רשימת המוזמנים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רשימת המוזמנים
מכר
מאות
עותקים
רשימת המוזמנים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

רשימת המוזמנים

4 כוכבים (48 דירוגים)

עוד על הספר

לוסי פולי מתגוררת בלונדון. ספר האבידות והמציאות, הרומן הראשון פרי עטה, מתורגם ל-14 שפות.

תקציר

"כמו קלאסיקה של אגתה כריסטי הגדולה... שימו לב לפרטים הקטנים הנחשפים בעברם של הגיבורים. הם כולם רמזים", הניו יורק טיימס

זו עומדת להיות חתונת השנה.

המיקום: מושלם.
החתן והכלה: מעוררי קנאה. הוא כוכב טלוויזיה. היא כוכב עולה בשמי התקשורת.
האורחים: נבחרו בקפידה – מעט בני משפחה והחברים הקרובים ביותר.

ולמרות זאת, מישהו לא ייצא חי מהחתונה הזאת.

מי זה? ולמה?
לכולם יש סודות. לכולם יש מניע. לכולם יש חשבון לא פתור עם מישהו.

רשימת המוזמנים מאת לוסי פולי הוא רומן מתח חכם וסוחף, המסופר דרך נקודות מבט רבות. הספר היה לרב מכר ענק בבריטניה ובארצות הברית, זכה לשבחי הביקורת והוכתר כאחד מספרי המתח הטובים של 2020 על ידי הניו יורק טיימס.

פרק ראשון

ליל החתונה


האורות כבים.

בן רגע הכול שרוי בעלטה. הלהקה מפסיקה לנגן. בתוך המאהל, אורחי החתונה צווחים ונאחזים אלה באלה. אור הנרות שעל השולחנות מטיל צללים על קירות הבד ורק מוסיף לבלבול. אי אפשר לראות אף אחד ואי אפשר לשמוע אף אחד: הרוח הפראית מייללת ומטביעה את קולות האורחים.

בחוץ משתוללת סופה. היא מצווחת סביבם, חובטת במאהל. נדמה כאילו המבנה נמתח ונרעד בגניחת מתכת רמה עם כל מהלומה; האורחים מתכווצים בבהלה. הדלתות השתחררו מתושבותיהן ומתנפנפות בחופשיות בכניסה. הלהבות בלפידי הפראפין שמאירים את הפתח מצחקקות לעצמן.

יש בה משהו אישי, בסופה הזאת. נדמה כאילו שמרה את כל הזעם שלה בשבילם.

זאת לא הפעם הראשונה שהחשמל נפל. אבל בפעם הקודמת האורות נדלקו שוב מהר. האורחים חזרו לרקוד, לשתות, לבלוע כדורים, להזדיין, לאכול, לצחוק... ושכחו שזה קרה.

כמה זמן עבר כבר? קשה לומר בחשכה. דקות ספורות? חמש־עשרה? עשרים?

הם מתחילים להרגיש פחד. יש משהו מבשר רעות בחשכה הזאת, משהו מכוון. כאילו כל דבר יכול לקרות בחסות האפלה.

*

לבסוף הנורות נדלקות שוב בהבהוב. תשואות וקריאות שמחה מהאורחים. כעת הם נבוכים מהאופן שבו האור תפס אותם: שפופים כמו לקראת מתקפה. הם צוחקים כדי לשחרר את המבוכה. הם כמעט מצליחים לשכנע את עצמם שלא פחדו.

המחזה שנגלה כעת בשלושת האוהלים הצמודים המרכיבים את המאהל אמור להיות חגיגי, אבל נראה יותר כמו חורבן. שלוליות יין קרוש מכתימות את רצפת הלמינציה במתחם האוכל המרכזי, כתם ארגמני מתפשט על פשתן לבן. בקבוקי שמפניה מונחים בתפזורת על כל משטח כעדות לערב של הרמות כוסית וחגיגות. זוג סנדלי כסף נטושים מציץ מתחת לאחת המפות.

הלהקה האירית מתחילה לנגן שוב באוהל הריקודים — קטע מעורר שיחזיר את מצב הרוח החגיגי. רבים מהאורחים ממהרים לכיוון ההוא, משוועים לאיזו הקלה קטנה. מי שהיה מסתכל היטב על המסלול שלהם היה אולי רואה את הכתמים שהשאיר אורח יחף שדרך על זכוכית שבורה, טביעות רגל מדממות שמתייבשות לכדי כתם חלוד על הרצפה. איש לא שם לב.

אורחים אחרים נודדים אל פינות האוהל המרכזי ומתקבצים שם כמו עננה של עשן סיגריות. לא רוצים להישאר, אבל לא רוצים לצאת מהמאהל המגונן בזמן שהסופה עדיין משתוללת. ואיש לא יכול לעזוב את האי. עדיין לא. הסירות לא יגיעו עד שהרוח תירגע.

ובאמצע הכול עומדת העוגה הענקית. היא התנוססה בפניהם במשך רוב היום, שלמה ומושלמת, ומעטפת עלוות הסוכר נצנצה באורות. אבל דקות ספורות לפני שהאורות כבו, התאספו האורחים כדי לראות איך שופכים את קרביה ברוב טקס. עכשיו המילוי האדום זועק כמו פה פעור מתוך העוגה.

ואז, מבחוץ, מגיע קול חדש. כמעט אפשר לטעות ולחשוב שמדובר ברוח. אבל מרגע לרגע הוא נעשה חזק יותר, גבוה יותר, עד שאי אפשר לטעות בו.

האורחים קופאים במקומם. הם בוהים זה בזה. לפתע הם שוב מפחדים. יותר מכפי שפחדו כשכבו האורות. כולם יודעים מה הם שומעים. זו צרחה של אימה.

לוסי פולי מתגוררת בלונדון. ספר האבידות והמציאות, הרומן הראשון פרי עטה, מתורגם ל-14 שפות.

עוד על הספר

רשימת המוזמנים לוסי פולי

ליל החתונה


האורות כבים.

בן רגע הכול שרוי בעלטה. הלהקה מפסיקה לנגן. בתוך המאהל, אורחי החתונה צווחים ונאחזים אלה באלה. אור הנרות שעל השולחנות מטיל צללים על קירות הבד ורק מוסיף לבלבול. אי אפשר לראות אף אחד ואי אפשר לשמוע אף אחד: הרוח הפראית מייללת ומטביעה את קולות האורחים.

בחוץ משתוללת סופה. היא מצווחת סביבם, חובטת במאהל. נדמה כאילו המבנה נמתח ונרעד בגניחת מתכת רמה עם כל מהלומה; האורחים מתכווצים בבהלה. הדלתות השתחררו מתושבותיהן ומתנפנפות בחופשיות בכניסה. הלהבות בלפידי הפראפין שמאירים את הפתח מצחקקות לעצמן.

יש בה משהו אישי, בסופה הזאת. נדמה כאילו שמרה את כל הזעם שלה בשבילם.

זאת לא הפעם הראשונה שהחשמל נפל. אבל בפעם הקודמת האורות נדלקו שוב מהר. האורחים חזרו לרקוד, לשתות, לבלוע כדורים, להזדיין, לאכול, לצחוק... ושכחו שזה קרה.

כמה זמן עבר כבר? קשה לומר בחשכה. דקות ספורות? חמש־עשרה? עשרים?

הם מתחילים להרגיש פחד. יש משהו מבשר רעות בחשכה הזאת, משהו מכוון. כאילו כל דבר יכול לקרות בחסות האפלה.

*

לבסוף הנורות נדלקות שוב בהבהוב. תשואות וקריאות שמחה מהאורחים. כעת הם נבוכים מהאופן שבו האור תפס אותם: שפופים כמו לקראת מתקפה. הם צוחקים כדי לשחרר את המבוכה. הם כמעט מצליחים לשכנע את עצמם שלא פחדו.

המחזה שנגלה כעת בשלושת האוהלים הצמודים המרכיבים את המאהל אמור להיות חגיגי, אבל נראה יותר כמו חורבן. שלוליות יין קרוש מכתימות את רצפת הלמינציה במתחם האוכל המרכזי, כתם ארגמני מתפשט על פשתן לבן. בקבוקי שמפניה מונחים בתפזורת על כל משטח כעדות לערב של הרמות כוסית וחגיגות. זוג סנדלי כסף נטושים מציץ מתחת לאחת המפות.

הלהקה האירית מתחילה לנגן שוב באוהל הריקודים — קטע מעורר שיחזיר את מצב הרוח החגיגי. רבים מהאורחים ממהרים לכיוון ההוא, משוועים לאיזו הקלה קטנה. מי שהיה מסתכל היטב על המסלול שלהם היה אולי רואה את הכתמים שהשאיר אורח יחף שדרך על זכוכית שבורה, טביעות רגל מדממות שמתייבשות לכדי כתם חלוד על הרצפה. איש לא שם לב.

אורחים אחרים נודדים אל פינות האוהל המרכזי ומתקבצים שם כמו עננה של עשן סיגריות. לא רוצים להישאר, אבל לא רוצים לצאת מהמאהל המגונן בזמן שהסופה עדיין משתוללת. ואיש לא יכול לעזוב את האי. עדיין לא. הסירות לא יגיעו עד שהרוח תירגע.

ובאמצע הכול עומדת העוגה הענקית. היא התנוססה בפניהם במשך רוב היום, שלמה ומושלמת, ומעטפת עלוות הסוכר נצנצה באורות. אבל דקות ספורות לפני שהאורות כבו, התאספו האורחים כדי לראות איך שופכים את קרביה ברוב טקס. עכשיו המילוי האדום זועק כמו פה פעור מתוך העוגה.

ואז, מבחוץ, מגיע קול חדש. כמעט אפשר לטעות ולחשוב שמדובר ברוח. אבל מרגע לרגע הוא נעשה חזק יותר, גבוה יותר, עד שאי אפשר לטעות בו.

האורחים קופאים במקומם. הם בוהים זה בזה. לפתע הם שוב מפחדים. יותר מכפי שפחדו כשכבו האורות. כולם יודעים מה הם שומעים. זו צרחה של אימה.