תסתכלי הצידה

2000

בפנים לא השתנה דבר, אבל היום כבר אין צרכנייה, עכשיו קוראים לזה "סופרמרקט", היא מגחכת בינה לבין עצמה. ממהרת לחזור הביתה. על אף כמעט שבעים שנותיה, הליכתה מהירה. סלה גדוש בשר וירקות, אבל אינו מעיק עליה, להפך. היא מרגישה שכל כוחה בא לה מן הכובד הרב של המצרכים. לפני זמן לא רב גם הקנייה עצמה הסבה לה עונג. אבל לא עוד. 
 את הבשר הייתה קונה באטליז של חנן הסמוך לצרכנייה, מסתכלת עליו מלמטה, עומד על הבמה מאחורי דלפק הנירוסטה, מניף את הסכין המושחז, ובתוך שניות הופך את הנתח הענקי לקוביות שוות בגודלן. עיניו צוחקות, ופיו לא פוסק להתיז בדיחות ביידיש. אבל היום יש שם פיצרייה. וחנן הקצב מת. 
בשביל הירקות הייתה נוסעת בשני אוטובוסים עד לשוק הכרמל בתל אביב. צועדת הלוך ושוב לאורכו כמה פעמים. מכירה את המוכרים, מתעכבת לשמוע סיפורים. מעניין אם הם שמו לב שהיא נעדרת כבר זמן-מה. בטח ששמו לב. ההוא מהעגבניות בטח דואג לה. עכשיו היא מסתפקת בצרכנייה, בוחנת את הירקות בקפידה רבה לפני שהם נכנסים אל הסל שלה.

משאה מנסה למשוך אותה מטה, אבל היא ממאנת להיענות לחוקי הטבע, מטה את גופה לכיוון הנגדי, מושכת ומתרוממת, כמעט מרחפת. שערה, שנצבע רק הבוקר, מבהיק באדום באור השמש, מתחיל מחדש את דהייתו.

בפתח חדר המדרגות היא נעמדת. מתנשפת. מעמידה פני בוחנת את תיבת הדואר מספר ארבע. מפונקת היא לא! קצב הנשימה מואט מעט. היא בוחנת גם את דלת הכניסה אל המקלט שלימינה. נעולה. הכול בסדר. עכשיו יש בכוחה לעלות את שתי הקומות. מעלית היא לא צריכה! מול הכניסה לדירתה היא משתהה רק לרגע, כדי להניח את סלה ולפתוח את הדלת. היא ממהרת למטבח. גם אתמול בישלה, וגם שלשום, כשבאו הנכדים. אבל עכשיו, כשזה רק בשביל שמעון, זה אחרת.

הסכין החד שבידה מפלח את דרכו בתוך הבשר. "דרך כל בשר," היא מגחכת בעצב. שפתיה מופשלות מטה, מעל החיה המתה. פיסות של שומן נפרדות מהנתחים הטריים, נערמות בצד הכיור בדרכן לפח האשפה. מפליא איך רק לפני רבע שעה היה השומן הזה שווה כל כך הרבה כסף, כשהמוכר הניח את הגוש החום-אדום על משטח השקילה הקר, והיא בחנה בכיווץ גבות את המספרים על הצג. אבל עכשיו, חסר ערך. הכול הולך לזבל.
היא יודעת שכולן מוסיפות את השומן לתבשיל. אבל אצלה זה אחרת. היא לא תשפר את טעם הצלי באמצעים שאינם יפים לבריאות. את הצלי שלה אפשר לאכול בשקט, בלי שום סיכון לכולסטרול גבוה, בלי שום סיכון להתקף לב. זה שהוא לפעמים חוטף משהו בחוץ, זה כבר לא בשליטתה. באמת יש לו כולסטרול גבוה, אלא מה. אבל אי אפשר להאשים אותה. היא את שלה עשתה כמו שצריך. אילו היה אוכל רק בבית, ולא את השטויות עם החברים שלו, או את מה שריבה השכנה דוחפת לו, ועוד מצפה ממנה שתהיה אסירת תודה, ומי יודע אצל מי עוד הוא אוכל. אפילו חנה'לה, שכל כך דאגה ללב שלו, לא הבינה שעם המטעמים שלה היא מסכנת את אותו לב בדיוק. 
היא יוצקת קצת שמן לכלי הבישול, אבל ממש מעט. מוכרחים. אי אפשר לטגן בצל בלי שמן, ואי אפשר להכין צלי בלי בצל מטוגן. אבל זה שמן משובח. הכי יקר בחנות. היא לא תקנה את השמן הזול שכולן קונות. חנה'לה אמרה לה, "לטיגון, אני משתמשת בזול," והיא הקשיבה והנהנה, ואפילו אמרה, "את צודקת. אחר כך שופכים אותו ממילא." גם השכנה הצמודה שלה, ריבה, עשתה מין צקצוק מעצבן כשראתה את בקבוק השמן היקר על השיש. מאז היא מחביאה אותו בארון, אבל תמיד כשהשמן היקר מתלהט ורוחש באוזניה, היא חושבת לעצמה בסיפוק: אני לא חוסכת בבריאות. עוד כמה גרושים, והצלי שלי גם יותר בריא וגם יותר טעים.

כבר בפעם הראשונה, כמה שבועות אחרי שהתחתנו, אמר לה שהצלי שלה הוא הכי טעים שאכל אי-פעם. היא הסמיקה בהנאה גלויה, בוחנת את הגבר היפה והחזק שלה. כשראתה אותו לראשונה, הייתה בטוחה שהוא סבר'ה, נולד בארץ, שחום, ותיק, בוטח בעצמו. נקודת החן מעל קצה השפה בצד ימין הייתה כמו תוסף מתוחכם המרטיט את הלב. היא חשבה שהוא אחד המדריכים ה"גדעונים" שהגיעו מהארץ ועלו על האונייה במסווה של פליטים. גם חנה'לה חשבה שהוא סבר'ה. לא כמותן וכמו חבריהן לקבוצה, שהגיעו לאונייה עייפים מהתלאות, חיוורים ורדופים. היא ישבה אז עם חנה'לה סמוך לחרטום, על ערמה ענקית של חבלים עבים. אף שחלפו כמעט שישים שנה, היא זוכרת את מבטו החום-ירקרק כששאל אותה בעברית נהדרת, "האם את מלודז'?" והיא נרעדה, "אני מווילון." הוגה בגעגועים את שם העיירה הפולנית שממנה נסה בדרך ארוכה ומפותלת עד לכאן. וכששמעון חייך, חשבה לעצמה שככה בדיוק דמיינה את ארץ ישראל.

צלצול הטלפון מסיט אותה מהרהוריה. היא ממהרת לפתוח את הברז ולשטוף ידיים. אולי מישהו מהילדים צריך בייביסיטר, אבל מסבנת את ידיה ביסודיות. שיחכו קצת. לא נורא. שלא יהיו מפונקים. לפעמים היא חושבת שיותר מדי טוב להם. "לא, לא," היא אומרת לתוך שפופרת הטלפון, "אנחנו כבר לא נשתתף בטיולים של החברה להגנת הטבע. לא ברגל, בכל אופן."
היא חוזרת אל הכיור. נשענת עליו ובוהה בבשר. "החברה להגנת הטבע," מהדהדות המילים בראשה. איך זה שאף פעם לא הקדישה לזה מחשבה. הרי זו דרך הטבע מה שקורה לנו עכשיו. הכול בסדר.

הבצל הנקצץ מגרה את עיניה. אבל הדמעות עולות דווקא מהגרון. קוביות הבצל הטרי מידרדרות במדרון קרש החיתוך, מטה-מטה, אל הקדרה העמוקה. אין דרך חזרה. זו דרך הטבע, מתגלגלות גם דמעותיה למטה. רחשי הטיגון והערבוב החד-גוני עוזרים לה להירגע. איך זה יכול להיות שמה שהיה עסיסי וחריף, מאבד את מיציו בתוך זמן-מה. איך זה יכול להיות שריחו הדוקר, המסעיר, שסחט ממנה דמעות, מאבד מכוחו. מה שהצליח למלא את הקדרה שלה עד גדותיה, הפך שקוף ותופס פחות מקום. עוד מעט ייתם זמנו על האש. 

כששמעון היה מטגן בצל, היה עומד ומשגיח, על אש קטנה, לאט-לאט, עד שהבצל הוציא את הסוכר מתוכו והזדגג, ואז נהג לגרד את הקרמל הדביק בכף עץ שטוחה, שהכין בעצמו בבית המלאכה הקטן שבמרפסת המטבח. 

 בבוקר שבת היו מתעוררים כולם אל ריח הבצל המטוגן עם הביצה המקושקשת שהכין, ומגיעים לשולחן בפיג'מות חמימות. הרדיו השמיע בקולי קולות את השירים העבריים, והוא זייף בשמחה יחד איתם. במיוחד אהב את אריק לביא. "זה קורה שהדרך מתמשכת, זה קורה, יש ללכת ללכת, שום דבר לא ידוע, לא שנה לא שבוע." 
לא היה אפשר שלא להתעורר, אבל גם אם היא או אחד הילדים המשיכו להתכרבל במיטה, ידעו שהמנה של כל אחד מהם נשמרת, ושבני המשפחה יחכו לו בנחת לפני שיצאו לטיול של שבת. אפילו נורית, שלא הסכימה לאכול ירקות במשך השבוע, לא עמדה בפני הסלט הריחני, הקצוץ, שהיה מצורף למקושקשת עם הבצל ומשווק בסיפורים מפולפלים.

ריח נפלא החל מסתנן לנחיריה ומלחלח את חכּה. הבצל כמעט מוכן. כמה שנים עברו מאז ישבו שניהם על מדרגות בניין ברכס הכרמל, אוכלים סנדוויצ'ים? ידה האחת אוחזת בסנדוויץ' והשנייה על ירכו, חשה את השריר הארבע-ראשי מתחת לאריג החאקי. טעם הסנדוויצ'ים עולה בזיכרונה, הלחם השחור שקליפתו מתפצפצת, גבינה בולגרית עם פרוסות עגבנייה וזיתים שחורים. מיד למחרת החתונה ברבנות ארזו תרמיל צבאי ונסעו לחיפה באוטובוס. לירח הדבש. הוא הבטיח לה שייקח אותה למקום היפה ביותר בעולם, ויחד טיפסו על ההר הירוק. עד עכשיו היא חשה את הטעם על לשונה, לועסת את הלחם הטעים וצופה במפרץ חיפה. 
זמן לא רב קודם לכן ראו את המפרץ מצדו השני, כשהגיעו באונייה בלתי לגלית. והנה, יושבים על ההר. ישראלים. נשואים. ממש. אפילו עוגת חתונה הייתה, בת שלוש קומות. חנה'לה הכינה. הים שנראה מסביב, הפך מחבק, מגן, כבר לא מאיים, לא מכשול בדרך. 
לאחר שסיימו לאכול, קנו גזוז אדום בקיוסק שממול. האיש מזג מהסירופ לכוסות, הוריד את ידית מכונת הסודה וערבב בכפית. מערבולת ורודה וקצפית הסתחררה על שפת הכוס, והטעם מתפשט גם עכשיו כעננה של מתיקות בקרביה.

אבל עכשיו היא מריחה ריחות אחרים. הבצל כמעט נשרף. היא ממהרת לרוקן את הקדרה הכבדה, שהשחירה במרוצת שנותיהם יחד, ולהניח במקום הבצל את נתחי הבשר הטרי. היא מתבוננת בבשר החי, איך הוא נצרב ללא רַחם בלהט המתכת. הנה כבר מתחילים להישמע קולות נתזי המיצים מתפוצצים לאדים במגעם עם השמן הרותח. הזמן עובר ומניס כל לחלוחית מגוף החיה. זהו זה. העטיפה הושחמה, הבשר נצלה, והיא מוסיפה מים ותפוחי אדמה בשביל הפירה.
בעבוע המים הרותחים לוחש לה בקולו של שמעון, כמו תמיד כשהוא טועם מהצלי הזה: "אין עוד צלי כזה בעולם," והיא מצחקקת בביטול, אבל זוללת את דבריו לשובע.

אחרי ארוחת הבוקר בכל שבת היו הולכים עם שלושת הילדים, שלושת הצברים שלהם, עם השמות הישראליים, לבקר את הוריה, מרחק שני פרדסים ושלוש שעות של חולות. 
עד שהגיעו, היה בידם זר ענקי של סביונים ותורמוסים באביב ובקיץ, או ידיים מדיפות ריח תפוזים ואשכוליות בימי החורף. נורית הגדולה הייתה תמיד יותר מפונקת, ואת חצייה השני של הדרך עשתה על כתפיו של שמעון, עולצת על שהיא נוגעת בענפי העצים. וכשעמי הקטן התעייף, הגיע תורו לשבת על הכתפיים של אבא, מניח את ראשו על ראשו, וידיו מתנדנדות ליד אוזניו. רק לילך האמצעית הייתה כמוה - לא מפונקת. 
אצל אמא ואבא חזרה שרה לתפקיד הבת הקטנה. אחותה ושלושת אחיה הגדולים הגיעו גם הם לביקורים בשבתות, ולמשך שלוש שעות היא הפסיקה לדאוג. אמא שמרה על נורית, לילך ועמי, שהשתוללו על הנדנדות שאביה בנה בשבילם. אברומי, אחיה הגדול ממנה בשש-עשרה שנים, שלא זכה לילדים משלו, התרוצץ בשדה הבר שליד הבית עם ילדיה על גבו בשק-קמח מסורתי, וכל משפחתה, בערבוביה צחקנית, וכחנית ופשוטה, הדליקה את החיוך שכל כך אהבה בפניו של שמעון, שמשפחתו שלו אבדה לו כשהיה בן שלוש-עשרה.
למשך שלוש שעות בכל שבת יכלה שרה להרפות את כל שריריה הדרוכים בדרך כלל ולחזור להיות ילדה קטנה, שכל דאגתה מופנית לסיפורים שהמציאה, עם הדמויות שלבשו הענפים והאבנים והסמרטוטים בעיירה בפולין, בין הבית ליער, לא להתרחק, רק עד לשביל הלבן. גם לאחר שהוריה נפטרו בשיבה טובה, נשארו לה שלושת אחיה ואחותה, ובעיקר אברומי ששימש משענת לכולם, עומד לרשותם תמיד כי משפחה משלו לא הקים. אבל זה שלוש שנים, מאז שאברומי מת, השתנה הכול.

ריח הצלי המתבשל מתחיל להשתחל החוצה מתחת למכסה, ולהתפשט בכל הבית. היא מוסיפה מלח ופלפל כמו תמיד, וגם כמון, שהחלה להשתמש בו לאחרונה בפרץ של תעוזה. את הכמון הכירה מהחברה החדשה בחוג הכתיבה במתנ"ס. זה כמה חודשים היא יוצאת לה לבדה. בלעדיו. בהתחלה לא רצתה לשמוע על החוג. "תעזבי אותי. אני כבר זקנה, ושום דבר לא משנה עכשיו," אמרה ללילך שניסתה לשכנע אותה לצאת קצת מהבית. אבל אחר כך היה זה הוא ששכנע אותה. אמר לה שתוכל לחזור ולספר לו איך היה. להקריא לו דברים שכתבה.

מחדר המדרגות היא שומעת את שיעולו ואת צעדיה של נליה. גווה מתיישר, ומבטה מופנה בציפייה אל הדלת הנפתחת. תחילה היא רואה את רגליו, מונחות במקומן בכיסא הגלגלים, אחריו, דוחפת, נכנסת נליה הפיליפינית. "הצלי כבר מוכן," אומרת שרה בחגיגיות ומניחה על השולחן שלוש צלחות מהסרוויס היקר, זה שקיבלו לחתונה והוציאה מהקרטון רק לאחרונה. 
היא מתבוננת בו. למרות שפניו קפואות מבט בגלל הפרקינסון, היא מבחינה בקלות בחיוכו, אשר זורח אליה מאותו חום-ירקרק של עיניו. הוא מרים את ידו, ועיניו בתבשיל שבצלחת. הוא נועץ את המזלג, ביד שכוחותיה עזבוה, בפיסות הבשר הקטנות שחתכה למענו, וטובל ברוטב הסמיך שעוטף את הפירה.
 סנטרו מרעיד, וטיפה שקופה נוזלת אל בין קפלי החולצה. הפיליפינית מנגבת את פיו במפית, ושרה רואה את מבטו המתעורר מול מחשופה. 
"תאכל! תאכל!" היא גוערת בו. "ותסתכל רק בצלחת שלך!"
הוא זוקף מעט את ראשו, מסתכל בה ארוכות במבט חודר, שפתיו מצליחות להתעקל כלפי מעלה בחיוך, ואומר בלחש, אבל קולו נשמע בבירור: "הצלי שלך... מממ... אין כמו הצלי שלך בעולם. אין כמו הצלי שלך בעולם."