מרק בורשט וסיפורים אחרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מרק בורשט וסיפורים אחרים
הוספה למועדפים

מרק בורשט וסיפורים אחרים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 161 עמ' מודפסים

סופי רחלנקו

ילידת 1947, נולדה בלבוב שבברית המועצות לשעבר. 
הגיעה עם הוריה ארצה דרך פולים ב-1960, גרהבמעברה במשך 6 שהים.
בעלת תואר שני בספרות צרפת ושני תארים ראשונים באמנות התאטרון ותולדות האמנות. לימדה צרפתית ותולדות האמנות במשך 34 שנים. כתבה 6 ספרים והיו לה 6 תערוכות יחיד של אקוורלים וקולאז'ים.

תקציר

עשרת הסיפורים שבקובץ נכתבו במשך עשרת החודשים הראשונים מאז התפרצות מגפת הקורונה, ששינתה את פני העולם ואת חייהם של תושבי הכפר הגלובלי. לא במפתיע, אם כן, שהווירוס חדר גם לסיפוריה החדשים של סופי רחלנקו. המינון שלו משתנה מסיפור לסיפור, לעתים הוא מוזכר רק כרקע להתרחשות עצמה, לעתים משקלו עולה מעט, אך הוא אף פעם לא משתלט על העלילה. 
המחברת בוחרת גם בנושאים אחרים שקרובים ללִבה. לא בכדי רבים מגיבורי הסיפורים הם אנשים של מילים, שהכתיבה היא חלק מישותם ומחייהם והם אינם יכולים בלעדיה.  מעסיקים אותם רגשות ובעיקר - איך אפשר בלי - אהבה על גלגוליה לאורך השנים והשפעתה על מהלך החיים. בד בבד עם הרגש, שקובע את הבחירות של הדמויות, עולים נושאים כמו בדידות, הזדקנות והמאבק האבוד בגיל המתקדם. מה שבולט ומעודד הוא שהלב נשאר צעיר, וסופי רחלנקו מצליחה לפרוט על מיתריו ברגישות ובאינטואיציה נשית מסקרנת ומפתה. 

כתיבתה של סופי רחלנקו חושנית וסוחפת, אך היא גם מבוקרת והמחברת יודעת מתי לעצור. היא מגלה טפח ומכסה טפחיים, ומשאירה אותם לפענוח של הקורא. מחלחלת לסיפורים אלה גם אהבתה לאמנות, שהיא מעבירה לדמויות שהיא בוראת, ומשתפת בכך את הקורא ואת דמיונו. למרות, ואולי דווקא בגלל הסגר, מאפשרים כמה מהסיפורים לקורא להמריא או להפליג למרחקים.

זהו ספרה השמיני של סופי רחלנקו, שהעט והמכחול, לסירוגין או במקביל, משמשים לה ככלי ביטוי. בפעם נוספת, אך בזווית חדשה, מעלה המחברת על הכתב את מה שמושך את תשומת לבה ואת מה שצדה עינה החדה. כתיבתה רגישה ומעמיקה מבלי שתזדקק למילים גבוהות. סופי רחלנקו נמנעת מקישוטים, אך לא מוותרת מדי פעם מלתבל את סיפוריה בקורט הומור.

פרק ראשון

מרק בורשט

נודע לי במקרה שבין רוסיה לאוקראינה צץ לאחרונה סכסוך חדש. הופתעתי לשמוע שאין לו שום קשר לסיפוח חצי האי קרים על ידי הרוסים, ושהמחלוקת החריפה אינה נוגעת בכלל לענייני טריטוריה אלא לגסטרונומיה! מתברר שכל אחד מהצדדים תובע לעצמו את זכות הראשונים להמצאת המתכון למרק המיתולוגי שנקרא בורשט! ידוע לי, דרך אגב, שיש בעצם עשרות גרסאות של מרק הסלק המפורסם, וחשוב לי גם לציין שייחוסו של התבשיל לאחת מהיריבות המושבעות האלה ממש לא משנה לי אישית. בעקיפין, המחלוקת המוזרה, שלא לומר המגוחכת, הזכירה לי את מה שסיפרה לי פעם אחת הידידות שלי. מכיוון שמרק בורשט הוא אחד ממרכיבי הסיפור, וגם קיבלתי ממנה אישור להעלותו על הכתב, אחלוק אותו כאן עִמכם.
במשך כשנתיים עברה נורית טיפולי פוריות מתישים, ולמרבה הצער גם מייאשים בתוצאותיהם. בתחילת התהליך, עופר, בן זוגה זה שלוש שנים, עטף אותה בחום ובאהבה. הרווק המושבע בן ה-43 קיווה שסוף סוף יקים משפחה ויהיו לו ילדים משלו. הוא היה כלכלן מחושב, ולפני שהכיר את נורית היה לו חשוב להתקדם בקריירה האקדמית שלו. הוא טייל הרבה בעולם ונהג להחליף את בנות הזוג שלו מיד לאחר שהביעו רצון להתחתן.
עם נורית זה היה אחרת. הוא סבר שהיא נאה, נשית ואינטלגנטית, ומפגישתם הראשונה ראה אותה כאם ילדיו. אולם עם הכישלונות החוזרים של הזרקות ההורמונים, ובד בבד עם תקתוק השעון הביולוגי, עופר התייאש, ובמקום לעודד אותה ולתמוך בה הוא הסתגר יותר ויותר בתוך עצמו. כשהגיע למסקנה שאין סיכוי שתיכנס להיריון סירב להמשיך לשתף פעולה ולקיים יחסים עם נורית לפי המועדים המומלצים על ידי הרופאים. הוא התנגד גם להפריה חוץ גופית, אף שכמובן היא הייתה אמורה לעבור את כל התהליך הלא פשוט הזה ולא הוא. בסופו של דבר הוא עזב אותה, שבורה פיזית ונפשית כאחת.
לספוג מכה כפולה ומכופלת שכזו בגיל 38, זה לא היה קל, אבל נורית החזיקה מעמד ושרדה את המשבר. היא לא ויתרה על האימהות, ולשם כך למדה ביסודיות את אפשרויות האימוץ. נחושה בהחלטתה, עוד לפני הגירושים הרשמיים, החלה נורית בתהליך המסובך שכלל, בין היתר, את לימוד השפה הרוסית. היא מצאה באינטרנט רשימה ארוכה של מורים לרוסית, ולפי הנתונים של המפרסמים ובעיקר לפי החוש, בחרה את דימה בן ה-27, סטודנט לתואר שני בטכניון. מלאת מוטיבציה היא התקדמה יפה בלימוד השפה, שבילדותה שמעה מפי הוריה ובעיקר מפי סבתה. דימה גם עזר לה בהכנת כל הניירת המסורבלת ובהתכתבות עם הרשויות ועם בית היתומים, שנמצא בכפר ליד אודסה. ככל שהתהליך התקדם כך גברו חששותיה: איך תסתדר לבדה עם כל הבירוקרטיה, בעיר ובמנטליות זרות לה לחלוטין? היא הציעה לדימה להתלוות אליה, על חשבונה כמובן, בנסיעה החשובה כל כך לגביה. בלי לחשוב פעמיים הוא השיב לה בחיוב. הוא אף שמח מאוד לרעיון לחזור קצת לעיר שבה נולד וחי עד גיל 16, ובהזדמנות זאת להיפגש עם כמה מחברי הילדות שלו וגם עם בני משפחה שנשארו שם.
בהתקרב מועד הנסיעה התערבבו בלִבה של נורית תחושות התלהבות, ספקות וחששות מפני הלא נודע. העובדה שדימה יצטרף אליה, ושלא תהיה לבד, הפיגה את המתחים המצטברים והקלה עליה במקצת. עוד לפני יציאתם מהארץ הבהיר דימה לנורית שלטובת העניין מוטב שבמשרדים השונים יציגו את עצמם כזוג. הם נהגו כך גם במלון, ומרוב התחזות הרגישו פתאום שקורה ביניהם משהו לגמרי לא צפוי, ושלא היה בתוכנית.
בין הסידורים האדמיניסטרטיביים והפגישות שנקבעו עם נציגי הרשויות, הם הספיקו גם לטייל מעט ברחובותיה של אודסה, "פנינת הים השחור", כפי שמכנים אותה אוהביה. ברגעים אלה הרגישה נורית כמעט תיירת. היא התפעלה ממזג האוויר הנוח ומהאווירה השלווה והנעימה, מהארכיטקטורה המרהיבה, מעצי הערמון האצילים והמצילים. כשטיפסו על מדרגות פוטיומקין, המוכרות מסרטו של סרגיי אייזנשטיין "אוניית הקרב פוטיומקין", נזכרה נורית בסצנה המפורסמת שבה עגלת תינוק מידרדרת במורד המדרגות לאחר שהאם נהרגת מכדור של חיילי הצאר. כשהגיעו למפלס העליון היא חשה פתאום חולשה, אבל למזלה דימה היה לידה, וחיבוקו הרגיע, עודד וחיזק.
דימה המשיך לתמוך בה לכל אורך הדרך הלא פשוטה, וכשסשה הקטן בן הארבע נמסר לידיהם לא היה גבול להתרגשותם של השניים. גם הילד היה מרוגש מאוד. למרות המתנות הרבות שקיבל מהזוג הלא מוכר לו, ברגעי הפרידה מהמטפלות וממנהלת בית היתומים התמלאו עיניו החומות דמעות שזלגו ללא מעצור. בגלל השליטה המוגבלת של נורית ברוסית ומבטאה הזר, החל מהמפגש הראשון תיקשר סשה טוב יותר עם דימה מאשר עם נורית, אבל בהמשך, שפת הגוף ומבטה החם הצליחו לאזן את היחסים בין השלושה. בסך הכול, שלב העזיבה התרחש די בחיפזון. אחרי הפרידה הטראומטית מצוות בית היתומים נפתח לפני סשה הקטן עולם חדש לגמרי. לראשונה בחייו הקצרים הוא נסע ברכבת שהובילה את שלושתם מהכפר לאודסה, ובפעם הראשונה עלה למטוס בשדה התעופה שלה.
עם הנחיתה בנמל התעופה בן גוריון נפתח פרק חדש בחייהם של כל אחד מהשלושה. דימה עבר לגור עם נורית, וסשה הקטן קיבל במתנה זוג הורים קשוב ואוהב. ביום הולדתו החמישי, שחל כחצי שנה אחרי הגעתו ארצה, הכינו לו נורית ודימה הפתעות רבות. בין היתר, במסיבה שאירגנו לכבודו, על השולחן החגיגי הוגש כמנה ראשונה בורשט אוקראיני מהביל, שהדהים את המוזמנים בארומה מעוררת התאבון, בצבע הבורדו הייני שלו, ובשילוב טעמי ירקות השורש השונים. אבל להפתעתם של האורחים, ובעיקר של הוריו, חתן החגיגה אפילו לא נגע במרק שהיה לכוכב המסיבה. הבורשט הזכיר לו יותר מדי את ימי הראשון בבית היתומים, והוא העדיף פיתה עם חומוס. כעבור כשלושה חודשים קיבל סשה מתנה נוספת: אחות קטנה בשם מאיה.

סופי רחלנקו

ילידת 1947, נולדה בלבוב שבברית המועצות לשעבר. 
הגיעה עם הוריה ארצה דרך פולים ב-1960, גרהבמעברה במשך 6 שהים.
בעלת תואר שני בספרות צרפת ושני תארים ראשונים באמנות התאטרון ותולדות האמנות. לימדה צרפתית ותולדות האמנות במשך 34 שנים. כתבה 6 ספרים והיו לה 6 תערוכות יחיד של אקוורלים וקולאז'ים.

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: מאי 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 161 עמ' מודפסים
מרק בורשט וסיפורים אחרים סופי רחלנקו

מרק בורשט

נודע לי במקרה שבין רוסיה לאוקראינה צץ לאחרונה סכסוך חדש. הופתעתי לשמוע שאין לו שום קשר לסיפוח חצי האי קרים על ידי הרוסים, ושהמחלוקת החריפה אינה נוגעת בכלל לענייני טריטוריה אלא לגסטרונומיה! מתברר שכל אחד מהצדדים תובע לעצמו את זכות הראשונים להמצאת המתכון למרק המיתולוגי שנקרא בורשט! ידוע לי, דרך אגב, שיש בעצם עשרות גרסאות של מרק הסלק המפורסם, וחשוב לי גם לציין שייחוסו של התבשיל לאחת מהיריבות המושבעות האלה ממש לא משנה לי אישית. בעקיפין, המחלוקת המוזרה, שלא לומר המגוחכת, הזכירה לי את מה שסיפרה לי פעם אחת הידידות שלי. מכיוון שמרק בורשט הוא אחד ממרכיבי הסיפור, וגם קיבלתי ממנה אישור להעלותו על הכתב, אחלוק אותו כאן עִמכם.
במשך כשנתיים עברה נורית טיפולי פוריות מתישים, ולמרבה הצער גם מייאשים בתוצאותיהם. בתחילת התהליך, עופר, בן זוגה זה שלוש שנים, עטף אותה בחום ובאהבה. הרווק המושבע בן ה-43 קיווה שסוף סוף יקים משפחה ויהיו לו ילדים משלו. הוא היה כלכלן מחושב, ולפני שהכיר את נורית היה לו חשוב להתקדם בקריירה האקדמית שלו. הוא טייל הרבה בעולם ונהג להחליף את בנות הזוג שלו מיד לאחר שהביעו רצון להתחתן.
עם נורית זה היה אחרת. הוא סבר שהיא נאה, נשית ואינטלגנטית, ומפגישתם הראשונה ראה אותה כאם ילדיו. אולם עם הכישלונות החוזרים של הזרקות ההורמונים, ובד בבד עם תקתוק השעון הביולוגי, עופר התייאש, ובמקום לעודד אותה ולתמוך בה הוא הסתגר יותר ויותר בתוך עצמו. כשהגיע למסקנה שאין סיכוי שתיכנס להיריון סירב להמשיך לשתף פעולה ולקיים יחסים עם נורית לפי המועדים המומלצים על ידי הרופאים. הוא התנגד גם להפריה חוץ גופית, אף שכמובן היא הייתה אמורה לעבור את כל התהליך הלא פשוט הזה ולא הוא. בסופו של דבר הוא עזב אותה, שבורה פיזית ונפשית כאחת.
לספוג מכה כפולה ומכופלת שכזו בגיל 38, זה לא היה קל, אבל נורית החזיקה מעמד ושרדה את המשבר. היא לא ויתרה על האימהות, ולשם כך למדה ביסודיות את אפשרויות האימוץ. נחושה בהחלטתה, עוד לפני הגירושים הרשמיים, החלה נורית בתהליך המסובך שכלל, בין היתר, את לימוד השפה הרוסית. היא מצאה באינטרנט רשימה ארוכה של מורים לרוסית, ולפי הנתונים של המפרסמים ובעיקר לפי החוש, בחרה את דימה בן ה-27, סטודנט לתואר שני בטכניון. מלאת מוטיבציה היא התקדמה יפה בלימוד השפה, שבילדותה שמעה מפי הוריה ובעיקר מפי סבתה. דימה גם עזר לה בהכנת כל הניירת המסורבלת ובהתכתבות עם הרשויות ועם בית היתומים, שנמצא בכפר ליד אודסה. ככל שהתהליך התקדם כך גברו חששותיה: איך תסתדר לבדה עם כל הבירוקרטיה, בעיר ובמנטליות זרות לה לחלוטין? היא הציעה לדימה להתלוות אליה, על חשבונה כמובן, בנסיעה החשובה כל כך לגביה. בלי לחשוב פעמיים הוא השיב לה בחיוב. הוא אף שמח מאוד לרעיון לחזור קצת לעיר שבה נולד וחי עד גיל 16, ובהזדמנות זאת להיפגש עם כמה מחברי הילדות שלו וגם עם בני משפחה שנשארו שם.
בהתקרב מועד הנסיעה התערבבו בלִבה של נורית תחושות התלהבות, ספקות וחששות מפני הלא נודע. העובדה שדימה יצטרף אליה, ושלא תהיה לבד, הפיגה את המתחים המצטברים והקלה עליה במקצת. עוד לפני יציאתם מהארץ הבהיר דימה לנורית שלטובת העניין מוטב שבמשרדים השונים יציגו את עצמם כזוג. הם נהגו כך גם במלון, ומרוב התחזות הרגישו פתאום שקורה ביניהם משהו לגמרי לא צפוי, ושלא היה בתוכנית.
בין הסידורים האדמיניסטרטיביים והפגישות שנקבעו עם נציגי הרשויות, הם הספיקו גם לטייל מעט ברחובותיה של אודסה, "פנינת הים השחור", כפי שמכנים אותה אוהביה. ברגעים אלה הרגישה נורית כמעט תיירת. היא התפעלה ממזג האוויר הנוח ומהאווירה השלווה והנעימה, מהארכיטקטורה המרהיבה, מעצי הערמון האצילים והמצילים. כשטיפסו על מדרגות פוטיומקין, המוכרות מסרטו של סרגיי אייזנשטיין "אוניית הקרב פוטיומקין", נזכרה נורית בסצנה המפורסמת שבה עגלת תינוק מידרדרת במורד המדרגות לאחר שהאם נהרגת מכדור של חיילי הצאר. כשהגיעו למפלס העליון היא חשה פתאום חולשה, אבל למזלה דימה היה לידה, וחיבוקו הרגיע, עודד וחיזק.
דימה המשיך לתמוך בה לכל אורך הדרך הלא פשוטה, וכשסשה הקטן בן הארבע נמסר לידיהם לא היה גבול להתרגשותם של השניים. גם הילד היה מרוגש מאוד. למרות המתנות הרבות שקיבל מהזוג הלא מוכר לו, ברגעי הפרידה מהמטפלות וממנהלת בית היתומים התמלאו עיניו החומות דמעות שזלגו ללא מעצור. בגלל השליטה המוגבלת של נורית ברוסית ומבטאה הזר, החל מהמפגש הראשון תיקשר סשה טוב יותר עם דימה מאשר עם נורית, אבל בהמשך, שפת הגוף ומבטה החם הצליחו לאזן את היחסים בין השלושה. בסך הכול, שלב העזיבה התרחש די בחיפזון. אחרי הפרידה הטראומטית מצוות בית היתומים נפתח לפני סשה הקטן עולם חדש לגמרי. לראשונה בחייו הקצרים הוא נסע ברכבת שהובילה את שלושתם מהכפר לאודסה, ובפעם הראשונה עלה למטוס בשדה התעופה שלה.
עם הנחיתה בנמל התעופה בן גוריון נפתח פרק חדש בחייהם של כל אחד מהשלושה. דימה עבר לגור עם נורית, וסשה הקטן קיבל במתנה זוג הורים קשוב ואוהב. ביום הולדתו החמישי, שחל כחצי שנה אחרי הגעתו ארצה, הכינו לו נורית ודימה הפתעות רבות. בין היתר, במסיבה שאירגנו לכבודו, על השולחן החגיגי הוגש כמנה ראשונה בורשט אוקראיני מהביל, שהדהים את המוזמנים בארומה מעוררת התאבון, בצבע הבורדו הייני שלו, ובשילוב טעמי ירקות השורש השונים. אבל להפתעתם של האורחים, ובעיקר של הוריו, חתן החגיגה אפילו לא נגע במרק שהיה לכוכב המסיבה. הבורשט הזכיר לו יותר מדי את ימי הראשון בבית היתומים, והוא העדיף פיתה עם חומוס. כעבור כשלושה חודשים קיבל סשה מתנה נוספת: אחות קטנה בשם מאיה.