פיקניק

פיקניק

 

רמי יושב על השולחן, רגליו על הספסל. הוא מחזיק ביד ענף קרוע של עץ אלון ומתופף על הברכיים. אנחנו מתרחקים לתוך היער. החלטנו להתחבא לרמי מאחורי מגדל השמירה. אנחנו הולכים לאט. אני מחזיקה ביד בקבוק מים  וליובל יש בכיס שתי סיגריות וקופסת גפרורים. אנחנו לא מדברים. האורנים מצילים, אבל הרוח עומדת והשמש צורבת מחטים לוהטות.

רמי הוא האח הגדול שלנו ואמא ביקשה שייקח אותנו לפיקניק ביער בן שמן. היא יודעת שהיא הבטיחה לבוא איתנו, אבל מה לעשות, בסוף היא לא יכולה. קראו לה מהעבודה ברגע האחרון. אין ברירה, לפעמים היא צריכה לעבוד בשבת. זו לא סיבה לוותר על טיול. הריח של האורנים מתוק וחמוץ, ואנחנו דורכים על זרדים ועל אבנים קטנות. אנחנו בועטים באיצטרובלים. אנחנו תולשים סביוני סבא ומפיצים את ראשיהם האפורים בנשיפה. אני נועלת סנדלים, הסוליות דקות, המהמורות מציקות, אבל יובל הוריד את הנעליים שלו והוא הולך יחף ושום דבר לא מפריע לו. השביל מתעקל סביב מגדל השמירה, אנחנו יורדים במדרון ומוצאים סלע גדול רחב ודי חלק, ויושבים עליו. מכאן אנחנו לא רואים את רמי והוא לא רואה אותנו. אנחנו רואים למטה את הנחל, הוא זורם בתוך שיחים, העצים שעל גדותיו גוחנים אליו, אבל רמי אמר לנו שאסור לרדת אליו, כי הוא מזוהם. זה לא נחל, זה ביוב, הוא אמר. מכאן הוא דווקא נראה כמו נחל שזורם בחדווה במורדות. אנחנו לא מריחים שום ריח רע. הצל  של המגדל מקרר אותנו ומטיל עלינו שקט. רחש הכביש מרחוק נאלם.

יובל מצית סיגריה ושואף ונושף ומעביר אותה אלי ואני שואפת, נחנקת ומשתעלת. יובל אומר שבפעם השלישית זה מסתדר. אני שותה מים. לא נעים לי בגרון. מריר לי בפה. יובל גילה לי אתמול שהוא עישן כבר חמש סיגריות בשבוע שעבר. הוא השביע אותי לא לספר לאמא ולא לספר לרמי. אמרתי, טוב, אבל בתנאי שתיתן לי לנסות גם. רמי לא כל-כך רצה לקחת אותנו לפיקניק, היו לו תוכניות אחרות. אמא אמרה לו, איזה תוכניות, מה בדיוק תכננת? להסתגר בחדר ולבהות בקיר? רמי הזדעף. אמא אמרה, תעשה לי טובה. תיקח את המגדיר ותסביר להם על ציפורים. רמי אמר, טוב, בסדר, אבל  זאת הפעם האחרונה. אני לא ממלא מקום. זה היה קל כי רמי אוהב ציפורים. אין לו חברים, אבל יש לו עיסוקים. הוא מצלם ציפורים ומפתח את התמונות בחדר-חושך, שהוא גם חדר-האמבטיה והשירותים. לפעמים אני צריכה פיפי ושוכחת ופותחת את הדלת והאור האדום נוהם ורמי צועק, צאי מפה עכשיו!

אני סוגרת מהר והולכת לשירותים האחרים, שאני לא אוהבת, כי הם צרים ומחניקים, והוא מקלל כי נייר הצילום נשרף בגללי. חוץ מלצלם ציפורים ולתלות את התמונות על הקיר הוא גם אוסף פקקים של בקבוקים. יש לו דלי מלא באלפי פקקים. אני לא יודעת בשביל מה.

יובל שוכב על הגב ומעשן ואני נשכבת ומשעינה את הראש שלי על הירך שלו. נוח לי ככה. אני מחפשת קִנים בצמרות, והעיניים שלי אוספות אור, ואני עוצמת אותן חזק והכל מתמלא כתמים כתומים, שהשמש הטביעה באישונים, ואני פותחת עיניים והכחול של השמים שוקע, הכל הפוך, אני בכלל למעלה והכחול הוא ים והצמרות אצות. רמי התעצבן עלינו בדרך לשולחן הפיקניק כי הוא דיבר ברצינות ואנחנו צחקנו. ירדנו בשביל, בין העצים, רמי אמר שכדאי להתרחק כמה שיותר מהמכונית, ומדי פעם ראינו ציפור, ורמי אמר לנו כמה מלים עליה. למשל, הוא הסביר שהעורב האפור אוכל הכל: נבטים ופירות, וגוזלים וביצים וגם מכרסמים ופגרים. הוא אמר שהעורב בונה קן גדול על צמרת של עץ גבוה, תסתכלו למעלה אולי תראו אחד. העורבים ההורים מאכילים שם את הגוזלים במשך חודש ימים ואחר-כך שומרים עליהם  עוד שבועיים  וזהו. הם עוזבים. אתם שומעים? הקן של העורב כל-כך מוצלח, בנוי לתלפיות, שלפעמים בזי עצים משתמשים בו אחרי שהעורבים נטשו. יובל שאל למה הבז לא בונה לעצמו קן משלו. רמי ענה לו שהוא פשוט כזה. חומס. תופס. הוא גם רודף אחרי ציפורים ולוכד אותן במעופן. זה הטיפוס.

זה היה די מעניין, גם כשהוא הסביר על עורבני אחד כחול כנף, שעבר בין העצים, וגם על שַׁחֲרוּר שניזון מחרקים. אבל פתאום אורו עיניו. הוא אמר, הו, שלום לָך, אותך אני מכיר, אולי את לא זוכרת, נפגשנו פעם. הוא אמר לנו, תראו את זאתי. היא אולי נראית לכם נחמדה, פשוטה ושקטה, אבל היא טורפת לא קטנה. שאלנו, מי? מי? והוא הצביע לכיוון  קבוצה של ענפי אורן מעלינו. ישבה שם ציפור אפרפרה קטנה, בגודל כף יד, זקופה וערנית, ורמי אמר, תראו, היא רוטטת, עוד מעט היא תצלול ותתפוס איזה חרק מהאדמה או אפילו חרק שעף באוויר, קוראים לה חטפית. ואנחנו שמענו חטפית ופרצנו בצחוק. כי ההתלהבות שלו והשם המצחיק, חטפית, לא יודעת, זה היה מצחיק. רמי עדיין לא התעצבן מהצחוק שלנו, כי הוא היה שקוע במבט והסתכל סביב וחיפש ופניו אורו שוב והוא אמר, וואו, תסתכלו. הסתכלנו וחיפשנו את המבט שלו ומצאנו אותה, נחבאת אל השיח, ציפור חמודה וצהובה וקצת שמנמנה, ורמי אמר, אני לא מאמין, זה לא יכול להיות. שאלנו, מה? מה? והוא אמר, אף-פעם לא ראיתי בַּזבּוּז בקיץ. רמי נענע בראש, ופתאום נראָה חי, כמו שלא רואים אותו כמעט אף-פעם. יובל שאל, בזבוז? רמי אמר, כן, בזבוז הלבנון, זאת ציפור שיר, קרובת-משפחה של הקנרית, הציפור שאנשים מחזיקים בכלוב. אנחנו הסתכלנו אחד על השני, ואמרנו בזבוז, בזבוז, וממש התפוצצנו מצחוק. רק אז רמי שם לב אלינו. הצחוק שלנו צינן את ההתלהבות שלו, והוא הניף יד בביטול ואמר, יופי, שני ילדים מפגרים. המשכנו ללכת עד שהגענו לשולחן הפיקניק והנחנו שם את הדברים.

אני שומעת את הבטן של יובל מקרקרת, ואני משעינה עליה את הלחי ועושה כאילו אני מקשיבה בתשומת-לב, ושואלת, רגע, אֶת הסוף לא הבנתי, אַת יכולה לחזור על זה? יובל אומר, אני רוצָה עוד חצי פיתה, מה כל-כך קשה להבין? ואני קצת צוחקת אבל לא ממש, כי זו בדיחה די ישנה שלנו וכי אני עייפה. אני גם שׂבעה. בשולחן הפיקניק אכלתי שני חצאי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ וגם חתיכה של שניצל שנעטף בנייר כסף וגם מהסלט תפוחי-אדמה. הכל היה קריר ולח מהצידנית. מוצלח מאוד. רמי אכל רק חתיכה מהאבטיח, הוא אמר שהוא לא רעב.

יובל זז ומזדקף, הוא מקפל ברכיים, הראש שלי נשמט מהירך ונחבט בסלע. הוא אומר, הראש שלך כבד לי, לא נוח לי. ואני רואה שהוא מתחיל להיות לא נחמד. זה קורה לו מדי פעם, ואז אני תמיד נעלבת והוא מתעצבן עוד יותר ואני נעלבת. אין לי כוח לזה עכשיו, אני בטיול, אז אני מחליטה לשבת בשקט לידו ולא לעשות מזה עניין. הבטן שלי מלאה ויש לי טעם של שניצל בפה. כשגמרנו לאכול רמי אמר לנו שהוא יאסוף את הכל בשקית גדולה, את הנייר כסף והשקיות והמפיות, ואנחנו נזרוק בפח הירוק הגדול. אולי כדאי שבדרך  נאסוף זבל גם של אחרים, כי זה דוחה איך שאנשים משאירים את הזבל שלהם ביער. ליד הפח הגדול הרחוק יובל אמר לי בשקט, בואי נתחבא לרמי, נראה כמה זמן ייקח לו למצוא אותנו. זה לא יהיה פשוט בהתחשב בזה שאנחנו לא ציפורים. אמרתי, טוב. רמי התיישב על השולחן עם ענף אלון קרוע ותופף על הברכיים שלו בהיסח-הדעת.

יובל קם על רגליו ואוסף אבנים וזורק אותן אל המדרון. הן מתגלגלות למטה, נתקעות בשיח או בסלע או בעץ. רק אבן אחת, די גדולה, שמכסה לו כמעט את כל היד, הוא מצליח לזרוק ממש רחוק והיא מידרדרת אל הנחל ומשפריצה. אתמול רמי חזר הביתה בערב ואמא אמרה לו שמישהי חיפשה אותו. הוא שאל, מי? ואמא אמרה, לא יודעת, היא לא אמרה. רמי נכנס לחדר שלו וסגר את הדלת. אני הרמתי את השפופרת במטבח כדי לשמוע אם הוא מדבר בטלפון, ושמעתי שהוא מדבר ומיד סגרתי. אני לא יודעת מה היה שם, אבל אחרי חצי שעה פתאום שמענו רעש גדול מהחדר ואמא דפקה בדלת שלו ושאלה, רמצ'וק, הכל בסדר? ורמי אמר, כן, כן. אמא משכה בכתפיים וחזרה לעיתון בסלון. אני הלכתי ושמתי תקליט של ריי צ'ארלס בפטפון והנחתי עליו את המחט. שמענו שני שירים לפני שרמי יצא מהחדר שלו ונכנס לאמבטיה ונעל. מיד הלכתי והצצתי בחדר וראיתי את הדלי עם הפקקים נטוי על  הצד וכל הפקקים פזורים על הרצפה. אמא באה  אחרי והציצה ומלמלה, נו יופי, הילד נורמלי, הוא מאוהב, ונכנסה לחדר ואספה את הפקקים.

אני אומרת ליובל, מעניין אם רמי מחפש אותנו. עבר כבר די הרבה זמן. כמעט שעה. יובל אומר, רגע, עכשיו אני חייב עוד פעם אחת. הוא מוצא אבן יותר גדולה וזורק אותה בכל הכוח, אבל הזריקה שלו קצרה והאבן נתקלת בסלע ומידרדרת אל סבך קוצני. הוא מתעצבן ומנסה שוב ושוב וזה לא משתפר.

אני אומרת, די, יובל, בוא נחזור. רמי ידאג. יובל בועט בסלע בכעס וצועק, איי, איי, כי הוא יחף, הוא שכח שהוא יחף, וזה כואב. אנחנו מחכים קצת, יובל מעסה את הרגל שלו ודורך עליה, כואב לו, אבל הוא מתעשת ומדדה לצדי בדרך חזרה.

אנחנו מתקרבים לקרחת הפיקניקים ורואים מרחוק את רמי שוכב על השולחן. אנחנו מתקרבים ורואים שהוא נרדם. המצח שלו מבעבע, וזיעה ניגרת אל הצוואר. הענף הקרוע של האלון מונח על החזה שלו. הברכיים שלו שרוטות. זבובים רוכנים  מעל ערוצים של דם קרוש שזורמים אל תוך הגרביים. אנחנו מעירים את רמי והוא מסתכל עלינו במבט מוזר. העיניים שלו נפוחות. הוא אומר, וואו. נרדמתי. מה השעה? הוא קם וזורק את הענף הקרוע הרחק מעבר לראשים שלנו. הוא מרים את הצידנית ומסתכל סביב לראות שלא שכחנו כלום. אנחנו הולכים לכיוון המכונית. הוא שותק. אנחנו שותקים. אני שואלת, רמי, אתה בסדר? אני חושבת לעצמי שאולי כדאי לחטא את השריטות. אני שואלת, רמי, זה לא כואב? הוא מתעלם. אני אומרת, גם יובל נפצע, הוא בעט בסלע. שכח שהוא יחף. רמי לא מקשיב. הוא אומר, הפסדתם. ראיתי זהבן מחלל. אחת הציפורים הכי חשאיות ביער. ציפור צהובה-שחורה שחיה בצמרות ואף-פעם לא יורדת לקרקע. היא אוכלת כמעט רק תאנים ושזיפים. מעט מאוד אנשים זוכים לראות אותה. הוא מסתכל עלינו מסתכלים עליו, שותקים. הוא אומר, טוב, עזבו, מה אני מתאמץ, שני ילדים מפגרים.