צרפת, גרמניה והמופתי הגדול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צרפת, גרמניה והמופתי הגדול
הוספה למועדפים

צרפת, גרמניה והמופתי הגדול

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מדלן קאן

מדלן קאן היא ניצולת שואה צרפתייה, היסטוריונית ורופאה. קאן נולדה בפריז, נשלחה כילדה למחנות בתקופת מלחמת העולם השנייה וחָבְרה שוב להוריה בצרפת ב‑1946. היא בנתה את חייה מחדש ולמדה שוב את השפה הצרפתית. קאן הקימה משפחה ועבדה בצרפת כרופאה. היא הקדישה את חייה לכתיבה ולפרסום ספריה. צרפת, גרמניה והמופתי הגדול הוא ספרה ה‑15. מדלן קאן עלתה לארץ ב‑2014, והיא רואה משמעות רבה בפרסום ספריה בישראל. 

תקציר

חאג' אמין אל‑חוסייני, או בשמו המוכר יותר "המופתי הגדול", היה דמות מפתח בחיי המוסלמים ואף באלה של היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה. לא רבים יודעים, אך השפעתו בהתנגדותו להקמת מדינת ישראל היתה רבת‑משמעות. המופתי הגדול חָבַר להיטלר, עשה עסקאות עם מדינות הציר, ברח, שיקר, המריד, זייף ופגע במאות אלפי יהודים. התנהלותו היתה בין הגורמים שהביאו לתבוסה הערבית בפלשתינה.

מדלן קאן, ניצולת שואה צרפתייה, היסטוריונית ורופאה, משחזרת עבור הקורא הישראלי את סיפורו, מעשיו ומעלליו של "המופתי הגדול" בספר שהוא מסמך היסטורי מרתק. מדלן קאן נולדה בפריז, נשלחה כילדה למחנות בתקופת מלחמת העולם השנייה וחָבְרה שוב להוריה בצרפת ב‑1946. היא בנתה את חייה מחדש ולמדה שוב את השפה הצרפתית. קאן הקימה משפחה ועבדה בצרפת כרופאה. היא הקדישה את חייה לכתיבה ולפרסום ספריה. צרפת, גרמניה והמופתי הגדול הוא ספרה ה‑15. מדלן קאן עלתה לארץ ב‑2014, והיא רואה משמעות רבה בפרסום ספריה בישראל. זהו ספרה הראשון שרואה אור בעברית.

פרק ראשון

ההקשר ההיסטורי
 
 
מדינות מנדטוריות
בסוף אוגוסט 1876 נקרא הסולטן העות'מאני ה-34, עבדול חמיד השני, ליטול את מושכות השלטון לאחר המלחמה בין האימפריה העות'מאנית (שנקראה "השער העליון") לסרביה. בלחצם של הווזיר הגדול מידהט פאשה ושרים נוספים הודח הסולטן עבד אל־עזיז והוכרזה חוקה חדשה. בשל תככים בסולטנות הדיח עבדול חמיד השני, שנקרא "הסולטן האדום" את מידהט פאשה מתפקיד הווזיר הגדול במרס 1877; הוא ויתר על נקיטת צעדים ליברליים ופיטר את הפרלמנט הטורקי. בעיקרון הוא הנהיג משטר עריצות, שהסמכות הקיסרית היא הסמכות העליונה והחזקה ביותר בו.
 
בין האימפריה העותמ'אנית לרוסיה פורצת מלחמה. רוסיה מנצחת וכופה על העות'מאנים את הסכם סן סטפנו. כך הפכו מדינות הבלקן לאזור בעל השפעה רוסית. קונגרס ברלין (1878), שהתקיים זמן קצר לאחר מכן, היה תגובתן של מעצמות המערב שהתנגדו להסכם סן סטפנו וביטלו אותו. תקופה זו היא התקופה שבה האימפריה העות'מאנית נחלשה מאוד והיתה על סף קריסה.
בשנת 1916 התמוטטה האימפריה העות'מאנית, ואיתה גם משטר העריצות של הסולטן עבדול חמיד השני. אך במהלך שלטונו יצר סולטן זה מתחים בין השלטון באיסטנבול לאינטלקטואלים ערבים בדמשק ובביירות. מסוף המאה ה-19 הושמעה בלבנון ביקורת על הסולטנות, אך שיקולים דתיים מנעו מהמוסלמים לפעול נגדו.
ברקע היתה דאגתם של ערביי פלשתינה מההגירה היהודית־ציונית לארץ ישראל, שהחלה עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
האימפריה העות'מאנית קרסה, ובריטניה הגדולה וצרפת קיבלו מחבר הלאומים מנדט על מדינות במזרח התיכון. צרפת קיבלה מנדט על סוריה ולבנון, ובריטניה קיבלה את המנדט על עיראק, עבר הירדן ופלשתינה, אזור אסטרטגי שאִפשר לה לפקח על מצרים והתנהלותה בתעלת סואץ. צרפת ובריטניה הפעילו שליטה מנהלית במדינות שעליהן היה להן מנדט מתוך מטרה להובילן לעצמאות, ובין היתר הוקם הבית הלאומי לעם היהודי.
ב-2 בנובמבר 1917, לפני קבלת המנדט הבריטי על פלשתינה, ניתנה הצהרת בלפור, שהכירה בזכותם של היהודים לבית לאומי בארץ ישראל. הצהרה זו נתנה דחיפה להגירת היהודים לפלשתינה לאחר הפסקה של כמה שנים, בגלל המלחמה הגדולה של 1914, וכן בשל פעולותיו העוינות כלפי הציונים והיהודים של המושל האזרחי והצבאי של פלשתינה וסוריה, ג'מאל פאשה.
ארתור ג'יימס בלפור (1848-1930), פוליטיקאי אנגלי, החל להתעניין בשאלת היהודים בשנים 1902-1903, לאחר שג'וזף צ'מברליין, שר המושבות הבריטי, ולורד לנדסדאון, שר החוץ הבריטי, נפגשו לראשונה עם תיאודור הרצל. בשנת 1906 פגש בלפור את חיים וייצמן, שיהיה הנשיא הראשון של מדינת ישראל. בלפור התרשם מאוד מהאישיות הפוליטית ומהמוח המדעי של וייצמן.
כשהפך לשר החוץ, חתם בלפור על הצהרה הנושאת את שמו, "הצהרת בלפור". הלורד בלפור הביע עניין ברעיון הציוני, ואף ביקר בארץ ישראל והשתתף בטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית הראשונה בירושלים. האנתולוגיה שכתב, "שיחות על ציונות", תורגמה לעברית. התעניינותו של בלפור בציונות נבעה מכמה גורמים: מסורת דתית־משפחתית, אבות אבותיו שאבו השראה מהתנ"ך; התרעמותו על גורלם המר של היהודים; אך מעל לכול, הקמת מדינה יהודית היתה, על פי בלפור, מעשה היסטורי שיסייע לפיוס בין הערבים ליהודים. אל לנו לשכוח שהגעת היהודים לארץ ישראל החלה מסיבות דתיות, ובהמשך השתרשו היהודים בארץ כחקלאים, כסוחרים, כרופאים ועוד'. כאמור, הנוכחות האנגלית זירזה את ההגירה היהודית לארץ.
 
הצהרת בלפור,2 שמעוררת גם בימינו ויכוחים סוערים, קיבלה את אישורו של הקבינט הבריטי ב-31 באוקטובר 1917, הוכרזה בפני הציבור ב-2 בנובמבר, ונמסרה ללורד ליונל וולטר רוטשילד, נשיא ההסתדרות הציונית בבריטניה. כשמלחמת העולם הראשונה פרצה, נזרע הרעיון שלבריטניה וליהודים יש אינטרס משותף: להפריד את פלשתינה מהאימפריה העות'מאנית, מה שדרבן את בריטניה להתחשב בשאיפות הציוניות. חיים וייצמן, שעתיד להיות הנשיא הראשון של מדינת ישראל, כבר הצהיר ברוח זו, "הציונים הם בעלי הברית הטבעיים של בריטניה."
נוסף על כך, הפיתוחים המדעיים של וייצמן, שהיה כימאי, העניקו סיוע רב לאנגלים בזמן מלחמת העולם הראשונה, ובתמורה הם תמכו בשאיפותיו למולדת ליהודים. בלפור לחש לו: "אתה יודע, ד"ר וייצמן, שאם בעלות הברית מנצחות במלחמה, תוכלו לזכות בירושלים שלכם."
כך קרה שבאביב 1917 נולד רעיון המדינה הלאומית ליהודים. למעשה, זה היה "חבר עמים יהודי בפלשתינה בהגנתה של בריטניה הגדולה." אחרי דיונים ארוכים ומפרכים במסגרת ועידת סן רמו, אושרה רשמית ההצהרה ב-24 באפריל 1920, ובהסכמה רחבה, ובריטניה קיבלה את המנדט על פלשתינה על ידי חבר העמים.3
במאמר שהתפרסם ב"ג'רוזלם פוסט" ב-27 באוקטובר 2017, כותב יהודה ריינהרץ: "כשאנשים מאשימים את ישראל בקולוניאליזם, הם שוכחים שרוב האדמות של פלשתינה נרכשו על ידי מוסדות ציוניים. לכן להטיל את האחריות על בריטניה שהקימה את מדינת ישראל, זה לפתוח קופסת פנדורה ולהטיל ספק אף בנוגע להקמת ירדן, עיראק ושטחים אחרים במדינות ערב."
לורד רודריק בלפור4 מוסיף: "אני לצדם של הפלסטינים. הם לא יכולים לקבל את הכבוד שלנו ולהימנע מהתקרבנות, אלא אם כן העולם מאפשר להם להיבנות כלכלית."
נוסף על האינטרס הלאומי, שגרם לבריטניה לפרסם את הצהרת בלפור, היו להחלטתה זו גורמים נוספים, כגון חמלה כלפי היהודים שהיו קורבנות של רדיפות ופרעות; סוג של פילוסמיטיזם (אהדת היהודים) של לויד ג'ורג' וגם של בלפור; אך הפעילות של וייצמן היתה הסיבה המכרעת.
ההתנגדות הניכרת ביותר להצהרה לא הגיעה מצד הערבים במזרח התיכון או מהמוסלמים בבריטניה, אלא דווקא מהיהודים הבריטים שחששו לאבד את זכויות האזרח בבריטניה שניתנו להם בתקופת הנאורות.
 
 
המזרח התיכון לאחר מלחמת העולם הראשונה
למרות ועידת השלום בפריז (ינואר 1919) ושלל חוזי השלום שנחתמו בה, וביניהם הסכם המיעוטים,5 שהיה קרוב ללבו של תומס וודרו וילסון, נשיא ארצות הברית, שנבחר ב-1912 ונבחר מחדש ב-1916 - הפּרעות ביהודים ברוסיה, באוקראינה ובבלרוס התרחבו.
אירועי האלימות אילצו את היהודים לברוח לפלשתינה, שבה הם יהיו חלוצים, שבעמל רב, יזע ודמעות, יעבדו את האדמות הצחיחות שרכשה קרן קיימת לישראל.
ארגונים שונים יוקמו בארץ ישראל, ובהם ההסתדרות6 וההגנה, שיהיה הגרעין לצבא היהודי העתידי. אבל כבר אז ניכר חוסר ההחלטיות של בריטניה, בעלת המנדט על פלשתינה, בהסכם ניוקומב־פולה (על שם אלוף המשנה הבריטי - Newcombe ואלוף המשנה הצרפתי Paulet), שנוסח בשנים 1920-1923 בין בריטניה לצרפת.
הסכם זה הגדיר את גבולות פלשתינה ועיראק תחת המנדט הבריטי, ואת גבולות סוריה ולבנון תחת המנדט הצרפתי. כמו כן הסתמן פרסומו של הספר הלבן, שתוכנו היה דרמטי עבור המועמדים היהודים להגירה לפלשתינה, שכן הוא כפה קביעת מכסה להגירה זו.
 
על רקע בעיית הגבולות, שלפיה נכללה תל חי בשטח סוריה ותחת המנדט הצרפתי, התרחשה המתקפה על תל חי (1 במרס 1920), שנקראה גם "גבעת החיים". תל חי נוסדה ב-1918, ובמקור היתה אחת משלוש עמדות קדמיות שנועדו להגן על העולים החדשים.
הערבים תקפו את העמדות היהודיות הפגיעות הללו. למרות אומץ לבו של טרומפלדור ושל שבעת חבריו, שהגנו על עמדות אלו, תל חי נפלה, כשהיא מורישה לנו גיבורים.
ב-1921 התחוללו מהומות ביפו, שבמהלכן רצחו הערבים יהודים, תקפו יישובים מבודדים וביצעו מעשי ביזה. היהודים בפלשתינה, שברחו ממדינות מזרח אירופה, ובעיקר מפולין, מדינות שנקטו מדיניות אנטי־יהודית, כבר חוו שם התנכלויות שכאלה מצד הנוצרים - כפי שהצהיר ד"ר ברנרד קאהן, ראש הג'וינט, "מעולם בפולין לא נראתה תסיסה אנטישמית כל כך חזקה וכל כך מאורגנת."7
בשנה זו הופיע התרגום הראשון לערבית של "הפרוטוקולים של זקני ציון", כתב אנטישמי שאליו התוודע אז אמין אל־חוסייני, המופתי העתידי של ירושלים. ב-1922 פורסם הספר הלבן שמגביל את המושג "בית לאומי".
 
באוגוסט 1929 עורר המיתון הכלכלי העולמי הגדול התפוצצות של ביטויי אנטישמיות ברחבי אירופה. כמו כן בארצות הברית התקיימה הצבעה על חוק המכסות, שלפיו כל היהודים שתכננו להגר לארצות הברית, לא יוכלו עוד לעשות זאת, אלא להגר לפלשתינה. היה מדובר ביהודים מפולין, מהונגריה, מברית המועצות, מרומניה, מליטא, ואפילו מעיראק ומתימן.
מבחינה חברתית, היה גל ההגירה החדש הזה מורכב מבורגנות בינונית. המהגרים החדשים השתקעו יותר בערים מאשר בכפרים, מה שהגדיל את האוכלוסייה בערים כמו תל אביב, חיפה וירושלים. ב-1935 היו היהודים 30% מהאוכלוסייה של פלשתינה.8 העולים החדשים עסקו יותר בחינוך ובפעילות תברואתית וחברתית.
 
בשנות ה-20 וה-30 כללה המִנהלת בפלשתינה, בעת כינון המנדט, מגויסים במקום וקצינים זוטרים של חיל המשלוח. את המשרות הבכירות של המנהלה איישו אנשים ממלזיה, מג'מייקה ומציילון, מושבות אפריקאיות, ומקפריסין.
התפקידים המנהלתיים, שדרשו כישורים לסחר־מכר של המדיניות האוריינטלית, אוישו על ידי אנשים בעלי אותם הכישורים.
אלא שבתקופה זו היהודים והערבים לא הבינו את התפקיד שעמדו למלא מול גרמניה ואיטליה, שתי מדינות שיערערו את יציבותה של בריטניה, מה שיחריף את המצב המקומי, שכן היהודים יותקפו באופן תדיר על ידי הערבים, ולא יוכלו לסמוך על ההגנה של הבריטים. וכך יהפוך ארגון ההגנה לכוח המגן של היהודים.
 
מכיוון שפלשתינה לא הצליחה לקלוט את כל הנמלטים היהודים, נאלצו רבים לבחור במדינות אחרות, במיוחד מכיוון שהיחסים עם הערבים הלכו ונהיו סוערים יותר. אחת הסיבות העיקריות לכך היתה אמין אל־חוסייני (שנעסוק בו ביתר הרחבה בהמשך), שדאג להשאיר את האוכלוסייה המוסלמית בתסיסה מתמדת. עם זאת, המנדט הבריטי וההגירה הציונית לארץ יצרו שגשוג כלכלי. הרשומות מגלות כי גרמניה העמידה לרשות אמין אל־חוסייני כספים, שאפשרו לו לארגן את המרידות הערביות בארץ.9 לכך ניתן להוסיף תפקיד משמעותי במימוש הפתרון הסופי.
עם התפשטות הנאציזם באירופה, ניזונה התעמולה המתוזמרת היטב נגד המזרח התיכון מהקצאת סכומי עתק למדינות שיש לכבוש, כמו מדינות בדרום אמריקה ומדינות ערב. באווירה זו של ספק, חוסר ודאות ודאגה, נכנסה לתמונה דמות שנעקוב אחר כל עלילותיה, אמין אל־חוסייני, הידוע גם בכינוי "הנאצי הערבי".10

מדלן קאן

מדלן קאן היא ניצולת שואה צרפתייה, היסטוריונית ורופאה. קאן נולדה בפריז, נשלחה כילדה למחנות בתקופת מלחמת העולם השנייה וחָבְרה שוב להוריה בצרפת ב‑1946. היא בנתה את חייה מחדש ולמדה שוב את השפה הצרפתית. קאן הקימה משפחה ועבדה בצרפת כרופאה. היא הקדישה את חייה לכתיבה ולפרסום ספריה. צרפת, גרמניה והמופתי הגדול הוא ספרה ה‑15. מדלן קאן עלתה לארץ ב‑2014, והיא רואה משמעות רבה בפרסום ספריה בישראל. 

עוד על הספר

צרפת, גרמניה והמופתי הגדול מדלן קאן
ההקשר ההיסטורי
 
 
מדינות מנדטוריות
בסוף אוגוסט 1876 נקרא הסולטן העות'מאני ה-34, עבדול חמיד השני, ליטול את מושכות השלטון לאחר המלחמה בין האימפריה העות'מאנית (שנקראה "השער העליון") לסרביה. בלחצם של הווזיר הגדול מידהט פאשה ושרים נוספים הודח הסולטן עבד אל־עזיז והוכרזה חוקה חדשה. בשל תככים בסולטנות הדיח עבדול חמיד השני, שנקרא "הסולטן האדום" את מידהט פאשה מתפקיד הווזיר הגדול במרס 1877; הוא ויתר על נקיטת צעדים ליברליים ופיטר את הפרלמנט הטורקי. בעיקרון הוא הנהיג משטר עריצות, שהסמכות הקיסרית היא הסמכות העליונה והחזקה ביותר בו.
 
בין האימפריה העותמ'אנית לרוסיה פורצת מלחמה. רוסיה מנצחת וכופה על העות'מאנים את הסכם סן סטפנו. כך הפכו מדינות הבלקן לאזור בעל השפעה רוסית. קונגרס ברלין (1878), שהתקיים זמן קצר לאחר מכן, היה תגובתן של מעצמות המערב שהתנגדו להסכם סן סטפנו וביטלו אותו. תקופה זו היא התקופה שבה האימפריה העות'מאנית נחלשה מאוד והיתה על סף קריסה.
בשנת 1916 התמוטטה האימפריה העות'מאנית, ואיתה גם משטר העריצות של הסולטן עבדול חמיד השני. אך במהלך שלטונו יצר סולטן זה מתחים בין השלטון באיסטנבול לאינטלקטואלים ערבים בדמשק ובביירות. מסוף המאה ה-19 הושמעה בלבנון ביקורת על הסולטנות, אך שיקולים דתיים מנעו מהמוסלמים לפעול נגדו.
ברקע היתה דאגתם של ערביי פלשתינה מההגירה היהודית־ציונית לארץ ישראל, שהחלה עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
האימפריה העות'מאנית קרסה, ובריטניה הגדולה וצרפת קיבלו מחבר הלאומים מנדט על מדינות במזרח התיכון. צרפת קיבלה מנדט על סוריה ולבנון, ובריטניה קיבלה את המנדט על עיראק, עבר הירדן ופלשתינה, אזור אסטרטגי שאִפשר לה לפקח על מצרים והתנהלותה בתעלת סואץ. צרפת ובריטניה הפעילו שליטה מנהלית במדינות שעליהן היה להן מנדט מתוך מטרה להובילן לעצמאות, ובין היתר הוקם הבית הלאומי לעם היהודי.
ב-2 בנובמבר 1917, לפני קבלת המנדט הבריטי על פלשתינה, ניתנה הצהרת בלפור, שהכירה בזכותם של היהודים לבית לאומי בארץ ישראל. הצהרה זו נתנה דחיפה להגירת היהודים לפלשתינה לאחר הפסקה של כמה שנים, בגלל המלחמה הגדולה של 1914, וכן בשל פעולותיו העוינות כלפי הציונים והיהודים של המושל האזרחי והצבאי של פלשתינה וסוריה, ג'מאל פאשה.
ארתור ג'יימס בלפור (1848-1930), פוליטיקאי אנגלי, החל להתעניין בשאלת היהודים בשנים 1902-1903, לאחר שג'וזף צ'מברליין, שר המושבות הבריטי, ולורד לנדסדאון, שר החוץ הבריטי, נפגשו לראשונה עם תיאודור הרצל. בשנת 1906 פגש בלפור את חיים וייצמן, שיהיה הנשיא הראשון של מדינת ישראל. בלפור התרשם מאוד מהאישיות הפוליטית ומהמוח המדעי של וייצמן.
כשהפך לשר החוץ, חתם בלפור על הצהרה הנושאת את שמו, "הצהרת בלפור". הלורד בלפור הביע עניין ברעיון הציוני, ואף ביקר בארץ ישראל והשתתף בטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית הראשונה בירושלים. האנתולוגיה שכתב, "שיחות על ציונות", תורגמה לעברית. התעניינותו של בלפור בציונות נבעה מכמה גורמים: מסורת דתית־משפחתית, אבות אבותיו שאבו השראה מהתנ"ך; התרעמותו על גורלם המר של היהודים; אך מעל לכול, הקמת מדינה יהודית היתה, על פי בלפור, מעשה היסטורי שיסייע לפיוס בין הערבים ליהודים. אל לנו לשכוח שהגעת היהודים לארץ ישראל החלה מסיבות דתיות, ובהמשך השתרשו היהודים בארץ כחקלאים, כסוחרים, כרופאים ועוד'. כאמור, הנוכחות האנגלית זירזה את ההגירה היהודית לארץ.
 
הצהרת בלפור,2 שמעוררת גם בימינו ויכוחים סוערים, קיבלה את אישורו של הקבינט הבריטי ב-31 באוקטובר 1917, הוכרזה בפני הציבור ב-2 בנובמבר, ונמסרה ללורד ליונל וולטר רוטשילד, נשיא ההסתדרות הציונית בבריטניה. כשמלחמת העולם הראשונה פרצה, נזרע הרעיון שלבריטניה וליהודים יש אינטרס משותף: להפריד את פלשתינה מהאימפריה העות'מאנית, מה שדרבן את בריטניה להתחשב בשאיפות הציוניות. חיים וייצמן, שעתיד להיות הנשיא הראשון של מדינת ישראל, כבר הצהיר ברוח זו, "הציונים הם בעלי הברית הטבעיים של בריטניה."
נוסף על כך, הפיתוחים המדעיים של וייצמן, שהיה כימאי, העניקו סיוע רב לאנגלים בזמן מלחמת העולם הראשונה, ובתמורה הם תמכו בשאיפותיו למולדת ליהודים. בלפור לחש לו: "אתה יודע, ד"ר וייצמן, שאם בעלות הברית מנצחות במלחמה, תוכלו לזכות בירושלים שלכם."
כך קרה שבאביב 1917 נולד רעיון המדינה הלאומית ליהודים. למעשה, זה היה "חבר עמים יהודי בפלשתינה בהגנתה של בריטניה הגדולה." אחרי דיונים ארוכים ומפרכים במסגרת ועידת סן רמו, אושרה רשמית ההצהרה ב-24 באפריל 1920, ובהסכמה רחבה, ובריטניה קיבלה את המנדט על פלשתינה על ידי חבר העמים.3
במאמר שהתפרסם ב"ג'רוזלם פוסט" ב-27 באוקטובר 2017, כותב יהודה ריינהרץ: "כשאנשים מאשימים את ישראל בקולוניאליזם, הם שוכחים שרוב האדמות של פלשתינה נרכשו על ידי מוסדות ציוניים. לכן להטיל את האחריות על בריטניה שהקימה את מדינת ישראל, זה לפתוח קופסת פנדורה ולהטיל ספק אף בנוגע להקמת ירדן, עיראק ושטחים אחרים במדינות ערב."
לורד רודריק בלפור4 מוסיף: "אני לצדם של הפלסטינים. הם לא יכולים לקבל את הכבוד שלנו ולהימנע מהתקרבנות, אלא אם כן העולם מאפשר להם להיבנות כלכלית."
נוסף על האינטרס הלאומי, שגרם לבריטניה לפרסם את הצהרת בלפור, היו להחלטתה זו גורמים נוספים, כגון חמלה כלפי היהודים שהיו קורבנות של רדיפות ופרעות; סוג של פילוסמיטיזם (אהדת היהודים) של לויד ג'ורג' וגם של בלפור; אך הפעילות של וייצמן היתה הסיבה המכרעת.
ההתנגדות הניכרת ביותר להצהרה לא הגיעה מצד הערבים במזרח התיכון או מהמוסלמים בבריטניה, אלא דווקא מהיהודים הבריטים שחששו לאבד את זכויות האזרח בבריטניה שניתנו להם בתקופת הנאורות.
 
 
המזרח התיכון לאחר מלחמת העולם הראשונה
למרות ועידת השלום בפריז (ינואר 1919) ושלל חוזי השלום שנחתמו בה, וביניהם הסכם המיעוטים,5 שהיה קרוב ללבו של תומס וודרו וילסון, נשיא ארצות הברית, שנבחר ב-1912 ונבחר מחדש ב-1916 - הפּרעות ביהודים ברוסיה, באוקראינה ובבלרוס התרחבו.
אירועי האלימות אילצו את היהודים לברוח לפלשתינה, שבה הם יהיו חלוצים, שבעמל רב, יזע ודמעות, יעבדו את האדמות הצחיחות שרכשה קרן קיימת לישראל.
ארגונים שונים יוקמו בארץ ישראל, ובהם ההסתדרות6 וההגנה, שיהיה הגרעין לצבא היהודי העתידי. אבל כבר אז ניכר חוסר ההחלטיות של בריטניה, בעלת המנדט על פלשתינה, בהסכם ניוקומב־פולה (על שם אלוף המשנה הבריטי - Newcombe ואלוף המשנה הצרפתי Paulet), שנוסח בשנים 1920-1923 בין בריטניה לצרפת.
הסכם זה הגדיר את גבולות פלשתינה ועיראק תחת המנדט הבריטי, ואת גבולות סוריה ולבנון תחת המנדט הצרפתי. כמו כן הסתמן פרסומו של הספר הלבן, שתוכנו היה דרמטי עבור המועמדים היהודים להגירה לפלשתינה, שכן הוא כפה קביעת מכסה להגירה זו.
 
על רקע בעיית הגבולות, שלפיה נכללה תל חי בשטח סוריה ותחת המנדט הצרפתי, התרחשה המתקפה על תל חי (1 במרס 1920), שנקראה גם "גבעת החיים". תל חי נוסדה ב-1918, ובמקור היתה אחת משלוש עמדות קדמיות שנועדו להגן על העולים החדשים.
הערבים תקפו את העמדות היהודיות הפגיעות הללו. למרות אומץ לבו של טרומפלדור ושל שבעת חבריו, שהגנו על עמדות אלו, תל חי נפלה, כשהיא מורישה לנו גיבורים.
ב-1921 התחוללו מהומות ביפו, שבמהלכן רצחו הערבים יהודים, תקפו יישובים מבודדים וביצעו מעשי ביזה. היהודים בפלשתינה, שברחו ממדינות מזרח אירופה, ובעיקר מפולין, מדינות שנקטו מדיניות אנטי־יהודית, כבר חוו שם התנכלויות שכאלה מצד הנוצרים - כפי שהצהיר ד"ר ברנרד קאהן, ראש הג'וינט, "מעולם בפולין לא נראתה תסיסה אנטישמית כל כך חזקה וכל כך מאורגנת."7
בשנה זו הופיע התרגום הראשון לערבית של "הפרוטוקולים של זקני ציון", כתב אנטישמי שאליו התוודע אז אמין אל־חוסייני, המופתי העתידי של ירושלים. ב-1922 פורסם הספר הלבן שמגביל את המושג "בית לאומי".
 
באוגוסט 1929 עורר המיתון הכלכלי העולמי הגדול התפוצצות של ביטויי אנטישמיות ברחבי אירופה. כמו כן בארצות הברית התקיימה הצבעה על חוק המכסות, שלפיו כל היהודים שתכננו להגר לארצות הברית, לא יוכלו עוד לעשות זאת, אלא להגר לפלשתינה. היה מדובר ביהודים מפולין, מהונגריה, מברית המועצות, מרומניה, מליטא, ואפילו מעיראק ומתימן.
מבחינה חברתית, היה גל ההגירה החדש הזה מורכב מבורגנות בינונית. המהגרים החדשים השתקעו יותר בערים מאשר בכפרים, מה שהגדיל את האוכלוסייה בערים כמו תל אביב, חיפה וירושלים. ב-1935 היו היהודים 30% מהאוכלוסייה של פלשתינה.8 העולים החדשים עסקו יותר בחינוך ובפעילות תברואתית וחברתית.
 
בשנות ה-20 וה-30 כללה המִנהלת בפלשתינה, בעת כינון המנדט, מגויסים במקום וקצינים זוטרים של חיל המשלוח. את המשרות הבכירות של המנהלה איישו אנשים ממלזיה, מג'מייקה ומציילון, מושבות אפריקאיות, ומקפריסין.
התפקידים המנהלתיים, שדרשו כישורים לסחר־מכר של המדיניות האוריינטלית, אוישו על ידי אנשים בעלי אותם הכישורים.
אלא שבתקופה זו היהודים והערבים לא הבינו את התפקיד שעמדו למלא מול גרמניה ואיטליה, שתי מדינות שיערערו את יציבותה של בריטניה, מה שיחריף את המצב המקומי, שכן היהודים יותקפו באופן תדיר על ידי הערבים, ולא יוכלו לסמוך על ההגנה של הבריטים. וכך יהפוך ארגון ההגנה לכוח המגן של היהודים.
 
מכיוון שפלשתינה לא הצליחה לקלוט את כל הנמלטים היהודים, נאלצו רבים לבחור במדינות אחרות, במיוחד מכיוון שהיחסים עם הערבים הלכו ונהיו סוערים יותר. אחת הסיבות העיקריות לכך היתה אמין אל־חוסייני (שנעסוק בו ביתר הרחבה בהמשך), שדאג להשאיר את האוכלוסייה המוסלמית בתסיסה מתמדת. עם זאת, המנדט הבריטי וההגירה הציונית לארץ יצרו שגשוג כלכלי. הרשומות מגלות כי גרמניה העמידה לרשות אמין אל־חוסייני כספים, שאפשרו לו לארגן את המרידות הערביות בארץ.9 לכך ניתן להוסיף תפקיד משמעותי במימוש הפתרון הסופי.
עם התפשטות הנאציזם באירופה, ניזונה התעמולה המתוזמרת היטב נגד המזרח התיכון מהקצאת סכומי עתק למדינות שיש לכבוש, כמו מדינות בדרום אמריקה ומדינות ערב. באווירה זו של ספק, חוסר ודאות ודאגה, נכנסה לתמונה דמות שנעקוב אחר כל עלילותיה, אמין אל־חוסייני, הידוע גם בכינוי "הנאצי הערבי".10