להביט בראי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
להביט בראי
הוספה למועדפים

להביט בראי

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

תקציר

אל הקליניקה של מיכאלה, פסיכולוגית קלינית, מגיע אייל מטופל מהעבר שגורם לה להתעמת עם סוד מעברה. במהלך הטיפול נחשפת אישיותו של אייל והסיבה שבעטיה פנה שוב למיכאלה. 
המפגשים עם אייל מובילים אותה אל ילדותה ואל הקשר המיוחד שרקמה עם סבה וסבתה, אל יחסיה עם אמה ואביה, ואל הקשר העמוק של מיכאלה עם חברתה אורלי ועם בעלה לשעבר, דן. 
העלילה נעה מההווה אל העבר ולהפך, כשברקע תיעוד שכונת ילדותה של מיכאלה והאנשים המתגוררים בה שחלקם אף השפיעו על התנהלות משפחתה באופן ששינה לעולם את חייהם של הוריה ושלה. באומץ ובגבורה מעלה המחברת סוגיות בסיסיות של מוסר, אתיקה, משפחה, זוגיות, שיגעון ושפיות. כל המרכיבים שבמינון זה או אחר, נוכחים בחיים של כולנו.
אירית אל-מגור, בת 43 מתגוררת בנתניה, עוסקת באימון אישי לגיל השלישי.
זהו ספרה הראשון.

פרק ראשון

פרק 1
 

מיכאלה הגיפה את התריסים בקליניקה שלה, כיבתה את האור, אספה את התיק שלה ואת מעילה, ויצאה אל הרחוב. הערב כבר היה בעיצומו.

בדרכה הביתה, כבר כשחלפה על פני הרמזור הראשון, נזכרה בכמה מצרכים שלא הספיקה לקנות בסופרמרקט. היא שינתה את נתיב הנסיעה שלה והמשיכה אל המרכז המסחרי שבשכונתה. מיכאלה גרה ביישוב בשרון, בשכונה עם בניינים גבוהים וצמחייה שופעת שקישטה את צדי הרחובות. עננים כבדים כיסו את השמים וריח של גשם נישא באוויר, שעה שחנתה בחניון קטן בצמוד לסופר השכונתי. מתחת לגלגלי המכונית התנקזו שלוליות מהגשם שירד בצהריים.

החנויות במתחם המרכז המסחרי היו כמעט ריקות; מוכרות סידרו סחורה בחלונות הראווה ועל המדפים. מבעד לחלון של קונדיטוריה הוצגו עוגות שמרים, מאפים מלוחים ועוגיות ממולאות בריבה על מגשים גדולים. אימהות וילדיהן ישבו על כיסאות פלסטיק סביב שולחנות ארוכים בפיצרייה השכונתית.

מיכאלה החישה את צעדיה ונכנסה לסופר. חשק עז למרק חם התעורר בקירבה. היא השחילה מטבע לעגלה ופסעה בין מדפי המצרכים, נזכרה שבבוקר אזל החלב וניגשה קודם לכן אל המקררים התעשייתיים שהסתתרו מאחורי מדפי שתייה קלה.

לאחר מכן פנתה אל מדפי הירקות ובחרה בטטות, דלעת, כוסברה טרייה, גזר, בצל, שרשרת שומים ותבלין של אגוז מוסקט שידעה שהוא נותן למרק שלה טעם מיוחד. בדרכה אל הקופות, ריח לחמניות טריות עמד באוויר, והיא שקלה לגשת אל מדפי הלחם ולקחת כיכר אחת, אך נמלכה בדעתה ונעמדה בתור לקופה.

כשיצאה, הקור היכה בפניה. היא רכסה את מעילה ומיהרה להכניס את שקיות הניילון אל מכוניתה. כשנכנסה הביתה, הניחה את סל המצרכים על הדלפק במטבח, הסירה את המעיל ותלתה אותו על אחד מכיסאות הבר סביב השולחן.

לאחר מכן שלפה מתיקה את הטלפון הנייד והדליקה את הרדיו. צלילים קלאסיים מילאו את הבית. היא פרקה את סל המצרכים ואז העמידה סיר על הכיריים, קילפה גזר ובטטה, גירדה דלעת, הרתיחה מים ותיבלה בכורכום ובכמון. היא שטפה היטב את הכוסברה ואז קצצה דק ופיזרה מעל הירקות שבסיר ובחשה בו. תוך כמה דקות התמלא הבית בריחות נעימים של מרק חורף. צלצול טלפון הסית אותה מהכיריים אל הדלפק. היא הניחה את כף המרק על הדלפק וענתה.

"הלו?" מיכאלה התיישבה על אחד מכיסאות הבר של המטבח כשהטלפון דבוק לאוזנה.

"היי, מיכאלה, מה נשמע?" מבעד לטלפון נשמע קולה של אורלי, חברתה הטובה עוד מהימים ששתיהן היו דוקטורנטיות בחוג לפסיכולוגיה.

"אצלי הכול בסדר, ואיך אצלכם?" שאלה מיכאלה והתכוונה לבעלה של אורלי, איתן, פסיכיאטר בכיר, ולבנה בן התשע־עשרה.

"לא מתלוננת," ענתה אורלי בקולה הצעיר, למרות העובדה שהייתה מבוגרת ממיכאלה בעשור. מאז שסיימו את לימודיהן, שמרו השתיים בקנאות על הקשר ההדוק ביניהן והקפידו להיפגש פעם בשבוע, וכשמיכאלה ודן היו עדיין נשואים, נהגו השניים להתארח אצל אורלי ואיתן בסופי השבוע בביתם המטופח ביישוב הירוק שהשקיף אל הים. למרות זאת, לאחרונה התמעטו שיחותיהן כיוון שאורלי הוזמנה להרצות בכמה כנסים שגזלו את מרב זמנה.

לאורלי היה תמיד מבט מסתורי שהתחדד עוד יותר באור היום. היא נהגה ללבוש בגדים שמשדרים קלאסיות ואלגנטיות, כמו ז'קטים מחויטים שכפתרה מעל מכנסיים ארוכים שהסתירו נעלי מוקסינים ים־תיכוניים בצבע מוקה. שערה החום היה מסופר באופן מדורג על כתפיה ולעיתים נהגה לאסוף אותו בסיכה, מה שהעניק לה חינניות נערית.

כשסיימו השתיים את ההתמחות, חלקו קליניקה משותפת בתל אביב בסמוך לקליניקה של איתן. ריח המרק אפף את המטבח, מיכאלה קמה להחליש את האש, בחשה שוב בסיר ואמרה, "את בסביבה? אני מכינה מרק."

"אני עדיין בקליניקה, לצערי," השיבה אורלי. "מטופל חדש צריך להגיע, אבל בשבוע הבא אני פנויה, יש לי ערב חופשי. תרצי ללכת לסרט?"

"בשמחה!" התלהבה מיכאלה.

"מישהי המליצה לי על סרט שיצא ממש לאחרונה להקרנה בבתי הקולנוע, לא ממש זוכרת את שמו אבל אברר עד שבוע הבא," היא צחקקה לרגע, "המטופל צריך להגיע בעוד כמה דקות, אז אסיים עכשיו. נתראה."

"אני מצפה לזה," ענתה מיכאלה וניתקה את השיחה.

המרק בעבע בסיר. היא כיסתה את הסיר במכסה ונכנסה אל הסלון המרווח שהייתה בו מערכת ישיבה מעור משובח בצבע שחור, כורסת יחיד לבנה שנשענה על קיר שצופה באבן טבעית, ספרייה ענקית מעץ אגוז שאכלסה את ספריה המקצועיים, שולחן סלוני ווילונות שהשתלשלו מהתקרה לרצפה וחיפו על חלונות רחבים שנפתחו אל מרפסת מקורה.

הדירה הייתה מעוצבת לטעמה. היא שיפצה אותה מייד כשנכנסה לגור בה אחרי פרידתה מדן. גשם ירד באיטיות מבעד לחלונות וחשכת הערב חדרה אל הסלון. מיכאלה הסיטה את הווילון והביטה בטיפות הקטנות, ואז ניגשה אל מנורת הקריאה שניצבה בסמוך לספרייה והדליקה אותה. היא התיישבה על הכורסה והתכסתה בשמיכת טלוויזיה חמימה, השעינה את ראשה על המשענת ונטלה מהספרייה את "רישום של העבר" של וירג'יניה וולף. כשהחלה לקרוא, מחשבותיה נדדו אל אביגיל, מטופלת שלה בשנה האחרונה שנהגה להיפגש איתה אחת לשבוע, בצהריים.

היא גלגלה במוחה את פגישתן מוקדם יותר היום; אביגיל נכנסה אל הקליניקה חיוורת כמו רוח רפאים, השפילה את מבטה מטה ונמנעה מלהביט בפניה של מיכאלה. המראה שלה שידר הסתגרות מאחורי חומה בצורה.

"מה שלומך?" פתחה מיכאלה ושאלה.

אביגיל שתקה שניות ארוכות ואז פרצה בבכי פתאומי ששטף את עיני הדבש שלה בדמעות מלוחות. מיכאלה הגישה לה קופסת טישו. אביגיל שלפה ממחטה ומחתה את הדמעות.

"מה קרה?" שאלה.

בכייה של אביגיל התחזק, פניה החווירו ומבטה נתלה במיכאלה. היא שלפה מהקופסה ממחטת נייר נוספת ומוללה אותה בין אצבעותיה.

"נורא, פשוט נורא מה שקרה," אמרה והשתתקה.

"תרצי לספר לי?" מיכאלה שאלה.

אביגיל הנהנה אך שתקה עוד כמה רגעים נוספים. היא ישבה אסופה במכנסי ג'ינס צמודים ובמעילה שרכסה עד צווארה, שערה הארוך והחלק הסתיר את פניה, ואפה הקצר והעגול האדים. שפתייה רעדו והיא לא יכלה לדבר. רק בכייה המר עלה מגרונה.

מיכאלה חשבה לקום ולחבקה אך התחבטה עם עצמה האם יהיה זה אתי ובמקום זאת מזגה לה כוס מים. אביגיל לגמה כמה לגימות.

"אז מה קרה?" שאלה שוב מיכאלה, בדאגה.

"תמיד פחדתי שזה יקרה לי," אביגיל אמרה, "לא יכולתי לדעת, חשבתי שסוף סוף קורה לי משהו טוב בחיים."

מיכאלה ניסתה להבין על מה מדובר. היא הייתה מופתעת; בפגישותיהן האחרונות אביגיל סיפרה לה שהחיים מחייכים אליה. בשבוע שעבר כשנפגשו, שיתפה אותה בכך שהכירה גבר שמצא חן בעיניה.

"ניצוצות התעופפו באוויר," תיארה אביגיל את הרומן שהתהווה. לאורך הפגישה דיברה עליו ועיניה התמלאו בחיות. סיפרה שהכירו באתר הכרויות, שהוא כתב לה הודעה שמשכה את תשומת ליבה כי כתב בחריזה.

"הוא השאיר לי את מספר הטלפון וביקש שאתקשר," סיפרה אז למיכאלה נרגשת. "וחתם את שמו בסוף המסרון. ברור שהתקשרתי. קבענו להיפגש בערב אצלי."

מיכאלה הביטה בה אז בחדווה. כל כך שמחה לראותה נלהבת. מעטים היו הרגעים שנתקלה בה מחויכת. היא זיהתה בה שלוות רוח שלא אפיינה אותה, בדרך כלל ישבה על הכורסה ונענעה את רגליה באי שקט. אביגיל הייתה שחקנית ובדיוק בזמן האחרון החלה לכתוב מחזה. ההתרוצצות מאודישן לאודישן התישה אותה, גם העובדה שלפעמים ההצגה שבה שיחקה הופיעה במקומות נידחים, ולעיתים הדמות ששיחקה המשיכה ללוות אותה ביומיום.

"הוא הגיע בתשע בערב ביום שישי, סיפר שהבריז מארוחת ערב משפחתית רק בשביל לפגוש אותי, אמר שהסתקרן מאוד," אמרה והמשיכה לספר שהוא עמד דקות ארוכות בפתח הדלת והביט בה. "אני כבר שמח שהברזתי," אמר.

אביגיל הזמינה אותו להיכנס ולהתרווח בסלון ומבטה סקר אותו. היא סיפרה למיכאלה שהוא גבוה ובעל שיער מכסיף. פניו מגולחות ועיניו שחורות. אפילו תיארה את מה שלבש באוזני מיכאלה - מכנסי ג'ינס כחולים וחולצת טריקו שחורה מתחת למעיל כחול. היא הציעה בקבוק וודקה והניחה אותו על השולחן לצד כוסות זכוכית. הם התיישבו על הספה ולאחר שהוודקה נמזגה לכוסות, הוא נטל אחת מהן ולגם והתחיל לספר לה על עצמו. הוא סיפר שלמד מנהל עסקים ושהוא מייעץ לחברות איך להתייעל ולהגדיל רווחים. "אבל מה שבאמת מעסיק אותי בימים אלו," אמר, "זאת המוזיקה שלי."

אביגיל הוסיפה שסיפר לה כי מאז שהיה ילד, דמיין את עצמו מופיע על במה עם שירים שכתב ומוזיקה שהלחין. כשהתגרש, חש יצירתי מהרגיל וכתב את השירים כדי להגשים את חלומו להקליט אלבום סולו.

הוא מזג לעצמו כוס וודקה נוספת ואז, כשהוא קליל ונינוח, סיפר לה שהוא מתדפק על דלתותיהם של עורכי מוזיקה ברדיו ומתחנן בפניהם שישמיעו את שיריו בתחנת הרדיו שהם עובדים בה.

"חבל שלא לקחתי איתי את הגיטרה," אמר לה, "הייתי מנגן לך."

אביגיל הנהנה ואמרה שתשמח לשמוע אותו מנגן ואילו הוא הבטיח בחיוך שיעשה זאת. הוא הוסיף וסיפר שהוא תמיד קופץ על כל הזדמנות לפרוט על הגיטרה ולשיר. "אני אוהב את הגיטרה כמו שאני אוהב את שני הילדים שלי."

לאחר מכן חיטט בטלפון הסלולרי שלו ונכנס ליוטיוב. "הנה פה," הראה לאביגיל, "כאן זאת הופעה שעשיתי לפני שבוע, בפתח תקווה." אביגיל נטלה מידיו את הטלפון הסלולרי, הביטה במסך והקשיבה לקולו שבקע מהמכשיר. "וזה," הוא דפדף ברשימת ההשמעה, "מההופעה בבר ברוטשילד בתל אביב."

"הוא שר יפה," אביגיל אמרה אז למיכאלה, "מרגש מאוד." עיניה נצצו. היא תיארה למיכאלה שהוא נראה מאושר, שפניו סמקו, שחייך במשך כל הערב ואמר שהוא כל כך שמח שהגיע.

"גם אני שמחתי שהוא בא," סיפרה אז אביגיל למיכאלה. "את יודעת שבדרך כלל אני לא רצה לפגוש כול אחד, הפעם הימרתי, על כל פנים הערב היה נפלא", הוסיפה אביגיל ואף תיארה לה בפירוט איך התנשקו ואיך טעמה של הוודקה שהוא שתה חמק אל פיה. ושתחב את אפו אל שערה ואמר ,"הריח שלך מסמם אותי". ואיך התחרמנה מקולו. בו במקום השילה מעליה את הסוודר וזרקה אותו על הרצפה. "שמעתי את הלב שלו דופק ואת הנשימות עולות ויורדות," היא סיפרה למיכאלה.

"איפה חדר השינה?" הוא שאל ונפטר מבגדיו "בואי, אענג אותך קצת," אמר.

מתגפפים זה בזה נכנסו אל חדר השינה ונמרחו על המזרן. הוא העביר את אצבעותיו על שפתיה והחדיר אחת לפיה. היא הסירה את מכנסיה ואת תחתוניה ונאנקה. הוא רכן אליה ופישק את רגליה. מגעו המלטף הרטיט אותה. רטובה וחמה כמעט נמסה בזרועותיו. שעות ארוכות התעלסו דבוקים זו לזה.

"הזמן חמק ונעלם," כך אמרה למיכאלה, חולמנית, כשגוללה בפניה את מאורעות הלילה.

 

כל זה היה לפני שבועיים וגם בשבוע שעבר. אז מה קרה פתאום? תהתה מיכאלה בינה לבין עצמה.

"למחרת נסענו לדירה שלו במרכז תל אביב," אביגיל המשיכה לספר. "כשנכנסתי, העפתי מבט בחפצים שהיו בה. אני מאמינה שהחפצים שאנשים מחזיקים בביתם, מעידים על בני הבית. זוג גיטרות נשענו על קיר ליד דלת הכניסה, אחת קלאסית והאחרת חשמלית, רמקולים גדולים ניצבו לצד מזנון נמוך שמעליו התנוססה טלוויזיה ענקית."

"הוא שאל אם לעשות לי סיור, ואז סיפר ששכר את הדירה מבעלת בית שציידה אותו בריהוט חדיש. הוא הוביל אותי אל יתר החדרים. בחדר הילדים עמדו שתי מיטות בסמוך לחלון, צעצועים היו פזורים על שטיח, נעליים קטנות זרוקות על הרצפה, מטרייה ומעיל תלויים על וו מתכת." הנעליים ריככו את ליבה. הן היו מוכתמות בבוץ ושרוכיהן פרומים. הן גם נראו לה כמו נעליים של בובה, זעירות כגודלה של כף יד.

הוא אסף כמה צעצועים וסידר אותם במגירת המיטה ואז אחז בידה והוביל אותה לחדר השינה. מיטה זוגית ניצבה בין שתי שידות בצבע שמנת, ועל אחת מהן עמד רמקול קטן שדרכו האזין למוזיקה בלילות, כך סיפר. ארון רחב נשען על קיר, דלתותיו פתוחות לרווחה ועליהן היו תלויות מגבות משומשות. דלת זכוכית נפתחה אל גינה בחזית הבניין, וניצבו בה שני כסאות ושולחן שעליו מאפרה. בלילות, כשלא הצליח להירדם, יצא לעשן בחוץ עם כוסית וודקה, עד שנרדם.

"דירה חמודה," אמרה אביגיל כשחזרו לתוך הבית.

"פה אני חי ועובד," אמר ונטל את הגיטרה הקלאסית. "הבטחתי שאנגן לך," הוסיף והתיישב על ספת השזלונג. הוא כיוון את המיתרים ואז פרט עליהם ושר. אביגיל נצמדה אליו, מתחה את רגליה על השזלונג והקשיבה לניגונו ולמילות השיר.

"הקול שלו כל כך ריגש אותי, עד דמעות, הן פשוט זלגו מעצמן," אמרה למיכאלה "והמילים של השיר... איך הוא התאים את הלחן בתיאום מדויק. זה היה שיר על מאהב שדיבר אל אהובתו המתה, שבור ומלא בצער על כך שלא אמר לה מילים טובות כשהייתה בעודה בחיים. כשהוא ניגן ושר את זה, נזכרתי באמא שלי שמתה לפני שאבא הספק לבקש ממנה סליחה על כל השנים שידע מיטות זרות," שיתפה אביגיל את מיכאלה.

"ואז הוא נבהל מהדמעות שלי. הוא שתק וניגב אותן בשרוולו ושאל, 'נצא לאכול?' והיה כל כך נבוך. אבל אני לא רציתי לאכול, רציתי רק לשכב אתו," היא הביטה במיכאלה במבוכה. "פשוט פתאום באה הריקנות הזו שאני לפעמים מרגישה בסוף של הצגה כשהקהל הולך הביתה וחשבתי שהדבר היחיד שירחיק אותי מזה יהיה לשכב אתו שוב."

מיכאלה הנהנה, הן שוחחו רבות על הריק שאביגיל חשה בחייה.

"לא לקח לי הרבה זמן להניא אותו מההצעה לצאת לאכול," המשיכה אביגיל לספר, "ביקשתי ממנו שישיר שוב והוא שר, ואז ביקשתי שוב ושוב. זה היה מהנה יותר מזיון," היא חייכה חיוך ציני. "ושכבנו על הספה פעם אחר פעם." פיה של אביגיל יבש והיא לגמה מהכוס.

***

"בפעם השלישית שנפגשנו..." אביגיל קפאה לפתע. לרגע הרהרה עם עצמה, כאילו גוללה ביומן שלה את זכר פגישתם. "קבענו אצלו בדירה בלילה," אמרה. קמט של דאגה נחרץ במצחה. היא סיפרה כי חצי שעה חיפשה חנייה עד שמצאה באחד הרחובות המקבילים לביתו. היא פסעה על המדרכה וחצתה את הכביש אל ביתו, שטופת חדווה ומצפה לעוד לילה מופלא.

"'אני מת מרעב,' הוא אמר לי כבר בפתח הדלת, עייף ומוזנח. פניו צימחו זיפים ומגופו עלתה צחנה, ועשן סיגריות אפף את הבית. תוך שניות שרך את שרוכי נעליו ואמר, 'בואי, יוצאים לאכול,' ואפילו לא התעניין אם אני רעבה או לא."

הם יצאו לרחוב ופסעו זה לצד זו בשתיקה.

"אמרתי לו שאני לא רעבה והוא בכלל לא שאל אם אכפת לי איפה נשב, ואפילו לא חיכה לתשובה, אלא המשיך ללכת. בקיוסק הסמוך הוא קנה קופסת סיגריות ואז הצית אחת ונשף עשן סמיך, סהרורי ועצבני. הוא הביט סביבו והתלבט מה לאכול. כמה רגעים עוד עמד מהרהר ואז הוביל אותי אל מסעדה תאילנדית. דרך חלון המסעדה, נראה טבח תאילנדי שהקפיץ בווק נתחי עוף, ירקות ואטריות ביצים, ואז יצק רוטב והלהיט את המחבת העמוקה בלהבות."

אביגיל סיפרה כי התיישבה ליד שולחן מטונף והצטנפה במעילה. הוא ניגש להזמין לו מנה. היא חשה שלא היה זה הגבר שהכירה כמה ימים קודם, מבטו היה קודר ואפל. היא חשבה ששוב נחל כישלון ואכזבה משידור הסינגל שלו, כי ידעה אילו קשיים עומדים בפני יוצר בבואו לשחרר לאור את היצירה שלו. הרי היא עצמה כתבה מחזות קצרים ולא פעם קיבלה סירוב לפרסם את יצירותיה. כמה דקות חלפו והוא התקרב לשולחן, נושא עימו מגש עם באגט ממולא בנתחי בקר ואז אכל בשתיקה. כשסיים, הצית סיגריה והשעין את ראשו בין שתי כפות ידיו. אביגיל הצטערה שהגיעה לפגישה איתו, אבל לא חשבה להסתלק. קורה שאנשים מתעוררים על הצד הלא־נכון, חשבה עם עצמה.

השתיקה שלו רעמה כל הדרך בחזרה אל ביתו, וגם כשעמדו בסלון בזמן שפשט את מעילו, פתח את כפתור מכנסי הג'ינס שלו וחלץ את נעליו. הוא הביט באביגיל במבטו הקר, מזג לעצמו כוס וודקה עם מיץ אשכוליות ושתה אותה בלגימה אחת. אחר כך הדליק את הטלוויזיה וזיפזפ עם השלט עד שמצא ערוץ מוזיקה שמילא את הסלון בצלילים קצביים. ואז, מבלי לומר מילה, הוא תפס את ידה של אביגיל והוביל אותה לחדר השינה.

"המיטה בעלת ארבע הרגליים הרעועות כוסתה בכיסוי קטיפה אדום בוהק, מאפרה עמוסת שאריות בדלים ניצבה על השידה, ובגדים, מגבות ושמיכה, היו פזורים על הרצפה בערימה. החדר אמר הזנחה וקדרות."

אביגיל לגמה עוד מים ובקול רועד המשיכה, "הוא נצמד אליי, לכד ביד אחת את הירך ובידו האחרת גישש על הפנים והעורף." היא המשיכה לספר בקול רועד כי לפתע חשה בהלה וקפאה במקום. הוא העביר את אצבעותיו על שפתיה, לאורך צווארה ועל עצמות הבריח שלה שנחשפו מבעד לשמלה שלבשה. היא הרגישה את אצבעותיו בעורה כמו מסמרים הננעצים בקיר. הוא הגניב חצי חיוך זחוח, שפתיו התרוממו מעלה בצד אחד של הפנים, בחיוך זוויתי מזלזל.

אביגיל הרגישה שהיא לא מסוגלת לנוע. רגליה היו קפואות ומשותקות. פחד ניבט מעיניה. אך הוא חייך. הפעם חיוכו היה מלא וחשף את שיניו. הוא התענג מהמראה שלה כלואה בין זרועותיו וצחוק מזלזל נמלט מגרונו.

"הרגשתי שהחדר מסתובב סביבי כמו קרוסלה," היא המשיכה, "שמעתי מבחוץ צפירות נהגים וסירנות של ניידות ואז הוא הדביק את השפתיים שלו אל האוזן שלי ונשף." נשיפותיו צרמו כמו הסירנות והחרישו אותה לרגע. הוא תפס את זוג ידיה וריתק אותן בזרועותיו. אביגיל פקחה את עיניה בתדהמה, לרגע מצמצה. החשיכה שבחדר האפילה על עיניה מלראות את פניו. היא שוב מצמצה ואז חשה אותו עומד לפניה מחויך ושבע רצון.

היא נעצה בו מבט שהרגיז אותו, רגע נוסף עוד הביטה בו ואז הסיטה את מבטה לעבר וילון קטיפה אדום שלא הבחינה בו קודם לכן.

"אני מוכרחה ללכת לשירותים," אמרה וחשבה לברוח.

הוא הניח את ידו על כתפיה בעוצמה. "את לא הולכת לשום מקום בלעדיי," אמר בנוקשות. היא רעדה. הוא ליווה אותה לחדר האמבטיה והמתין שתיכנס. כשנכנסה, נשענה מייד על הכיור שהזכיר לה את אלו במשתנה ציבורית. היא פתחה את הברז. אוויר נדחס ופמפם בו ומי חלודה זרמו כמו מעיין נובע. היא סגרה את הברז ונשענה על הכיור. הדלת הייתה פתוחה, מנעולה היה שבור, סימני אצבעות הכתימו את הידית.

השירותים היו מחוסרי אסלה ובדופנות המושב נראו כתמי צואה עיקשים. לצדם עמד פח אשפה קטן גדוש בגלילי ניירות טואלט. וגלילי נייר טואלט מלאים ניצבו על מדף זכוכית, מגולגלים ומעוטרים בפרפרים ובפרחים.

"מה קורה?" הוא נקש בדלת.

אביגיל קפצה במקומה, שפשפה את ידיה בשמלתה ויצאה אל החדר.

"מהרגע הזה התחיל הסיוט שלי," אמרה ובקול בוכה המשיכה לתאר איך בבהמיות נבזית, הוא השליך אותה למיטה ומייד ריתק את כפות ידיה תחת זרועותיו החזקות והשמיע קולות נהמה באוזנה. הוא נעץ את אצבעותיו לתוכה ולאחר שחש שהיא יבשה, ירק והרטיב את איבר מינה. הוא הלם בה עמוק, גם בפי הטבעת, וכאב עז פילח את ישבנה. באותו רגע דמותו של אביה עלתה בדמיונה, כשהיה שב לביתם לפנות בוקר שתוי, ופוקד על אמה שתשכב איתו. כמוהו, גם הוא נראה מפלצתי בעיניה. אכזר, מרוכז בהנאתו ובעונג שהוא מסב לעצמו עם גופה. רק אחרי שבא על פורקנו, מיוזע ומתנשף, שחרר את אחיזתו בידיה ונשכב על גבו.

אביגיל שכבה כמו פגר. היא בקושי הצליחה לזוז וכאביה התחזקו. לעומתה, הוא הצית סיגריה ועישן אותה בשתיקה.

"אני הולכת," אמרה אביגיל, אך הוא לא הגיב והיא אספה את שמלתה מהרצפה, לבשה אותה ברישול, קשרה את שרוכי נעליה הגבוהות ויצאה מהחדר. היא אספה את התיק שלה מהמקום בו הושלך, בסלון, ויצאה אל הרחוב, שם פסעה על המדרכה כמו רובוט חלול ופנתה אל הרחוב שבו החנתה את מכוניתה. מסונוורת מפנסי כלי הרכב שנסעו בנתיב שמולה, נהגה תוך שהדמעות שוטפות את פניה וממשיכות לזלוג עד שהגיעה אל ביתה.

אביגיל המשיכה לספר כי עלתה במדרגות בקושי, הליכתה הייתה מזוגזגת ובידיים רועדות פתחה את דלת הכניסה ונעלה אותה אחריה מיד. במקלחת, לאחר שהתפשטה ודחפה את השמלה לפח האשפה הקטן שליד המקלחון, יחד עם תחתוניה - קרצפה את גופה פעם אחר פעם בסבון ובספוג, חפפה את שערה וריככה אותו במרכך, אבל ריחו עוד נותר על עורה.

עטופה במגבת יצאה אל חדר השינה, לבשה כותונת ונשכבה על המיטה. טעם מר עמד בפיה. היא הרגישה כאילו לשונה נכוותה. גופה דאב והיא הדליקה את המנורה הקטנה שבצמוד למיטתה ונשענה על כר תפוח. מבטו המשיך לרדוף אותה. עד לפנות בוקר לא הצליחה למצוא מנוחה לנפשה ורק אז התישה אותה העייפות הכבדה ועפעפיה נעצמו.

כשפקחה את עיניה, רצתה להאמין שהלילה הקודם היה חלום רע שהתפוגג לו, אך לא היה זה כך. קרן שמש חדרה מהתריס הפתוח אל חדרה וזיכרון ליל אמש הכה בה. לא היה זה חלום. זאת הייתה מציאות נוראה והיא ירדה ממיטתה אל חדר האמבטיה, מהורהרת צחצחה את שיניה, סירקה את שערה - ואז הרגישה את הכאב החד שפילח את אגנה.

"באותו רגע אמרתי לעצמי שאני מוכרחה להקדים את הפגישה איתך ואז שלחתי לך את המסרון וכתבת לי שאין לך מקום," פרצה אביגיל בבכי שוב, ומיכאלה הניחה עליה יד מנחמת."לקחתי אקמול כי הראש התפוצץ לי ושקלתי אם לגשת לבית מרקחת לרכוש פוסטינור, או ללכת לגניקולוג, ובסופו של דבר הצלחתי למצוא תור ויצאתי למרפאה."

"ומה היה שם?" שאלה מיכאלה.

אביגיל נשמה עמוק לרגע ואז סיפרה על הגעתה למרפאה, ועל כך שאצבעותיה רעדו כשהגישה למזכירה את הכרטיס המגנטי של הקופה. היא התיישבה על אחד מכיסאות ההמתנה והמתינה לתורה. כמה רגעים חלפו עד שהרופא פתח את דלת חדרו והזמין אותה להיכנס.

"מה מביא אותך אליי?" שאל אותה.

"אני חוששת שאולי נכנסתי להיריון לא רצוי," גמגמה ונשטפה בדמעות. "גבר שרק הכרתי כפה את עצמו עליי אתמול." היא פרצה בבכי. "הוא לא השתמש בקונדום," אמרה והביטה ברופא בעיניה הלחות.

הרופא הרים את עיניו מעל מסך המחשב, הניח על השולחן את העט שאחז בידו ושילב את אצבעותיו זו בזו.

"נפצעת?" שאל אותה מודאג.

"אני לא יודעת," השיבה ואז סיפרה לו בקצרה ובמבוכה את השתלשלות הלילה שעבר עליה.

פניו של הרופא נסערו.

"אני צריך לבדוק אותך," אמר והביט בה מבעד למשקפיו, "את חושבת שתצליחי לעמוד בזה?"

אביגיל הנהנה, אבל חששה מכך ששוב יחטטו בגופה והמחשבה צמררה אותה.

"אני מפנה אותך גם לכמה בדיקות כדי לשלול מחלת מין," הוסיף הרופא בעודו מסיט את הווילון שהסתיר את הכיסא הגניקולוגי. "תעברי את הבדיקות בדחיפות, כך אוודא האם יש היריון." הוא סימן לה לגשת אל הכיסא. "תקראי לי כשתהיי מוכנה."

אביגיל תיארה כי הפשילה את תחתוניה בקושי, שלוש פעמים הורידה אותם וחזרה ללובשם. רק כששמעה את שיעולו של הרופא, ספרה בליבה עד שלוש, השילה את תחתוניה והשליכה אותם על כיסא שעמד בפינה ונשכבה על הכיסא. רגעים ארוכים חלפו עד שהצליחה לפסק את רגליה.

"אני מוכנה," לחשה.

הרופא נכנס ועטה כפפות חד פעמיות על ידיו.

"אני אהיה עדין," אמר.

אביגיל עצרה את נשימתה. היא עצמה את עיניה ונשכה את שפתיה, אחזה בחוזקה בכיסא וחיכתה שהבדיקה תחלוף. מראות ליל אמש הציפו אותה כשהרופא נגע בה. מבטו המעונג מסבלה של הגבר שעמו חשבה לבלות בנעימים את הלילה הלקה בה. גופה רעד. היא הצטמקה על הכיסא שנראה לה מאיים ומפחיד מהרגיל, וחשה שהיא רוצה להיעלם.

"יש דימום פנימי," אמר הרופא והורה לה להתלבש. היא נחפזה לעטות על עצמה את בגדיה ואז חזרה להתיישב מול הרופא.

"עברת פגיעה מאוד חמורה אתמול," אמר לה בעדינות וברוך. "נאנסת," פלט אל החדר.

אביגיל הביטה בו מבוהלת.

"אני מציע לך להגיש תלונה. יש לערב את המשטרה."

הוא נתן בידה מכתב שבו סיכם את אבחנתו, "שיהיה לך במידה שתחליטי להגיש תלונה." הוא הסיר את משקפיו והניח אותם על שולחנו. "תרגישי טוב," איחל לה.

אביגיל סיפרה כי יצאה מהמרפאה, כשטעם מר בפיה. היא שלפה מתיקה סוכריית מנטה אך כלל לא חשה את טעמה. היא נעמדה ברחוב ולרגע תהתה היכן חנתה. התנועה סאנה; רוכבי אופניים ונערים על סקטים, המיית אנשים שחלפו על פניה, יללות חתולים שנברו בפח אשפה, בגן שעשועים בצמוד למרפאה נדנדה מיותמת התנועעה עם אוושת הרוח ליד מזרקה שהשפריצה מים על דשא. עלים יבשים התפזרו מתחת לעצים שנטעו סביב הגן.

תחנת המשטרה שכנה ממש מעבר לכביש. בחילה תקפה אותה יחד עם גודש בגרון, אבל רגליה נעו על דעת עצמן. היא אפילו לא חשבה כשחצתה את הכביש. ליבה הלם בחוזקה. היא התחבטה עם עצמה מה תאמר ליומנאי, איך תספר לחוקרת שהגבר שעימו בילתה בעל אותה בעל כורחה.

הרוח סטרה בפניה ואיבקה בעיניה גרגרי אבק. היא שפשפה אותן בשרוול חולצתה, אך לא היה בזה טעם, על כל גרגיר שמחתה - נוספו עשרות. שלוש מדרגות הובילו אל דלת הכניסה לתחנת המשטרה. היא נעמדה לפניה, לקחה נשימה עמוקה ונכנסה פנימה.  

***

"הגשתי תלונה," אביגיל גוללה בפני מיכאלה, "וכעבור ארבעה ימים הזמינו אותנו לעימות בשעה עשר בבוקר, בתחנת המשטרה." אמרה ביובש.

היא המשיכה וסיפרה כי כל הדרך לתחנת המשטרה חששה לפגוש בו שוב. כשהגיעה, חנתה בסמוך לניידות כחולות, והתעלמה מהעובדה כי אסור לה לחנות שם כלל. היא יצאה מרכבה ונעלה אותו ואז לבשה את מעילה ונשאה את תיקה על כתפה.

היא פסעה ברחוב וחלפה ליד בית קפה שניצב ליד התחנה. שולחנות הישיבה ניצבו על המדרכה ומנעו ממנה מעבר. היא עקפה את האנשים שישבו על כיסאות קש, אכלו קרואסון ושתו כוסות אספרסו שריחם נידף באוויר. בחילה עמדה בגרונה. היא ויתרה על הרעיון לשתות כוס קפה, התקדמה לכיוון דלת הכניסה, פחדיה חרצו קמט בפניה. היא הציצה בשעוו וגילתה שהקדימה בעשר דקות. שלושה שוטרים התקבצו על המדרגה העליונה. אחד מהם הצית סיגריה ונשף את העשן בדיוק כשחלפה על פניו. היא הפנתה את פניה וניסתה לסלק את העשן - ואז זיהתה אותו עומד בקצה הרחוב, לעיניו משקפי שמש והוא לבוש במכנסי הג'ינס הכחולים שלו.

הוא שוחח בנייד, ידיו התנפנפו באוויר כמו ענפים ברוח. נדמה היה לה ששמעה את קולו. קול הבס שכל כך אהבה.

כשנכנסה פנימה, קיבל היומנאי את פניה ואז הורה לה לגשת אל הבניין האחורי.

"החוקרת מחכה לך בקומה שלישית," אמר בלי להעיף בה מבט.

ידיה רעדו כשלחצה על כפתור המעלית שנשאה אותה אל הקומה המיועדת. הדלת נפתחה. שוטר במדים אזרחיים עמד מחוץ לדלת.

"הוזמנתי לעימות," אמרה לו.

הוא הביט בה ואז אמר, "חדר מספר ארבע."

פרוזדור ארוך השתרך לפניה והוביל אל חדרי החקירות. היא צעדה בו בחרישיות וחיפשה את חדר מספר ארבע. הדלת לחדר הייתה סגורה, היא דפקה עליה ואז המתינה כמה רגעים עד ששמעה את החוקרת קוראת, "תיכנסי".

חדר העימות היה משרד עם קירות לבנים שבו ניצב שולחן גדוש בניירת, מסך מחשב ומקלדת שמאחוריו ישבה על כיסא משרדי חוקרת בשיער אסוף. זוג כיסאות נוספים ריקים ניצבו מולה ומעל ראשה חלון מסורג.

"איפה תרצי לשבת?" שאלה אותה החוקרת.

אביגיל בחרה כיסא, פשטה את מעילה, תלתה אותו על משענת הכיסא והתיישבה. מעל מסך מחשב נגלה צווארה של החוקרת מעוטר במחרוזת פלסטיק. כתם לידה חום־אדמדם נגלה מבעד למחשוף חולצתה. פניה היו מאופרות ושערה מתולתל.

החוקרת גיששה אל ספל קפה שהונח על יד המקלדת ולגמה ממנו. כמה רגעים חלפו ואז נשמעו שלוש נקישות על הדלת. אביגיל ידעה שזה הוא. ליבה הלם בחזה. היא חששה לפגוש שוב במבטו האפל, זכר מגעו האלים שב אליה וכך גם הכאב באגן.

"תיכנס," קראה החוקרת ולא הסירה את עיניה מהמסך.

הוא נכנס, כחכח בגרונו והשתעל, אחר כך העיף באביגיל מבט נבזי. היא הסיתה את ראשה אל החלון והתאמצה להקשיב לרחשי הרחוב כדי להסיח את דעתה מנוכחותו. מבעד החלון נפרשו בשמים עננים כמו מניפות לבנות.

ריח טחב עמד בחדר, אביגיל חשה מחנק, עורה סמר מפחד ורגליה רעדו כששמעה את קולו העמוק מברך לשלום את החוקרת שהרימה את הראשה מעל המקלדת ודרשה את העדויות של שניהם. בשעה שאביגיל תיארה בפניה את הלילה הקשה שעברה בחייה, קולה רעד. היא גמגמה את דבריה ולא הפסיקה לבכות.

הוא ישב לצידה, שיכל את רגליו והביט בה במבט מסביר פנים. היא לא העיזה להחזיר לו מבט. היא הסתכלה על החוקרת, על החלון, על מסך המחשב, אפילו על הקירות. נוכחותו בחדר הפחידה אותה. נדמה היה לה שהיא שומעת את נשימותיו.

"תראי," אמר לחוקרת בשלב מסוים, "אביגיל שחקנית. זו ההצגה הכי טובה בעיר."

אביגיל התנועעה על כיסאה באי נוחות, היא לא ידעה מה לומר. הרי מרצונה הגיעה אל דירתו. מנורת פלורסנט בתקרה זמזמה מעל ראשה ואורה החזק סנוור את עיניה עד כאב. הוא כחכח בגרונו שוב ואז השתעל והשפיל את עיניו לרצפה.

"סליחה," פנה אל החוקרת כששיעולו החריף. הוא מחה את פניו בכף ידו והחליק על גרונו.

"מים?" הציעה החוקרת באדיבות.

"אשמח," ענה בחביבות.

הבל פיו עורר באביגיל בחילה. לרגע נזכרה בקולו של אביה שהיה מנעים את הבית אחרי שחבט בה בנעליו. בימי שישי בערב היה תמיד משחק קלפים עם חבריו ומהמר על כספו האחרון שהיה מיועד לתשלומי החשבונות. שיכור ומובס היה שב הביתה ופורק את זעמו על גופה, חובט בה בידיו המגושמות כאילו תופף על דרבוקה. ואז, בבוקר השבת, היה לפתע מחניף לה.

"דובשנית שלי," היה קורא מהמטבח בשעה שהיא התחבאה מפניו בחדרה. שלו ורגוע היה מניח תקליט על הפטיפון ורוקד לצלילי אום כולתום.

***

"שעתיים היא חקרה אותנו," אמרה אביגיל למיכאלה והוסיפה כי שאלה אותה פעם אחר פעם, "את בטוחה שכל זה קרה?" ולאחר מכן הוסיפה, "כי אם לא, זו אשמה חמורה, את תענשי על עלילת שווא."

אביגיל הניחה את ידיה על אוזנה, החוקרת הכעיסה אותה. ועדיין כל כך פחדה לפגוש במבטו, הרגישה שאם תיתקל בו - הוא יצליף בה.

בשלב מסוים אביגיל מסרה לה מכתב מרופא הנשים שאבחן בנרתיק דימום חמור. הבחור לא ידע מה לומר מול זה ורק הניע את ראשו מצד לצד. החוקרת הקלידה במחשב את כל שנאמר בחדר, לרגע לא הסיתה את פניה מהמסך. עיניה התרוצצו הנה והנה ואצבעותיה ריצדו על המקלדת. אחרי שעתיים היא שאלה, "תרצו לומר משהו נוסף?" ולגמה מכוס מים.

פיה של אביגיל יבש ואילו הוא הפשיל את שרוולי חולצתו. "אני מקווה שהאמת תצא לאור," אמר ולא יסף.

החוקרת הגישה להם טפסים וביקשה את חתימתם. הייתה זו הצהרה שדבריהם אמת.

"נמתין להחלטת הפרקליטות, אתם רשאים ללכת," אמרה בעוד עיניה בהו במסך.

אביגיל נאנחה ובשארית כוחותיה סיפרה כיצד יצאה מהחדר, ראשה הסתחרר, בקושי לחצה על הכפתור של המעלית. היא ירדה והגיעה לחצר תחנת המשטרה. הקרקע נדמתה כסדוקה. נעליהם השחורות של השוטרים שהסתובבו מפה לשם, חלפו מולה כמו רכבת הרים. קולותיהם רעמו באוזניה, עיניהם היו ישנוניות, אפילו לא הבחינו בה חולפת.

היא מיהרה להסתלק מהבניין כל עוד נפשה בה ולהגיע בזמן לפגישה עם מיכאלה שנקבעה לשעה שתיים בצהרים. כל הדרך אל הקליניקה ידיה רעדו על ההגה.

"אני יכולה לחבק אותך?" שאלה מיכאלה.

"כן", אביגיל אמרה והתרוממה ממקומה, כמהה לחיבוקה. היא התערסלה בזרועותיה.

"אני כאן בשבילך תמיד," לחשה מיכאלה, "אם תרגישי צורך לדבר. רק חשוב לי שתדעי את זה."

אביגיל הנהנה בראשה.

"נוכל לתאם שיחת טלפון במהלך השבוע, או אפילו להקדים את הפגישה." מיכאלה אחזה בשתי ידיה של אביגיל ונפרדה ממנה.

***

המרק בעבע בסיר והזכיר לה לכבות את הגז. היא נכנסה למטבח וכיבתה את האש ואז עמעמה את האור והדליקה זוג נרות על הדלפק, הסיקה את הבית בתנור חימום, השילה מעליה את הקרדיגן שלבשה ותלתה על וו ליד הדלת. החשק העז שהתעורר בקרבה למרק התפוגג ובמקומו התחשק לה כוס תה. היא הרתיחה מים בקומקום, הניחה בתוך ספל חליטת תה לואיזה לימונית, וחשבה בינתיים לגשת אל חדר העבודה, לעבור על תיקי המטופלים - אך לפתע צלצל הטלפון.

"מיכאלה!" קול מוכר נשמע מבעד לנייד שלה.

"כן?" ענתה וניסתה להיזכר מהיכן מוכר לה הקול.

"אייל, אייל לנגר."

"אייל!" מיכאלה נזכרה וקראה נרגשת.

אייל לנגר היה מטופל ותיק שלה שעמו לא התראתה חמש שנים.

"מה שלומך?" שאלה.

"בסדר, מיכאלה. אני מוכרח להיפגש איתך," אייל אמר ונשמע מעט נסער, "עניין דחוף, לא ממש יכול לפרט בטלפון."

קמטי דאגה נחרשו במצחה של מיכאלה.

"מה קרה?" שאלה מודאגת.

"סיפור שנפל עליי וחשבתי שעלייך אני יכול לסמוך. אני מעדיף לספר לך פנים אל פנים."

"בסדר גמור", השיבה מיכאלה ואז חיטטה ביומנה ומצאה משבצת פנויה בעוד כשלושה ימים.

"אני פנויה ביום חמישי, בשעה שש."

אייל נאנח, "הילדים אצלי. לא משנה, אני אזעיק את השכנה, אני מוכרח להיפגש איתך," חזר ואמר.

"רשמתי אותך," מיכאלה אמרה.

מיכאלה סיימה את השיחה והניחה את הטלפון על השולחן במטבח. היא נטלה את כוס התה וחיממה את כפות ידיה. מה כל כך דחוף לאייל להיפגש? הרהרה. בסך הכול, הוא היה מטופל שחיבבה. הוא פקד את הקליניקה שלה בתל אביב עוד כשהייתה בשותפות עם אורלי. פעם בשבוע נגרר בפקקים מהפרבר שבו גר שתמיד התלונן בפניה שהוא לא סובל אותו, והשתכנע לרכוש בו דירה לאחר נישואיו, בגלל שאשתו התעקשה.

הוא פנה אל מיכאלה כשעבר משבר גיל ארבעים קלאסי, אז החליט להיפרד מאשתו שאותה הכיר כששניהם למדו יחד באוניברסיטה מנהל עסקים.

"לא קל להגיע להחלטה כזו," אמר אז למיכאלה כשנפגשו לראשונה, "מדובר פה על שני ילדים שיעברו טלטלה."

המשבר שחווה התחיל בתחושת דכדוך שהופיעה בעיקר בלילות כשחזר הביתה מעבודתו בחברת היי־טק, בה היה שכיר ותמיד הרגיש בה כמו פקיד זוטר. ימים ארוכים שלא בא במגע עם אשתו, השיחות ביניהם התקצרו לעניינים טכניים כמו, "תקנה חלב וביצים", או "תעבור בבית מרקחת, לילד עלה החום".

כשיום הולדתו הארבעים התקרב, חש מרוקן והחליט להתפטר. אשתו טענה שהוא חסר אחריות, אבל אייל התעלם, הוא פתח משרד בבית לייעוץ ארגוני ורצה להרוויח מספיק כסף כדי ללכת אחר חלום נעוריו, אבל עדיין היה בו כעס אדיר.

שנתיים תמימות מיכאלה טיפלה בכעס הזה, היא תמיד חששה שבסופו של דבר הוא יוביל אותו לתהום. היא קיוותה שאייל לא הסתבך בגלל נטייתו לכעס.

היא פתחה את הארון העליון במטבח והוציאה קערית חרס, ואז פתחה את המגירה ונטלה מצקת ויצקה מהסיר את המרק. היא התיישבה ליד הדלפק ואכלה. מחשבותיה על אייל המשיכו להדהד בראשה. אפילו לא הבחינה שהמרק התקרר בשעה ששוחחה איתו בטלפון. בכל זאת אכלה את כל המנה ואז פינתה את הכלים למדיח והפעילה אותו, אחר כך הדליקה את דוד החימום והמתינה שהמים יתחממו.

 

 

עוד על הספר

להביט בראי אירית אל-מגור

פרק 1
 

מיכאלה הגיפה את התריסים בקליניקה שלה, כיבתה את האור, אספה את התיק שלה ואת מעילה, ויצאה אל הרחוב. הערב כבר היה בעיצומו.

בדרכה הביתה, כבר כשחלפה על פני הרמזור הראשון, נזכרה בכמה מצרכים שלא הספיקה לקנות בסופרמרקט. היא שינתה את נתיב הנסיעה שלה והמשיכה אל המרכז המסחרי שבשכונתה. מיכאלה גרה ביישוב בשרון, בשכונה עם בניינים גבוהים וצמחייה שופעת שקישטה את צדי הרחובות. עננים כבדים כיסו את השמים וריח של גשם נישא באוויר, שעה שחנתה בחניון קטן בצמוד לסופר השכונתי. מתחת לגלגלי המכונית התנקזו שלוליות מהגשם שירד בצהריים.

החנויות במתחם המרכז המסחרי היו כמעט ריקות; מוכרות סידרו סחורה בחלונות הראווה ועל המדפים. מבעד לחלון של קונדיטוריה הוצגו עוגות שמרים, מאפים מלוחים ועוגיות ממולאות בריבה על מגשים גדולים. אימהות וילדיהן ישבו על כיסאות פלסטיק סביב שולחנות ארוכים בפיצרייה השכונתית.

מיכאלה החישה את צעדיה ונכנסה לסופר. חשק עז למרק חם התעורר בקירבה. היא השחילה מטבע לעגלה ופסעה בין מדפי המצרכים, נזכרה שבבוקר אזל החלב וניגשה קודם לכן אל המקררים התעשייתיים שהסתתרו מאחורי מדפי שתייה קלה.

לאחר מכן פנתה אל מדפי הירקות ובחרה בטטות, דלעת, כוסברה טרייה, גזר, בצל, שרשרת שומים ותבלין של אגוז מוסקט שידעה שהוא נותן למרק שלה טעם מיוחד. בדרכה אל הקופות, ריח לחמניות טריות עמד באוויר, והיא שקלה לגשת אל מדפי הלחם ולקחת כיכר אחת, אך נמלכה בדעתה ונעמדה בתור לקופה.

כשיצאה, הקור היכה בפניה. היא רכסה את מעילה ומיהרה להכניס את שקיות הניילון אל מכוניתה. כשנכנסה הביתה, הניחה את סל המצרכים על הדלפק במטבח, הסירה את המעיל ותלתה אותו על אחד מכיסאות הבר סביב השולחן.

לאחר מכן שלפה מתיקה את הטלפון הנייד והדליקה את הרדיו. צלילים קלאסיים מילאו את הבית. היא פרקה את סל המצרכים ואז העמידה סיר על הכיריים, קילפה גזר ובטטה, גירדה דלעת, הרתיחה מים ותיבלה בכורכום ובכמון. היא שטפה היטב את הכוסברה ואז קצצה דק ופיזרה מעל הירקות שבסיר ובחשה בו. תוך כמה דקות התמלא הבית בריחות נעימים של מרק חורף. צלצול טלפון הסית אותה מהכיריים אל הדלפק. היא הניחה את כף המרק על הדלפק וענתה.

"הלו?" מיכאלה התיישבה על אחד מכיסאות הבר של המטבח כשהטלפון דבוק לאוזנה.

"היי, מיכאלה, מה נשמע?" מבעד לטלפון נשמע קולה של אורלי, חברתה הטובה עוד מהימים ששתיהן היו דוקטורנטיות בחוג לפסיכולוגיה.

"אצלי הכול בסדר, ואיך אצלכם?" שאלה מיכאלה והתכוונה לבעלה של אורלי, איתן, פסיכיאטר בכיר, ולבנה בן התשע־עשרה.

"לא מתלוננת," ענתה אורלי בקולה הצעיר, למרות העובדה שהייתה מבוגרת ממיכאלה בעשור. מאז שסיימו את לימודיהן, שמרו השתיים בקנאות על הקשר ההדוק ביניהן והקפידו להיפגש פעם בשבוע, וכשמיכאלה ודן היו עדיין נשואים, נהגו השניים להתארח אצל אורלי ואיתן בסופי השבוע בביתם המטופח ביישוב הירוק שהשקיף אל הים. למרות זאת, לאחרונה התמעטו שיחותיהן כיוון שאורלי הוזמנה להרצות בכמה כנסים שגזלו את מרב זמנה.

לאורלי היה תמיד מבט מסתורי שהתחדד עוד יותר באור היום. היא נהגה ללבוש בגדים שמשדרים קלאסיות ואלגנטיות, כמו ז'קטים מחויטים שכפתרה מעל מכנסיים ארוכים שהסתירו נעלי מוקסינים ים־תיכוניים בצבע מוקה. שערה החום היה מסופר באופן מדורג על כתפיה ולעיתים נהגה לאסוף אותו בסיכה, מה שהעניק לה חינניות נערית.

כשסיימו השתיים את ההתמחות, חלקו קליניקה משותפת בתל אביב בסמוך לקליניקה של איתן. ריח המרק אפף את המטבח, מיכאלה קמה להחליש את האש, בחשה שוב בסיר ואמרה, "את בסביבה? אני מכינה מרק."

"אני עדיין בקליניקה, לצערי," השיבה אורלי. "מטופל חדש צריך להגיע, אבל בשבוע הבא אני פנויה, יש לי ערב חופשי. תרצי ללכת לסרט?"

"בשמחה!" התלהבה מיכאלה.

"מישהי המליצה לי על סרט שיצא ממש לאחרונה להקרנה בבתי הקולנוע, לא ממש זוכרת את שמו אבל אברר עד שבוע הבא," היא צחקקה לרגע, "המטופל צריך להגיע בעוד כמה דקות, אז אסיים עכשיו. נתראה."

"אני מצפה לזה," ענתה מיכאלה וניתקה את השיחה.

המרק בעבע בסיר. היא כיסתה את הסיר במכסה ונכנסה אל הסלון המרווח שהייתה בו מערכת ישיבה מעור משובח בצבע שחור, כורסת יחיד לבנה שנשענה על קיר שצופה באבן טבעית, ספרייה ענקית מעץ אגוז שאכלסה את ספריה המקצועיים, שולחן סלוני ווילונות שהשתלשלו מהתקרה לרצפה וחיפו על חלונות רחבים שנפתחו אל מרפסת מקורה.

הדירה הייתה מעוצבת לטעמה. היא שיפצה אותה מייד כשנכנסה לגור בה אחרי פרידתה מדן. גשם ירד באיטיות מבעד לחלונות וחשכת הערב חדרה אל הסלון. מיכאלה הסיטה את הווילון והביטה בטיפות הקטנות, ואז ניגשה אל מנורת הקריאה שניצבה בסמוך לספרייה והדליקה אותה. היא התיישבה על הכורסה והתכסתה בשמיכת טלוויזיה חמימה, השעינה את ראשה על המשענת ונטלה מהספרייה את "רישום של העבר" של וירג'יניה וולף. כשהחלה לקרוא, מחשבותיה נדדו אל אביגיל, מטופלת שלה בשנה האחרונה שנהגה להיפגש איתה אחת לשבוע, בצהריים.

היא גלגלה במוחה את פגישתן מוקדם יותר היום; אביגיל נכנסה אל הקליניקה חיוורת כמו רוח רפאים, השפילה את מבטה מטה ונמנעה מלהביט בפניה של מיכאלה. המראה שלה שידר הסתגרות מאחורי חומה בצורה.

"מה שלומך?" פתחה מיכאלה ושאלה.

אביגיל שתקה שניות ארוכות ואז פרצה בבכי פתאומי ששטף את עיני הדבש שלה בדמעות מלוחות. מיכאלה הגישה לה קופסת טישו. אביגיל שלפה ממחטה ומחתה את הדמעות.

"מה קרה?" שאלה.

בכייה של אביגיל התחזק, פניה החווירו ומבטה נתלה במיכאלה. היא שלפה מהקופסה ממחטת נייר נוספת ומוללה אותה בין אצבעותיה.

"נורא, פשוט נורא מה שקרה," אמרה והשתתקה.

"תרצי לספר לי?" מיכאלה שאלה.

אביגיל הנהנה אך שתקה עוד כמה רגעים נוספים. היא ישבה אסופה במכנסי ג'ינס צמודים ובמעילה שרכסה עד צווארה, שערה הארוך והחלק הסתיר את פניה, ואפה הקצר והעגול האדים. שפתייה רעדו והיא לא יכלה לדבר. רק בכייה המר עלה מגרונה.

מיכאלה חשבה לקום ולחבקה אך התחבטה עם עצמה האם יהיה זה אתי ובמקום זאת מזגה לה כוס מים. אביגיל לגמה כמה לגימות.

"אז מה קרה?" שאלה שוב מיכאלה, בדאגה.

"תמיד פחדתי שזה יקרה לי," אביגיל אמרה, "לא יכולתי לדעת, חשבתי שסוף סוף קורה לי משהו טוב בחיים."

מיכאלה ניסתה להבין על מה מדובר. היא הייתה מופתעת; בפגישותיהן האחרונות אביגיל סיפרה לה שהחיים מחייכים אליה. בשבוע שעבר כשנפגשו, שיתפה אותה בכך שהכירה גבר שמצא חן בעיניה.

"ניצוצות התעופפו באוויר," תיארה אביגיל את הרומן שהתהווה. לאורך הפגישה דיברה עליו ועיניה התמלאו בחיות. סיפרה שהכירו באתר הכרויות, שהוא כתב לה הודעה שמשכה את תשומת ליבה כי כתב בחריזה.

"הוא השאיר לי את מספר הטלפון וביקש שאתקשר," סיפרה אז למיכאלה נרגשת. "וחתם את שמו בסוף המסרון. ברור שהתקשרתי. קבענו להיפגש בערב אצלי."

מיכאלה הביטה בה אז בחדווה. כל כך שמחה לראותה נלהבת. מעטים היו הרגעים שנתקלה בה מחויכת. היא זיהתה בה שלוות רוח שלא אפיינה אותה, בדרך כלל ישבה על הכורסה ונענעה את רגליה באי שקט. אביגיל הייתה שחקנית ובדיוק בזמן האחרון החלה לכתוב מחזה. ההתרוצצות מאודישן לאודישן התישה אותה, גם העובדה שלפעמים ההצגה שבה שיחקה הופיעה במקומות נידחים, ולעיתים הדמות ששיחקה המשיכה ללוות אותה ביומיום.

"הוא הגיע בתשע בערב ביום שישי, סיפר שהבריז מארוחת ערב משפחתית רק בשביל לפגוש אותי, אמר שהסתקרן מאוד," אמרה והמשיכה לספר שהוא עמד דקות ארוכות בפתח הדלת והביט בה. "אני כבר שמח שהברזתי," אמר.

אביגיל הזמינה אותו להיכנס ולהתרווח בסלון ומבטה סקר אותו. היא סיפרה למיכאלה שהוא גבוה ובעל שיער מכסיף. פניו מגולחות ועיניו שחורות. אפילו תיארה את מה שלבש באוזני מיכאלה - מכנסי ג'ינס כחולים וחולצת טריקו שחורה מתחת למעיל כחול. היא הציעה בקבוק וודקה והניחה אותו על השולחן לצד כוסות זכוכית. הם התיישבו על הספה ולאחר שהוודקה נמזגה לכוסות, הוא נטל אחת מהן ולגם והתחיל לספר לה על עצמו. הוא סיפר שלמד מנהל עסקים ושהוא מייעץ לחברות איך להתייעל ולהגדיל רווחים. "אבל מה שבאמת מעסיק אותי בימים אלו," אמר, "זאת המוזיקה שלי."

אביגיל הוסיפה שסיפר לה כי מאז שהיה ילד, דמיין את עצמו מופיע על במה עם שירים שכתב ומוזיקה שהלחין. כשהתגרש, חש יצירתי מהרגיל וכתב את השירים כדי להגשים את חלומו להקליט אלבום סולו.

הוא מזג לעצמו כוס וודקה נוספת ואז, כשהוא קליל ונינוח, סיפר לה שהוא מתדפק על דלתותיהם של עורכי מוזיקה ברדיו ומתחנן בפניהם שישמיעו את שיריו בתחנת הרדיו שהם עובדים בה.

"חבל שלא לקחתי איתי את הגיטרה," אמר לה, "הייתי מנגן לך."

אביגיל הנהנה ואמרה שתשמח לשמוע אותו מנגן ואילו הוא הבטיח בחיוך שיעשה זאת. הוא הוסיף וסיפר שהוא תמיד קופץ על כל הזדמנות לפרוט על הגיטרה ולשיר. "אני אוהב את הגיטרה כמו שאני אוהב את שני הילדים שלי."

לאחר מכן חיטט בטלפון הסלולרי שלו ונכנס ליוטיוב. "הנה פה," הראה לאביגיל, "כאן זאת הופעה שעשיתי לפני שבוע, בפתח תקווה." אביגיל נטלה מידיו את הטלפון הסלולרי, הביטה במסך והקשיבה לקולו שבקע מהמכשיר. "וזה," הוא דפדף ברשימת ההשמעה, "מההופעה בבר ברוטשילד בתל אביב."

"הוא שר יפה," אביגיל אמרה אז למיכאלה, "מרגש מאוד." עיניה נצצו. היא תיארה למיכאלה שהוא נראה מאושר, שפניו סמקו, שחייך במשך כל הערב ואמר שהוא כל כך שמח שהגיע.

"גם אני שמחתי שהוא בא," סיפרה אז אביגיל למיכאלה. "את יודעת שבדרך כלל אני לא רצה לפגוש כול אחד, הפעם הימרתי, על כל פנים הערב היה נפלא", הוסיפה אביגיל ואף תיארה לה בפירוט איך התנשקו ואיך טעמה של הוודקה שהוא שתה חמק אל פיה. ושתחב את אפו אל שערה ואמר ,"הריח שלך מסמם אותי". ואיך התחרמנה מקולו. בו במקום השילה מעליה את הסוודר וזרקה אותו על הרצפה. "שמעתי את הלב שלו דופק ואת הנשימות עולות ויורדות," היא סיפרה למיכאלה.

"איפה חדר השינה?" הוא שאל ונפטר מבגדיו "בואי, אענג אותך קצת," אמר.

מתגפפים זה בזה נכנסו אל חדר השינה ונמרחו על המזרן. הוא העביר את אצבעותיו על שפתיה והחדיר אחת לפיה. היא הסירה את מכנסיה ואת תחתוניה ונאנקה. הוא רכן אליה ופישק את רגליה. מגעו המלטף הרטיט אותה. רטובה וחמה כמעט נמסה בזרועותיו. שעות ארוכות התעלסו דבוקים זו לזה.

"הזמן חמק ונעלם," כך אמרה למיכאלה, חולמנית, כשגוללה בפניה את מאורעות הלילה.

 

כל זה היה לפני שבועיים וגם בשבוע שעבר. אז מה קרה פתאום? תהתה מיכאלה בינה לבין עצמה.

"למחרת נסענו לדירה שלו במרכז תל אביב," אביגיל המשיכה לספר. "כשנכנסתי, העפתי מבט בחפצים שהיו בה. אני מאמינה שהחפצים שאנשים מחזיקים בביתם, מעידים על בני הבית. זוג גיטרות נשענו על קיר ליד דלת הכניסה, אחת קלאסית והאחרת חשמלית, רמקולים גדולים ניצבו לצד מזנון נמוך שמעליו התנוססה טלוויזיה ענקית."

"הוא שאל אם לעשות לי סיור, ואז סיפר ששכר את הדירה מבעלת בית שציידה אותו בריהוט חדיש. הוא הוביל אותי אל יתר החדרים. בחדר הילדים עמדו שתי מיטות בסמוך לחלון, צעצועים היו פזורים על שטיח, נעליים קטנות זרוקות על הרצפה, מטרייה ומעיל תלויים על וו מתכת." הנעליים ריככו את ליבה. הן היו מוכתמות בבוץ ושרוכיהן פרומים. הן גם נראו לה כמו נעליים של בובה, זעירות כגודלה של כף יד.

הוא אסף כמה צעצועים וסידר אותם במגירת המיטה ואז אחז בידה והוביל אותה לחדר השינה. מיטה זוגית ניצבה בין שתי שידות בצבע שמנת, ועל אחת מהן עמד רמקול קטן שדרכו האזין למוזיקה בלילות, כך סיפר. ארון רחב נשען על קיר, דלתותיו פתוחות לרווחה ועליהן היו תלויות מגבות משומשות. דלת זכוכית נפתחה אל גינה בחזית הבניין, וניצבו בה שני כסאות ושולחן שעליו מאפרה. בלילות, כשלא הצליח להירדם, יצא לעשן בחוץ עם כוסית וודקה, עד שנרדם.

"דירה חמודה," אמרה אביגיל כשחזרו לתוך הבית.

"פה אני חי ועובד," אמר ונטל את הגיטרה הקלאסית. "הבטחתי שאנגן לך," הוסיף והתיישב על ספת השזלונג. הוא כיוון את המיתרים ואז פרט עליהם ושר. אביגיל נצמדה אליו, מתחה את רגליה על השזלונג והקשיבה לניגונו ולמילות השיר.

"הקול שלו כל כך ריגש אותי, עד דמעות, הן פשוט זלגו מעצמן," אמרה למיכאלה "והמילים של השיר... איך הוא התאים את הלחן בתיאום מדויק. זה היה שיר על מאהב שדיבר אל אהובתו המתה, שבור ומלא בצער על כך שלא אמר לה מילים טובות כשהייתה בעודה בחיים. כשהוא ניגן ושר את זה, נזכרתי באמא שלי שמתה לפני שאבא הספק לבקש ממנה סליחה על כל השנים שידע מיטות זרות," שיתפה אביגיל את מיכאלה.

"ואז הוא נבהל מהדמעות שלי. הוא שתק וניגב אותן בשרוולו ושאל, 'נצא לאכול?' והיה כל כך נבוך. אבל אני לא רציתי לאכול, רציתי רק לשכב אתו," היא הביטה במיכאלה במבוכה. "פשוט פתאום באה הריקנות הזו שאני לפעמים מרגישה בסוף של הצגה כשהקהל הולך הביתה וחשבתי שהדבר היחיד שירחיק אותי מזה יהיה לשכב אתו שוב."

מיכאלה הנהנה, הן שוחחו רבות על הריק שאביגיל חשה בחייה.

"לא לקח לי הרבה זמן להניא אותו מההצעה לצאת לאכול," המשיכה אביגיל לספר, "ביקשתי ממנו שישיר שוב והוא שר, ואז ביקשתי שוב ושוב. זה היה מהנה יותר מזיון," היא חייכה חיוך ציני. "ושכבנו על הספה פעם אחר פעם." פיה של אביגיל יבש והיא לגמה מהכוס.

***

"בפעם השלישית שנפגשנו..." אביגיל קפאה לפתע. לרגע הרהרה עם עצמה, כאילו גוללה ביומן שלה את זכר פגישתם. "קבענו אצלו בדירה בלילה," אמרה. קמט של דאגה נחרץ במצחה. היא סיפרה כי חצי שעה חיפשה חנייה עד שמצאה באחד הרחובות המקבילים לביתו. היא פסעה על המדרכה וחצתה את הכביש אל ביתו, שטופת חדווה ומצפה לעוד לילה מופלא.

"'אני מת מרעב,' הוא אמר לי כבר בפתח הדלת, עייף ומוזנח. פניו צימחו זיפים ומגופו עלתה צחנה, ועשן סיגריות אפף את הבית. תוך שניות שרך את שרוכי נעליו ואמר, 'בואי, יוצאים לאכול,' ואפילו לא התעניין אם אני רעבה או לא."

הם יצאו לרחוב ופסעו זה לצד זו בשתיקה.

"אמרתי לו שאני לא רעבה והוא בכלל לא שאל אם אכפת לי איפה נשב, ואפילו לא חיכה לתשובה, אלא המשיך ללכת. בקיוסק הסמוך הוא קנה קופסת סיגריות ואז הצית אחת ונשף עשן סמיך, סהרורי ועצבני. הוא הביט סביבו והתלבט מה לאכול. כמה רגעים עוד עמד מהרהר ואז הוביל אותי אל מסעדה תאילנדית. דרך חלון המסעדה, נראה טבח תאילנדי שהקפיץ בווק נתחי עוף, ירקות ואטריות ביצים, ואז יצק רוטב והלהיט את המחבת העמוקה בלהבות."

אביגיל סיפרה כי התיישבה ליד שולחן מטונף והצטנפה במעילה. הוא ניגש להזמין לו מנה. היא חשה שלא היה זה הגבר שהכירה כמה ימים קודם, מבטו היה קודר ואפל. היא חשבה ששוב נחל כישלון ואכזבה משידור הסינגל שלו, כי ידעה אילו קשיים עומדים בפני יוצר בבואו לשחרר לאור את היצירה שלו. הרי היא עצמה כתבה מחזות קצרים ולא פעם קיבלה סירוב לפרסם את יצירותיה. כמה דקות חלפו והוא התקרב לשולחן, נושא עימו מגש עם באגט ממולא בנתחי בקר ואז אכל בשתיקה. כשסיים, הצית סיגריה והשעין את ראשו בין שתי כפות ידיו. אביגיל הצטערה שהגיעה לפגישה איתו, אבל לא חשבה להסתלק. קורה שאנשים מתעוררים על הצד הלא־נכון, חשבה עם עצמה.

השתיקה שלו רעמה כל הדרך בחזרה אל ביתו, וגם כשעמדו בסלון בזמן שפשט את מעילו, פתח את כפתור מכנסי הג'ינס שלו וחלץ את נעליו. הוא הביט באביגיל במבטו הקר, מזג לעצמו כוס וודקה עם מיץ אשכוליות ושתה אותה בלגימה אחת. אחר כך הדליק את הטלוויזיה וזיפזפ עם השלט עד שמצא ערוץ מוזיקה שמילא את הסלון בצלילים קצביים. ואז, מבלי לומר מילה, הוא תפס את ידה של אביגיל והוביל אותה לחדר השינה.

"המיטה בעלת ארבע הרגליים הרעועות כוסתה בכיסוי קטיפה אדום בוהק, מאפרה עמוסת שאריות בדלים ניצבה על השידה, ובגדים, מגבות ושמיכה, היו פזורים על הרצפה בערימה. החדר אמר הזנחה וקדרות."

אביגיל לגמה עוד מים ובקול רועד המשיכה, "הוא נצמד אליי, לכד ביד אחת את הירך ובידו האחרת גישש על הפנים והעורף." היא המשיכה לספר בקול רועד כי לפתע חשה בהלה וקפאה במקום. הוא העביר את אצבעותיו על שפתיה, לאורך צווארה ועל עצמות הבריח שלה שנחשפו מבעד לשמלה שלבשה. היא הרגישה את אצבעותיו בעורה כמו מסמרים הננעצים בקיר. הוא הגניב חצי חיוך זחוח, שפתיו התרוממו מעלה בצד אחד של הפנים, בחיוך זוויתי מזלזל.

אביגיל הרגישה שהיא לא מסוגלת לנוע. רגליה היו קפואות ומשותקות. פחד ניבט מעיניה. אך הוא חייך. הפעם חיוכו היה מלא וחשף את שיניו. הוא התענג מהמראה שלה כלואה בין זרועותיו וצחוק מזלזל נמלט מגרונו.

"הרגשתי שהחדר מסתובב סביבי כמו קרוסלה," היא המשיכה, "שמעתי מבחוץ צפירות נהגים וסירנות של ניידות ואז הוא הדביק את השפתיים שלו אל האוזן שלי ונשף." נשיפותיו צרמו כמו הסירנות והחרישו אותה לרגע. הוא תפס את זוג ידיה וריתק אותן בזרועותיו. אביגיל פקחה את עיניה בתדהמה, לרגע מצמצה. החשיכה שבחדר האפילה על עיניה מלראות את פניו. היא שוב מצמצה ואז חשה אותו עומד לפניה מחויך ושבע רצון.

היא נעצה בו מבט שהרגיז אותו, רגע נוסף עוד הביטה בו ואז הסיטה את מבטה לעבר וילון קטיפה אדום שלא הבחינה בו קודם לכן.

"אני מוכרחה ללכת לשירותים," אמרה וחשבה לברוח.

הוא הניח את ידו על כתפיה בעוצמה. "את לא הולכת לשום מקום בלעדיי," אמר בנוקשות. היא רעדה. הוא ליווה אותה לחדר האמבטיה והמתין שתיכנס. כשנכנסה, נשענה מייד על הכיור שהזכיר לה את אלו במשתנה ציבורית. היא פתחה את הברז. אוויר נדחס ופמפם בו ומי חלודה זרמו כמו מעיין נובע. היא סגרה את הברז ונשענה על הכיור. הדלת הייתה פתוחה, מנעולה היה שבור, סימני אצבעות הכתימו את הידית.

השירותים היו מחוסרי אסלה ובדופנות המושב נראו כתמי צואה עיקשים. לצדם עמד פח אשפה קטן גדוש בגלילי ניירות טואלט. וגלילי נייר טואלט מלאים ניצבו על מדף זכוכית, מגולגלים ומעוטרים בפרפרים ובפרחים.

"מה קורה?" הוא נקש בדלת.

אביגיל קפצה במקומה, שפשפה את ידיה בשמלתה ויצאה אל החדר.

"מהרגע הזה התחיל הסיוט שלי," אמרה ובקול בוכה המשיכה לתאר איך בבהמיות נבזית, הוא השליך אותה למיטה ומייד ריתק את כפות ידיה תחת זרועותיו החזקות והשמיע קולות נהמה באוזנה. הוא נעץ את אצבעותיו לתוכה ולאחר שחש שהיא יבשה, ירק והרטיב את איבר מינה. הוא הלם בה עמוק, גם בפי הטבעת, וכאב עז פילח את ישבנה. באותו רגע דמותו של אביה עלתה בדמיונה, כשהיה שב לביתם לפנות בוקר שתוי, ופוקד על אמה שתשכב איתו. כמוהו, גם הוא נראה מפלצתי בעיניה. אכזר, מרוכז בהנאתו ובעונג שהוא מסב לעצמו עם גופה. רק אחרי שבא על פורקנו, מיוזע ומתנשף, שחרר את אחיזתו בידיה ונשכב על גבו.

אביגיל שכבה כמו פגר. היא בקושי הצליחה לזוז וכאביה התחזקו. לעומתה, הוא הצית סיגריה ועישן אותה בשתיקה.

"אני הולכת," אמרה אביגיל, אך הוא לא הגיב והיא אספה את שמלתה מהרצפה, לבשה אותה ברישול, קשרה את שרוכי נעליה הגבוהות ויצאה מהחדר. היא אספה את התיק שלה מהמקום בו הושלך, בסלון, ויצאה אל הרחוב, שם פסעה על המדרכה כמו רובוט חלול ופנתה אל הרחוב שבו החנתה את מכוניתה. מסונוורת מפנסי כלי הרכב שנסעו בנתיב שמולה, נהגה תוך שהדמעות שוטפות את פניה וממשיכות לזלוג עד שהגיעה אל ביתה.

אביגיל המשיכה לספר כי עלתה במדרגות בקושי, הליכתה הייתה מזוגזגת ובידיים רועדות פתחה את דלת הכניסה ונעלה אותה אחריה מיד. במקלחת, לאחר שהתפשטה ודחפה את השמלה לפח האשפה הקטן שליד המקלחון, יחד עם תחתוניה - קרצפה את גופה פעם אחר פעם בסבון ובספוג, חפפה את שערה וריככה אותו במרכך, אבל ריחו עוד נותר על עורה.

עטופה במגבת יצאה אל חדר השינה, לבשה כותונת ונשכבה על המיטה. טעם מר עמד בפיה. היא הרגישה כאילו לשונה נכוותה. גופה דאב והיא הדליקה את המנורה הקטנה שבצמוד למיטתה ונשענה על כר תפוח. מבטו המשיך לרדוף אותה. עד לפנות בוקר לא הצליחה למצוא מנוחה לנפשה ורק אז התישה אותה העייפות הכבדה ועפעפיה נעצמו.

כשפקחה את עיניה, רצתה להאמין שהלילה הקודם היה חלום רע שהתפוגג לו, אך לא היה זה כך. קרן שמש חדרה מהתריס הפתוח אל חדרה וזיכרון ליל אמש הכה בה. לא היה זה חלום. זאת הייתה מציאות נוראה והיא ירדה ממיטתה אל חדר האמבטיה, מהורהרת צחצחה את שיניה, סירקה את שערה - ואז הרגישה את הכאב החד שפילח את אגנה.

"באותו רגע אמרתי לעצמי שאני מוכרחה להקדים את הפגישה איתך ואז שלחתי לך את המסרון וכתבת לי שאין לך מקום," פרצה אביגיל בבכי שוב, ומיכאלה הניחה עליה יד מנחמת."לקחתי אקמול כי הראש התפוצץ לי ושקלתי אם לגשת לבית מרקחת לרכוש פוסטינור, או ללכת לגניקולוג, ובסופו של דבר הצלחתי למצוא תור ויצאתי למרפאה."

"ומה היה שם?" שאלה מיכאלה.

אביגיל נשמה עמוק לרגע ואז סיפרה על הגעתה למרפאה, ועל כך שאצבעותיה רעדו כשהגישה למזכירה את הכרטיס המגנטי של הקופה. היא התיישבה על אחד מכיסאות ההמתנה והמתינה לתורה. כמה רגעים חלפו עד שהרופא פתח את דלת חדרו והזמין אותה להיכנס.

"מה מביא אותך אליי?" שאל אותה.

"אני חוששת שאולי נכנסתי להיריון לא רצוי," גמגמה ונשטפה בדמעות. "גבר שרק הכרתי כפה את עצמו עליי אתמול." היא פרצה בבכי. "הוא לא השתמש בקונדום," אמרה והביטה ברופא בעיניה הלחות.

הרופא הרים את עיניו מעל מסך המחשב, הניח על השולחן את העט שאחז בידו ושילב את אצבעותיו זו בזו.

"נפצעת?" שאל אותה מודאג.

"אני לא יודעת," השיבה ואז סיפרה לו בקצרה ובמבוכה את השתלשלות הלילה שעבר עליה.

פניו של הרופא נסערו.

"אני צריך לבדוק אותך," אמר והביט בה מבעד למשקפיו, "את חושבת שתצליחי לעמוד בזה?"

אביגיל הנהנה, אבל חששה מכך ששוב יחטטו בגופה והמחשבה צמררה אותה.

"אני מפנה אותך גם לכמה בדיקות כדי לשלול מחלת מין," הוסיף הרופא בעודו מסיט את הווילון שהסתיר את הכיסא הגניקולוגי. "תעברי את הבדיקות בדחיפות, כך אוודא האם יש היריון." הוא סימן לה לגשת אל הכיסא. "תקראי לי כשתהיי מוכנה."

אביגיל תיארה כי הפשילה את תחתוניה בקושי, שלוש פעמים הורידה אותם וחזרה ללובשם. רק כששמעה את שיעולו של הרופא, ספרה בליבה עד שלוש, השילה את תחתוניה והשליכה אותם על כיסא שעמד בפינה ונשכבה על הכיסא. רגעים ארוכים חלפו עד שהצליחה לפסק את רגליה.

"אני מוכנה," לחשה.

הרופא נכנס ועטה כפפות חד פעמיות על ידיו.

"אני אהיה עדין," אמר.

אביגיל עצרה את נשימתה. היא עצמה את עיניה ונשכה את שפתיה, אחזה בחוזקה בכיסא וחיכתה שהבדיקה תחלוף. מראות ליל אמש הציפו אותה כשהרופא נגע בה. מבטו המעונג מסבלה של הגבר שעמו חשבה לבלות בנעימים את הלילה הלקה בה. גופה רעד. היא הצטמקה על הכיסא שנראה לה מאיים ומפחיד מהרגיל, וחשה שהיא רוצה להיעלם.

"יש דימום פנימי," אמר הרופא והורה לה להתלבש. היא נחפזה לעטות על עצמה את בגדיה ואז חזרה להתיישב מול הרופא.

"עברת פגיעה מאוד חמורה אתמול," אמר לה בעדינות וברוך. "נאנסת," פלט אל החדר.

אביגיל הביטה בו מבוהלת.

"אני מציע לך להגיש תלונה. יש לערב את המשטרה."

הוא נתן בידה מכתב שבו סיכם את אבחנתו, "שיהיה לך במידה שתחליטי להגיש תלונה." הוא הסיר את משקפיו והניח אותם על שולחנו. "תרגישי טוב," איחל לה.

אביגיל סיפרה כי יצאה מהמרפאה, כשטעם מר בפיה. היא שלפה מתיקה סוכריית מנטה אך כלל לא חשה את טעמה. היא נעמדה ברחוב ולרגע תהתה היכן חנתה. התנועה סאנה; רוכבי אופניים ונערים על סקטים, המיית אנשים שחלפו על פניה, יללות חתולים שנברו בפח אשפה, בגן שעשועים בצמוד למרפאה נדנדה מיותמת התנועעה עם אוושת הרוח ליד מזרקה שהשפריצה מים על דשא. עלים יבשים התפזרו מתחת לעצים שנטעו סביב הגן.

תחנת המשטרה שכנה ממש מעבר לכביש. בחילה תקפה אותה יחד עם גודש בגרון, אבל רגליה נעו על דעת עצמן. היא אפילו לא חשבה כשחצתה את הכביש. ליבה הלם בחוזקה. היא התחבטה עם עצמה מה תאמר ליומנאי, איך תספר לחוקרת שהגבר שעימו בילתה בעל אותה בעל כורחה.

הרוח סטרה בפניה ואיבקה בעיניה גרגרי אבק. היא שפשפה אותן בשרוול חולצתה, אך לא היה בזה טעם, על כל גרגיר שמחתה - נוספו עשרות. שלוש מדרגות הובילו אל דלת הכניסה לתחנת המשטרה. היא נעמדה לפניה, לקחה נשימה עמוקה ונכנסה פנימה.  

***

"הגשתי תלונה," אביגיל גוללה בפני מיכאלה, "וכעבור ארבעה ימים הזמינו אותנו לעימות בשעה עשר בבוקר, בתחנת המשטרה." אמרה ביובש.

היא המשיכה וסיפרה כי כל הדרך לתחנת המשטרה חששה לפגוש בו שוב. כשהגיעה, חנתה בסמוך לניידות כחולות, והתעלמה מהעובדה כי אסור לה לחנות שם כלל. היא יצאה מרכבה ונעלה אותו ואז לבשה את מעילה ונשאה את תיקה על כתפה.

היא פסעה ברחוב וחלפה ליד בית קפה שניצב ליד התחנה. שולחנות הישיבה ניצבו על המדרכה ומנעו ממנה מעבר. היא עקפה את האנשים שישבו על כיסאות קש, אכלו קרואסון ושתו כוסות אספרסו שריחם נידף באוויר. בחילה עמדה בגרונה. היא ויתרה על הרעיון לשתות כוס קפה, התקדמה לכיוון דלת הכניסה, פחדיה חרצו קמט בפניה. היא הציצה בשעוו וגילתה שהקדימה בעשר דקות. שלושה שוטרים התקבצו על המדרגה העליונה. אחד מהם הצית סיגריה ונשף את העשן בדיוק כשחלפה על פניו. היא הפנתה את פניה וניסתה לסלק את העשן - ואז זיהתה אותו עומד בקצה הרחוב, לעיניו משקפי שמש והוא לבוש במכנסי הג'ינס הכחולים שלו.

הוא שוחח בנייד, ידיו התנפנפו באוויר כמו ענפים ברוח. נדמה היה לה ששמעה את קולו. קול הבס שכל כך אהבה.

כשנכנסה פנימה, קיבל היומנאי את פניה ואז הורה לה לגשת אל הבניין האחורי.

"החוקרת מחכה לך בקומה שלישית," אמר בלי להעיף בה מבט.

ידיה רעדו כשלחצה על כפתור המעלית שנשאה אותה אל הקומה המיועדת. הדלת נפתחה. שוטר במדים אזרחיים עמד מחוץ לדלת.

"הוזמנתי לעימות," אמרה לו.

הוא הביט בה ואז אמר, "חדר מספר ארבע."

פרוזדור ארוך השתרך לפניה והוביל אל חדרי החקירות. היא צעדה בו בחרישיות וחיפשה את חדר מספר ארבע. הדלת לחדר הייתה סגורה, היא דפקה עליה ואז המתינה כמה רגעים עד ששמעה את החוקרת קוראת, "תיכנסי".

חדר העימות היה משרד עם קירות לבנים שבו ניצב שולחן גדוש בניירת, מסך מחשב ומקלדת שמאחוריו ישבה על כיסא משרדי חוקרת בשיער אסוף. זוג כיסאות נוספים ריקים ניצבו מולה ומעל ראשה חלון מסורג.

"איפה תרצי לשבת?" שאלה אותה החוקרת.

אביגיל בחרה כיסא, פשטה את מעילה, תלתה אותו על משענת הכיסא והתיישבה. מעל מסך מחשב נגלה צווארה של החוקרת מעוטר במחרוזת פלסטיק. כתם לידה חום־אדמדם נגלה מבעד למחשוף חולצתה. פניה היו מאופרות ושערה מתולתל.

החוקרת גיששה אל ספל קפה שהונח על יד המקלדת ולגמה ממנו. כמה רגעים חלפו ואז נשמעו שלוש נקישות על הדלת. אביגיל ידעה שזה הוא. ליבה הלם בחזה. היא חששה לפגוש שוב במבטו האפל, זכר מגעו האלים שב אליה וכך גם הכאב באגן.

"תיכנס," קראה החוקרת ולא הסירה את עיניה מהמסך.

הוא נכנס, כחכח בגרונו והשתעל, אחר כך העיף באביגיל מבט נבזי. היא הסיתה את ראשה אל החלון והתאמצה להקשיב לרחשי הרחוב כדי להסיח את דעתה מנוכחותו. מבעד החלון נפרשו בשמים עננים כמו מניפות לבנות.

ריח טחב עמד בחדר, אביגיל חשה מחנק, עורה סמר מפחד ורגליה רעדו כששמעה את קולו העמוק מברך לשלום את החוקרת שהרימה את הראשה מעל המקלדת ודרשה את העדויות של שניהם. בשעה שאביגיל תיארה בפניה את הלילה הקשה שעברה בחייה, קולה רעד. היא גמגמה את דבריה ולא הפסיקה לבכות.

הוא ישב לצידה, שיכל את רגליו והביט בה במבט מסביר פנים. היא לא העיזה להחזיר לו מבט. היא הסתכלה על החוקרת, על החלון, על מסך המחשב, אפילו על הקירות. נוכחותו בחדר הפחידה אותה. נדמה היה לה שהיא שומעת את נשימותיו.

"תראי," אמר לחוקרת בשלב מסוים, "אביגיל שחקנית. זו ההצגה הכי טובה בעיר."

אביגיל התנועעה על כיסאה באי נוחות, היא לא ידעה מה לומר. הרי מרצונה הגיעה אל דירתו. מנורת פלורסנט בתקרה זמזמה מעל ראשה ואורה החזק סנוור את עיניה עד כאב. הוא כחכח בגרונו שוב ואז השתעל והשפיל את עיניו לרצפה.

"סליחה," פנה אל החוקרת כששיעולו החריף. הוא מחה את פניו בכף ידו והחליק על גרונו.

"מים?" הציעה החוקרת באדיבות.

"אשמח," ענה בחביבות.

הבל פיו עורר באביגיל בחילה. לרגע נזכרה בקולו של אביה שהיה מנעים את הבית אחרי שחבט בה בנעליו. בימי שישי בערב היה תמיד משחק קלפים עם חבריו ומהמר על כספו האחרון שהיה מיועד לתשלומי החשבונות. שיכור ומובס היה שב הביתה ופורק את זעמו על גופה, חובט בה בידיו המגושמות כאילו תופף על דרבוקה. ואז, בבוקר השבת, היה לפתע מחניף לה.

"דובשנית שלי," היה קורא מהמטבח בשעה שהיא התחבאה מפניו בחדרה. שלו ורגוע היה מניח תקליט על הפטיפון ורוקד לצלילי אום כולתום.

***

"שעתיים היא חקרה אותנו," אמרה אביגיל למיכאלה והוסיפה כי שאלה אותה פעם אחר פעם, "את בטוחה שכל זה קרה?" ולאחר מכן הוסיפה, "כי אם לא, זו אשמה חמורה, את תענשי על עלילת שווא."

אביגיל הניחה את ידיה על אוזנה, החוקרת הכעיסה אותה. ועדיין כל כך פחדה לפגוש במבטו, הרגישה שאם תיתקל בו - הוא יצליף בה.

בשלב מסוים אביגיל מסרה לה מכתב מרופא הנשים שאבחן בנרתיק דימום חמור. הבחור לא ידע מה לומר מול זה ורק הניע את ראשו מצד לצד. החוקרת הקלידה במחשב את כל שנאמר בחדר, לרגע לא הסיתה את פניה מהמסך. עיניה התרוצצו הנה והנה ואצבעותיה ריצדו על המקלדת. אחרי שעתיים היא שאלה, "תרצו לומר משהו נוסף?" ולגמה מכוס מים.

פיה של אביגיל יבש ואילו הוא הפשיל את שרוולי חולצתו. "אני מקווה שהאמת תצא לאור," אמר ולא יסף.

החוקרת הגישה להם טפסים וביקשה את חתימתם. הייתה זו הצהרה שדבריהם אמת.

"נמתין להחלטת הפרקליטות, אתם רשאים ללכת," אמרה בעוד עיניה בהו במסך.

אביגיל נאנחה ובשארית כוחותיה סיפרה כיצד יצאה מהחדר, ראשה הסתחרר, בקושי לחצה על הכפתור של המעלית. היא ירדה והגיעה לחצר תחנת המשטרה. הקרקע נדמתה כסדוקה. נעליהם השחורות של השוטרים שהסתובבו מפה לשם, חלפו מולה כמו רכבת הרים. קולותיהם רעמו באוזניה, עיניהם היו ישנוניות, אפילו לא הבחינו בה חולפת.

היא מיהרה להסתלק מהבניין כל עוד נפשה בה ולהגיע בזמן לפגישה עם מיכאלה שנקבעה לשעה שתיים בצהרים. כל הדרך אל הקליניקה ידיה רעדו על ההגה.

"אני יכולה לחבק אותך?" שאלה מיכאלה.

"כן", אביגיל אמרה והתרוממה ממקומה, כמהה לחיבוקה. היא התערסלה בזרועותיה.

"אני כאן בשבילך תמיד," לחשה מיכאלה, "אם תרגישי צורך לדבר. רק חשוב לי שתדעי את זה."

אביגיל הנהנה בראשה.

"נוכל לתאם שיחת טלפון במהלך השבוע, או אפילו להקדים את הפגישה." מיכאלה אחזה בשתי ידיה של אביגיל ונפרדה ממנה.

***

המרק בעבע בסיר והזכיר לה לכבות את הגז. היא נכנסה למטבח וכיבתה את האש ואז עמעמה את האור והדליקה זוג נרות על הדלפק, הסיקה את הבית בתנור חימום, השילה מעליה את הקרדיגן שלבשה ותלתה על וו ליד הדלת. החשק העז שהתעורר בקרבה למרק התפוגג ובמקומו התחשק לה כוס תה. היא הרתיחה מים בקומקום, הניחה בתוך ספל חליטת תה לואיזה לימונית, וחשבה בינתיים לגשת אל חדר העבודה, לעבור על תיקי המטופלים - אך לפתע צלצל הטלפון.

"מיכאלה!" קול מוכר נשמע מבעד לנייד שלה.

"כן?" ענתה וניסתה להיזכר מהיכן מוכר לה הקול.

"אייל, אייל לנגר."

"אייל!" מיכאלה נזכרה וקראה נרגשת.

אייל לנגר היה מטופל ותיק שלה שעמו לא התראתה חמש שנים.

"מה שלומך?" שאלה.

"בסדר, מיכאלה. אני מוכרח להיפגש איתך," אייל אמר ונשמע מעט נסער, "עניין דחוף, לא ממש יכול לפרט בטלפון."

קמטי דאגה נחרשו במצחה של מיכאלה.

"מה קרה?" שאלה מודאגת.

"סיפור שנפל עליי וחשבתי שעלייך אני יכול לסמוך. אני מעדיף לספר לך פנים אל פנים."

"בסדר גמור", השיבה מיכאלה ואז חיטטה ביומנה ומצאה משבצת פנויה בעוד כשלושה ימים.

"אני פנויה ביום חמישי, בשעה שש."

אייל נאנח, "הילדים אצלי. לא משנה, אני אזעיק את השכנה, אני מוכרח להיפגש איתך," חזר ואמר.

"רשמתי אותך," מיכאלה אמרה.

מיכאלה סיימה את השיחה והניחה את הטלפון על השולחן במטבח. היא נטלה את כוס התה וחיממה את כפות ידיה. מה כל כך דחוף לאייל להיפגש? הרהרה. בסך הכול, הוא היה מטופל שחיבבה. הוא פקד את הקליניקה שלה בתל אביב עוד כשהייתה בשותפות עם אורלי. פעם בשבוע נגרר בפקקים מהפרבר שבו גר שתמיד התלונן בפניה שהוא לא סובל אותו, והשתכנע לרכוש בו דירה לאחר נישואיו, בגלל שאשתו התעקשה.

הוא פנה אל מיכאלה כשעבר משבר גיל ארבעים קלאסי, אז החליט להיפרד מאשתו שאותה הכיר כששניהם למדו יחד באוניברסיטה מנהל עסקים.

"לא קל להגיע להחלטה כזו," אמר אז למיכאלה כשנפגשו לראשונה, "מדובר פה על שני ילדים שיעברו טלטלה."

המשבר שחווה התחיל בתחושת דכדוך שהופיעה בעיקר בלילות כשחזר הביתה מעבודתו בחברת היי־טק, בה היה שכיר ותמיד הרגיש בה כמו פקיד זוטר. ימים ארוכים שלא בא במגע עם אשתו, השיחות ביניהם התקצרו לעניינים טכניים כמו, "תקנה חלב וביצים", או "תעבור בבית מרקחת, לילד עלה החום".

כשיום הולדתו הארבעים התקרב, חש מרוקן והחליט להתפטר. אשתו טענה שהוא חסר אחריות, אבל אייל התעלם, הוא פתח משרד בבית לייעוץ ארגוני ורצה להרוויח מספיק כסף כדי ללכת אחר חלום נעוריו, אבל עדיין היה בו כעס אדיר.

שנתיים תמימות מיכאלה טיפלה בכעס הזה, היא תמיד חששה שבסופו של דבר הוא יוביל אותו לתהום. היא קיוותה שאייל לא הסתבך בגלל נטייתו לכעס.

היא פתחה את הארון העליון במטבח והוציאה קערית חרס, ואז פתחה את המגירה ונטלה מצקת ויצקה מהסיר את המרק. היא התיישבה ליד הדלפק ואכלה. מחשבותיה על אייל המשיכו להדהד בראשה. אפילו לא הבחינה שהמרק התקרר בשעה ששוחחה איתו בטלפון. בכל זאת אכלה את כל המנה ואז פינתה את הכלים למדיח והפעילה אותו, אחר כך הדליקה את דוד החימום והמתינה שהמים יתחממו.