עונה בהקרי

א 
זר בין זרים
 

כבר סיפרתי, נכון? הספינה שלי התנפצה אל הסלעים וטבעה.

ומצאתי את עצמי כאן.

כבר סיפרתי, נכון? לא על חולות לוהטים היו הסלעים וגם לא על חוף הים, אלא בְמקום כזה, שראשו בעננים.

כשהתאוששתי שאלתי את האנשים סביבי איפה הים ואנשי הצוות שלי.

הם לא הבינו כלום.

בעזרת מקל ציירתי בשלג (כי מצאתי את עצמי על סלעים מכוסי שלג) גלי ים.

ואונייה.

הם לא הבינו.

איך מתארים ים?

מימיהם לא ראו ים.

(זה נודע לי אחר כך.)

אם לא מהים, מאיפה באתי?

איזו סופה השליכה אותי הנה?

אני לא יודע.

גם לא ידעתי אם באמת הייתה לי אונייה

אם הייתי רב־חובל, קצין מכונות, נער סיפון, או נוסע

וכן אם התאונה שהזכרתי קרתה באמת או שרק חלמתי עליה.

לא זכרתי.

גם היום, בשעה שאני כותב את השורות האלה, אני לא יודע, אני לא זוכר.

אני יודע וזוכר שמצאתי את עצמי יום אחד על ראש הר מושלג.

האם הייתי קורבן תאונה?

גוֹלֶה?

אסיר?

אם כן, במה פשעתי?

או שחייתי כאן תמיד

נולדתי כאן וגדלתי כאן, ויום אחד לא עמדתי עוד בפיתוי של הערים הגדולות, הכסף, הזונות (או נאמר בפיתוי של הים) ונסעתי מכאן, ושוב חזרתי לפה יום אחד (מה, חסרים לו ימים, לאלוהים?), לחורף המקפיא, לצוקים התלולים, ליבשה הזאת ששכחתי, שנמחתה מהזיכרון אבל רחשה כל העת בתת־מודע, ממש כמו אותם צלופחי אוקיינוס שחוזרים כדי להעמיד צאצאים, את דור הצאצאים האחרון ולמות.

אם זה נכון, אם זאת האמת, עלי לצעוק, להכות על חטא. כי פירוש הדבר שחטאתי בחטא הכבד ביותר: שכחתי את שפת האם שלי.

אם כך אז הכול אפשרי. הכול. מה שהדעת נותנת ומה שהיא לא נותנת. (דעת! איזו מילה משונה כאן!)

כי גם אני הייתי אדם.

אדם בין בני אדם.

זר בין זרים.

אפשרות אחרת: ואולי מין קמע, איזה לחש ידוע מן המזרח, חולל בי שינוי.

אולי נבראתי צמח, פרח, גוש של אבן.

וקמע מכשפים שיווה לי כאן, בין האנשים, חזות אנושית (של אדם כלשהו).

אולי.

כי כשהתעוררתי כאן בפעם הראשונה, כשמצאתי את עצמי לראשונה בין האנשים האלה, הראש שלי היה ריק, ריק לגמרי.

הייתי ריק לגמרי בתוכי. כלומר גם הגוף שלי היה ריק לגמרי.

דומה שדיברתי במילים שלמדתי, מילים ששיננתי, אבל את משמעותן לא ידעתי.

מילא, מה זה חשוב, אז הפכתי מצמח, מאבן, מאדמה לאדם, לאיזשהו אדם.

(ואז, בעזרת הקמע, שוב אהיה יום אחד מה שהייתי: אבן, אדמה, או פרח - אם פרח הייתי - וזהו.)

מה זה בעצם חשוב מאיפה ואיך התגלגלתי לכאן!

בין שאני ניצול ספינה טרופה בים מרוחק,

בין שגליתי או הוגליתי או הייתי אסיר.

בין שהגעתי לכאן ברכבת

ובין שהגעתי בעגלת שוורים

או אפילו יחף.

מה זה כבר משנה?

הייתי שם, בין אנשים שדיברו בשפה שלא הבנתי. בין אנשים שרק קומץ מהם דיברו בשפה שלי. על ראש הר שנושק לשמיים.

וזה הדבר החשוב, לא, לא החשוב, המציאות, זאת הייתה המציאות היחידה.

והבנתי את זה.

ואחרי שהבנתי לא התעניינתי יותר בעבר, לא רציתי לזכור את הימים שחלפו.

רק את השם שלי זכרתי.

מילה נטולת משמעות שנלחשה באוזני בוקר אחד, בשעת הקריאה לתפילה: השם שלי.

לפעמים די אפילו בזה.

אליך אני פונה, הקורא המסוגל ללמוד, להפיק תועלת מניסיונם של אחרים: לפעמים די שתזכור את השם שלך, את השם שלך עצמך. די אפילו בשם של פרח.

די בהחלט בשם של אהוב (או אהובה).

זאת יכולה להיות אפילו הסיבה לקיומך.

נקודה.

קדימה, עיפרון שבור,

ספר עכשיו את סיפורך.