יקירי מעבר לאוקיאנוס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יקירי מעבר לאוקיאנוס
הוספה למועדפים

יקירי מעבר לאוקיאנוס

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: גמא
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים

עאידה נסראללה

ד"ר עאידה נסראללה (1956) היא משוררת, סופרת ואינטלקטואלית המתגוררת באום אל-פחם, עיר הולדתה. את עבודת הדוקטורט שלה כתבה על יצירותיהן של האמניות הפלסטיניות-הישראליות: חנאן אבו-חוסיין, מנאל מורקוס, ג׳ומנה עבוד, אניסה אשקר וראידה סעדי. בשנת 2001 השתתפה בתוכנית הכתיבה היוקרתית של אוניברסיטת איווה עם הסופר אתגר קרת. ספר השירים הראשון שלה בעברית עומד להתפרסם בסדרת ריתמוס של הוצאת הקיבוץ המאוחד.

תקציר

ד"ר עאידה נסראללה (1956) היא משוררת, סופרת ואינטלקטואלית המתגוררת באום אל-פחם, עיר הולדתה. את עבודת הדוקטורט שלה כתבה על יצירותיהן של האמניות הפלסטיניות-הישראליות: חנאן אבו-חוסיין, מנאל מורקוס, ג׳ומנה עבוד, אניסה אשקר וראידה סעדי. בשנת 2001 השתתפה בתוכנית הכתיבה היוקרתית של אוניברסיטת איווה עם הסופר אתגר קרת. ספר השירים הראשון שלה בעברית עומד להתפרסם בסדרת ריתמוס של הוצאת הקיבוץ המאוחד.

הרומן המסעיר שלפניכם משתייך לסוגת רומן המכתבים. זהו סיפורה של הגיבורה, בת דמותה של הסופרת, הכמהה לאהובהּ רב הפָּנים שנותר במרחקים, “מעבר לאוקיאנוס". נסראללה מציעה התבוננות אמיצה, חודרת ומפוכחת אל תוך ליבהּ הרוגש של הגיבורה, והיא חושפת ללא כחל ושרק את כל חולשותיה.  

זוהי היכרות ראשונה של הקורא העברי עם יצירתה המגוונת של נסרללה, והתוודעות אל קול ייחודי במרחב הספרותי הישראלי. 

פרק ראשון

2.7.2001
המושיע מהמדבר
 
לרמבו המשורר הצרפתי אין כל קשר לרמבו הגיבור האמריקני. תכננתי לקרוא לך רמבו ולא המושיע, אבל גיליתי שאין בך כל דמיון לרמבו. קומתך אינה גבוהה כשלו, ואינך חטוב ושרירי כמוהו. מה יש בו, ברמבו, בעצם? ומדוע עלה דווקא שמו בדעתי? הרי הוא מעולם לא הרשים אותי במיוחד. התלוצצתי, מן הסתם.
המושיע שלי הוא נמוך קומה, שריריו מדולדלים ועיניו כחולות ובולטות. בינו לבין רמבו, הגיבור שיכול לרסק מטוסים בין שיניו כאילו היו אגוזים, אין ולא כלום. אך גיבור כמו שלי עשוי להשרות נינוחות כשתועים במדבר. הוא יכול לגבור על כל החיות הרעות, הנחשים, הוא יכול אפילו להטיל אימה על אריות טורפים, אם יצוצו לפתע. הוא יעמוד תמיד על המשמר.
כשסיירנו, קבוצת נשים וגברים והמושיע שלנו, במדבר, חששתי שתתגלה החרדה שלי מתעייה. את הביטוי הזה, תעייה, אני כותבת שוב ושוב. נכון יהיה, כך נדמה לי, להגדיר את התעייה ואת הפחד מהדרכים כ"מוטיב". אני מציינת זאת לטובת חוקרי הספרות, למקרה שירצו יום אחד, אחרי מותי, להתעמק בכתיבה שלי, אם אמצֵא בכלל ראויה להיחקר. אנשי האקדמיה, כמו בלשים, תרים אחרי כל בדל של מילה, ואז סוחטים אותה עד טיפת המשמעות האחרונה, גם אם לא הייתה שם כלל מלכתחילה. הם בוודאי יידָרשו לשאלה, מה פשר ה"תעייה" שחוזרת ומופיעה ביצירה. כדי שלא יתייגעו יתר על המידה, הנה אני מגישה את הפרשנות היישר אל פיהם בכפית של זהב, בצירוף כמה מתכונים מן המוכן: פחד מדרכים, מאובדן, מתעייה, פחד מהחיים, כל אלה בשל מותו של אבא בתאונת דרכים. עד כאן. את השאר יצטרכו לגלות בעצמם. הם ייאלצו, למשל, לשאול את השאלה, מדוע הופיע הפחד הזה דווקא אצלי, מבין כל אלה שאיבדו את הוריהם בכבישים? אכן, שאלת מחקר טובה. האומנם טובה? טיפשה מטופשת שכמותי! האם אי פעם יחשוב מישהו לחקור את הפחד שלי?? תחומי העניין הרי משתנים במהירות מסחררת. תוך זמן לא רב תביט האנושות אל עולמות חדשים, אל כוכבים אחרים, ושמי, תודה לאל, כבר יימָחה מן הרשימה השחורה של מושאי המחקר.
 
היכן הייתי?!
 
כן. לפני שלקיתי בתסביך התעייה יכולתי לצייר את מפות העולם מבלי להיעזר באטלס, והצטיינתי בגאוגרפיה. היום אני עלולה לאבד את דרכי בכל מקום, אפילו בביתי שלי. ראוי להבהיר שדרכים, לגביי, הן לא רק כבישים סלולים באדמה. דרכים הן גם סימוני חיצים על מסך המחשב, דרגנועים, מעליות...
במדבר, מציאת הדרך קשה עוד יותר. באין כיוונים, ההולך עלול להיבלע בצהוב ובכיפת השמיים. ושם, במדבר, הוא הופיע פתאום, המושיע שלנו, צופֵר במקצב קבוע. היה עלינו להאזין לצפירותיו כדי לוודא שאנו עדיין בדרך הנכונה. וכך אומנם עשו כולם. כולם מלבדי. לא בטחתי בצלילים, כי אוזניי אינן רואות את הדרך. נטלתי לי אבנים, כמו בֵּדוּאים נודדים, כמו שבטי המדבר הקדמונים. עטפתי אותן בניירות לבנים, והצבתי אותן על האדמה, אבן אחת עם כל צעד, לסמן את דרכי. הטלתי כל אבן אל האדמה במהירות, בהיחבא, בוֹשה במעשיי. לאחר שעות, כאשר שמענו את הצפירות, הלכתי בעקבות האבנים העטופות, ומצאתי את דרכי אליך. מאז, אתה האבן בתוך הנייר, אתה הנייר, אתה החליל והמנגינה.
אמרת לי אז: "עאידה, את מתאימה למקום."
בת המדבר? ייתכן. אך חוכמת המדבר אינה מצויה בי.
מדוע אני מספרת את דברי ההבל האלו כעת? אינני יודעת, אולי בשל התחושה שאני עומדת על סף תעייה. אולי מפני שמצפה לי נסיעה ארוכה.
למען האמת, יקירי, אני כותבת מכתבים, ובהם אני משרבטת מילים, כמי שלא מוצאת מה לכתוב, כמי שבודקת את הכתיבה תוך כדי כתיבה. אגלה לך, אף שיש בכך מן הסכנה, שהועדתי אותם לשמש רקע לרומן. האם הצלחתי להצית את סקרנותך? האם תשמח לפגוש את גיבורי הרומן, כמו מכרים ותיקים, בין דפיו? או שמא תמנע ממני לשוב ולכתוב את הסיפור שלנו בצורה אחרת? האם לא תהיה גם זו הרפתקה? תהיה גם תהיה.
במכתביי פיסות מציאות נשזרות בדמיון. אך המציאות נכתבת בדם, ואילו רגעי הדמיון הם רגעים של אהבה. כל כך משתוקקת אני שיתהפכו היוצרות, אלא שבני האדם נוטים לרצוח בקלות רבה ופוחדים לאהוב.
אני מנסה, במכתבים אלה, להבין את עצמי, אולם נדמה שלא אני היא הכותבת, נדמה שמישהי אחרת משתלטת וכופה עצמה עליי, נדמה שהיא זו שכותבת אותי. לפעמים משפט אחד מושך ומרתק אותי, ואני מרגישה שהוא חייב להיכתב שוב ושוב עד שיניח לי לנפשי. והרי מהי כתיבה אם לא הרפתקה?
הנה אתה מופיע שוב. אני זוכרת אותך היטב מחזיק בידי. הסתובבנו, מעגל אנושי, ואמרנו "חושך ואור, חושך ואור." המילים הילכו עליי קסם. לא התוכן כי אם האופן שנאמרו בו, הביצוע. ואולי הן פשוט נאמרו בעיתוי הנכון, בדיוק כאשר משהו בי ביקש מענה. אולי.
כאן מתחיל סיפורי. נערה בת 17 שמקשקשת בעיפרון ובונה לה תיאטרון, מבלי לדעת תיאטרון מהו, ואתה בא ופותר את החידה. האם היה זה אתה? האם היו גם אחרים? אתה היית מי שהביא אותי לטוות בדמיוני תיאטרון שאי אפשר להקים, תיאטרון אבסורד, תיאטרון שאל לי לתת לו לפרוץ אל הדף. האישה שמתכרבלת עם דמותך בלילות, גם משחקת בך כילדה בבובתה.
היכן הזכרתי בובות?! כן. במקום אחר. שוחחנו עליהן, הזוכר אתה?
כן, אני משחקת בך כבבובה. אתה גדול ממני, ועם זאת קל כנוצה, ומיד כשאני פוגשת אותך, אני עוטה עליי מסכה. לו יכולנו להיות כל שרצינו, מי יודע מה יכולנו להיות. לו הרשיתי לעצמי להיות מי שאני רוצה, מה הייתי? לו הרשיתי לידי לטפס במעלה צווארך, הייתי מצמידה אותך אל חיקי בכוח, בכוחם של הרגשות המפעמים בנשיותי.
לו יכלו הגברים להרות וללדת, לו יכלו לחוש כיצד מתמלא החלל בגופם, האם היה עולה בידם להבין טיבם של רגשות כאלה?
האם אתה הוא הנמען במכתבים אלה? אולי ישנם אחרים?
 
היכן הייתי?!
 
אתה קרוב ובה בעת בורח מקרבה, כי לא תוכל להכילני, ולא לחדור דרכי, אם מפני שאתה חס עליי, ואם מפני שאתה חס על עצמך.
"חדירה" היא חיית טרף חדת שיניים, נוגסת בבשר החי. אבל היא גם מכרסמת את דרכה בתוך עולמות החלום. לכן, ידידי, החלטתי לחדור דרכך מתוך המכתבים אלה.
מוטב שתדע, אני לוקה בריחוף תמידי, נושאת אותך איתי באשר אלך. שם, במדבר המואר, ביקשתי להתגלגל בחול ולמצוא פורקן לכל האנרגיה המשוגעת הטמונה בי. לו כך עשיתי, האם יכולת לאהוב אותי? אני כותבת לך כדי שתכירני מחדש כאישה הבוראת עצמה במילים, אישה שאיננה קיימת מחוץ לשורות אלה.
במשך שנים היה הקשר בינינו כה מנומס.
דיברתי בלחש:
"האם יש לך חמש דקות פנויות?"
"האם יש לך זמן פנוי השבוע?"
אחר כך בקול רם:
"יקירי, אני מוכרחה לראות אותך."
"מתגעגעת."
ואז, "מאוהבת בך"....... ולבסוף התפקעתי.
התפקעתי ודבר לא נותר בידיי.
האם מותר לי לכתוב לך את המכתבים האלה? ואולי אני כותבת אותם לאחרים?

עאידה נסראללה

ד"ר עאידה נסראללה (1956) היא משוררת, סופרת ואינטלקטואלית המתגוררת באום אל-פחם, עיר הולדתה. את עבודת הדוקטורט שלה כתבה על יצירותיהן של האמניות הפלסטיניות-הישראליות: חנאן אבו-חוסיין, מנאל מורקוס, ג׳ומנה עבוד, אניסה אשקר וראידה סעדי. בשנת 2001 השתתפה בתוכנית הכתיבה היוקרתית של אוניברסיטת איווה עם הסופר אתגר קרת. ספר השירים הראשון שלה בעברית עומד להתפרסם בסדרת ריתמוס של הוצאת הקיבוץ המאוחד.

עוד על הספר

  • הוצאה: גמא
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים
יקירי מעבר לאוקיאנוס עאידה נסראללה
2.7.2001
המושיע מהמדבר
 
לרמבו המשורר הצרפתי אין כל קשר לרמבו הגיבור האמריקני. תכננתי לקרוא לך רמבו ולא המושיע, אבל גיליתי שאין בך כל דמיון לרמבו. קומתך אינה גבוהה כשלו, ואינך חטוב ושרירי כמוהו. מה יש בו, ברמבו, בעצם? ומדוע עלה דווקא שמו בדעתי? הרי הוא מעולם לא הרשים אותי במיוחד. התלוצצתי, מן הסתם.
המושיע שלי הוא נמוך קומה, שריריו מדולדלים ועיניו כחולות ובולטות. בינו לבין רמבו, הגיבור שיכול לרסק מטוסים בין שיניו כאילו היו אגוזים, אין ולא כלום. אך גיבור כמו שלי עשוי להשרות נינוחות כשתועים במדבר. הוא יכול לגבור על כל החיות הרעות, הנחשים, הוא יכול אפילו להטיל אימה על אריות טורפים, אם יצוצו לפתע. הוא יעמוד תמיד על המשמר.
כשסיירנו, קבוצת נשים וגברים והמושיע שלנו, במדבר, חששתי שתתגלה החרדה שלי מתעייה. את הביטוי הזה, תעייה, אני כותבת שוב ושוב. נכון יהיה, כך נדמה לי, להגדיר את התעייה ואת הפחד מהדרכים כ"מוטיב". אני מציינת זאת לטובת חוקרי הספרות, למקרה שירצו יום אחד, אחרי מותי, להתעמק בכתיבה שלי, אם אמצֵא בכלל ראויה להיחקר. אנשי האקדמיה, כמו בלשים, תרים אחרי כל בדל של מילה, ואז סוחטים אותה עד טיפת המשמעות האחרונה, גם אם לא הייתה שם כלל מלכתחילה. הם בוודאי יידָרשו לשאלה, מה פשר ה"תעייה" שחוזרת ומופיעה ביצירה. כדי שלא יתייגעו יתר על המידה, הנה אני מגישה את הפרשנות היישר אל פיהם בכפית של זהב, בצירוף כמה מתכונים מן המוכן: פחד מדרכים, מאובדן, מתעייה, פחד מהחיים, כל אלה בשל מותו של אבא בתאונת דרכים. עד כאן. את השאר יצטרכו לגלות בעצמם. הם ייאלצו, למשל, לשאול את השאלה, מדוע הופיע הפחד הזה דווקא אצלי, מבין כל אלה שאיבדו את הוריהם בכבישים? אכן, שאלת מחקר טובה. האומנם טובה? טיפשה מטופשת שכמותי! האם אי פעם יחשוב מישהו לחקור את הפחד שלי?? תחומי העניין הרי משתנים במהירות מסחררת. תוך זמן לא רב תביט האנושות אל עולמות חדשים, אל כוכבים אחרים, ושמי, תודה לאל, כבר יימָחה מן הרשימה השחורה של מושאי המחקר.
 
היכן הייתי?!
 
כן. לפני שלקיתי בתסביך התעייה יכולתי לצייר את מפות העולם מבלי להיעזר באטלס, והצטיינתי בגאוגרפיה. היום אני עלולה לאבד את דרכי בכל מקום, אפילו בביתי שלי. ראוי להבהיר שדרכים, לגביי, הן לא רק כבישים סלולים באדמה. דרכים הן גם סימוני חיצים על מסך המחשב, דרגנועים, מעליות...
במדבר, מציאת הדרך קשה עוד יותר. באין כיוונים, ההולך עלול להיבלע בצהוב ובכיפת השמיים. ושם, במדבר, הוא הופיע פתאום, המושיע שלנו, צופֵר במקצב קבוע. היה עלינו להאזין לצפירותיו כדי לוודא שאנו עדיין בדרך הנכונה. וכך אומנם עשו כולם. כולם מלבדי. לא בטחתי בצלילים, כי אוזניי אינן רואות את הדרך. נטלתי לי אבנים, כמו בֵּדוּאים נודדים, כמו שבטי המדבר הקדמונים. עטפתי אותן בניירות לבנים, והצבתי אותן על האדמה, אבן אחת עם כל צעד, לסמן את דרכי. הטלתי כל אבן אל האדמה במהירות, בהיחבא, בוֹשה במעשיי. לאחר שעות, כאשר שמענו את הצפירות, הלכתי בעקבות האבנים העטופות, ומצאתי את דרכי אליך. מאז, אתה האבן בתוך הנייר, אתה הנייר, אתה החליל והמנגינה.
אמרת לי אז: "עאידה, את מתאימה למקום."
בת המדבר? ייתכן. אך חוכמת המדבר אינה מצויה בי.
מדוע אני מספרת את דברי ההבל האלו כעת? אינני יודעת, אולי בשל התחושה שאני עומדת על סף תעייה. אולי מפני שמצפה לי נסיעה ארוכה.
למען האמת, יקירי, אני כותבת מכתבים, ובהם אני משרבטת מילים, כמי שלא מוצאת מה לכתוב, כמי שבודקת את הכתיבה תוך כדי כתיבה. אגלה לך, אף שיש בכך מן הסכנה, שהועדתי אותם לשמש רקע לרומן. האם הצלחתי להצית את סקרנותך? האם תשמח לפגוש את גיבורי הרומן, כמו מכרים ותיקים, בין דפיו? או שמא תמנע ממני לשוב ולכתוב את הסיפור שלנו בצורה אחרת? האם לא תהיה גם זו הרפתקה? תהיה גם תהיה.
במכתביי פיסות מציאות נשזרות בדמיון. אך המציאות נכתבת בדם, ואילו רגעי הדמיון הם רגעים של אהבה. כל כך משתוקקת אני שיתהפכו היוצרות, אלא שבני האדם נוטים לרצוח בקלות רבה ופוחדים לאהוב.
אני מנסה, במכתבים אלה, להבין את עצמי, אולם נדמה שלא אני היא הכותבת, נדמה שמישהי אחרת משתלטת וכופה עצמה עליי, נדמה שהיא זו שכותבת אותי. לפעמים משפט אחד מושך ומרתק אותי, ואני מרגישה שהוא חייב להיכתב שוב ושוב עד שיניח לי לנפשי. והרי מהי כתיבה אם לא הרפתקה?
הנה אתה מופיע שוב. אני זוכרת אותך היטב מחזיק בידי. הסתובבנו, מעגל אנושי, ואמרנו "חושך ואור, חושך ואור." המילים הילכו עליי קסם. לא התוכן כי אם האופן שנאמרו בו, הביצוע. ואולי הן פשוט נאמרו בעיתוי הנכון, בדיוק כאשר משהו בי ביקש מענה. אולי.
כאן מתחיל סיפורי. נערה בת 17 שמקשקשת בעיפרון ובונה לה תיאטרון, מבלי לדעת תיאטרון מהו, ואתה בא ופותר את החידה. האם היה זה אתה? האם היו גם אחרים? אתה היית מי שהביא אותי לטוות בדמיוני תיאטרון שאי אפשר להקים, תיאטרון אבסורד, תיאטרון שאל לי לתת לו לפרוץ אל הדף. האישה שמתכרבלת עם דמותך בלילות, גם משחקת בך כילדה בבובתה.
היכן הזכרתי בובות?! כן. במקום אחר. שוחחנו עליהן, הזוכר אתה?
כן, אני משחקת בך כבבובה. אתה גדול ממני, ועם זאת קל כנוצה, ומיד כשאני פוגשת אותך, אני עוטה עליי מסכה. לו יכולנו להיות כל שרצינו, מי יודע מה יכולנו להיות. לו הרשיתי לעצמי להיות מי שאני רוצה, מה הייתי? לו הרשיתי לידי לטפס במעלה צווארך, הייתי מצמידה אותך אל חיקי בכוח, בכוחם של הרגשות המפעמים בנשיותי.
לו יכלו הגברים להרות וללדת, לו יכלו לחוש כיצד מתמלא החלל בגופם, האם היה עולה בידם להבין טיבם של רגשות כאלה?
האם אתה הוא הנמען במכתבים אלה? אולי ישנם אחרים?
 
היכן הייתי?!
 
אתה קרוב ובה בעת בורח מקרבה, כי לא תוכל להכילני, ולא לחדור דרכי, אם מפני שאתה חס עליי, ואם מפני שאתה חס על עצמך.
"חדירה" היא חיית טרף חדת שיניים, נוגסת בבשר החי. אבל היא גם מכרסמת את דרכה בתוך עולמות החלום. לכן, ידידי, החלטתי לחדור דרכך מתוך המכתבים אלה.
מוטב שתדע, אני לוקה בריחוף תמידי, נושאת אותך איתי באשר אלך. שם, במדבר המואר, ביקשתי להתגלגל בחול ולמצוא פורקן לכל האנרגיה המשוגעת הטמונה בי. לו כך עשיתי, האם יכולת לאהוב אותי? אני כותבת לך כדי שתכירני מחדש כאישה הבוראת עצמה במילים, אישה שאיננה קיימת מחוץ לשורות אלה.
במשך שנים היה הקשר בינינו כה מנומס.
דיברתי בלחש:
"האם יש לך חמש דקות פנויות?"
"האם יש לך זמן פנוי השבוע?"
אחר כך בקול רם:
"יקירי, אני מוכרחה לראות אותך."
"מתגעגעת."
ואז, "מאוהבת בך"....... ולבסוף התפקעתי.
התפקעתי ודבר לא נותר בידיי.
האם מותר לי לכתוב לך את המכתבים האלה? ואולי אני כותבת אותם לאחרים?