נשף המסכות של יצחק גורמזאנו גורן

בפתח הספר
הגניאולוגיה של האהבה
היסטוריוגרפיה משפחתית, דרמה גדולה ואקטיביזם פוליטי
ביצירתו של יצחק גורמזאנו גורן
 

קציעה עלון
 

ספר זה שאתם אוחזים בו בידיכם הוא בבחינת אקט של אהבה. החוקרות והחוקרים שתרמו לספר מפרי עטם הם חברים קרובים של הסופר והמחזאי יצחק גורמזאנו גורן, ומכריו ומודעיו מזה שנים ארוכות. הכותבים מצויים בשותפות רעיונית אידיאולוגית עם גורמזאנו גורן, ועבדו עמו בפרויקטים תרבותיים משותפים רבים. הם מעמידים עצמם "לצד" הטקסטים שלו כבעלי ברית, כאוהבים, כמי שמנהלים עמם ועם כותבם יחסי קִרבה ואינטימיות.

יכולתו של גורמזאנו גורן לאגד סביבו מקבץ של חוקרים שונים לכדי "משפחה" משתקפת אף ביצירתו הספרותית. ספריו — פרט לרומן החריג מקלט בבבלי, המהווה הנכחה ספרותית ל"אקטיביזם פוליטי־פואטי" ושלא בכדי הוקדש לו שער נפרד בספר זה — מתמיינים לשני קורפוסים גדולים: הטרילוגיה האלכסנדרונית וקוורטט הסניורה, המחזיקים יחד שבעה רומנים. אלו הם רומנים משפחתיים מונומנטליים, המעמידים בליבתם לא רק את סיפורה של משפחה יחידאית (בטרילוגיה האלכסנדרונית את משפחתו של גורמזאנו גורן עצמו, ובקוורטט הסניורה את סיפור משפחתה של דונה גרסיה), אלא פורשים בפנינו ערים שוקקות ותקופות היסטוריות סוערות. ברצוני להקדיש כמה מילים לסוגה ספרותית מיוחדת זו, אשר בה מצוי רוב בניינה ומניינה של הפרוזה של גורמזאנו גורן, אם כי אתמקד במיוחד בקוורטט הסניורה.¹

בעיניי, קוורטט הסניורה הוא אחת היצירות המעניינות דווקא בעת הזו. על אף היותו מורכב מארבעה רומנים שעוסקים בעבר, זוהי יצירה המסמנת את העת החדשה מבחינה ספרותית המפציעה לנגד עינינו, בה אנו נחלצים מפרדיגמות מחשבה ישנות. ליבתו הרעיונית הרוחשת של הקוורטט מציגה אוטונומיה נשית אישית מרבית, הכרוכה בניהול פיננסי וניהול עסקים ברמה הבינלאומית לצד מחויבות קהילתית עצומה. דמותה ההיסטורית של דונה גרסיה מבקיעה ופורצת במלוא עוצמתה, כנטועה בתוך תקופתה, מעצבת אותה ומצעידה אותה קדימה, או כפי שאומרת בתיה שמעוני במאמרה "נשף המסכות של דונה גרסיה — על ייצוגה הספרותי של דמות היסטורית על פי השקר הקדוש מאת יצחק גורמזאנו גורן" — "דווקא גורמזאנו גורן כסופר גבר מצליח לשחרר את הדמות מכבלי מחוכה ולפרק את ההנחה בדבר זהות נשית לכידה, ומציע לנו דמות רעננה ומרתקת שמצליחה לעמוד במבחן הזמן."

הרומן ההיסטורי הוא ז'אנר מוכּר ונחקר בתולדות הספרות. חוקרים ידועים כדוגמת גאורג לוקץ' או מיכאל בכטין עסקו בהרחבה ברומן ההיסטורי התקופתי.² הרומן ההיסטורי מעניק מרחב ספרותי גדול לנסיבות ההיסטוריות, ולמעשה מעמיד תחת עדשתו הספרותית את התקופה עצמה, על הטיפוסים האופייניים לה ודרכי הדיבור שהיו נהוגות בה, ההתלבטויות המוסריות והקונפליקטים האופייניים לה — כמושא למבט; מאורעות התקופה החשובים עומדים ברומן כנקודות ציון בעלות משמעות, ולא כאזכורים אגביים. אכן, רומנים משפחתיים רבים ממקמים את המשפחה הנדונה בתקופה היסטורית מובחנת, אולם בקרב רבים מהם לא מוענקת לתקופה ההיסטורית משמעות החורגת מהיותה רקע מסומן להתרחשות העלילתית. הרומן ההיסטורי הוא ז'אנר הכתוב בדרך כלל ב"מודוס הרחבות", וכחלק אינהרנטי ממנו מכיל בתוכו, בנגיעות מיניאטוריות־יחסית, ז'אנרים אחרים: דיונים פילוסופיים־היסטוריים במלחמה ושלום, תיאולוגיה עמוקה בספריו של דוסטויבסקי, רפלקסיה על עצם הכתיבה בטריסטראם שנדי, פארודיה מושחזת בדון קישוט, וכולי.³ חקר צמיחתו של הרומן המודרני כורך אותו בצמיחת המעמד הבינוני ובמיצוב הלאומיות.⁴ אולם בעוד שעבור המסורות הספרותיות המערביות של המאה ה-19 וה-20 היווה הרומן ההיסטורי־פנורמי ז'אנר מרכזי, נראה כי בעשורים האחרונים של המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 ירד הרומן ההיסטורי ממעמדו, והוסט אל עבר סוגות פופולאריות יותר, כגון הבלש, ספר המתח, הרומן הרומנטי.5 על השדה הספרותי הבינלאומי של ימינו חולשים פרויקטים ספרותיים מונומנטאליים שמושא חקירתם הוא אחר.⁶

במסורת הספרות העברית היה המצב שונה מראשיתו. "אחת העובדות הברורות ביותר בחקר הספרות העברית הוא היעדרו של דיון ממשי בסוגיית הרומן — הסיבה לתופעה הזו היא פשוטה. המצאי של הרומנים החברתיים הפנורמיים בספרות העברית החדשה הוא דל מאוד — מה הם מקורות האנומליה הספרותית הזו?" (שוורץ, 2016: 11), שואל יגאל שוורץ ואף משיב על כך. שוורץ מציב רפרטואר של פרמטרים לצמיחתו של הרומן ההיסטורי פנורמי — "חברה שניכרים בה טקסים ומנהגים ידועים לכול, מעמדות נבדלים, טיפוסים ברורים וכולי" וטוען כי אלו לא התקיימו בחברה העברית והישראלית, שהייתה חברה חדשה שביקשה להתנער ממסורות עבר ומתיוג מעמדי. הספרות העברית היא ספרות אשר "עומדת רובה ככולה בסימן עליונותו הברורה של המרכיב הלאומי לאומני" (שם: 13).

שוורץ מנהל דיון זה במסגרת מאמרו בַּפרוזה של סמי מיכאל. הוא משייך את הסיפורת של מיכאל לסוגה זו, וטוען כי: "הסיבות שגרמו לעיכוב בהתפתחותו של הרומן החברתי פנורמי במסגרת הספרות העברית האשכנזית ההגמונית לא היו תקפות מבחינתו של סמי מיכאל" (שם: 14). הן מיכאל, יליד בגדד, והן גורמזאנו גורן, יליד אלכסנדריה שבמצרים, הגיעו מחברה מבוססת היטב, בה האפיונים החברתיים היו ברורים ומובהקים, נוף פנורמי חברתי עשיר נפרש לנגד עיניהם, והם לא התקשו לתאר מגוון חברתי עתיר שונויות. הספרות של גורמזאנו גורן (כמו גם של מיכאל), אם כן, היא חריגה במכלול הספרותי העברי. לטענתי, חריגות זו אינה נעדרת הקשר וקורלציה לפרמטר האתני. אין זה מקרה שספריהם של מיכאל וגורמזאנו גורן משויכים לסוגה הקרויה "ספרות מזרחית".7 הצו הציוני אשכנזי של "שלילת הגלות" היה תקף הרבה פחות לגבי המזרחים, אשר לא פעם התנגדו לאידיאולוגיית המחיקה שנכפתה עליהם. "מיכאל, ובעקבותיו הלכו סופרים אחרים יוצאי מדינות ערב סירב בתוקף ל'צו לוט'," כותב שוורץ (שם: 14). הספרות המזרחית מציבה אנטי־תזה אידיאולוגית למפעל הציוני שהמשיג את הקיום היהודי בגולה כקיום לקוי, ודחק לשוליים ספרות הנשענת או על היסטוריוגרפיה הרואה את החיים בגלות כחיים עשירים וראויים, או מעלה על נס דמויות מופלאות ויוצאות דופן כדונה גרסיה (1569-1510), הגבירה העשירה ביותר באירופה ששלטה באימפריה כלכלית בינלאומית והשפיעה על תהליכים פוליטיים בתקופתה הן בקרב היהודים והן בקרב הלא־יהודים. גרסיה הייתה אשת עסקים ממשפחה יהודית ספרדית, אנוסה שחזרה ליהדות ואף הצילה יהודים מציפורני האינקוויזיציה, נדבנית גדולה שהעבירה את עסקיה מעיר לעיר באירופה, עד שלבסוף התיישבה באיסטנבול. סיפורה הוא סיפור היסטורי מדהים שלמרבה הצער לא מיוחסת לו כל חשיבות בלימודי ההיסטוריה, ודמותה המפעימה אינה חקוקה כלל בזיכרון הקולקטיבי. חקר ההיסטוריה של דמויות נשיות ספרדיות מזרחיות, מנהיגות, מצוי בלאקונה גדולה. כידוע, המחקר ההיסטורי המוקדש להיסטוריה של יהדות ערב והאסלאם בישראל הוא דל, והחוגים להיסטוריה של עם ישראל מתמקדים בהיסטוריה של הציונות, ביהדות מזרח אירופה ובשואה.⁸

כך נדחקות דמויות רבות השראה כדונה גרסיה אל מחוץ לרדאר התרבותי. יש לציין גם כי דונה גרסיה אינה נענית לסטריאוטיפ השגור המתייג נשים מזרחיות כנתונות לעד בעמדה קורבנית מיוסרת, אלא היא מתוארת על ידי מחברה כדמות רנסנסית בריאה וגאה, והקוורטט המעלה את אורח חייהם של יהודים בגולה זקופי קומה, גאים ולוחמים, נשען על פרטים היסטוריים מדויקים, וקדמה לו עבודת תחקיר מעמיקה.

כאמור, הרומן ההיסטורי נסמך על אירוע או אירועים היסטוריים, על תקופה, או דמות מפתח. כאשר דמות או תקופה מסוימת נתפסים כמבשרי התקופה העכשווית, כדמויות מופת נערצות שהעיסוק בהן רב, זוכה הרומן ההיסטורי לעניין ציבורי. כך למשל הופעת הרומן ההיסטורי מלך בשר ודם של משה שמיר בישראל של שנת 1955, רומן המתאר את דמותו של המלך ינאי על רקע ימי מלכות החשמונאים, הייתה לאירוע תרבותי והספר הפך לרב מכר ענק גם בשל הדהוד תקופת החשמונאים לראשית תקופת העצמאות היהודית. דוגמה נוספת, הפוכה, מספק לנו הספר המעברה לשמעון בלס, שהתפרסם ב-1964. כך כתב על הספר גרשון שקד: "טקסט שאיכויותיו הספרותיות משניות לפונקציה שלו כמסמך היסטורי" ובהמשך — "כללו של דבר: זו סיפורת ריאליסטית לא קאנונית העומדת בשולי החיים הספרותיים; אבל בדומה לסיפורת הטריוויאלית, ממלאת גם היא שליחות חברתית."⁹ למרות שכיום אנו מעריכים את המעברה כספר בעל איכויות ספרותיות מובהקות, ניכר כי שקד, אחד המבקרים והחוקרים הבכירים והנחשבים של אותן שנים, אינו מעריך כלל את ההישג הספרותי, אולם כן מייחס ערך תיעודי לעצם העיסוק בנושא הטעון.¹⁰

אכן, סופרים מזרחים רבים בחרו להתבונן בעבר ההיסטורי, ומעצם התמטיקה בה בחרו, קוטלגו ספריהם כמשויכים לז'אנר הספרות המזרחית. אולם תיוג "קלאסי" זה, המניח סוג של דיכוטומיה בין "ספרות מערבית" ל"ספרות מזרחית", אינו לוכד את מלוא המורכבות שמציגה בפנינו הספרות המזרחית, וגורמזאנו גורן ומיכאל הם מייצגים מובהקים של דיאלקטיקה זו. שניהם מציגים מזיגה מיוחדת במינה האופיינית לספרות המזרחית — היותה הן מערבית יותר והן מזרחית יותר מן הספרות המשתייכת לזרם הציוני ההגמוני. קוורטט הסניורה, כמו גם ספרים אחרים של גורמזאנו גורן, מקיימים גם קווי דמיון למסורת הקומדיה האנגלית השנונה כדוגמת אוסקר ויילד, ולחן ולקלילות נוסח הרומן האנגלי הקלסי בסגנון ג'יין אוסטין, שלא לדבר על זיקתו לספרות הצרפתית בעקבות היותה של שפה זו שפת אמו. הן גורמזאנו גורן והן מיכאל מעידים על עצמם כי הם מושפעים מאוד מספרות המערב, וחשיפתם לספרות העברית הקודמת להם או בת זמנם — מועטה ביותר (שם: 23).

מודוס פעולה זה, של התכווננות דו קוטבית (הן לספרות המערב והן לספרות המזרחית) מצוי גם כאשר אנו מבקשים למקם את יצירתו של גורמזאנו גורן, הנעה בגמישות בין האליטיסטי לעממי. זוהי פרוזה אשר מצליחה ללכוד את "הנוסחה המנצחת": מחד, זוהי פרוזה אשר מקדם הנגישות שלה גבוה, ובו זמנית היא מנכיחה ערכים ספרותיים — עושר לשוני, עומק רגשי, מרקם מימטי מורכב. יצירתו של גורמזאנו גורן זוכה לאהבת הקוראים מחד ולאהדת הביקורת מאידך, אם כי עדיין בווליום נמוך מדי. כשם שדונה גרסיה אינה מוכרת דיה כגיבורת תרבות, אף גורמזאנו גורן עצמו אינו מוכר ככזה. ובמציאות הישראלית של היום, הן הכותב והן מושאו אינם "סלבריטאים",¹¹ וזאת בניגוד לכותבים אחרים, הן מן השדה הפופולרי והן מן השדה האליטיסטי. ספר זה מבקש לאתגר תופעה זו בתקווה לחולל תמורה לטובה בשטח זה.

כיום פרץ אל שדה התיאוריה הספרותית האפיק הפרשני החדש של "קריאת פני השטח", קריאה המציעה התרחקות מכלי השיח הפרשניים ששלטו עד כה בשדה הספרותי. "פני השטח הוא מה שמתעקש על כך שנביט בו, יותר מאשר ממה שעלינו לאמן את עצמנו להתבונן דרכו",¹² כותבים סטיבן בסט ושרון מרקוס, וטוענים כי המניע לקריאה חדשה זו היא "התשוקה לקריאה מלאה יותר של המציאות" (בסט ומרקוס: 19). אני סבורה כי ספריו של גורמזאנו גורן אכן מציעים לנו "קריאה מלאה יותר של המציאות", לא רק של העבר, אלא אף של ההווה.

הפסקה החותמת במאמר המכונן של איילין פרידגוד וקנון שמיט, אף הם מראשי הזרם של "קריאת פני השטח", קובעת כי: "עלינו לדעת דברים אחרים מאלו הידועים לנו. רק על ידי קריאה נוספת, וברגישות כלפי מה שדחינו או התעלמנו ממנו ומה שחלפנו על פניו, טקסטים יקומו לתחייה בדרכים שאינן רק קריאה מחודשת של רעיונותינו לגבי העבר, אלא גם לגבי ההווה".¹³