... לא, לא סחיטה. אני יודעת, אתה..." אני מזייף את הפרצוף הכי כן שלי ועונה, "אני לא בלש. חוץ מזה, את לא יודעת שאין יותר בלשים? נשארו רק חוקרים של חברות ביטוח." היא מתעלמת ממני ועונה על שאלה שלא נשאלה. "אשתך לא בוגדת בך, ברור שאתה לא נשוי. אין לך טבעת - מילא, לא כולם אוהבים ללכת עם טבעת, אבל אף אישה לא תיתן לגבר שלה להסתובב עם בגדים עד כדי כך מקומטים. אתה נראה כמו מישהו שגר לבד.

"כבר הרבה זמן.

"וחוץ מזה, אתה נראה כמו בלש. מעיל וינטג' בקיץ, קצת מוגזם, לא? כאילו יצאת מסרט בלשי ישן." היא מנתרת ממקומה מאחורי הדלפק ומסתובבת סביבי, מדברת כמו רופא שמרצה לסטז'רים על גופה שניתח לאחרונה. "בעצם המעיל הזה מעניין. הוא מרופט ומתוקן, כאילו לבשו אותו כבר חמישים שנה. הוא בטח היה שייך למישהו יקר לך."

"מצאתי אותו בזבל," אני עונה בנימה צוננת.

"לא, אתה רומנטיקן. והעיניים שלך חכמות מדי בשביל סתם לוזר, אז הייתי אומרת שאתה מאוהב בלוק של הלוזר. לסיכום, אתה לוזר רומנטיקן ששואל שאלות שלא מעניינות אף אחד, מה עוד אתה יכול להיות אם לא בלש?"

האגרופים שלי מתכווצים מעצמם. אני משחרר אותם. צריך לנקוט טקטיקה אחרת.

"יש לך מאה אחוזי טעות. מצאתי את החוברת הזאת על ספסל, בפנים יש סיפור קצר, אני מתחום ההוצאה לאור ואני רוצה למצוא את מי שכתב אותו ולהפוך אותו למפורסם."

היא מרצינה. "בסדר, אל תגלה. זה בטח סודי. רצח סודי."

"כל מה שאני צריך זה שתגידי לי אם את מזהה כריכה של חוברת. תוכלי לעזור לי בזה, או שאני אלך לחנות אחרת?"

"אין בעיה, אני אעזור לך במה שתרצה. בשניות תגלה מי הרוצח." היא מרוצה מעצמה מאוד מאוד. "חם? מתחמם?"

אני מפנה את תשומת לבה לחוברת ששמתי על הדלפק. היא משתתקת באופן שנראה חריג אצלה, מדפדפת ואז מביטה בי ושוב בחוברת. האצבעות שלה מתחילות לחוג בתנועה עצבנית, היא עוברת עם הבוהן על שאר האצבעות ומציירת מעגלים קטנים. "כן, אני מכירה את זה. הדפיסו את זה אצלנו, לפני שבוע. אולי יותר." בינגו.

"את זוכרת מי הדפיס את החוברת הזו?"

"כן. אבל הוא דווקא נראה חמוד, מה אתה רוצה ממנו? הוא בצרות? זה הוא שרצח מישהו?"

"אין שום רצח. אני מחפש אותו מסיבות ספרותיות. ספרי לי בבקשה כל מה שאת זוכרת מאותו אירוע."

היא מתלבטת לרגע אם לשתף פעולה. זאת לא התלבטות של ממש. יש אנשים שהאינסטינקט שלהם הוא לא להגיד מילה מיותרת, מה שבטוח. אבל היא נראית כזאת שאם תעצור אותה ותבקש הכוונה לרחוב שהיא לא מכירה, היא תסביר לך באריכות רק כדי שלא לאכזב.

"ואז תגלה לי למה אתה מחפש אותו?"

"בסדר."

היא נושמת עמוק. "אז ככה, לפני בערך שבוע, אחר הצהריים, הגיע לפה בחור גבוה ושקט."

"לפני בערך שבוע?" אני קוטע אותה.

"חכה שנייה," היא מסתובבת לעבר טבלה שמודבקת על הקיר. מצוינים שם תאריכים ושמות של אנשים. "זה היה לפני שבוע בדיוק, יום ראשון ה־21 בספטמבר. אתה רואה, עבדתי פה בשבוע שעבר רק ביום ראשון."

"תודה, תשתדלי לדייק בפרטים."

"כמו שאמרתי, לפני שבוע בדיוק, אחרי הצהריים, הגיע לפה בחור גבוה ושקט. הוא נראה קצת..." היא משתהה כדי לדייק, "נוּגֶה. היה לחץ והוא עמד בתור בלי להידחף, וכשפניתי אליו הוא שאל אם הוא יכול להדפיס. נתתי לו את עמדה שלוש ושכחתי מכל העניין. רוב האנשים משתמשים במחשב רק בשביל להעלות קובץ וישר שולחים להדפסה. אחרי איזה שעה נזכרתי שהוא לא הדפיס וראיתי שהוא עדיין יושב בשלוש. חשבתי שהוא בטח סתם מנצל אותנו בשביל אינטרנט חינם, אתה יודע, יש אנשים כאלה, אבל לא אמרתי כלום כי הוא נראה מרוכז, כאילו הוא כותב משהו ממש חשוב, גורלי אפילו, ולא היה לי נעים להפריע." לרגע היא נראית מודאגת. "יש לי לב רך, עוד יפטרו אותי בגלל זה, ולא בפעם הראשונה. בכל מקרה, שוב שכחתי מכל העניין. היו הרבה לקוחות והוא כתב במשך שעתיים בלי הפסקה, כאילו הוא מוציא משהו שהתבשל בתוכו הרבה זמן. לקראת סוף המשמרת שלי הוא ביקש שאעזור לו לשלוח להדפסה. זה היה קצת מוזר, חשבתי שאולי הוא מבקש עזרה רק בשביל לדבר אתי, יש גם אנשים כאלה, אתה יודע, שנראים כאילו שבוע לא הוציאו מילה מהפה, צריכים מישהו שיסתכל להם בעיניים. אבל לא הוא. אז ראיתי שבכל הזמן שהוא היה פה הוא כתב סיפור, הסיפור שאתה מחזיק. כמובן שהייתי סקרנית לקרוא, אז כאילו בטעות שלחתי להדפסה שני עותקים. כששאלתי אותו איפה לשמור לו את הקובץ הוא אמר שלא צריך לשמור אותו בשום מקום. לקחתי את העותק השני והוא הלך."

"לקחת עותק והוא הלך, וזהו?"

"כן, לא, כלומר, שאלתי אותו אם הוא סופר, ואמרתי לו שגם אני, אתה יודע, קצת סופרת. כלומר משוררת. והוא רק צחק, צחוק קצת שפוף, ואמר שהוא לא שום דבר מסוים. ניצלתי את ההזדמנות להגיד לו שהודפסו בטעות שני עותקים ושאלתי אם אפשר להשאיר אצלי אחד מהם. ועשיתי לו את העיניים של ה'בבקשה', שקשה לכם לעמוד בהן."

"לכם?"

"לגברים, זאת אומרת," היא מדגימה את המבט ואני מבין על מה היא מדברת. משהו בי מתרכך ומתקשה בו־זמנית. "הוא הסכים, ואני שאלתי אותו אם הוא הולך לפרסם את זה, והבחור ענה לי שכנראה ישאיר את זה על הספסל הקרוב. אתה לא חושב שזה מוזר, להגיד דבר כזה?"

"אני לא חושב על שום דבר שהוא מוזר. הוא אמר לך איך קוראים לו?"

"לא, אבל שאלתי. והוא צחק ככה לעצמו, בשקט, ואמר שאני יכולה לקרוא לו 'האיש על הספסל'. זה לא נראה לי מצחיק כל כך, אבל צחקתי ביחד אתו, שלא ירגיש בודד. אז תגיד, מה קרה עם הסיפור הזה? הוא באמת שם אותו על הספסל? כי כשגמרתי את המשמרת ויצאתי החוצה לא היה שום דבר על אף ספסל בסביבה."

"יכול להיות שמישהי אחרת כבר לקחה אותו עד שיצאת. מתי נגמרה המשמרת שלך?"

"מי לקחה אותו, סנדרה גורביץ'? זאת היא שמצאה את הסיפור וביקשה ממך למצוא את מי שכתב אותו, זה העניין?"

"אני לא יכול לגלות לך פרטים על..." רגע, מה? "מאיפה את מכירה את סנדרה גורביץ'?"

"ראיתי שחיפשת אותה במחשב. אמרתי לך שאני קצת בלשית בעצמי. נו, אז היא זאת שמצאה את הסיפור?" אני שוב משחרר את האגרופים שהתכווצו מעצמם. דוד הרצל אמר לי פעם, תהיה זהיר, אל תהיה שמוק. אתה, כשאתה נוגע בנוצה עם פינצטה, כל החדר מתמלא בטביעות האצבעות שלך. אל תחשוף פרטים. תפריד, תמדר, והכי חשוב, תפסיק להסתכל עליי במבט הדבילי הזה. איזה איש.

"מתי יצאת מהמשמרת?" אני ממשיך באופן ענייני.

"הוא יצא ברבע לשש מהחנות והמשמרת שלי נגמרה בשש בערב, אני זוכרת את זה כי רציתי ללכת לספסל ולראות, אבל בסוף יצאתי בשש וחצי כי המעצבן מהמשמרות לילה עוד פעם איחר, וכמו שאמרתי, עד אז הסיפור כבר נעלם. למה אתה לא עונה על השאלות שלי?" הפנים שלה לבשו הבעת עלבון. "אני מספרת לך כל מה שאני יודעת ואתה לא מספר לי כלום. איך אנחנו אמורים ככה לפצח ביחד את התיק, הא?"

לפצח ביחד את התיק?

"כמו שאמרתי לך, אין שום תיק. את יכולה בבקשה לתאר לי את הבחור שכתב את הסיפור?" היא נותנת בי מבט של - אז ככה זה הולך להיות, אין בעיה - ועונה.

"הוא מזכיר אותך, גם הוא עם זיפים של שבוע. נראה בן שלושים וקצת, גבוה, שיער חום עם טיפה פודרה בצדדים. חמוד, קצת מוזנח, חצי שאנטי. בגדים יד שנייה, מכנסי קורדרוי חומים וחולצת משבצות קצרה ומכופתרת. הוא עניין אותי, אז זכרתי את הפרטים, אתה מבין." יופי, נשמע שהוא מזכיר לא רק אותי. תזרוק אבן בשוק הכרמל ביום שישי בבוקר ותפגע בעשרים אנשים שמתאימים לתיאור הזה.

"את זוכרת עוד פרטים?"

"כן. היה בו משהו אחר, הוא נראה עצוב. אבל גם לא בדיוק עצוב. קצת קשה לי להסביר. זה כאילו העצב כבר לא הפריע לו. הוא נראה מעבר לכול. כאילו הוא לא צריך אנשים. זה נשמע לך הגיוני?"

"הוא נראה לך כמו חסר בית?"

"בכלל לא. הוא היה מסופר ולבש בגדים נקיים."

"שמת לב למשהו מוזר באוזן שמאל שלו?"

"מה למשל?"

"לא יודע, כתם בוץ."

"לא. לא חושבת."

אני כותב על פתק את הטלפון והכתובת שלי למקרה שתיזכר בעוד פרטים ופונה לצאת מהחנות. הבלונדה מרחפת מהדלפק בצעדי ריקוד ומלווה אותי ליציאה, להוטה לעזור.

"אה, וגם, אני לא יודעת אם זה קשור, אבל כשהוא קרא לי לעזור לו להדפיס ראיתי שהחיבור לרשת היה מנותק. בגלל זה הוא לא הצליח לשלוח להדפסה בעצמו. לא ייחסתי לזה חשיבות אבל עכשיו נראה לי שזה אומר שהוא ניתק את המחשב מהרשת. זאת אומרת, מי שהיה לפניו הצליח לשלוח להדפסה, והוא לא הצליח, אז כנראה שהוא ניתק את הכבל. חיברתי לו בחזרה את הרשת ובכל זאת הוא ממש התעקש שאני אשלח. בזמנו חשבתי שהוא סתם מתפנק, אבל עכשיו זה נראה לי משונה. זה לא נראה לך משונה?"

"לי הכול נראה משונה." "טוב, אני מקווה שלא שכחת את העסקה שלנו, אתה צריך לספר לי עכשיו למה אתה מחפש אותו."

"כבר אמרתי לך, מסיבות ספרותיות." אני הולך ושומע אותה קוראת מרחוק, "בהצלחה עם הרצח."

אני חוזר ברגל ומנסה לחשוב על החקירה בראש שקט. חם. השמש מפילה על הרחוב קרניים קשות של צהריים, תחת כל איש נגרר צל כפוף ומוכה. רק מי שאין לו מזגן יוצא החוצה. אני ממשיך באלכסון עד העירייה ובכיכר רבין נתקל בחבורה של היפים־מחבקים. הם עומדים עם שלט חיבוק בחינם ומנסים לחבק כל מה שמתקרב לתחום. אני מאגף אותם מימין, אבל אחת מהמחבקות רצה אלי, פורשת זוג טלפיים וצועקת "מי צריך חיבוק?". מהכיכר אני חותך דרומה דרך ציר השדרות. בצל הפיקוסים קריר יותר ואפשר לחשוב. הדבר ההגיוני לחשוב עליו הוא התיק, אבל דעתי מוסחת כל הזמן. הבלונדה מהחנות, אביגיל, בלבלה אותי. בכלל, מרכז העיר הוא אזור גרוע במיוחד לגבר שרוצה להתרכז. מחשופים. חצאיות. עקבים. יש לי הרבה כבוד ליופי נשי חסר רחמים, אבל הנוכחות שלו מטשטשת את חוט המחשבה. אני מתיישב על הספסל ברוטשילד פינת מרמורק. נשען לאחור ומרפה קצת. צופה בתצוגת אופנה. אפילו עכשיו, באמצע שביתת הזבל, השדרה הזאת נראית כמו פרסומת לאירופה. פוזה, אנרגיה מינית, תחכום. לך מטר מהשדרה ואתה חייב לסתום את האף. אבל כאן נקי, בחורות מוליכות פינצ'רים ותימהונים משחקים פטנק. לך תבין. הבת זונה גרה פעם לא רחוק מפה.

הפה שלי יבש. מזמן לא עצרתי כאן. אני לא חושב על המסיבה שהכרנו בה. לא על איך היה לגור ביחד. ולא על למה היא עזבה אותי, הבת זונה. ובכל זאת אני שוב חסר מנוחה וכאב הראש של הצהריים מתעורר. מעניין אם עדיין מגיעים לכאן מכתבים על שמה או על שמי. לא, בעצם זה בכלל לא מעניין. תחשוב על התיק. תתרכז. בינתיים אני יודע שאני מחפש בשביל סנדרה מישהו שכתב משהו. ושהוא קצת דומה לי. חוץ מזה אין לי אפילו קצה של קצה חוט. לפתור את העניין הזה מצריך חשיבה חדה במיוחד, דבר שמעולם לא הצטיינתי בו. בעיקר לא על קיבה ריקה. אני שולף מהכיס את בקבוק המעיל, שותה קצת ערק ומחכה שהחשיבה תתחדד. היא לא מתחדדת. היא אף פעם לא מתחדדת מערק, אבל אני ממשיך לנסות. איש מתיישב לידי. ספסל ציבורי. כל אחד חושב שהוא יכול לבוא ולשבת. הוא ברנש רזה, אכול מבפנים, עם מצח גבוה כאילו שכשהוא היה תינוק דפקו לו את הראש עם מגהץ. לבגדים שלו יש ריח של נפט וריקבון דנטלי. לידו עומדת עגלת סופר מלאה בגרוטאות מתכת, אחת מהן היא צלחת 'יס'. הנרקו. אני מסובב אליו את הגב ונושם מהפה. הוא דווקא מרגיש בנוח.

"הבוס רוצה לדבר אתך," הוא אומר, כאילו הזכיר לי פגישה ששכחתי.

אני זורק אבן קטנה על העגלה שלו. "תן לי לנחש, אתה עורך דין בחברת ביטוח."

"הבוס רוצה לדבר אתך," הוא חוזר. "יש איש שאתה מחפש." משהו מטפטף עליו מלמעלה, הוא לא זז. מעלינו מעופפות להקות עצומות של ציפורים מטונפות, יוצאות וחוזרות אל הצל שבין הענפים, מחרבנות על כל מה שעומד בדרכן.

"אני לא מחפש אף איש, רק את צלחת הלוויין שלי. ראית אותה?"

העיניים שלו בוהות מסביב. הוא קם ולוקח מילד בן חמש פחית מיץ ענבים כמעט מלאה, שופך את המיץ לדשא וזורק את הפחית לעגלה. הילד בוכה.

"הבוס רוצה לדבר אתך, בוא."

"תחזיר לי את הצלחת."

"דבר עם הבוס."

"ואם אני לא רוצה לדבר אתו?"

הנרקו מכניס את היד לכיס ואני שומע 'קליק', חלש אך ברור, של דריכת אקדח.

"הבוס רוצה לדבר אתך, בוא."

כשהוא מנסח את זה ככה, זה כבר נשמע יותר משכנע. יצאנו לדרך. הנרקו, העגלה ואני הולכים דרומה ברחובות כמו בסופרמרקט ענק מלא בזבל. אני שואל מי הבוס שלו, אני שואל לאן אנחנו הולכים, אני שואל והוא אפילו לא טורח להתעלם. אם היו לי עצמות מנחושת, הוא היה שורף אותי בלי לחשוב ומעמיס את השרידים המפוחמים על העגלה. סבבה. כשהוא הולך ברחוב האנשים מתרחקים. הרחוב נחצה לשניים, כמו ים סוף, ואנחנו הולכים באמצע. לא דחוף לי לפגוש את הבוס שלו, גם לא אף אחד אחר, אבל אני לא פוסל את האפשרות שזה קצה החוט שחיפשתי. בחקירה טובה חוט מעולם אחד מוביל אותך לעולם אחר, ושם מטיחים אותך בכוח על קיר שלא חשבת שתגיע אליו בחיים. לא ככה היו החקירות בשביל ביטוח העוגן. כל התיקים היו אותו דבר, שממה מדברית שמתחילה בניסיונות להוכיח שמישהו זייף פגיעת ראש אחרי תאונה ונגמרת ב'הוכחת או לא הוכחת'. נעשיתי כל כך עייף מזה. אבל פה, עוד לא התחלנו וכבר נחצה גבול. איזה קשר יכול להיות בין הנרקו לסנדרה?

אנחנו מגיחים מהרחובות הקטנים והמטופחים יחסית של מרכז העיר, ובבת אחת נהיה חם ומצחין. הגענו דרומה. הגבול הוא אוטוסטרדה פקוקה ועירומה מעצים, ומאחוריה מוסכים מוזנחים שמסתירים מזבלות ענק. מזבלות שהיו שם לפני השביתה ויישארו הרבה אחריה. עד שיבואו הבולדוזרים וימחקו הכול, ואז המגדלים יצמחו ויגיעו החליפות והיוגורטיות. אבל הנרקו הוא כמו ילד בחנות ממתקים. כל פעם נעצר ליד ערמה אחרת, מחטט ומוצא בקבוקי פיקדון, חוטי חשמל, כיסויים של מאווררים. כל דבר שאפשר לסחוט ממנו כמה אגורות. סוגרים את העיר, מכירת חיסול, כל הסחורה בחוץ והוא הלקוח היחיד. הנרקו וסנדרה חיים בעולמות מקבילים. מה יכול לגרום לאנשים כאלה להיפגש? כסף? אינטרסים? אויב משותף? ובכל זאת, מישהו הפגיש אותם. האיש שאני מחפש. האיש על הספסל.

הנרקו מאט ליד המבוך הגדול ביותר במזרח התיכון, התחנה המרכזית ה'חדשה'. על הדשא בגן הקווקזי פועלי כל העולם מתאחדים לפיקניקים בין ערמות הזבל. הנרקו ניגש לפליט סודני ששורף בשר ומחביא אותו בתוך פיתה יבשה. הם מתמקחים על המחיר בתנועות ידיים. הסודני מסמן עשר ועוד חמש. הנרקו עושה חמש. הסודני מצביע על העגלה. הנרקו מהנהן, מוציא לו את צלחת ה'יס', ומקבל פיתה עם שני שיפודים בתמורה. בזמן שהנרקו בהפסקת אוכל אני מסתובב, מוציא את הערק מהכיס ומרגיע את עצמי. הדשא מנוקד בפריחה של פליירים צהובים. אז ה'בוס' רוצה לדבר אתי. ביג דיל. העיניים עוקבות מעצמן אחרי הפליירים הזרוקים עד למקור. חולצה לבנה, חגורה חומה, מכנסיים לבנים. מיסיונר שמנסה לשכנע את העוברים שישו הוא המשיח. ומי שלא מאמין מקבל פלייר. שני ילדים של פועלים זרים מדברים אתו בעברית בלי מבטא ומנסים להבין. אני מרים פלייר ומגלה שהמלך תכנן משתה והזמין את כל מכובדי העם, ואף אחד לא בא. עכשיו הוא יוצא לרחוב ומזמין את כולם, את הפושעים והזונות, המוכסים ואובדי הדרך. נשמע אחלה מסיבה. הפלייר נזרק על הדשא. מה הבוס הזה כבר יכול לרצות ממני, שאפסיק את החקירה? מי הוא בכלל, מה הוא חושב את עצמו. הילדים עוזבים את המיסיונר ומנסים להבין לבד, בסוף הילד המלוכסן מסביר בקוצר רוח לשחור הקטן, "אז אתה שומע, היה מלך אחד ששאל את ישו אם הוא המלך של כל היהודים. הבנת?" השחור מהנהן ומקפל מטוס נייר מאחד הפליירים. המלוכסן ממשיך, "וישו אמר לו, אתה בעצמך המלך של היהודים, ובגלל זה המלך ההוא נעלב והחליט להצליב את ישו." המטוס עף בקשת ומתרסק לתוך ערמת זבל. שיאיים עליי, שינסה לשחד אותי כדי שאפסיק. שירוקן מולי מריצות של דולרים. הוא לא מכיר את פיליפ בוזגלו. אני עלול להסכים בהרבה פחות. הנרקו גומר לאכול ובא אלי, המיסיונר מגיש לו פלייר, הנרקו יורק עליו. וגם על הפלייר.

אנחנו ממשיכים דרומה לתוך חורשת אלונים אפופת עשן פלסטי מבחיל. אני מזהה את הריח מהבגדים שלו, אנחנו קרובים. קרני אור פורצות בכוח דרך העלים הצפופים, מתגלות ונעלמות בחלוף העשן. אני לא דואג, ובכל זאת, אולי אני צועד לתוך מארב. יתפסו לי את הידיים מאחורה. שק שחור על הראש, לום ברזל בעורף. בתוך החורשה נרקואים אחרים שורפים חוטי חשמל ולוחות אלקטרוניים בשביל הנחושת. העשן השחור מפייח את גזעי העצים. בראש מתגבשת תוכנית פעולה לא מאוד מפורטת. תוכנית 'דו שלבית' שכבר השתמשתי בה בעבר. שלב א': להיכנס לתוך הבלגן. שלב ב': לצאת בחיים מהצד השני.

הנרקו שלי מנופף שלום אדיש לחברים, שואל אם הבוס נמצא. הם מהנהנים. בקצה החורשה מתגלה מחסן עצום. על השלט כתוב בגדול: הארמון של ציון - מלך המתכת ובקטן: קונה הכול לפי משקל - לא שואל שאלות. הארמון נראה יותר כמו מחנה פליטים. כל חומר היה כשיר לבניית קירות: חתיכות פח חלודות, שלטי פרסומת ישנים, באנרים מהפגנות. ובפנים ערמות גדולות של מתכת, ממוינות לפי סוגים, שלושה אמסטפים רעבים וחצי חורבה של בית ערבי. הגענו.

"מר בוזגלו, כמה אני שמח לפגוש אותך סוף סוף." הבוס לא נראה שמח.

"העונג כולו שלי." לא ככה אני נראה כשאני מתענג.

הנרקו משאיר את העגלה המלאה שלו, לוקח אחת ריקה ויוצא. ציון מלך המתכת יושב בכיסא משרדי על גלגלים, בתוך חלל דמוי במת תיאטרון. חורבה של חצי חדר, בלי קיר רביעי, עם תקרה גבוהה ומרצפות מקושטות. הוא שמן. כל הנרקואים שעובדים אצלו מזכירים מוזלמנים, אבל ציון נראה כמו הכלאה בין חזיר למשאית בירה. הוא לועס קיסם עץ ומזיז אותו מצד לצד בעזרת הלשון. מה הוא רוצה ממני.

"שוק המתכות נמצא בעלייה," הוא מסביר ומצביע על כיסא כתר פלסטיק לבן. אני מתיישב. "הסינים בולעים את כל הברזל שהם רק יכולים בשביל האולימפיאדה, יצרני המחשבים טוחנים זהב בשביל הג'וקים שלהם, תעשיית הנשק צמאה לנחושת, ובאותו זמן המכרות מתרוקנים. אתה בטח שואל את עצמך, 'מה זה קשור אלי?'"

אני מהנהן. הניגון של הדיבור שלו מוכר לי, יש שם בהילות של מטיף וביטחון עצמי של נהג מונית. כזה שמחכה שראש הממשלה יתקשר אליו באמצע הלילה וישאל מה לעשות לגבי מדיניות החוץ.

"תתפלא," הוא ממשיך, "זה קשור גם אליך. האדמה ריקה, בוזגלו. אתה רוצה לדעת מה עשינו בשלוש מאות השנים האחרונות? אנסנו את האדמה וזרקנו אותה כמו כלבה. כשהארכיאולוגים יחפשו שֵם לתקופה שלנו הם יקראו לה 'עידן האונס הגדול'. מילה של ציון. את כל האוצרות הוצאנו החוצה והפכנו אותם לזבל. הם נמצאים פה ברחובות. מסביבנו, רק להושיט יד ולקחת." הוא עושה עם היד תנועה של קוטף תפוחים. תלתלים שחורים קטנים נדבקים לו למצח המזיע. מתוך הרגל העיניים שלי מחפשות דרכי מילוט. האמסטפים רצים כבולים בשלשלאות לאורך שלוש מהגדרות, ועל הדופן הרביעית של הארמון, זו עם השער, עומדים שני נרקואים עם אקדחים בולטים מהחגורה.

"מה אתה אומר."

כנראה שהוא קולט את המבטים שלי כי הוא עונה, "אתה חושב שתצליח לברוח? זה מה שכולם חושבים. אבל זאת מלכודת, כדור הארץ הזקן לא יכול להמשיך להתנהל ככה. כמה זמן זה יכול להמשיך? שנה? שנתיים? מאה חמישים שנה? לא שנייה יותר. ובינתיים כולם טורפים מכל הבא ליד, מערב פרוע, אכול כפי יכולתך, והעבריינים הגדולים ביותר הם בעלי ההון שקובעים את החוקים. ומי סובל? העניים הופכים עוד יותר עניים, האוויר מתמלא ברעל, הציפורי שיר המזדיינות נכחדות..." הוא כבר כמעט צועק, והקיסם קופץ בפה כמו על גלים של ים. לא ברור למה הוא נואם לי, אבל דבר אחד כן ברור. אין לי משהו יותר טוב לעשות. "גם הנכים," אני מוסיף, רומז עם הראש לשלט חניית הנכים שבעגלה. והוא ממשיך, הסנטר הכפול רועד מקול הבס, "בדיוק, הנכים והחלשים והנשים, כל מי שלא יכול להגן על עצמו סובל. בשביל זה אני אומר שאנחנו עכשיו בנקודה גורלית בהיסטוריה. אתה מרגיש את זה, בוזגלו? כמה שהזמן הזה גורלי בשבילך? אתה צריך לבחור, כן, גם אתה, לבחור בין לברוח ובין לקחת אחריות. להחליט אם נמשיך כאילו הכול על הזין שלנו, או לצאת לדרך חדשה, קשה כמו המוות, שהרווח שלה הוא רק בטווח הארוך. הרי מה הבעיה האמיתית? אנשים לא חושבים לטווח ארוך. איפה! אפילו לא לטווח קצר, לא בטוחים שמחר עוד תהיה מדינה. שמים את הרווח הקל, המיידי, לפני טובת הדורות הבאים. ומי מרוויח מזה? תגיד לי אתה, מי מרוויח מזה?" הוא נעצר ומחכה לתשובה שלי. ברור שזה מבחן. למרות שהפסיק לדבר, הגלים עדיין רועדים בשומן שלו כמו בצלחת ג'לי. לא שיש לו בטן גדולה, כלומר היא עצומה, אבל העניין הוא לא גודל הבטן. הוא אגר כל כך הרבה שומן בגוף שהבטן כבר התפשטה לתוך שאר האיברים. היא ממלאת את הידיים והאצבעות, מבצבצת דרך עור הפנים. בן אדם לא נהיה כל כך שמן בטעות, צריך להשקיע שנים, להתחמק מספורט, להתעלם מכל ייעוץ רפואי, לוותר על חיי מין. צריך סיבה. הוא ממשיך לנעוץ בי מבט, מחכה לתשובה שלי.

"מה הייתה השאלה?"

"מי מרוויח מכל זה?"

"הרעים?" אני מנחש.

"בדיוק, העשירים והמזהמים!" הוא סופק כפיים ואני מרגיש את הרעידה דרך הרצפה. "ומה עושה הממשלה במקום להגן על החלשים? אתה יודע מה עושה הממשלה? מפריטה. מתנערת מהאחריות הציבורית שלה. אומרת, על הזין שלי האזרחים. לא נותנת כסף לחינוך, מוכרת הכול למי שמוכן לשלם, האדמות, המפעלים, הפנסיות, התחבורה, הרווחה, הכול מוכרים, ואפילו לא ביוקר. העיקר להתנער מאחריות, כי מה השאיפה הכי גדולה של מדינת ישראל? שלום? שגשוג כלכלי? דמוקרטיה? קדחת. תזכור את מה שאני אומר, השאיפה הכי גדולה של מדינת ישראל היא שיעזבו אותה בשקט. ואותו דבר האזרחים. בגלל זה, אם מישהו רק מעיז לפתוח את הפה, ישר מארגנים פה איזה מלחמה, שנשכח את כל החרא שמאכילים אותנו ונקום ביחד לשיר את התקווה. וככל שהחברה תתפורר יותר, ככה יארגנו לנו יותר מלחמות. מילה של ציון." הוא נראה כעוס באמת, היד מתכווצת לאגרוף ודופקת על השולחן. "כוסססאומו על הכול!" הפנים שלו אדומים ונחלי זיעה פורצים במורד הצוואר וקִפליִ הבשר. הוא מנגב עם שרוול החולצה את הזיעה שהצטברה, תוקע גרעפס, ונרגע קצת.

"אבל אני עדיין אופטימי." הנימה שלו עכשיו כמעט מפויסת. "שמע, אני לא פותח ככה את הלב לכל אחד. רוב האנשים שעובדים אצלי לא מספיק מפותחים כדי להבין. בטוחים שאנחנו סתם אוספים זבל, אבל אתה נראה לי בחור משכיל, אחד שאפשר לדבר אתו. אל תראה אותי ככה, אני פה מתוך שליחות. מה, אם רציתי הייתי יכול להשתלב בשוק הפרטי כמו כלום. אני נראה כאילו אני צריך את כל הזבַּלֶה הזה?"

"מה פתאום."

"שתדע לך, מר בוזגלו, אידיאלים זאת לא מילה גסה בעיניי. בגלל זה אני אומר לך, העתיד הוא באיסוף מתכות. יש לך כסף?"

"חס וחלילה."

"אם יהיה לך פעם, תשקיע במתכות. תאמין לי, אתה לא תתחרט." מבט החזון שהיה לו בזמן הדרשה מפנה מקום למבט ענייני של סוחר. הוא מחפש בין הניירות שעל השולחן ובמגירות ואז דוחף עם הרגליים את כיסא המחשב, כמו כלב ים שמדדה על החוף. הוא דג בקבוק של אלוף הערק וחבילת כוסות פלסטיק חד־פעמיות, הודף את עצמו שוב לשולחן ומוזג שתי כוסות מלאות עד הסוף. אני מתכבד. "אבל לא התכנסנו כאן בשביל לדבר על פילוסופיה. רציתי לדבר אתך בקשר לאדם מסוים שהובא לידיעתי שאתה מחפש. גם אני מחפש אותו."

הוא נעצר לשנייה ומרוקן את כוס הערק בלגימה.

"למה אתה בטוח," אני שואל, "שאנחנו מחפשים אותו בן אדם? איך קוראים למי שאתה מחפש?"

"אני מתנצל, בוזגלו, אבל את הפרט הספציפי הזה אני לא יודע. הוא תמיד נהג בחשאיות ולא נידב פרטים אישיים. תבין, בצוות העובדים שלי יש כמה אנשים קצת חריגים, ואני עשיתי לעצמי נוהג לא להקשות עליהם יותר מדי בשאלות. אין לי אשליות, כל האנשים הם חרא, לכן אני לא יכול להרשות לעצמי להיות בררן. כל אדם שמגיע אלי סוחב על הגב תיק כזה גדול, ואני, מתוך פרנציפ, לא מחטט להם בתיק. אצלי זה עניין של עיקרון. כי אני, כדאי שתדע, דוגל בחופש הפרט. החופש של הפרט להיות חרא. מה שעובד שלי עושה בזמנו החופשי לא מעניין אותי, שגיאות שהוא עשה בעבר לא מעניינות אותי. ובינינו, זה לא סוד שלכמה מהעובדים שלי יש סיבוכים עם החוק, והתמכרויות לחומרים שאללה יסתור, זבל שלא היית מזריק לסוס מת. סוֹ פקינג וואט? תראה לי בן אדם אחד שאין לו על מה להתחרט. אני דוגל בלתת הזדמנות שנייה, ואם צריך - גם שלישית ורביעית." מבעד ללהג שלו בולט פרט אחד חשוב. הוא אומר שהנעלם שלנו היה עובד שלו. הפתעה. הוא מוציא את הקיסם, מחטט בציפורן הבוהן ומחזיר לפה.

"מתי הוא עבד אצלך?" המלך ציון זז מעט בכיסא הפלסטיק, והגלגלים נאנקים תחת משקלו. הוא זורק את הכוס המשומשת על הרצפה ומוזג לעצמו עוד ערק בכוס חד־פעמית חדשה.

"לפני איזה שנתיים הוא עבד אצלי כמה חודשים, ואז נעלם. לפני חודשיים חזר במפתיע ולפני שבוע נעלם שוב. דבר מעניין איך הכרנו, בזמנו האנשים שלי תפסו אותו אוסף בקבוקי פיקדון ברחובות, בשטח שנמצא תחת האחריות שלי. הביאו אותו לכאן, לארמון, והצגתי בפניו את המצב על השלכותיו הברורות והצעתי לו הצעה שאי אפשר לסרב לה. משרה קבועה, תנאים סוציאליים, אפשרות לקידום בעתיד, בקיצור - להפוך לחלק מצוות האיסוף. קידמתי אותו מהר בגלל שהוא היה חכם יותר מהעובד הממוצע שלי, לא שזה אתגר גדול. הציבור עדיין לא מבין את חשיבות השליחות שבאשפה ומיטב הנוער עדיין נוהה אחרי הכסף והנאות הבשר. אז כיוון שהוא היה יחסית חכם נעזרתי בו בחישוב חשבונות ונתתי בו אמון רב, אמון שבו הוא מעל לאחרונה."

"הוא לקח לך את הסנדוויץ'?"

הפנים של ציון קופאות לשנייה, הלסת מתהדקת והקיסם שבפה נשבר בצליל פצפוץ. הוא נותן מבט זריז בשומרים בכניסה, מנגב את הזיעה, ובסוף מתאמץ לחייך.

"אתה מתבדח, זה בסדר, אני תומך נלהב של חוש הומור. זה הדבר היחיד שמבדיל אותנו מהבהמות המטונפות, צחוק ובכי. נחזור לעסקים. אני עובד רק במזומן, אתה מבין, אני לא שש להפקיר את הכסף שלי בבנק. ומכאן הצורך בשמירה שאתה רואה. לפני כשבוע הבחור נעלם ויחד אתו נעלם סכום כסף נכבד ששמרתי במשרד. אני לא כועס עליו ואני לא שופט אותו. אם הוא לקח כסף, כנראה היה צריך אותו. אולי אמא שלו חולה סופנית, אולי בשביל ניתוח לשינוי מין. מי יודע. אני לא אשפוט אדם לפני שהגעתי למקומו. גם לא שאכפת לי מהכסף. על הזין שלי. מה זה כסף. מושג מופשט, הסכמה חברתית להעניק משמעות לפיסת נייר. האמונה בחשיבות הכסף משרתת את האינטרסים של בעלי ההון. כסף זה כלום, כשמצטבר אצלי הרבה אני שורף אותו, שיֵצא מהמחזור. מה שמטריד אותי הוא עניין עקרוני. הסוגיה המוסרית, אם תרצה. אני כאמור דוגל בחופש הפרט, ולכן אני סבור שלאדם יש חירות הכרוכה באחריות אישית כבדה, מאוד כבדה. וזה עניין שאני לא מתבדח בקשר אליו. לטובתו, אני רוצה שהבחור ייקח אחריות על מעשיו. אני מבקש שכשתמצא אותו תאמר לו שיש לו חוב אצלי, חוב של כבוד. ודבר ראשון תביא אותו אלי ונקבע איך הוא מחזיר את הכסף. נסתדר, אני גמיש, אפשר גם בתשלומים."

"אתה רוצה שאני אמצא אותו? אתה לא רוצה לשלם לי כדי שאקבור את התיק?"

"חלילה לי מלהפריע למהלך התקין של עבודתך. הייתי רוצה שתחשוב עליי כעל חבר. תתייעץ אתי אם יש בעיות, אני אשמח לעזור." הוא מחייך שוב. עם חיוך כמו שלו הייתי חושב פעמיים לפני השימוש. אני לא מבין מה הציון הזה רוצה. אולי ההוא באמת עבד אצלו, אבל הסיפור שלו מסריח אפילו יותר מהסיפור של סנדרה. שניהם מסתירים משהו גדול. אני רק צריך לגלות אם זה אותו דבר או שאלה שני סודות שונים. אני מביט לו בעיניים, הוא מביט בחזרה, בינינו על השולחן מונח הקיסם המרוסק. "כמובן," הוא ממשיך, "אני לא מצפה שתעבוד בחינם. תמורת עבודתך תקבל שכר טרחה. ואותו, כאמור, הייתי ממליץ לך להשקיע בשוק המתכות." אנחנו סוגרים על מחיר, ואני מתעקש על חצי מראש. ציון מביא לי ערמה של שטרות מגולגלים, אני מספר לו על הצלחת שהנרקו לקח לי, והוא מתעקש לפצות אותי ומוסיף כמה שטרות. אני טומן את הערמה עמוק בכיס המכנסיים, הוא מציע לספק לי ליווי עד שאגיע לאזורים בטוחים יותר של העיר. אני מסרב. אני לא מאמין שיש אזורים בטוחים בין כאן לבין יפו. הוא מתעקש. שוב סירוב. הוא מתעקש גם שנשתה עוד כוס ערק, לכבוד העסקה. מרימים לחיים. בסוף הנרקו מלווה אותי עד לצער בעלי חיים, שם הוא נפרד ממני בחיבוק חם ומסריח, שמאוד לא מאפיין את פרסונת המת־המהלך שהוא הפגין עד כה.

במשרד אני מחבר את הטלפון חזרה. הוא עדיין מצלצל.

אני מרים. "שלום אמא.... טוב.... טוב........ כן........ חג שמח גם לך.......... חיפשת אותי?... לא ידעתי..... לא, לא הייתי כל היום ב.............. אני זוכר, מחר בשמונה...... בטח........ הכול בסדר בעבודה................ לא, אני לא אביא אותה..... כי נפרדנו לפני שלוש שנים................. אני לא כועס, פשוט.............. בסדר........ טוב.... טוב........ כן....... טוב........ שנה טובה........ ביי."

אחרי רגע הטלפון מצלצל שוב. אני מוסיף לתחתית רשימת המטלות סעיף חדש, למצוא מזכירה שתענה לטלפונים במקומי. כמובן, בתנאי שתהיה מוכנה לעבוד בחינם. בינתיים אני מרים בעצמי.

"הלו."

"שלום, אפשר לדבר עם הבלש פיליפ בוזגלו?"

"מדבר."

"ידעתי, ידעתי שאתה בלש!"

הבלונדה שואלת אם מצאתי אותו. אני לא מבין מה היא רוצה ומה היא כבר מתקשרת אלי, ובמקביל מנסה להוציא את הערק מהכיס, לאיזה לגימה של ערב. היא אומרת שיש לה רעיון אדיר שיעזור לנו למצוא את ההוא שאנחנו מחפשים אחריו, ואם יש לי עכשיו רגע לדבר, ושזה חשוב. אני מחסל את שארית בקבוק המעיל ומגלה דבר חשוב נוסף, בכיס המכנסיים שלי כבר אין שום ערמה של שטרות.

אמיר חרש

אמיר חרש מתגורר בירושלים. בעל תואר שני אותו סיים בהצטיינות בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובימים אלו משלים דוקטורט.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 436 עמ' מודפסים
יתבטל העולם אמיר חרש

1

 

 

כבר יומיים שהמוזיקה של 'חטאנו לפניך' מתנגנת בלופ מהכולל השכן. יום ולילה. בכל פעם שהשיר נגמר נשמע לרגע שקט, נדמה שזה הסוף, והופ, זה מתחיל מחדש. דופק על המוח מבחוץ ומבפנים. אני מתהפך על הספה עם הכר מעל הראש. מחפש זווית שממנה השיר יבלוט פחות, אבל בספה שלי אין זווית כזאת. חטאנו לפניך רחם עלינו חטאנו לפניך רחם עלינו. חטאנו רחם. את מי שזה לא יחזיר בתשובה זה בטח יחזיר בשאלה. אני קם מהספה אל החלון וצועק לתוך החושך, למה לבנות כוילל ביפו? למה מתחת לחלון המשרד שלי? באוויר אין תשובות, רק חטאנו לפניך רחם. מכונית מאיצה ברחוב למטה. צללים חודרים מהתריסים ורצים על הקירות בעקבותיה. כבר שלוש שנים שאני ישן על הספה הזאת והיא עדיין לא נוחה. מה זה כבר משנה. אני מחליט לוותר על שינה ולחגוג עד הבוקר, קפה, סיגריה, קפה, סיגריה, ונרדם. בלילה לא חלמתי על הבת זונה. ושנייה אחרי שאני נרדם אור היום תופס אותי מרוח על ספת חדר ההמתנה של המשרד. אני מתעורר לקול ציוצים.

זאת לא ציפור. זה שְׂפוּמי, המזיק שלי. בערך הדבר האחרון שיש לי כוח אליו על הבוקר. אני בטוח שזה הוא, לפי הזנב. לפני חודש זרקתי עליו בקבוק ערק ריק והצלחתי לקלוע, הבקבוק התנפץ ולשפומי נגדע הזנב. מדי פעם אני עוד דורך על זכוכיות שמסתתרות בשטיח מקיר לקיר. הפרווה שלו מלוכלכת, והוא מסתווה היטב בשטיח האפור. שפומי קופץ על השולחן ומרחרח שאריות עבשות של פיצה, עדיין בקופסת המשלוחים. במקומו לא הייתי נוגע בפיצה הזו. התוכנית מתגבשת כמעט בניגוד לרצוני. היד נשלחת לדרך. האינסטינקטים שלו חדים משל חתול, אני נזהר מלעשות תנועות חדות. יש לי הזדמנות אחת לנצל את היתרון היחיד שיש לאדם. טכנולוגיה. בתנועה חלקה אני מוציא את האקדח מתחת לכרית הספה ומכוון. בשנייה לפני שאני יורה הוא מסתכל לי בעיניים, לועס באדישות קרום גבינה צהובה. הכדור פוגע בקיר ומותיר חור, ושפומי רץ כמו שד, חולף דרך סדרה של מחסות, והכדורים מחוררים את חלקת הקיר מאחוריו. המזיק מגיע לחלון, והופ, הוא בחוץ. מבעד לחלון אני רואה את גוש הפרווה המתנשף הזה עומד על צלחת ה'יֶס' שלי, לכוד באוויר בגובה קומה שנייה על עמודים. הוא מחכה, נותן לי זמן לכוון, מסתכל ישר עליי וכמעט מחייך, הוא יודע משהו שאני לא יודע. קלינק, קלינק, המחסנית ריקה. ואז, כמו אופנוען הפוך על גג אוהל קרקס, הוא רץ אנכית על הקיר במורד שתי קומות, מזנק לגג של פיאט פּוּנטוֹ חונה ופוף, נעלם בערמת זבל ענקית. הרחוב כמעט חסום מרוב ערמות זבל, וריח הנבלה שנודף מהן מגיע עד הקומה השנייה. שביתה מזדיינת. צודקת אמא שלי, בהחלט חסר פה מגע יד של אישה.

בוקר. כל יום מגיע אחד חדש.

מזל שביפו יריות לא מטרידות אף אחד. החזית של הבניין הזה מוזנחת כמו חצר אחורית. שפריץ אכול מלח, תוספות בנייה בבלוקים חשופים, ורשת עכביש של כבלים וצינורות מטפטפים. גם הדיירים נראים ככה. מי שגר בבניין הזה כבר ויתר על להתייאש מהחיים. גברים בודדים, זוגות בודדים, משפחות בודדות. אנשים טובים. מעבירים את הזמן עד שיבוא זמן אחר. בלי לשלם ועד בית, בלי להגיד שלום בחדר מדרגות. כל אחד בפינה שלו. אני מחזיר את הראש מהחלון, מקפל את הספה ומארגן לי איזה תורכי קטן, מהול בהרבה ערק, שיהיה בוקר טוב. בכל זאת אני יורד למטה לקנות עיתון, השמש שורפת ואופה את ערמות הזבל, ובדרך חזרה אני אוסף את הדואר מהתיבה. אני לא קורא. להפך, מסתובב במשרד ומחפש משהו אחר לעשות. ואפילו לשלם ארנונה וחשמל. ואפילו להתגלח. ואפילו לסדר את המשרד. למה לא? עוד מעט חג, מי שהמשרד שלו מסודר בראש השנה... פתאום, אני שם לב, נהיה שקט. כבר אין חטאנו לפניך. עוד לא התרגלתי לשקט ובא צלצול טלפון. אני לא עונה. לבדוק אם נכנס הכסף. למצוא עבודה חדשה. למחוק מיילים. לסיים את התואר. לאכול שלוש ארוחות ביום. הצלצול נפסק. המכתב מונח לפניי, והצלצול מתחיל שוב. על המעטפה מדבקה מודפסת. לכבוד: פיליפ בוזגלו. סוכנות פתרונות בילוש. ומתחת ביטוח העוגן, המחלקה המשפטית. אני קם והולך למקרר. הוא ריק. פותח את הפריזר, הוא מלא. בקרח. גוש עצום של קרח. אמנם למדתי משפטים רק סמסטר אחד, אבל את הלקח המרכזי אני זוכר; אם אתה מקבל מכתב ממחלקה משפטית, אלה אף פעם לא בשורות טובות. אני לא רוצה לקרוא, אבל המילים העיקריות קופצות מולי. לצערנו. רשלנות מקצועית. לא נגיש תביעה. משהים מיידית את כל החקירות. אני מרים ומוריד והצלצול נפסק. ריח חמצמץ ומרדים מטפס מערמות הזבל וממלא את חלל החדר. כאב הראש מתחזק. כאילו מישהו דחף לי לגולגולת בלון ריק דרך האוזן והוא מנפח אותו בהתמדה. דווקא החקירה האחרונה הייתה מוצלחת, עד כדי כך מוצלחת שהיא נגמרה בטרגדיה. אז מה.

תמיד חיכיתי לדפיקה על הדלת, לבלונדינית שתיכנס ותגיד במבטא הוליוודי, הו מיסטר בוזגלו, איבדתי פסלון זהב בצורת ציפור, או, אני חושדת שבעלי העשיר והנאה רוצה להרוג אותי, או, זה מַיי בֵּייבּי בּראדֶ'ר, הוא נעלם בקריביים, סע לשם על חשבוני ותחזיר אותו, עדיף חי. וככה החקירה רק תתחיל, משם הכול פתוח. במקום זה נתקעתי עם תיקים של חברת ביטוח העוגן, פציעות גוף בתאונות דרכים. אני מוצא את הבקבוק המשרדי ומרים כוסית או שתיים. לחיי ביטוח העוגן. שיישרפו. עדיף ככה. כל החקירות שהם הביאו היו בזבוז זמן. הביטוח מנסה לרמות את האנשים שמנסים לרמות את הביטוח. שטויות, עכשיו אני אוכל להתעסק בחקירות חשובות באמת. מה שזה לא אומר. רק מה, הם היו הלקוחות היחידים שלי. ידעתי שמסוכן להתבסס על לקוח אחד גדול. הייתי צריך לטפל בזה קודם. איפשהו ברשימת המטלות העצומה שלי, במקום ריאלי, היה סעיף שכתוב בו "לשים מודעה בדפי זהב". לטיפולי, דבר ראשון מחר על הבוקר. הטלפון מצלצל שוב, אני קורא את העיתון. כסף גדול. חזיות. דם בכביש. הטלפון ממשיך לצלצל. שיצלצל. אחרי חצי חבילת נובלס אני מושך את החוט מהשקע. אולי באמת הגיע הזמן לסגור הבסטה ולמצוא עבודה הגונה. אם יש דבר כזה. לא שדחוף לי להרגיע את הדודים בארוחות המשפחתיות. יותר טוב, בלי התיקים של הביטוח לא יהיה אף לקוח ואני אצא לחופשה בלי תשלום, אולי אפילו אסע סוף סוף לקריביים. גלים תכולים ילחכו את כפות הרגליים, וברקע קופים יעשו טרזן בין עצי הקוקוס. על מי אני עובד, אין לי אפילו כסף לסביח. מהקיר מסתכלת עליי התמונה היחידה, הדוד הרצל, והמבט עצבני. בתמונה הוא שחור־לבן וצעיר באופן לא אמין. הרצל, כפרה עליו, משום מה הוריש לי את העסק הזה, ואני מנסה, אבל הכול נופל לי בין הידיים. כבר לא מייצרים אנשים כמוהו. אם הוא היה פה הוא היה יודע מה להגיד. יא חתיכת גוילם, תפסיק לרחם על עצמך ותהיה בן אדם. כל מה שאתה נוגע בו הופך לחרא. ינעל רבק, תגרד את עצמך מהרצפה ותעשה משהו. יש לנו תיק לפענח. איזה בן אדם. אני מוזג עוד כוסית ערק ושותה לכבודו. מכניס את הטלפון לשקע, עדיין מצלצל. מוציא. ואז מגיע רעיון. בהתחלה אני מנסה לגרש אותו, אבל הוא ממזר עקשן. חוזר ומתנגן לי בתוך הראש. מתחנף אלי, עוד תיק אחד. קח עוד תיק אחד ואחריו תחליט. אם הלקוח יהיה מרוצה, קח גם את עצמך בידיים ותהיה בלש רציני. אם החקירה הזאת תיפול, תוותר, תזרוק את המעיל, ותהיה סתם אחד. תכלס, מה זה כבר משנה. אני לוחץ לעצמי יד ומסכם, עוד תיק אחד. שם את כל הקופה על חקירה לא קיימת. להתערב עם עצמי. נוכל עובד על נוכל, ושניהם בטוחים שהשני יצא פרייר.

רק מאיפה אני אמצא עכשיו חקירה. זה לא כמו בסרטים, כשפתאום אתה רואה דרך דלת הזכוכית צללית עם רגליים שלא נגמרות. חקירות מגיעות ממשרדי עורכי דין או מסוכנויות ביטוח. לא שפתאום נשמעת דפיקה בדלת.

ואז אני שומע דפיקה בדלת.

אני מקשיב טוב.

כן, דפיקה בדלת. "יבוא." נכנסת למשרד גברת, דווקא לא בלונדינית, עם שיער בצבע אש. נראית טוב לעומת איך שהיא לבושה. בטח יש אנשים שזה ימצא חן בעיניהם. לבושה כמו בצל, כל שכבת בגדים צבועה בגוון אחר. הוריקן בקופסת צבעי פנדה. אולי היא אמנית, או מישהי שרוצה להיראות כמו אמנית. זוג עיניים שחורות כמו מרתף, כאילו בדיוק בכתה. כאילו לא בכתה מעולם. המנגנון האוטומטי פועל ומוציא פלט פנימי: אישה נאה, בסביבות הארבעים, כנראה לא יציבה רגשית, רגליים יפות, מבוגרת מדי, לא בשבילך. אבל המנגנון מחמיץ את העיקר: יש בה עוצמה. כאילו נדלק עליה זרקור וכל השאר מחשיך. אני לא מצליח לשים על זה את האצבע, אבל אני לא אתפלא אם מתחת לבגדים היא מכוסה בצלקות, או אם זו מישהי שיודעת לנבא אילו שמות ייכתבו במודעות האבל בעוד חודש. היא מתיישבת בכיסא למולי.

"מר בוזגלו, אתה," היא בולעת רוק, "אתה חייב לעזור לי." היא עוצרת ונושמת עמוק. "אני באמת לא יודעת למי לפנות."

כל מילה היא ניצול או שבר־ספינה שנפלטו לחוף מסערת ההוריקן שיש לה בפנים. היא צפה על קרש בים, היא מושיטה לי יד, אני כמעט נסחף איתה, ובכל זאת. היא קראה לי מר בוזגלו. כשקוראים לי ככה, ולא פיליפ, אני יודע שהולכים לשקר לי. וכשמבקשים עזרה אני מבין שיהיו צרות. אבל לפחות זה לא תיק ביטוח.

"איך אני יכול לעזור לך, גברת...?"

"זה דחוף," היא מביטה בי ומשתתקת, מפנה את מבטה הצידה. "אתה חייב להצליח תוך אחד עשר יום." היא מביטה בי שוב ופיה נפער, נדמה לי שהבזק של היכרות עובר לה באישון, ומיד מבטה מתחמק לשטיח. "אתה חייב למצוא אותו עד חצות, עד יום כיפור בחצות."

"בסדר, גברתי, אני אעזוב את שאר החקירות ואתמקד רק בתיק שלך. מה הבעיה?"

היא מביטה אלי. לרגע נדמה שהיא לא רואה אותי אלא משהו אחר. אני קם ומביא לה כוס מים.

"תשתי. תתקדמי צעד־צעד. תתחילי בלספר מי את ומה את מחפשת."

"קוראים לי סנדרה, סנדרה גורביץ', ואני מחפשת מישהו שאני..." היא לוגמת מים ומסתכלת מסביב. כשהיא קולטת את המראה הכללי של המשרד היא מתכווצת במקום. "שאני לא יכולה להגיד לך איך קוראים לו." אני נאנח.

"את לא יכולה להגיד כי את לא יודעת או כי את מעדיפה שלא?"

היא חושבת רגע.

"כי אני לא יודעת איך קוראים לו." היא מעבירה יד עדינה על חלקת הצוואר, ומוסיפה, "עכשיו."

אני מתאפק.

"את לא יודעת איך קוראים לו, עכשיו."

היא משפילה את מבטה אל כפות ידיה.

"אני לא יודעת איך קוראים לו."

אני בוחן אותה שוב, והסתירה רק מתחדדת. היא ציפור שבירה, מרוטת נוצות כמעט, עומדת על סף תהום, אבל גם אם תפיל עליה מקרר לא יקרה לה כלום. אני קולט שאין לה מושג כמה היא חזקה. עדיין לא ברור אם היא דוברת אמת או שקר, אבל ברור שהיא מסתירה דבר עצום. אני מתאפק, משתדל לתת לקול שלי נימה אבהית.

"אני רוצה לעזור לך, סנדרה. את לא יודעת את השם שלו, סבבה. אולי הוא ברח ושינה את השם. השם לא מעניין אותי. אבל יש דברים שאי אפשר לשנות. תתארי לי אותם."

סנדרה מהנהנת בראש מורד ומסמנת שאמתין, קשה לה לדבר. היא עוצמת עיניים ונראה שהיא מתעמקת או נזכרת. נושמת עמוק. פוקחת עיניים ונועצת בי מבט ממעמקי המרתף.

 

"הוא עצוב מאוד

עצוב ומרוחק

יש מרחבים בתוכו

לפעמים הוא מטייל בהם,

לפעמים הוא אובד בהם

כמו ילד קטן.

הוא אוהב לספר סיפורים

הוא חולם..."

 

כאן אני עוצר אותה. "כל זה מאוד מעניין," את התחת שלי. "אבל לא שימושי. מה שאני התכוונתי זה תיאור חיצוני. מה הגובה שלו, צבע השיער, צבע העיניים. תמונה, אם אפשר. עובדות יבשות."

"אה," היא אומרת ומביטה בי.

אני מחכה שהיא תתחיל לתאר אותו. הווריד שבמצח מזכיר לי את קיומו. אני ממשיך לחכות.

"אני רוצה להבין. את לא יודעת את השם שלו, ואת גם לא יודעת איך הוא נראה?"

היא לוקחת הרבה אוויר, כמעט מתחילה לדבר ונעצרת בפה פתוח, מביטה בי, מוציאה את האוויר, ושואפת שוב.

"אני מתנצלת שאני מבולבלת, אתה - - - מרגע שנכנסתי אתה - - - אתה באמת דומה מאוד למישהו שאני - - - כלומר לפסל שיש לי - - - בגלל זה אני - - -"

המשפט דועך בלי להגיע לסוף. יש רגע של שקט מתוח. ואז אני אומר:

"איך שמעת עלינו?"

"עלינו?"

"על פתרונות בילוש."

"קיבלתי המלצות מחברה טובה."

"איך שמעת עלינו?"

"ואחר כך בדקתי את האתר שלכם באינטרנט."

"אף חברה שלך לא המליצה, ואין לנו אתר באינטרנט. איך שמעת עלינו?"

"מצאתי את המודעה שלכם בדפי זהב."

אני שותק, ולרגע נדמה לי שהרוח מביאה מהים רעש של גלים מתנפצים.

"אני לא מקבל את החקירה."

"מה? למה?"

"לא אכפת לי אם לקוחות משקרים. כל אחד והחיים שלו. לא מפריע לי שיהיו לך סודות, אני אוהב סודות. אם לא היו סודות בעולם, הייתי מובטל. אבל אני צריך שלפחות את המידע המינימלי שדרוש לחקירה תחלקי אתי במלואו. אני צודק?" היא מהנהנת בדממה. "כי אחרת זה סתם בזבוז זמן."

"בסדר," היא אומרת. "אבל זה קצת מבולבל."

"אז תתחילי מההתחלה."

היא מביטה לתוך תיק היד שלה ושוב בי ונאנחת. זה תיק בד סרוג משאריות בדים בגוונים של טורקיז. אחר כך היא מסדרת את עצמה בכיסא, מזדקפת, ומרשה לחיוך קטן לחלחל החוצה.

"לפני כמה חודשים חזרתי הביתה ומצאתי פתק על המקרר. פתק שלא אני כתבתי. במבט ראשון הפתק נראה כתוב בכתב ידי, אבל במבט שני ראיתי שהכתב לא זהה לגמרי לכתב שלי. נכתב בו שאם יבוא אלי הביתה איש זר בעל צורה משונה עליי להגיד לו שתי מילים מסוימות והאיש ילך. חשבתי שמישהו עובד עליי והשלכתי את הפתק לפח. למחרת בערב דפק אצלי בדלת אדם שנראה והריח כמו חסר בית, ההתנהגות שלו הייתה מבולבלת והוא קרא בשמי. לא הבנתי כמה שהרגע הזה חשוב, חשבתי שזה סוג של משחק, ואמרתי לו את שתי המילים שהיו כתובות בפתק. הוא נדהם, לא הסביר לי במה מדובר, והלך. יותר לא ראיתי את האיש הזה."

"את בטוחה שלא ראית אותו לפני כן?"

היא היססה מעט לפני שענתה, "כן, אני בטוחה."

"אני מבין."

"האירועים שקרו אחר כך אולי קשורים לתקרית הזו ואולי לא. בחודשים הבאים לא קרה שום דבר חריג, אבל הייתה לי תחושה שלא ידעתי ממה היא נובעת. הרגשתי שעוקבים אחריי. לא היה לי על מה לבסס את החשד הזה. עד שקרה מה שקרה לפני שבועיים. חזרתי הביתה אחרי שיעור יוגה וגיליתי שפרצו אלי. כלומר, הרגשתי שחיפשו בדירה, שהדברים במגירות זזו קצת, הסדינים נפרעו כאילו ישן במיטה שלי אדם שהתהפך הרבה. רצתי לשידה, יש לי שם קצת כסף וצ'קים להפקדה. חיפשו גם בה, אבל בכסף לא נגעו. עברתי על כל הבית ולהפתעתי דבר לא נלקח. לא התקשרתי למשטרה. שכנעתי את עצמי שאולי זה רק נדמה לי.

"בלילה שאחר כך היה לי חלום מטריד. בינתיים אני לא רואה צורך לחלוק אתך את פרטי החלום. הדבר החשוב הוא שבבוקר כתבתי את החלום ביומן החלומות שלי. כשכתבתי ביומן הייתה לי תחושה של דז'ה וו, שכבר חלמתי את החלום הזה וכבר כתבתי אותו ביומן. דפדפתי ביומן, דבר שאני לרוב נמנעת ממנו. אתה מבין," היא הישירה אלי מבט, "אני כותבת את החלומות ביומן כדי לשכוח מהם. לא חשוב, דפדפתי ביומן ונדהמתי לראות שחלקים ניכרים מתוך יומן החלומות שלי נגזרו ונגנבו. לא הבנתי למה שהגנב ייקח דווקא את החלומות שכתבתי. ואם זה היה היעד שלו, למה הוא היה צריך לחפש בכל הבית, הרי יומן החלומות היה מונח במקום בולט ליד המיטה."

נדמה לי שהיא מצפה שאני אגיד משהו. אני אומר "אהה".

"מאז אני משוטטת הרבה בעיר, בלי מטרה. אולי אני מרגישה פחות מוגנת בבית, אולי אני מחפשת משהו. מישהו. לפני שבוע הגעתי לכיכר המדינה, ישבתי לנוח על ספסל, וגיליתי שמונחת עליו חוברת. עיינתי בה ולא האמנתי, זה היה סיפור שמסופר בו על החלום שלי. קשה להסביר, זה לא היה בדיוק החלום שלי אלא, איך לומר, אותו עולם שהחלום התרחש בו. הגיבור של הסיפור היה דמות שנלקחה מהחלום שלי. מר בוזגלו, יש לי נדודי שינה ואין לי תיאבון. אני לא מבינה למה הייתה לזה השפעה כל כך מטלטלת עליי. אני מרגישה שכל האירועים האלה קשורים זה בזה. ואני רוצה שתמצא אותו, את מי שכתב את הסיפור."

היא מוציאה מהתיק חוברת כרוכה ומניחה אותה בעדינות על השולחן שבינינו. אני מושך את החוברת אלי ומדפדף.

"למה את רוצה למצוא אותו?"

"אני לא באמת יודעת. אולי הוא זקוק לי."

היא הוציאה את מה שישב עליה והיא רגועה יותר, אין ספק שהיא הפילה את התיק עליי. סנדרה מביטה בי בציפייה שאעזור לה להבין. אני מדליק סיגריה ומנסה לעכל את המידע ולהסיק מסקנה הגיונית. בסוף אני אומר, "אין פה בשר. לא נתת לי שום דבר להיאחז בו. את חייבת לתת לי עוד משהו, ושיהיה קונקרטי."

"היה לו כתם בוץ."

"למי?"

"להומלס שדפק לי בדלת. על האוזן. כן, אני נזכרת, בהתחלה חשבתי שזה עגיל, אבל אחרי רגע שמתי לב שזה כתם של בוץ. על התנוך השמאלי. זה עוזר לך?"

"אני לא יודע מה לעשות עם כל זה."

"אתה לא מאמין לי?"

"גם אם מה שאת אומרת הוא אמת צרופה, זה לא עוזר. אולי תנסי להמציא שקר פשוט. משהו קצר ומסודר, לא מזיק ולא מועיל, אבל הגיוני."

"אתה צוחק עליי."

"אני אף פעם לא צוחק."

העיניים שלה נוצצות. מבעד לבלגן שהיא טוותה סביבה צף משהו קל על פני המים, והיא פורצת בצחוק. ואז, ברגע אחד, היא לובשת פרצוף אחר, מסתורי יותר, ואומרת שהיא מוכנה.

"איך אני יכול לעזור לך?" אני שואל.

"מר בוזגלו, אני מחפשת את האיש שכתב את הטקסט הזה. אני אמנם לא יודעת מה שמו, אבל אני צריכה שתאתר ותביא אותו אלי. עניין משעשע, מצאתי את הדפים האלה בשבוע שעבר על ספסל בכיכר המדינה. אני עוסקת גם בהוצאה לאור, אני מאמינה בפוטנציאל של מי שכתב את הטקסט. אתה יכול לעשות את מה שאני מבקשת ממך?"

לפחות עכשיו היא מנסה למכור לי שקר סביר. מסריח, אבל סביר. אני לא מבקש הרבה. לפחות שתספר לי משהו שאני יכול להעמיד פנים שאני מאמין לו.

"בסדר, אני אחפש את הכתבן הזה שלך."

הסכמנו על מחיר, התעקשתי על חצי מראש. לפני שהלכה השאירה מספר טלפון, את החוברת, וצ'ק עם מחצית הסכום. ליוויתי אותה ליציאה.

"שכחתי עוד פרט אחד," הוספתי בדלת. "אפשר לשאול?"

"בטח."

"למה את רוצה שאמצא אותו עד יום כיפור בחצות?"

המבט שלה שוב התערפל, היא נאחזה בידית הדלת כדי להתייצב.

"אני בטוחה שאם לא תמצא אותו עד אז יקרה משהו נורא."

"מה למשל?"

"אני לא יודעת."

אני מתיישב על הכורסה הדהויה בחדר ההמתנה ומדליק את הטלוויזיה. בדיוק באותו רגע אין שום דבר מעניין. אני בוחן את הצ'ק שהיא השאירה. דחוי. לעוד חודשיים. הייתי צריך לנחש. מה הסיפור עם הסנדרה הזאת? מה היא מסתירה? את מי היא מחפשת? אני מתרגל את השאלות כמעט על אוטומט. למה. מה. איך. מתי. אני מעביר ערוצים, עולה במספרים מ־1 עד 99 ובחזרה. הטלוויזיה בלוויין היא ירושה שנשארה מהימים של דוד הרצל. בכל פעם שהוא רצה לנוח הוא ראה טלוויזיה בשפה אחרת. הוא הבין בערך שלוש עשרה שפות. יום אחד נכנסתי למשרד ותפסתי אותו צופה בערוץ של קוריאה הצפונית. גם קוריאנית? התפלאתי, והוא ענה, למה לא, אני מבין כבר חמש מילים. אחרי שבוע הוא כבר הבין מאתיים. או קיי. אז יש לי עכשיו חקירה שאין לי מושג מאיפה להתחיל אותה, אבל לפחות זאת חקירה. אם אני אפשל בזאת - אני עוזב את הבילוש. ואז לקריביים, או יותר סביר, לחתום בלשכה. דוד הרצל ממשיך לנעוץ בי מבט נוזף מהקיר. בסדר, בסדר, אני לא אפשל. אבל מציאת נעדר יכולה לקחת חודשים, לפעמים שנים, אני מתרץ לדוד, איך אפשר עד יום כיפור? הוא לא מסיר ממני את המבט הקשה, והזפזופ נעצר משום מה על הערוץ הקהילתי. הכתבת השחורדינית מספרת ששביתת עובדי הזבל של כל הרשויות במחוז תל אביב נכנסת לשבוע השישי. רק שבמקום שביתה היא אומרת עיצומים, ובמקום זבל היא אומרת תברואה. כדי שהצופים יבינו מה זאת אומרת תברואה, הם מראים ברקע ערמות של שקיות מגעילות שאתה לא מבין איך הצלם לא הקיא. הפורנו של הזבל. דוד הרצל אמר לי פעם, בלשים הם אנשים קשים, ח'מארים שלא רואים גורנישט חוץ מהתיק שלהם. ככה זה צריך להיות. מי שאכפת לו מתבלבל. צריך לב אבן ומוח כמו סכין גילוח. אתה רך מדי. תעזוב. מה לא עשיתי כדי להוכיח לו שאני מתאים, והוא לא הפסיק לתת לי בראש. אבל לדוד היה לב גדול כמו שור, ולא היו לו ילדים חיים. אז הוא תקע אותי עם המשרד הזה, הממזר.

אני מתכנן דרך פעולה. אולי זאת תהיה אחת מהחקירות האלה שלא תדרוש לצאת מהמשרד. אשב לראות סדרות משטרה בטלוויזיה, והיא תיפתר מעצמה. אינשאללה. לנצל את אזורי החוזק שלי. לעשות כלום. השחורדינית מקשקשת על הבושה והמחדל, מחר ערב ראש השנה וזאת לא דרך לקבל את החג. היא מבטיחה שראשי כל הרשויות במחוז עושים מאמצי־על לסיים את העיצומים לשביעות רצון כל הצדדים. אני שומע רעש של מכה מבחוץ ופתאום המסך מתמלא בשלג. אני מעביר ערוץ. כנ"ל. קם לבדוק את החיבורים. הכול לכאורה בסדר. ובכל זאת שלג.

אני יוצא לחלון ורואה שצלחת ה'יֶס' נעלמה.

בהמשך הרחוב איזה נרקומן שאוסף מתכות מוליך עגלת סופר מלאה בג'אנק ובראש הערמה, הפתעה, צלחת 'יס'. אני צועק אליו, הוא מתעלם ועוצר ליד ערמת שקיות אשפה, קורע את הניילונים הכתומים. אני יורד למטה ותופס אותו ליד תמרור חניית נכים. הנַרקוֹ מוציא מהעגלה מכוש ענק, ומתחיל לשלוף את העמוד מהמדרכה.

"תגיד, חבר, מה אתה חושב שאתה עושה?"

הנַרקוֹ אפילו לא מסתובב. הפנים שלו אכולי צללים, אין בהם יופי, אין בהם חוכמה, אין בהם שמחה. "עמוד מסוכן," הוא אומר, "מוציא בשביל בטיחות." הוא מנענע את העמוד שחצי ממנו כבר בחוץ, כמו שן חלב מתנדנדת, "רואה, מסוכן, יכול ליפול למישהו בראש."

"לא זה, הצלחת, אתה לקחת לי את הצלחת לוויין מהחלון." הוא מניח את המכוש בצד, יורק לתוך הידיים. "לא יודע מה אתה מדבר." מתכופף, אוחז את העמוד. "הצלחת הזו שבעגלה שלך," אני מצביע. הוא מתרומם ושולף את העמוד כמו גזר טרי. "אה, צלחת מסוכנת מאוד. יכול ליפול למישהו בראש. לא לוקח כסף בשביל שהורדתי." הוא מעמיס את העמוד על העגלה ומתכונן להמשיך.

"אתה לא הולך לשום מקום. אני רוצה את הצלחת בחזרה, או שאני מתקשר למשטרה." הוא מסתכל עליי מלמעלה למטה לראות מה אני שווה.

"חמישים שקל, ומחזיר הצלחת."

"חינם ועכשיו."

אנשים מתחילים להתאסף סביבנו, כמו זבובים מסביב לנבלה, אומרים לי לוותר, אומרים לי לא להעיז לוותר, שואלים איך מגיעים לנמל. מי שרק מגיע מקבל עדכון ממי שהגיע עשר שניות קודם.

הנרקו מרגיש את הלחץ. "תביא ארבעים, מחיר אחרון. אלומיניום, לפחות חמש קילו. אלומיניום יקר היום. שש לקילו. כדאי לך ארבעים."

 

*

 

אני חוזר למשרד בלי הצלחת, מתיישב וקורא עיתון. זה מספק כמו ללעוס פודרה. אני מחבר את הטלפון. עדיין מצלצל. מנתק. קורא עוד חלק מהעיתון. המילים הולכות לאיבוד איפשהו בין העיניים למוח. עד יום כיפור בחצות. אני מניח את העיתון. מפצח גרעינים ורואה שלג על המסך, המכתב המקומט מציץ מתוך הפח. אי שם שעון דיגיטלי סופר את השניות עד יום כיפור. אולי הוא מחובר לפצצה. אני ניגש אל מגש הפיצה ואוכל משולש. אם אין בררה אפילו נעבוד. אני לוקח את החוברת של סנדרה ויוצא מהמשרד.

 

*

 

אני מתיישב על ספסל ומולי כיכר גדולה ריקה ומכוערת, מוקפת בחנויות יוקרה שאף אחד לא קונה בהן. המדרכות ריקות, רק כמה ילדים בתלבושת אחידה חוזרים מבית ספר, ושני פיליפינים מוציאים זוג זקנים לטיול. למה דווקא זאת 'כיכר המדינה', לא ברור לי. אפילו ההומלסים שגרו פה באוהלים עזבו לפני שנים. במחאה. מצד שני, בכל הדשא הזה באמצע העיר יש איכות מרגיעה, ושני עצי דקל מתעקלים, נוטים אחד לקראת השני וכמעט אוחזים ידיים. אני מוציא את החוברת. מסתכל עליה, מחכה שתישבר. "מי כתב אותך? הא?" שתיקה. אני פותח את העמוד הראשון.

זהו ספרון ציבורי ולכן הושאר בנחלת הכלל.

לפיכך, אם מצאתם אותו על ספסל,

אנא השאירו אותו עליו.

קריאה נעימה.

תודה.

בסך הכול חוברת של עשרים ואחד עמודים מוקלדים ב'וורד' ומודפסים על דפי A4. סטנדרטי. לא מקדם אותי הרבה. רק תסתכל, כל חפץ מכיל רמזים, ככה אמר לי פעם הדוד. חפצים הם שקרנים לא כל כך טובים, וזה רק אחד מהיתרונות שלהם על פני בני אדם. אני מסתכל ורואה. הכריכה מספקת כיוון ראשון לחקירה. שער פלסטיק שקוף כרוך בספירלת פלסטיק כחולה. אולי הדפיסו אותה במרכז של הדפסות ושכפולים, שם אפשר למצוא מכונת צילום ולכרוך בספירלה. אני מכיר כמה מקומות כאלה מהתקופה הסטודנטיאלית שלי. הרבה דברים אני זוכר מאז, מדשאות, קפטריות, הפגנות, ספריות, מסיבות, חצאיות, שמלות עם גבים חשופים בשורה שלפניי, לבקש סיכומים מבחורה עם לפטופ ולשמוע בתגובה שיש לה חבר. היה מאוד מרחיב דעת. אני פותח את החוברת וקורא. מה אני אגיד. סיפור. על הפלסטיק השקוף של השער אין אפילו שריטה, לא מה שהיית מצפה מחפץ שהושאר במרחב הציבורי. אם היא באמת מצאה את החוברת על ספסל פה, בטח זה היה מיד אחרי שהניחו אותה. מבט מסביב מגלה חנות שכפולים והדפסות. על חלון הראווה מודבק מבפנים בריסטול ישן מתקפל בקצוות שכתוב עליו חדש, רק החודש במבצע... אולי הם יֵדעו משהו.

אני נכנס מהרחוב החם לחנות המחניקה. זה חור חסר חלונות, דחוס במכונות שמשכפלות בקצב עותקים שאף אחד לא יקרא. מאחורי הדוכן עומדת איזה בלונדה שהתג אביגיל הולץ מחובר לה לחולצה בסיכה עם סמל של גולגולת. היא יפה באופן קיצוני, וזיעה נספגת לי בצווארון המעיל. היא קוראת ספר עבה, עם עטיפה חומה־לבנה, ונראית כמו סטודנטית למדעי הכלום שמנסה לגלם, למען ההורים העשירים, דמות של 'סטודנטית שמתפרנסת בכבוד'. ובכל זאת, כשהיא רואה אותי היא מניחה ברוך את הספר מהיד ומעבירה את האצבעות בקו הדמיוני שבין האוזן לשיער, בתנועה מהורהרת של ליטוף עצמי, ומרימה שוב את הספר. מאוורר תקרה גדול מפזר רוח וצללים דקים על ערמות הדפים. אני אומר, שלום אביגיל, ושואל אותה אם אפשר להשתמש באינטרנט לרגע. היא מרימה את המבט מהספר ואומרת בקול רם שזה לא מקובל, המחשבים הם רק להדפסה, מסתכלת לצדדים וממשיכה בקול רך, מייצרת בינינו סוד משותף, היא תרשה לי. הפעם. אני מתיישב מול מחשב מספר שלוש ומריץ באינטרנט את השם של הלקוחה. סנדרה גורביץ'. במשרד אין לי אינטרנט כבר חודשיים. הספּק מתנכל לי וניתק אותי מהשירות רק בגלל שלא שילמתי. החיפוש מעלה שלוש נשים שונות שנקראות כך. אחת היא מרפאה אלטרנטיבית שמישהי המליצה עליה בפורום של אתר לטבעונות, השנייה היא פסלת וקדרית ששמה מופיע בביקורות על תערוכות קבוצתיות, והשלישית היא שם שחוזר שוב ושוב בחתימות על עצומות אינטרנטיות, בעד ונגד מגוון גדול מאוד של מאבקים אבודים. בשום מקום לא הוצגה תמונה, כך שאני לא יכול לברר אם מישהי מהן, או אולי שלושתן יחד, היא הסנדרה שבאה אלי למשרד. ובכל הזמן הזה, הבלונדה מאחוריי רק מעמידה פנים שהיא קוראת בספר.

אני ניגש אליה ושואל אותה אם היא יכולה לזהות חוברת ולהגיד אם כרכו אותה כאן, והיא נותנת בי מבט כחול באופן מטריד ושואלת, במין הפתעה נעימה:

"מה, אתה בלש?"

"אני סתם אחד ששואל שאלות שלא מעניינות אף אחד."

"זה בדיוק מה שבלש היה אומר," היא מציינת בשלווה.

היא לובשת חולצה מבד דק, מלאה כמו שקית הפתעות, חצאית קצרצרה מעל מכנסי ג'ינס, ושאריות של נצנצים על האף. היא נראית כמו מישהי שתקנה סיפור רומנטי. אני מרכך קצת את שפת הגוף שלי ואומר לה שאני לא בלש, ושמביך אותי לספר לאדם זר, שיישאר בינינו, כן? אני חושש שאשתי בוגדת בי, לא יודע למה, יש דברים שבעל מרגיש. וכשחיטטתי לה בתיק, אני לא מאמין שעשיתי את זה, מצאתי שם איזה סיפור קצר. אני חושד שזה ממנו. אני רוצה למצוא אותו. רק לדבר, זה הכול. להגיד לו כמה שהיא חשובה לי. הבלונדה עם התג אביגיל הולץ בוחנת אותי, מתנדנדת בין האפשרויות: רוצה להאמין לסיפור שסיפרתי, אבל יותר מזה היא רוצה להאמין שאני בלש.

"לא אכפת לי מה הסיבה, אני אשמח לעזור לך." אני מוציא את החוברת ומניח אותה על הדלפק. היא אפילו לא מביטה בה. "תגיד את האמת, אתה בעיצומה של חקירה עכשיו?" ואז קולה הופך ללחישה, "מה אכפת לך. גלה לי מה אתה חוקר כאן, זה רצח? רצח, ברור. אתה יודע, גם לי הייתה תקופה שהתעסקתי בבילוש, לאחרונה חשבתי לחזור לתחום." היא משתהה רגע עם הזיכרון בפנים מהורהרות, ואז רכבת ההרים הדיבורית שלה שועטת מהפסגה. "מה פתאום רצח, זו חטיפה. אתה יודע מה, אל תגלה. לא משנה לי. פרשת סחיטה... לא, לא סחיטה. אני יודעת, אתה..." אני מזייף את הפרצוף הכי כן שלי ועונה, "אני לא בלש. חוץ מזה, את לא יודעת שאין יותר בלשים? נשארו רק חוקרים של חברות ביטוח." היא מתעלמת ממני ועונה על שאלה שלא נשאלה. "אשתך לא בוגדת בך, ברור שאתה לא נשוי. אין לך טבעת - מילא, לא כולם אוהבים ללכת עם טבעת, אבל אף אישה לא תיתן לגבר שלה להסתובב עם בגדים עד כדי כך מקומטים. אתה נראה כמו מישהו שגר לבד.

"כבר הרבה זמן.

"וחוץ מזה, אתה נראה כמו בלש. מעיל וינטג' בקיץ, קצת מוגזם, לא? כאילו יצאת מסרט בלשי ישן." היא מנתרת ממקומה מאחורי הדלפק ומסתובבת סביבי, מדברת כמו רופא שמרצה לסטז'רים על גופה שניתח לאחרונה. "בעצם המעיל הזה מעניין. הוא מרופט ומתוקן, כאילו לבשו אותו כבר חמישים שנה. הוא בטח היה שייך למישהו יקר לך."

"מצאתי אותו בזבל," אני עונה בנימה צוננת.

"לא, אתה רומנטיקן. והעיניים שלך חכמות מדי בשביל סתם לוזר, אז הייתי אומרת שאתה מאוהב בלוק של הלוזר. לסיכום, אתה לוזר רומנטיקן ששואל שאלות שלא מעניינות אף אחד, מה עוד אתה יכול להיות אם לא בלש?"

האגרופים שלי מתכווצים מעצמם. אני משחרר אותם. צריך לנקוט טקטיקה אחרת.

"יש לך מאה אחוזי טעות. מצאתי את החוברת הזאת על ספסל, בפנים יש סיפור קצר, אני מתחום ההוצאה לאור ואני רוצה למצוא את מי שכתב אותו ולהפוך אותו למפורסם."

היא מרצינה. "בסדר, אל תגלה. זה בטח סודי. רצח סודי."

"כל מה שאני צריך זה שתגידי לי אם את מזהה כריכה של חוברת. תוכלי לעזור לי בזה, או שאני אלך לחנות אחרת?"

"אין בעיה, אני אעזור לך במה שתרצה. בשניות תגלה מי הרוצח." היא מרוצה מעצמה מאוד מאוד. "חם? מתחמם?"

אני מפנה את תשומת לבה לחוברת ששמתי על הדלפק. היא משתתקת באופן שנראה חריג אצלה, מדפדפת ואז מביטה בי ושוב בחוברת. האצבעות שלה מתחילות לחוג בתנועה עצבנית, היא עוברת עם הבוהן על שאר האצבעות ומציירת מעגלים קטנים. "כן, אני מכירה את זה. הדפיסו את זה אצלנו, לפני שבוע. אולי יותר." בינגו.

"את זוכרת מי הדפיס את החוברת הזו?"

"כן. אבל הוא דווקא נראה חמוד, מה אתה רוצה ממנו? הוא בצרות? זה הוא שרצח מישהו?"

"אין שום רצח. אני מחפש אותו מסיבות ספרותיות. ספרי לי בבקשה כל מה שאת זוכרת מאותו אירוע."

היא מתלבטת לרגע אם לשתף פעולה. זאת לא התלבטות של ממש. יש אנשים שהאינסטינקט שלהם הוא לא להגיד מילה מיותרת, מה שבטוח. אבל היא נראית כזאת שאם תעצור אותה ותבקש הכוונה לרחוב שהיא לא מכירה, היא תסביר לך באריכות רק כדי שלא לאכזב.

"ואז תגלה לי למה אתה מחפש אותו?"

"בסדר."

היא נושמת עמוק. "אז ככה, לפני בערך שבוע, אחר הצהריים, הגיע לפה בחור גבוה ושקט."

"לפני בערך שבוע?" אני קוטע אותה.

"חכה שנייה," היא מסתובבת לעבר טבלה שמודבקת על הקיר. מצוינים שם תאריכים ושמות של אנשים. "זה היה לפני שבוע בדיוק, יום ראשון ה־21 בספטמבר. אתה רואה, עבדתי פה בשבוע שעבר רק ביום ראשון."

"תודה, תשתדלי לדייק בפרטים."

"כמו שאמרתי, לפני שבוע בדיוק, אחרי הצהריים, הגיע לפה בחור גבוה ושקט. הוא נראה קצת..." היא משתהה כדי לדייק, "נוּגֶה. היה לחץ והוא עמד בתור בלי להידחף, וכשפניתי אליו הוא שאל אם הוא יכול להדפיס. נתתי לו את עמדה שלוש ושכחתי מכל העניין. רוב האנשים משתמשים במחשב רק בשביל להעלות קובץ וישר שולחים להדפסה. אחרי איזה שעה נזכרתי שהוא לא הדפיס וראיתי שהוא עדיין יושב בשלוש. חשבתי שהוא בטח סתם מנצל אותנו בשביל אינטרנט חינם, אתה יודע, יש אנשים כאלה, אבל לא אמרתי כלום כי הוא נראה מרוכז, כאילו הוא כותב משהו ממש חשוב, גורלי אפילו, ולא היה לי נעים להפריע." לרגע היא נראית מודאגת. "יש לי לב רך, עוד יפטרו אותי בגלל זה, ולא בפעם הראשונה. בכל מקרה, שוב שכחתי מכל העניין. היו הרבה לקוחות והוא כתב במשך שעתיים בלי הפסקה, כאילו הוא מוציא משהו שהתבשל בתוכו הרבה זמן. לקראת סוף המשמרת שלי הוא ביקש שאעזור לו לשלוח להדפסה. זה היה קצת מוזר, חשבתי שאולי הוא מבקש עזרה רק בשביל לדבר אתי, יש גם אנשים כאלה, אתה יודע, שנראים כאילו שבוע לא הוציאו מילה מהפה, צריכים מישהו שיסתכל להם בעיניים. אבל לא הוא. אז ראיתי שבכל הזמן שהוא היה פה הוא כתב סיפור, הסיפור שאתה מחזיק. כמובן שהייתי סקרנית לקרוא, אז כאילו בטעות שלחתי להדפסה שני עותקים. כששאלתי אותו איפה לשמור לו את הקובץ הוא אמר שלא צריך לשמור אותו בשום מקום. לקחתי את העותק השני והוא הלך."

"לקחת עותק והוא הלך, וזהו?"

"כן, לא, כלומר, שאלתי אותו אם הוא סופר, ואמרתי לו שגם אני, אתה יודע, קצת סופרת. כלומר משוררת. והוא רק צחק, צחוק קצת שפוף, ואמר שהוא לא שום דבר מסוים. ניצלתי את ההזדמנות להגיד לו שהודפסו בטעות שני עותקים ושאלתי אם אפשר להשאיר אצלי אחד מהם. ועשיתי לו את העיניים של ה'בבקשה', שקשה לכם לעמוד בהן."

"לכם?"

"לגברים, זאת אומרת," היא מדגימה את המבט ואני מבין על מה היא מדברת. משהו בי מתרכך ומתקשה בו־זמנית. "הוא הסכים, ואני שאלתי אותו אם הוא הולך לפרסם את זה, והבחור ענה לי שכנראה ישאיר את זה על הספסל הקרוב. אתה לא חושב שזה מוזר, להגיד דבר כזה?"

"אני לא חושב על שום דבר שהוא מוזר. הוא אמר לך איך קוראים לו?"

"לא, אבל שאלתי. והוא צחק ככה לעצמו, בשקט, ואמר שאני יכולה לקרוא לו 'האיש על הספסל'. זה לא נראה לי מצחיק כל כך, אבל צחקתי ביחד אתו, שלא ירגיש בודד. אז תגיד, מה קרה עם הסיפור הזה? הוא באמת שם אותו על הספסל? כי כשגמרתי את המשמרת ויצאתי החוצה לא היה שום דבר על אף ספסל בסביבה."

"יכול להיות שמישהי אחרת כבר לקחה אותו עד שיצאת. מתי נגמרה המשמרת שלך?"

"מי לקחה אותו, סנדרה גורביץ'? זאת היא שמצאה את הסיפור וביקשה ממך למצוא את מי שכתב אותו, זה העניין?"

"אני לא יכול לגלות לך פרטים על..." רגע, מה? "מאיפה את מכירה את סנדרה גורביץ'?"

"ראיתי שחיפשת אותה במחשב. אמרתי לך שאני קצת בלשית בעצמי. נו, אז היא זאת שמצאה את הסיפור?" אני שוב משחרר את האגרופים שהתכווצו מעצמם. דוד הרצל אמר לי פעם, תהיה זהיר, אל תהיה שמוק. אתה, כשאתה נוגע בנוצה עם פינצטה, כל החדר מתמלא בטביעות האצבעות שלך. אל תחשוף פרטים. תפריד, תמדר, והכי חשוב, תפסיק להסתכל עליי במבט הדבילי הזה. איזה איש.

"מתי יצאת מהמשמרת?" אני ממשיך באופן ענייני.

"הוא יצא ברבע לשש מהחנות והמשמרת שלי נגמרה בשש בערב, אני זוכרת את זה כי רציתי ללכת לספסל ולראות, אבל בסוף יצאתי בשש וחצי כי המעצבן מהמשמרות לילה עוד פעם איחר, וכמו שאמרתי, עד אז הסיפור כבר נעלם. למה אתה לא עונה על השאלות שלי?" הפנים שלה לבשו הבעת עלבון. "אני מספרת לך כל מה שאני יודעת ואתה לא מספר לי כלום. איך אנחנו אמורים ככה לפצח ביחד את התיק, הא?"

לפצח ביחד את התיק?

"כמו שאמרתי לך, אין שום תיק. את יכולה בבקשה לתאר לי את הבחור שכתב את הסיפור?" היא נותנת בי מבט של - אז ככה זה הולך להיות, אין בעיה - ועונה.

"הוא מזכיר אותך, גם הוא עם זיפים של שבוע. נראה בן שלושים וקצת, גבוה, שיער חום עם טיפה פודרה בצדדים. חמוד, קצת מוזנח, חצי שאנטי. בגדים יד שנייה, מכנסי קורדרוי חומים וחולצת משבצות קצרה ומכופתרת. הוא עניין אותי, אז זכרתי את הפרטים, אתה מבין." יופי, נשמע שהוא מזכיר לא רק אותי. תזרוק אבן בשוק הכרמל ביום שישי בבוקר ותפגע בעשרים אנשים שמתאימים לתיאור הזה.

"את זוכרת עוד פרטים?"

"כן. היה בו משהו אחר, הוא נראה עצוב. אבל גם לא בדיוק עצוב. קצת קשה לי להסביר. זה כאילו העצב כבר לא הפריע לו. הוא נראה מעבר לכול. כאילו הוא לא צריך אנשים. זה נשמע לך הגיוני?"

"הוא נראה לך כמו חסר בית?"

"בכלל לא. הוא היה מסופר ולבש בגדים נקיים."

"שמת לב למשהו מוזר באוזן שמאל שלו?"

"מה למשל?"

"לא יודע, כתם בוץ."

"לא. לא חושבת."

אני כותב על פתק את הטלפון והכתובת שלי למקרה שתיזכר בעוד פרטים ופונה לצאת מהחנות. הבלונדה מרחפת מהדלפק בצעדי ריקוד ומלווה אותי ליציאה, להוטה לעזור.

"אה, וגם, אני לא יודעת אם זה קשור, אבל כשהוא קרא לי לעזור לו להדפיס ראיתי שהחיבור לרשת היה מנותק. בגלל זה הוא לא הצליח לשלוח להדפסה בעצמו. לא ייחסתי לזה חשיבות אבל עכשיו נראה לי שזה אומר שהוא ניתק את המחשב מהרשת. זאת אומרת, מי שהיה לפניו הצליח לשלוח להדפסה, והוא לא הצליח, אז כנראה שהוא ניתק את הכבל. חיברתי לו בחזרה את הרשת ובכל זאת הוא ממש התעקש שאני אשלח. בזמנו חשבתי שהוא סתם מתפנק, אבל עכשיו זה נראה לי משונה. זה לא נראה לך משונה?"

"לי הכול נראה משונה." "טוב, אני מקווה שלא שכחת את העסקה שלנו, אתה צריך לספר לי עכשיו למה אתה מחפש אותו."

"כבר אמרתי לך, מסיבות ספרותיות." אני הולך ושומע אותה קוראת מרחוק, "בהצלחה עם הרצח."

אני חוזר ברגל ומנסה לחשוב על החקירה בראש שקט. חם. השמש מפילה על הרחוב קרניים קשות של צהריים, תחת כל איש נגרר צל כפוף ומוכה. רק מי שאין לו מזגן יוצא החוצה. אני ממשיך באלכסון עד העירייה ובכיכר רבין נתקל בחבורה של היפים־מחבקים. הם עומדים עם שלט חיבוק בחינם ומנסים לחבק כל מה שמתקרב לתחום. אני מאגף אותם מימין, אבל אחת מהמחבקות רצה אלי, פורשת זוג טלפיים וצועקת "מי צריך חיבוק?". מהכיכר אני חותך דרומה דרך ציר השדרות. בצל הפיקוסים קריר יותר ואפשר לחשוב. הדבר ההגיוני לחשוב עליו הוא התיק, אבל דעתי מוסחת כל הזמן. הבלונדה מהחנות, אביגיל, בלבלה אותי. בכלל, מרכז העיר הוא אזור גרוע במיוחד לגבר שרוצה להתרכז. מחשופים. חצאיות. עקבים. יש לי הרבה כבוד ליופי נשי חסר רחמים, אבל הנוכחות שלו מטשטשת את חוט המחשבה. אני מתיישב על הספסל ברוטשילד פינת מרמורק. נשען לאחור ומרפה קצת. צופה בתצוגת אופנה. אפילו עכשיו, באמצע שביתת הזבל, השדרה הזאת נראית כמו פרסומת לאירופה. פוזה, אנרגיה מינית, תחכום. לך מטר מהשדרה ואתה חייב לסתום את האף. אבל כאן נקי, בחורות מוליכות פינצ'רים ותימהונים משחקים פטנק. לך תבין. הבת זונה גרה פעם לא רחוק מפה.

הפה שלי יבש. מזמן לא עצרתי כאן. אני לא חושב על המסיבה שהכרנו בה. לא על איך היה לגור ביחד. ולא על למה היא עזבה אותי, הבת זונה. ובכל זאת אני שוב חסר מנוחה וכאב הראש של הצהריים מתעורר. מעניין אם עדיין מגיעים לכאן מכתבים על שמה או על שמי. לא, בעצם זה בכלל לא מעניין. תחשוב על התיק. תתרכז. בינתיים אני יודע שאני מחפש בשביל סנדרה מישהו שכתב משהו. ושהוא קצת דומה לי. חוץ מזה אין לי אפילו קצה של קצה חוט. לפתור את העניין הזה מצריך חשיבה חדה במיוחד, דבר שמעולם לא הצטיינתי בו. בעיקר לא על קיבה ריקה. אני שולף מהכיס את בקבוק המעיל, שותה קצת ערק ומחכה שהחשיבה תתחדד. היא לא מתחדדת. היא אף פעם לא מתחדדת מערק, אבל אני ממשיך לנסות. איש מתיישב לידי. ספסל ציבורי. כל אחד חושב שהוא יכול לבוא ולשבת. הוא ברנש רזה, אכול מבפנים, עם מצח גבוה כאילו שכשהוא היה תינוק דפקו לו את הראש עם מגהץ. לבגדים שלו יש ריח של נפט וריקבון דנטלי. לידו עומדת עגלת סופר מלאה בגרוטאות מתכת, אחת מהן היא צלחת 'יס'. הנרקו. אני מסובב אליו את הגב ונושם מהפה. הוא דווקא מרגיש בנוח.

"הבוס רוצה לדבר אתך," הוא אומר, כאילו הזכיר לי פגישה ששכחתי.

אני זורק אבן קטנה על העגלה שלו. "תן לי לנחש, אתה עורך דין בחברת ביטוח."

"הבוס רוצה לדבר אתך," הוא חוזר. "יש איש שאתה מחפש." משהו מטפטף עליו מלמעלה, הוא לא זז. מעלינו מעופפות להקות עצומות של ציפורים מטונפות, יוצאות וחוזרות אל הצל שבין הענפים, מחרבנות על כל מה שעומד בדרכן.

"אני לא מחפש אף איש, רק את צלחת הלוויין שלי. ראית אותה?"

העיניים שלו בוהות מסביב. הוא קם ולוקח מילד בן חמש פחית מיץ ענבים כמעט מלאה, שופך את המיץ לדשא וזורק את הפחית לעגלה. הילד בוכה.

"הבוס רוצה לדבר אתך, בוא."

"תחזיר לי את הצלחת."

"דבר עם הבוס."

"ואם אני לא רוצה לדבר אתו?"

הנרקו מכניס את היד לכיס ואני שומע 'קליק', חלש אך ברור, של דריכת אקדח.

"הבוס רוצה לדבר אתך, בוא."

כשהוא מנסח את זה ככה, זה כבר נשמע יותר משכנע. יצאנו לדרך. הנרקו, העגלה ואני הולכים דרומה ברחובות כמו בסופרמרקט ענק מלא בזבל. אני שואל מי הבוס שלו, אני שואל לאן אנחנו הולכים, אני שואל והוא אפילו לא טורח להתעלם. אם היו לי עצמות מנחושת, הוא היה שורף אותי בלי לחשוב ומעמיס את השרידים המפוחמים על העגלה. סבבה. כשהוא הולך ברחוב האנשים מתרחקים. הרחוב נחצה לשניים, כמו ים סוף, ואנחנו הולכים באמצע. לא דחוף לי לפגוש את הבוס שלו, גם לא אף אחד אחר, אבל אני לא פוסל את האפשרות שזה קצה החוט שחיפשתי. בחקירה טובה חוט מעולם אחד מוביל אותך לעולם אחר, ושם מטיחים אותך בכוח על קיר שלא חשבת שתגיע אליו בחיים. לא ככה היו החקירות בשביל ביטוח העוגן. כל התיקים היו אותו דבר, שממה מדברית שמתחילה בניסיונות להוכיח שמישהו זייף פגיעת ראש אחרי תאונה ונגמרת ב'הוכחת או לא הוכחת'. נעשיתי כל כך עייף מזה. אבל פה, עוד לא התחלנו וכבר נחצה גבול. איזה קשר יכול להיות בין הנרקו לסנדרה?

אנחנו מגיחים מהרחובות הקטנים והמטופחים יחסית של מרכז העיר, ובבת אחת נהיה חם ומצחין. הגענו דרומה. הגבול הוא אוטוסטרדה פקוקה ועירומה מעצים, ומאחוריה מוסכים מוזנחים שמסתירים מזבלות ענק. מזבלות שהיו שם לפני השביתה ויישארו הרבה אחריה. עד שיבואו הבולדוזרים וימחקו הכול, ואז המגדלים יצמחו ויגיעו החליפות והיוגורטיות. אבל הנרקו הוא כמו ילד בחנות ממתקים. כל פעם נעצר ליד ערמה אחרת, מחטט ומוצא בקבוקי פיקדון, חוטי חשמל, כיסויים של מאווררים. כל דבר שאפשר לסחוט ממנו כמה אגורות. סוגרים את העיר, מכירת חיסול, כל הסחורה בחוץ והוא הלקוח היחיד. הנרקו וסנדרה חיים בעולמות מקבילים. מה יכול לגרום לאנשים כאלה להיפגש? כסף? אינטרסים? אויב משותף? ובכל זאת, מישהו הפגיש אותם. האיש שאני מחפש. האיש על הספסל.

הנרקו מאט ליד המבוך הגדול ביותר במזרח התיכון, התחנה המרכזית ה'חדשה'. על הדשא בגן הקווקזי פועלי כל העולם מתאחדים לפיקניקים בין ערמות הזבל. הנרקו ניגש לפליט סודני ששורף בשר ומחביא אותו בתוך פיתה יבשה. הם מתמקחים על המחיר בתנועות ידיים. הסודני מסמן עשר ועוד חמש. הנרקו עושה חמש. הסודני מצביע על העגלה. הנרקו מהנהן, מוציא לו את צלחת ה'יס', ומקבל פיתה עם שני שיפודים בתמורה. בזמן שהנרקו בהפסקת אוכל אני מסתובב, מוציא את הערק מהכיס ומרגיע את עצמי. הדשא מנוקד בפריחה של פליירים צהובים. אז ה'בוס' רוצה לדבר אתי. ביג דיל. העיניים עוקבות מעצמן אחרי הפליירים הזרוקים עד למקור. חולצה לבנה, חגורה חומה, מכנסיים לבנים. מיסיונר שמנסה לשכנע את העוברים שישו הוא המשיח. ומי שלא מאמין מקבל פלייר. שני ילדים של פועלים זרים מדברים אתו בעברית בלי מבטא ומנסים להבין. אני מרים פלייר ומגלה שהמלך תכנן משתה והזמין את כל מכובדי העם, ואף אחד לא בא. עכשיו הוא יוצא לרחוב ומזמין את כולם, את הפושעים והזונות, המוכסים ואובדי הדרך. נשמע אחלה מסיבה. הפלייר נזרק על הדשא. מה הבוס הזה כבר יכול לרצות ממני, שאפסיק את החקירה? מי הוא בכלל, מה הוא חושב את עצמו. הילדים עוזבים את המיסיונר ומנסים להבין לבד, בסוף הילד המלוכסן מסביר בקוצר רוח לשחור הקטן, "אז אתה שומע, היה מלך אחד ששאל את ישו אם הוא המלך של כל היהודים. הבנת?" השחור מהנהן ומקפל מטוס נייר מאחד הפליירים. המלוכסן ממשיך, "וישו אמר לו, אתה בעצמך המלך של היהודים, ובגלל זה המלך ההוא נעלב והחליט להצליב את ישו." המטוס עף בקשת ומתרסק לתוך ערמת זבל. שיאיים עליי, שינסה לשחד אותי כדי שאפסיק. שירוקן מולי מריצות של דולרים. הוא לא מכיר את פיליפ בוזגלו. אני עלול להסכים בהרבה פחות. הנרקו גומר לאכול ובא אלי, המיסיונר מגיש לו פלייר, הנרקו יורק עליו. וגם על הפלייר.

אנחנו ממשיכים דרומה לתוך חורשת אלונים אפופת עשן פלסטי מבחיל. אני מזהה את הריח מהבגדים שלו, אנחנו קרובים. קרני אור פורצות בכוח דרך העלים הצפופים, מתגלות ונעלמות בחלוף העשן. אני לא דואג, ובכל זאת, אולי אני צועד לתוך מארב. יתפסו לי את הידיים מאחורה. שק שחור על הראש, לום ברזל בעורף. בתוך החורשה נרקואים אחרים שורפים חוטי חשמל ולוחות אלקטרוניים בשביל הנחושת. העשן השחור מפייח את גזעי העצים. בראש מתגבשת תוכנית פעולה לא מאוד מפורטת. תוכנית 'דו שלבית' שכבר השתמשתי בה בעבר. שלב א': להיכנס לתוך הבלגן. שלב ב': לצאת בחיים מהצד השני.

הנרקו שלי מנופף שלום אדיש לחברים, שואל אם הבוס נמצא. הם מהנהנים. בקצה החורשה מתגלה מחסן עצום. על השלט כתוב בגדול: הארמון של ציון - מלך המתכת ובקטן: קונה הכול לפי משקל - לא שואל שאלות. הארמון נראה יותר כמו מחנה פליטים. כל חומר היה כשיר לבניית קירות: חתיכות פח חלודות, שלטי פרסומת ישנים, באנרים מהפגנות. ובפנים ערמות גדולות של מתכת, ממוינות לפי סוגים, שלושה אמסטפים רעבים וחצי חורבה של בית ערבי. הגענו.

"מר בוזגלו, כמה אני שמח לפגוש אותך סוף סוף." הבוס לא נראה שמח.

"העונג כולו שלי." לא ככה אני נראה כשאני מתענג.

הנרקו משאיר את העגלה המלאה שלו, לוקח אחת ריקה ויוצא. ציון מלך המתכת יושב בכיסא משרדי על גלגלים, בתוך חלל דמוי במת תיאטרון. חורבה של חצי חדר, בלי קיר רביעי, עם תקרה גבוהה ומרצפות מקושטות. הוא שמן. כל הנרקואים שעובדים אצלו מזכירים מוזלמנים, אבל ציון נראה כמו הכלאה בין חזיר למשאית בירה. הוא לועס קיסם עץ ומזיז אותו מצד לצד בעזרת הלשון. מה הוא רוצה ממני.

"שוק המתכות נמצא בעלייה," הוא מסביר ומצביע על כיסא כתר פלסטיק לבן. אני מתיישב. "הסינים בולעים את כל הברזל שהם רק יכולים בשביל האולימפיאדה, יצרני המחשבים טוחנים זהב בשביל הג'וקים שלהם, תעשיית הנשק צמאה לנחושת, ובאותו זמן המכרות מתרוקנים. אתה בטח שואל את עצמך, 'מה זה קשור אלי?'"

אני מהנהן. הניגון של הדיבור שלו מוכר לי, יש שם בהילות של מטיף וביטחון עצמי של נהג מונית. כזה שמחכה שראש הממשלה יתקשר אליו באמצע הלילה וישאל מה לעשות לגבי מדיניות החוץ.

"תתפלא," הוא ממשיך, "זה קשור גם אליך. האדמה ריקה, בוזגלו. אתה רוצה לדעת מה עשינו בשלוש מאות השנים האחרונות? אנסנו את האדמה וזרקנו אותה כמו כלבה. כשהארכיאולוגים יחפשו שֵם לתקופה שלנו הם יקראו לה 'עידן האונס הגדול'. מילה של ציון. את כל האוצרות הוצאנו החוצה והפכנו אותם לזבל. הם נמצאים פה ברחובות. מסביבנו, רק להושיט יד ולקחת." הוא עושה עם היד תנועה של קוטף תפוחים. תלתלים שחורים קטנים נדבקים לו למצח המזיע. מתוך הרגל העיניים שלי מחפשות דרכי מילוט. האמסטפים רצים כבולים בשלשלאות לאורך שלוש מהגדרות, ועל הדופן הרביעית של הארמון, זו עם השער, עומדים שני נרקואים עם אקדחים בולטים מהחגורה.

"מה אתה אומר."

כנראה שהוא קולט את המבטים שלי כי הוא עונה, "אתה חושב שתצליח לברוח? זה מה שכולם חושבים. אבל זאת מלכודת, כדור הארץ הזקן לא יכול להמשיך להתנהל ככה. כמה זמן זה יכול להמשיך? שנה? שנתיים? מאה חמישים שנה? לא שנייה יותר. ובינתיים כולם טורפים מכל הבא ליד, מערב פרוע, אכול כפי יכולתך, והעבריינים הגדולים ביותר הם בעלי ההון שקובעים את החוקים. ומי סובל? העניים הופכים עוד יותר עניים, האוויר מתמלא ברעל, הציפורי שיר המזדיינות נכחדות..." הוא כבר כמעט צועק, והקיסם קופץ בפה כמו על גלים של ים. לא ברור למה הוא נואם לי, אבל דבר אחד כן ברור. אין לי משהו יותר טוב לעשות. "גם הנכים," אני מוסיף, רומז עם הראש לשלט חניית הנכים שבעגלה. והוא ממשיך, הסנטר הכפול רועד מקול הבס, "בדיוק, הנכים והחלשים והנשים, כל מי שלא יכול להגן על עצמו סובל. בשביל זה אני אומר שאנחנו עכשיו בנקודה גורלית בהיסטוריה. אתה מרגיש את זה, בוזגלו? כמה שהזמן הזה גורלי בשבילך? אתה צריך לבחור, כן, גם אתה, לבחור בין לברוח ובין לקחת אחריות. להחליט אם נמשיך כאילו הכול על הזין שלנו, או לצאת לדרך חדשה, קשה כמו המוות, שהרווח שלה הוא רק בטווח הארוך. הרי מה הבעיה האמיתית? אנשים לא חושבים לטווח ארוך. איפה! אפילו לא לטווח קצר, לא בטוחים שמחר עוד תהיה מדינה. שמים את הרווח הקל, המיידי, לפני טובת הדורות הבאים. ומי מרוויח מזה? תגיד לי אתה, מי מרוויח מזה?" הוא נעצר ומחכה לתשובה שלי. ברור שזה מבחן. למרות שהפסיק לדבר, הגלים עדיין רועדים בשומן שלו כמו בצלחת ג'לי. לא שיש לו בטן גדולה, כלומר היא עצומה, אבל העניין הוא לא גודל הבטן. הוא אגר כל כך הרבה שומן בגוף שהבטן כבר התפשטה לתוך שאר האיברים. היא ממלאת את הידיים והאצבעות, מבצבצת דרך עור הפנים. בן אדם לא נהיה כל כך שמן בטעות, צריך להשקיע שנים, להתחמק מספורט, להתעלם מכל ייעוץ רפואי, לוותר על חיי מין. צריך סיבה. הוא ממשיך לנעוץ בי מבט, מחכה לתשובה שלי.

"מה הייתה השאלה?"

"מי מרוויח מכל זה?"

"הרעים?" אני מנחש.

"בדיוק, העשירים והמזהמים!" הוא סופק כפיים ואני מרגיש את הרעידה דרך הרצפה. "ומה עושה הממשלה במקום להגן על החלשים? אתה יודע מה עושה הממשלה? מפריטה. מתנערת מהאחריות הציבורית שלה. אומרת, על הזין שלי האזרחים. לא נותנת כסף לחינוך, מוכרת הכול למי שמוכן לשלם, האדמות, המפעלים, הפנסיות, התחבורה, הרווחה, הכול מוכרים, ואפילו לא ביוקר. העיקר להתנער מאחריות, כי מה השאיפה הכי גדולה של מדינת ישראל? שלום? שגשוג כלכלי? דמוקרטיה? קדחת. תזכור את מה שאני אומר, השאיפה הכי גדולה של מדינת ישראל היא שיעזבו אותה בשקט. ואותו דבר האזרחים. בגלל זה, אם מישהו רק מעיז לפתוח את הפה, ישר מארגנים פה איזה מלחמה, שנשכח את כל החרא שמאכילים אותנו ונקום ביחד לשיר את התקווה. וככל שהחברה תתפורר יותר, ככה יארגנו לנו יותר מלחמות. מילה של ציון." הוא נראה כעוס באמת, היד מתכווצת לאגרוף ודופקת על השולחן. "כוסססאומו על הכול!" הפנים שלו אדומים ונחלי זיעה פורצים במורד הצוואר וקִפליִ הבשר. הוא מנגב עם שרוול החולצה את הזיעה שהצטברה, תוקע גרעפס, ונרגע קצת.

"אבל אני עדיין אופטימי." הנימה שלו עכשיו כמעט מפויסת. "שמע, אני לא פותח ככה את הלב לכל אחד. רוב האנשים שעובדים אצלי לא מספיק מפותחים כדי להבין. בטוחים שאנחנו סתם אוספים זבל, אבל אתה נראה לי בחור משכיל, אחד שאפשר לדבר אתו. אל תראה אותי ככה, אני פה מתוך שליחות. מה, אם רציתי הייתי יכול להשתלב בשוק הפרטי כמו כלום. אני נראה כאילו אני צריך את כל הזבַּלֶה הזה?"

"מה פתאום."

"שתדע לך, מר בוזגלו, אידיאלים זאת לא מילה גסה בעיניי. בגלל זה אני אומר לך, העתיד הוא באיסוף מתכות. יש לך כסף?"

"חס וחלילה."

"אם יהיה לך פעם, תשקיע במתכות. תאמין לי, אתה לא תתחרט." מבט החזון שהיה לו בזמן הדרשה מפנה מקום למבט ענייני של סוחר. הוא מחפש בין הניירות שעל השולחן ובמגירות ואז דוחף עם הרגליים את כיסא המחשב, כמו כלב ים שמדדה על החוף. הוא דג בקבוק של אלוף הערק וחבילת כוסות פלסטיק חד־פעמיות, הודף את עצמו שוב לשולחן ומוזג שתי כוסות מלאות עד הסוף. אני מתכבד. "אבל לא התכנסנו כאן בשביל לדבר על פילוסופיה. רציתי לדבר אתך בקשר לאדם מסוים שהובא לידיעתי שאתה מחפש. גם אני מחפש אותו."

הוא נעצר לשנייה ומרוקן את כוס הערק בלגימה.

"למה אתה בטוח," אני שואל, "שאנחנו מחפשים אותו בן אדם? איך קוראים למי שאתה מחפש?"

"אני מתנצל, בוזגלו, אבל את הפרט הספציפי הזה אני לא יודע. הוא תמיד נהג בחשאיות ולא נידב פרטים אישיים. תבין, בצוות העובדים שלי יש כמה אנשים קצת חריגים, ואני עשיתי לעצמי נוהג לא להקשות עליהם יותר מדי בשאלות. אין לי אשליות, כל האנשים הם חרא, לכן אני לא יכול להרשות לעצמי להיות בררן. כל אדם שמגיע אלי סוחב על הגב תיק כזה גדול, ואני, מתוך פרנציפ, לא מחטט להם בתיק. אצלי זה עניין של עיקרון. כי אני, כדאי שתדע, דוגל בחופש הפרט. החופש של הפרט להיות חרא. מה שעובד שלי עושה בזמנו החופשי לא מעניין אותי, שגיאות שהוא עשה בעבר לא מעניינות אותי. ובינינו, זה לא סוד שלכמה מהעובדים שלי יש סיבוכים עם החוק, והתמכרויות לחומרים שאללה יסתור, זבל שלא היית מזריק לסוס מת. סוֹ פקינג וואט? תראה לי בן אדם אחד שאין לו על מה להתחרט. אני דוגל בלתת הזדמנות שנייה, ואם צריך - גם שלישית ורביעית." מבעד ללהג שלו בולט פרט אחד חשוב. הוא אומר שהנעלם שלנו היה עובד שלו. הפתעה. הוא מוציא את הקיסם, מחטט בציפורן הבוהן ומחזיר לפה.

"מתי הוא עבד אצלך?" המלך ציון זז מעט בכיסא הפלסטיק, והגלגלים נאנקים תחת משקלו. הוא זורק את הכוס המשומשת על הרצפה ומוזג לעצמו עוד ערק בכוס חד־פעמית חדשה.

"לפני איזה שנתיים הוא עבד אצלי כמה חודשים, ואז נעלם. לפני חודשיים חזר במפתיע ולפני שבוע נעלם שוב. דבר מעניין איך הכרנו, בזמנו האנשים שלי תפסו אותו אוסף בקבוקי פיקדון ברחובות, בשטח שנמצא תחת האחריות שלי. הביאו אותו לכאן, לארמון, והצגתי בפניו את המצב על השלכותיו הברורות והצעתי לו הצעה שאי אפשר לסרב לה. משרה קבועה, תנאים סוציאליים, אפשרות לקידום בעתיד, בקיצור - להפוך לחלק מצוות האיסוף. קידמתי אותו מהר בגלל שהוא היה חכם יותר מהעובד הממוצע שלי, לא שזה אתגר גדול. הציבור עדיין לא מבין את חשיבות השליחות שבאשפה ומיטב הנוער עדיין נוהה אחרי הכסף והנאות הבשר. אז כיוון שהוא היה יחסית חכם נעזרתי בו בחישוב חשבונות ונתתי בו אמון רב, אמון שבו הוא מעל לאחרונה."

"הוא לקח לך את הסנדוויץ'?"

הפנים של ציון קופאות לשנייה, הלסת מתהדקת והקיסם שבפה נשבר בצליל פצפוץ. הוא נותן מבט זריז בשומרים בכניסה, מנגב את הזיעה, ובסוף מתאמץ לחייך.

"אתה מתבדח, זה בסדר, אני תומך נלהב של חוש הומור. זה הדבר היחיד שמבדיל אותנו מהבהמות המטונפות, צחוק ובכי. נחזור לעסקים. אני עובד רק במזומן, אתה מבין, אני לא שש להפקיר את הכסף שלי בבנק. ומכאן הצורך בשמירה שאתה רואה. לפני כשבוע הבחור נעלם ויחד אתו נעלם סכום כסף נכבד ששמרתי במשרד. אני לא כועס עליו ואני לא שופט אותו. אם הוא לקח כסף, כנראה היה צריך אותו. אולי אמא שלו חולה סופנית, אולי בשביל ניתוח לשינוי מין. מי יודע. אני לא אשפוט אדם לפני שהגעתי למקומו. גם לא שאכפת לי מהכסף. על הזין שלי. מה זה כסף. מושג מופשט, הסכמה חברתית להעניק משמעות לפיסת נייר. האמונה בחשיבות הכסף משרתת את האינטרסים של בעלי ההון. כסף זה כלום, כשמצטבר אצלי הרבה אני שורף אותו, שיֵצא מהמחזור. מה שמטריד אותי הוא עניין עקרוני. הסוגיה המוסרית, אם תרצה. אני כאמור דוגל בחופש הפרט, ולכן אני סבור שלאדם יש חירות הכרוכה באחריות אישית כבדה, מאוד כבדה. וזה עניין שאני לא מתבדח בקשר אליו. לטובתו, אני רוצה שהבחור ייקח אחריות על מעשיו. אני מבקש שכשתמצא אותו תאמר לו שיש לו חוב אצלי, חוב של כבוד. ודבר ראשון תביא אותו אלי ונקבע איך הוא מחזיר את הכסף. נסתדר, אני גמיש, אפשר גם בתשלומים."

"אתה רוצה שאני אמצא אותו? אתה לא רוצה לשלם לי כדי שאקבור את התיק?"

"חלילה לי מלהפריע למהלך התקין של עבודתך. הייתי רוצה שתחשוב עליי כעל חבר. תתייעץ אתי אם יש בעיות, אני אשמח לעזור." הוא מחייך שוב. עם חיוך כמו שלו הייתי חושב פעמיים לפני השימוש. אני לא מבין מה הציון הזה רוצה. אולי ההוא באמת עבד אצלו, אבל הסיפור שלו מסריח אפילו יותר מהסיפור של סנדרה. שניהם מסתירים משהו גדול. אני רק צריך לגלות אם זה אותו דבר או שאלה שני סודות שונים. אני מביט לו בעיניים, הוא מביט בחזרה, בינינו על השולחן מונח הקיסם המרוסק. "כמובן," הוא ממשיך, "אני לא מצפה שתעבוד בחינם. תמורת עבודתך תקבל שכר טרחה. ואותו, כאמור, הייתי ממליץ לך להשקיע בשוק המתכות." אנחנו סוגרים על מחיר, ואני מתעקש על חצי מראש. ציון מביא לי ערמה של שטרות מגולגלים, אני מספר לו על הצלחת שהנרקו לקח לי, והוא מתעקש לפצות אותי ומוסיף כמה שטרות. אני טומן את הערמה עמוק בכיס המכנסיים, הוא מציע לספק לי ליווי עד שאגיע לאזורים בטוחים יותר של העיר. אני מסרב. אני לא מאמין שיש אזורים בטוחים בין כאן לבין יפו. הוא מתעקש. שוב סירוב. הוא מתעקש גם שנשתה עוד כוס ערק, לכבוד העסקה. מרימים לחיים. בסוף הנרקו מלווה אותי עד לצער בעלי חיים, שם הוא נפרד ממני בחיבוק חם ומסריח, שמאוד לא מאפיין את פרסונת המת־המהלך שהוא הפגין עד כה.

במשרד אני מחבר את הטלפון חזרה. הוא עדיין מצלצל.

אני מרים. "שלום אמא.... טוב.... טוב........ כן........ חג שמח גם לך.......... חיפשת אותי?... לא ידעתי..... לא, לא הייתי כל היום ב.............. אני זוכר, מחר בשמונה...... בטח........ הכול בסדר בעבודה................ לא, אני לא אביא אותה..... כי נפרדנו לפני שלוש שנים................. אני לא כועס, פשוט.............. בסדר........ טוב.... טוב........ כן....... טוב........ שנה טובה........ ביי."

אחרי רגע הטלפון מצלצל שוב. אני מוסיף לתחתית רשימת המטלות סעיף חדש, למצוא מזכירה שתענה לטלפונים במקומי. כמובן, בתנאי שתהיה מוכנה לעבוד בחינם. בינתיים אני מרים בעצמי.

"הלו."

"שלום, אפשר לדבר עם הבלש פיליפ בוזגלו?"

"מדבר."

"ידעתי, ידעתי שאתה בלש!"

הבלונדה שואלת אם מצאתי אותו. אני לא מבין מה היא רוצה ומה היא כבר מתקשרת אלי, ובמקביל מנסה להוציא את הערק מהכיס, לאיזה לגימה של ערב. היא אומרת שיש לה רעיון אדיר שיעזור לנו למצוא את ההוא שאנחנו מחפשים אחריו, ואם יש לי עכשיו רגע לדבר, ושזה חשוב. אני מחסל את שארית בקבוק המעיל ומגלה דבר חשוב נוסף, בכיס המכנסיים שלי כבר אין שום ערמה של שטרות.