נהירין לנו שבילין דהודו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נהירין לנו שבילין דהודו
הוספה למועדפים

נהירין לנו שבילין דהודו

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

שמעון לב

שמעון לב נולד בירושלים, 1962, למשפחה דתית ציונית משכילה, למד שם בישיבות תיכוניות, ושנה אחת בישיבת מרכז הרב. היה חניך ומדריך בתנועת הנוער הדתי-לאומי בני עקיבא, התגייס ושירת ביחידה מובחרת. במהלך שירותו הצבאי, בזמן מלחמת לבנון, "הוריד את הכיפה". אחרי הצבא הסתובב שנה וחצי במזרח, ומאז הוא חוזר ונוסע לשם, בעיקר להודו. למד צילום במכללת הדסה בירושלים, וגר כיום ביפו.
לב הוא אומן ויזואלי, צלם וכותב. בין השאר הוציא ספר צילומים על ישראל בהוצאה אוסטרית, ותרם מצילומיו לספרים ולפרסומים רבים אחרים, בארץ ובעולם. הוא מציג בקביעות בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות, נוסע בעולם, מצלם וכותב למסע אחר, ומלמד צילום. ושיודע לשאול הוא ספרו הראשון במילים.

תקציר

ספר זה הוא פרי מחקר ראשון מסוגו הממפה ובוחן מגמות והיבטים מרכזיים בזיקה ובהתבוננות של העולם היהודי והציוני אל הודו ותרבותה. המפגש בין שתי התרבויות ניחן ברבדים מגוונים ועשירים – טקסטואליים ומחשבתיים. כמו כן מלאו קשרים אישיים ומאמצים פוליטיים תפקיד משמעותי בהבנה העצמית של היהודים והציונות אל מול סביבתם באירופה, כחלק מהבניית הזהות הלאומית היהודית כ"אסיאתית" וכתגובה לשיח האוריינטליסטי והגזעי באירופה. בספר זה בולט מעמדם של שני אישים הודים, שיצירתם ופועלם עמדו ביסוד ייצוגה של הודו בעולם המערבי - רבנידרנאת טאגור ומהטמה גנדהי. טאגור כידוע, היה לאסיאתי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות (1913) ומהטמה גנדהי היה ל"דמות מופת" בולטת במנהיגות ההודית ובעולם כולו ששילבה בין פוליטיקה למוסר. 

ד"ר שמעון לב (יליד ירושלים, 1962, מתגורר ביפו) הוא צלם, אמן, אוצר וחוקר. לב הציג למעלה מ-28 תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות רבות. לב סיים ב-2016 את לימודי התואר השלישי בפקולטה למדע הדתות באוניברסיטה העברית. בעקבות מאמריו וספריו הוא נחשב כיום כחוקר בעל שם עולמי בתחום המחקר על גנדהי, טאגור והמפגש בין העולם היהודי והודו. בין ספריו: ושיודע לשאול (חרגול 1999), Soulmates – The Story of Mahatma Gandhi and Hermann Kallenbach (Orient BlackSwan 2012). הצלמים – ירושלים בעיני צלמיה 1900-1950 (מוזיאון מגדל דוד, 2016). כמו כן לב ערך את הביוגרפיה של גנדהי: סטיאגרהה בדרום אפריקה (בבל 2014) וכן את המהדורה העברית של הינד סוארג' – שלטון עצמי (אדםעולם 2016). 

פרק ראשון

פתח דבר
 

לאחר שחרורי משירות בצה"ל, ב-1984 נסעתי לטיול ארוך למזרח הרחוק עם דרכון זר. באותן שנים היה עדיין קשה לבעלי אזרחות ישראלית לקבל אשרת כניסה להודו — היחסים הדיפלומטיים הרשמיים בין הודו לישראל כוננו רק בשנת 1992. הבחירה במזרח הרחוק נבעה מסיבה פשוטה, אחי, נחום לב, נסע לטיול ארוך לדרום אמריקה — ואני רציתי לסלול לי דרך משלי.

אך כנראה שמעבר לכך, היתה זו בחירה שהתאימה לי גם ברבדים עמוקים יותר. גם כיום, לאחר עשרות ביקורים ואף מגורים בהודו למשך תקופות ארוכות, הזיכרון של היום הראשון שלי, כאשר חציתי את הגבול להודו מנפאל במעבר גבול שומם וישבתי לראשונה בחיי עם סאדוס (פרושים) שמור היטב בזיכרוני, כנקודת ציון משמעותית בחיי. עם השנים הודו היתה לביתי השני ולחלק משמעותי מחיי ומעיסוקי המקצועי. במשך השנים לאחר מכן פרסמתי צילומים וכתבות רבות על הודו במסגרות שונות בארץ ובחו"ל; את חלקן ניתן להגדיר כיום ככתיבה פופולארית ולעיתים אף אוריינטליסטית. שנים רבות עברו עד אשר גמלה בלבי ההחלטה להתחיל במסלול אקדמי במסגרת לימודי הודו ולאחר מכן את לימודי התואר השלישי במחלקה למדע הדתות באוניברסיטה העברית בירושלים.

בעת לימודי התואר השני ב-2010, ביקש ממני ד"ר יוחנן גרינשפון לצלם עבורו תמונה של קברו של הרמן קלנבאך הנמצא בסמוך לקברו של א. ד. גורדון בבית הקברות בדגניה משום שבאותה העת כתבתי סדרת מאמרים עבור מגזין הטיולים "מסע אחר" על שביל ישראל. בעקבות בקשתו נחשפתי לסיפור הידידות המיוחד במינו שהיה בין השניים, ובכתבה שכתבתי על המסלול באזור הכנרת כתבתי כמה שורות קצרות על סיפור הידידות המרתק בין מהטמה גנדהי והרמן קלנבאך בדרום אפריקה (המעט שידעתי אז). הרמן קלנבאך היה ידיד נפש ותומך חשוב ביותר של מהטמה גנדהי בעת המאבק ההודי כנגד אפלייתם בדרום אפריקה בתחילת המאה העשרים. להפתעתי, כעבור מספר ימים מפרסום הכתבה קיבלתי שיחת טלפון מד"ר איזה שריד מחיפה, קרובת משפחתו של קלנבאך. בשיחת הטלפון היא הזמינה אותי לבקר בארכיון קלנבאך המצוי ברשותה. חנה לזר — אמה של איזה שריד ואחייניתו של קלנבאך היתה זו שהביאה את ארכיון קלנבאך לישראל מיוהנסבורג בעת עלייתה ארצה. הארכיון שכן בדירתה הקטנה בכרמל. בחדר קטן על המדפים היו מסודרים בשורות עשרות קלסרים עם השם גנדהי כתוב בטוש שחור עליהם. התרגשותי היתה עצומה.

כנראה שזהו חלומו של כל היסטוריון לגלות ארכיון כזה, אך באותו ביקור ראשון עדיין לא ראיתי את עצמי כהיסטוריון וכחוקר, אבל כבר אז היה לי ברור שהתוצאה צריכה להיות ספר מחקר. היתה זו תחילתה של דרך ארוכה שבה התחלתי לעסוק באופן מחקרי בדמותו החידתית והמרתקת של מהטמה גנדהי — נושא הממשיך להעסיק אותי גם כיום. ב-2012 התפרסם בהודו ספרי על יחסיהם של הרמן קלנבאך וגנדהי. Soulmates — The Story of Mahatma Gandhi and Herman Kallenbcah (Orient BlackSwan, 2012).

לאחר לימודי התואר השני ובעקבות פרסום הספר, התחוור לי שתחום המחקר העוסק במבט ובמפגש בין העולם היהודי והציוני להודו ותרבותה לוקה בחסר. המעט שנכתב הוא אקלקטי ועוסק בעיקרו בנושאים נקודתיים וחלקיים. לכן החלטתי להקדיש את לימודי התואר השלישי למיפוי ומחקר המרחב הרעיוני, המפגש האישי והמפגש הפוליטי בין שתי התרבויות והתנועות הלאומיות. ספר זה הוא פרי מחקר ארוך שנים, אך גם, ואולי לא פחות חשוב מכך, הוא תוצאתו של אותו מסע להודו שהחל באמצע שנות השמונים ונמשך גם כיום.

במהלך המחקר נעזרתי בסיועם ובעידודם של אנשים רבים שלא ניתן יהיה למנות את כולם; בהזדמנות זו יש לי הזכות והעונג להודות להם על כך. בראש ובראשונה ברצוני להודות לשני מנחי עבודת הדוקטורט שלי, ד"ר יוחנן גרינשפון מהאוניברסיטה העברית ופרופסור בעז הוס מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. אמונתם בנחיצות מחקר זה, חכמתם, ניסיונם ועצותיהם המחכימות היוו לי מקור השראה וסייעו רבות בגיבוש ספר זה. הקשר האישי והחברי והפעילות האקדמית המשותפת ממשיכים ללוות אותי גם כיום.

תודה לחברי ועדת המחקר פרופסור דימיטרי שומסקי ופרופסור יגאל ברונר. פרופסור שומסקי "הכריח" אותי לחקור תחומים נוספים שהתבררו כרלבנטיים ביותר למחקר זה. תודה מיוחדת לד"ר אסתר כהן מהאוניברסיטה העברית - אחותי, שעמלה במשך השנים על תרגומי הטקסטים מאנגלית לעברית. ואכן, מרבית הטקסטים המתורגמים בספר הם פרי עטה וכשרונה. תודה לצוות הספרנים המקצועי, האדיב והנכון תמיד לסייע של הספרייה הלאומית בירושלים שהיתה לביתי השני. תודה מיוחדת לד"ר איזה שריד ז"ל שפתחה בפני את ארכיון קלנבאך ואירחה אותי בביתה בנדיבות ובמאור פנים. כך זכיתי להכיר ולהוקיר "גנדהיאנית אמיתית". תודה מיוחדת לעורכת יעל גב־אי על מסירותה, יכולותיה המקצועיות וסבלנותה שליוו את הספר בשלביו הקריטיים. תודה אחרונה לד"ר קציעה עלון וצוות הוצאת גמא על כך שאפשרו לי להוציא ספר זה, ראשון מסוגו, בהוצאתם האיכותית.

 

 

שמעון לב

שמעון לב נולד בירושלים, 1962, למשפחה דתית ציונית משכילה, למד שם בישיבות תיכוניות, ושנה אחת בישיבת מרכז הרב. היה חניך ומדריך בתנועת הנוער הדתי-לאומי בני עקיבא, התגייס ושירת ביחידה מובחרת. במהלך שירותו הצבאי, בזמן מלחמת לבנון, "הוריד את הכיפה". אחרי הצבא הסתובב שנה וחצי במזרח, ומאז הוא חוזר ונוסע לשם, בעיקר להודו. למד צילום במכללת הדסה בירושלים, וגר כיום ביפו.
לב הוא אומן ויזואלי, צלם וכותב. בין השאר הוציא ספר צילומים על ישראל בהוצאה אוסטרית, ותרם מצילומיו לספרים ולפרסומים רבים אחרים, בארץ ובעולם. הוא מציג בקביעות בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות, נוסע בעולם, מצלם וכותב למסע אחר, ומלמד צילום. ושיודע לשאול הוא ספרו הראשון במילים.

עוד על הספר

נהירין לנו שבילין דהודו שמעון לב

פתח דבר
 

לאחר שחרורי משירות בצה"ל, ב-1984 נסעתי לטיול ארוך למזרח הרחוק עם דרכון זר. באותן שנים היה עדיין קשה לבעלי אזרחות ישראלית לקבל אשרת כניסה להודו — היחסים הדיפלומטיים הרשמיים בין הודו לישראל כוננו רק בשנת 1992. הבחירה במזרח הרחוק נבעה מסיבה פשוטה, אחי, נחום לב, נסע לטיול ארוך לדרום אמריקה — ואני רציתי לסלול לי דרך משלי.

אך כנראה שמעבר לכך, היתה זו בחירה שהתאימה לי גם ברבדים עמוקים יותר. גם כיום, לאחר עשרות ביקורים ואף מגורים בהודו למשך תקופות ארוכות, הזיכרון של היום הראשון שלי, כאשר חציתי את הגבול להודו מנפאל במעבר גבול שומם וישבתי לראשונה בחיי עם סאדוס (פרושים) שמור היטב בזיכרוני, כנקודת ציון משמעותית בחיי. עם השנים הודו היתה לביתי השני ולחלק משמעותי מחיי ומעיסוקי המקצועי. במשך השנים לאחר מכן פרסמתי צילומים וכתבות רבות על הודו במסגרות שונות בארץ ובחו"ל; את חלקן ניתן להגדיר כיום ככתיבה פופולארית ולעיתים אף אוריינטליסטית. שנים רבות עברו עד אשר גמלה בלבי ההחלטה להתחיל במסלול אקדמי במסגרת לימודי הודו ולאחר מכן את לימודי התואר השלישי במחלקה למדע הדתות באוניברסיטה העברית בירושלים.

בעת לימודי התואר השני ב-2010, ביקש ממני ד"ר יוחנן גרינשפון לצלם עבורו תמונה של קברו של הרמן קלנבאך הנמצא בסמוך לקברו של א. ד. גורדון בבית הקברות בדגניה משום שבאותה העת כתבתי סדרת מאמרים עבור מגזין הטיולים "מסע אחר" על שביל ישראל. בעקבות בקשתו נחשפתי לסיפור הידידות המיוחד במינו שהיה בין השניים, ובכתבה שכתבתי על המסלול באזור הכנרת כתבתי כמה שורות קצרות על סיפור הידידות המרתק בין מהטמה גנדהי והרמן קלנבאך בדרום אפריקה (המעט שידעתי אז). הרמן קלנבאך היה ידיד נפש ותומך חשוב ביותר של מהטמה גנדהי בעת המאבק ההודי כנגד אפלייתם בדרום אפריקה בתחילת המאה העשרים. להפתעתי, כעבור מספר ימים מפרסום הכתבה קיבלתי שיחת טלפון מד"ר איזה שריד מחיפה, קרובת משפחתו של קלנבאך. בשיחת הטלפון היא הזמינה אותי לבקר בארכיון קלנבאך המצוי ברשותה. חנה לזר — אמה של איזה שריד ואחייניתו של קלנבאך היתה זו שהביאה את ארכיון קלנבאך לישראל מיוהנסבורג בעת עלייתה ארצה. הארכיון שכן בדירתה הקטנה בכרמל. בחדר קטן על המדפים היו מסודרים בשורות עשרות קלסרים עם השם גנדהי כתוב בטוש שחור עליהם. התרגשותי היתה עצומה.

כנראה שזהו חלומו של כל היסטוריון לגלות ארכיון כזה, אך באותו ביקור ראשון עדיין לא ראיתי את עצמי כהיסטוריון וכחוקר, אבל כבר אז היה לי ברור שהתוצאה צריכה להיות ספר מחקר. היתה זו תחילתה של דרך ארוכה שבה התחלתי לעסוק באופן מחקרי בדמותו החידתית והמרתקת של מהטמה גנדהי — נושא הממשיך להעסיק אותי גם כיום. ב-2012 התפרסם בהודו ספרי על יחסיהם של הרמן קלנבאך וגנדהי. Soulmates — The Story of Mahatma Gandhi and Herman Kallenbcah (Orient BlackSwan, 2012).

לאחר לימודי התואר השני ובעקבות פרסום הספר, התחוור לי שתחום המחקר העוסק במבט ובמפגש בין העולם היהודי והציוני להודו ותרבותה לוקה בחסר. המעט שנכתב הוא אקלקטי ועוסק בעיקרו בנושאים נקודתיים וחלקיים. לכן החלטתי להקדיש את לימודי התואר השלישי למיפוי ומחקר המרחב הרעיוני, המפגש האישי והמפגש הפוליטי בין שתי התרבויות והתנועות הלאומיות. ספר זה הוא פרי מחקר ארוך שנים, אך גם, ואולי לא פחות חשוב מכך, הוא תוצאתו של אותו מסע להודו שהחל באמצע שנות השמונים ונמשך גם כיום.

במהלך המחקר נעזרתי בסיועם ובעידודם של אנשים רבים שלא ניתן יהיה למנות את כולם; בהזדמנות זו יש לי הזכות והעונג להודות להם על כך. בראש ובראשונה ברצוני להודות לשני מנחי עבודת הדוקטורט שלי, ד"ר יוחנן גרינשפון מהאוניברסיטה העברית ופרופסור בעז הוס מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. אמונתם בנחיצות מחקר זה, חכמתם, ניסיונם ועצותיהם המחכימות היוו לי מקור השראה וסייעו רבות בגיבוש ספר זה. הקשר האישי והחברי והפעילות האקדמית המשותפת ממשיכים ללוות אותי גם כיום.

תודה לחברי ועדת המחקר פרופסור דימיטרי שומסקי ופרופסור יגאל ברונר. פרופסור שומסקי "הכריח" אותי לחקור תחומים נוספים שהתבררו כרלבנטיים ביותר למחקר זה. תודה מיוחדת לד"ר אסתר כהן מהאוניברסיטה העברית - אחותי, שעמלה במשך השנים על תרגומי הטקסטים מאנגלית לעברית. ואכן, מרבית הטקסטים המתורגמים בספר הם פרי עטה וכשרונה. תודה לצוות הספרנים המקצועי, האדיב והנכון תמיד לסייע של הספרייה הלאומית בירושלים שהיתה לביתי השני. תודה מיוחדת לד"ר איזה שריד ז"ל שפתחה בפני את ארכיון קלנבאך ואירחה אותי בביתה בנדיבות ובמאור פנים. כך זכיתי להכיר ולהוקיר "גנדהיאנית אמיתית". תודה מיוחדת לעורכת יעל גב־אי על מסירותה, יכולותיה המקצועיות וסבלנותה שליוו את הספר בשלביו הקריטיים. תודה אחרונה לד"ר קציעה עלון וצוות הוצאת גמא על כך שאפשרו לי להוציא ספר זה, ראשון מסוגו, בהוצאתם האיכותית.