עימות לייבניץ־ניוטון

הקדמה
דוד גלעד

יאמר אדם ככל העולה על רוחו על אודות הפְּגִימוּת שבמלאכת התרגום, אבל עיסוק זה, המצוי בהתעניינות הכללית של העולם, הוא בהווה ויהיה כך גם בעתיד, כבד המשקל ביותר ובעל הערך ביותר (גתה).¹

מתרגמים הם כשדכנים המהללים בלהט את מעלותיה של יפהפייה המוסתרת למחצה מאחורי רעלה. הם מעוררים תשוקה שאינה ניתנת לכיבוש אל המקור (גתה).²

חליפת האיגרות בין גוטפריד וילהלם לייבניץ ((Leibniz לד"ר סמואל קלארק (Clarke) היא אולי המחלוקת הפילוסופית החשובה ביותר במאה ה-18. היא התרחשה בעידן שבו הפיזיקה (או פילוסופיית הטבע, כפי שכונתה) טרם השתחררה מאחיזתן של הפילוסופיה והתיאולוגיה. ואכן, המחלוקת כפי שהיא מופיעה באיגרות שלפנינו, הייתה שלב חשוב באמנציפציה של המדעים ויציאתם לדרך עצמאית. תרגום חליפת האיגרות יאיר את אחד הוויכוחים האינטלקטואליים הגדולים, שהתחולל בזמן המהפכה המדעית שבישרה את צמיחתה של החברה המודרנית.

כמה יצירות של לייבניץ תורגמו לעברית בעבר, מקצתן בעבר הרחוק (תרצ"א), מקצתן קרוב יותר לימינו (תשכ"ז), ואחרות בשנים 1979 ו-1988.3 מיצירות ניוטון (Newton) לא תורגמה לעברית בשלמותה אף לא יצירה אחת.

התרגום הנוכחי מבוסס על המהדורה האנגלית של סמואל קלארק, שיצאה לאור בשנת 1717, כשנה לאחר מות לייבניץ. במהדורה זו מופיעים עמוד מול עמוד הטקסט המקורי בשפה הצרפתית כפי שנכתב על ידי לייבניץ ותרגומו לאנגלית בידי קלארק. בימיו נחשב סמואל קלארק למתרגם מעולה. כשחשב לייבניץ לתרגם את התיאודיציה שלו לאנגלית, התייעץ עם קרוליין (Caroline), הנסיכה מווילס, בנוגע למתרגם אפשרי. אחרי התייעצות עם הבישוף של לינקולן, שהמליץ על קלארק כמתרגם היחיד שמסוגל לעמוד בנטל התרגום, קרוליין כתבה לו: "אנו חושבים ברצינות על תרגום התיאודיציה שלך, אבל אנו תרים אחר מתרגם ראוי. ד"ר קלארק מתנגד יותר מדי לדעותיך על מנת שיוכל לעשות זאת. הוא בלא ספק האיש המתאים מכולם, אבל הוא קרוב מדי לדעותיו של סר אייזק ניוטון, ואני עצמי נתונה בפולמוס עימו".4

בשל ארכאיות השפה לעיתים, נעזרתי גם בהוצאות מודרניות של חליפת האיגרות, זו של ה"ג אלכסנדר (Alexander) משנת 1956, וזו של רוג'ר אריו (Ariew) משנת 2000. עורכי המהדורות האלה אף הם משבחים את דיוק תרגומו של קלארק מצרפתית לאנגלית ומציינים שנזקקו לבצע שינויים מזעריים מנוסח תרגומו המקורי של קלארק, ועיקר מעורבותם בטקסט שלו הייתה במודרניזציה של השפה, היכן שהדבר נדרש (שינויי כתיב, סימני פיסוק, הפסקת השימוש באותיות רישיות בשמות עצם, וכו').

אני מוצא חובה נעימה לעצמי להודות לפרופ' אלחנן יקירה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שסייע בידי רבות בעידוד ובעצה במספר רב של נושאים.

אוסף האיגרות שהוחלפו בין המלומד המנוח
מר לייבניץ לבין ד"ר קלארק בשנים 1715 ו-1716,
שעניינן עקרונות פילוסופיית הטבע והדת
מאת סמואל קלארק ד.ד.
הרקטור של סט. ג'ימס, ווסטמינסטר, 1717

להוד מעלתה
הנסיכה מווילס

גברתי,

כיוון שהמכתבים שלהלן נכתבו מלכתחילה במצוותה, וזכו אחר כך בכבוד להישלח, בזה אחר זה, מידיה של הוד מעלתה: כך העידוד העיקרי שעל פיו הם מעיזים להתפרסם עתה בציבור, הוא בהיתר שיש להם להופיע בחסות שם כה מהולל.

המלומד המנוח מר לייבניץ הבין היטב את הכבוד הגדול והמוניטין שהורעפו עליו כשטיעוניו זכו להסכמה מידי אישיות מדרגתה של הוד מעלתה. ואולם אותו העדר משוא פנים מתמשך והאהבה התמידית לאמת, אותה מוכנות מתמשכת להאזין ולקבל את מרותה של התבונה, תמיד בדרך כה בולטת, תמיד נוגהת בבהירות בהתנהלותה של הוד מעלתה; גרמו לו, בצדק, חשק רב להשקיע במכתבים אלו את מלוא כישרונו בהגנה על דעותיו; ובה בעת היה זה עידוד לאלו שחשבו שהוא טועה, להתאמץ ולהוכיח שדעותיו לא ניתנות להגנה.

המקרה שבו הטריח את הוד מעלתה במוסרו לה את מכתבו הראשון, הוא מצהיר, נבע מחשדות מסוימים שיסודותיה של הדת הטבעית נתונים בסכנת פגיעה מידי הפילוסופיה של סר אייזק ניוטון. לעומת זאת, נדמה בעיניי שמעולם, מאז ימי קדם ועד ימינו אלו, לא הונחו יסודות הדת הטבעית בדרך כה מעמיקה ואיתנה כמו בפילוסופיה המתמטית והניסויית של האיש הגדול ההוא. ותביעתה שאין שני לה של הוד מעלתה להתחקות אחר האמת, ודאגתה הכנה לכל שהינו בעל משמעות לדת, לא יכלו להרשות לחשדות אלו, שהועלו על ידי ג'נטלמן כה מכובד בעולם המשכיל דוגמת מר לייבניץ, להיוותר בלא מענה.

הנצרות מניחה מראש את אמיתותה של הדת הטבעית. לכן, כל שחותר מתחת לדת הטבעית, חותר במידה רבה יותר מתחת לנצרות. וכל שמטפח ומאמת את הדת הטבעית הוא בשירות העניין הנוצרי. פילוסופיית טבע לכן, ככול שהיא משפיעה על הדת בהציגה שאלות הנוגעות לחופש וגורל, למידת כוחם של חומר ותנועה ולהוכחות הנתמכות על ידי התופעות לשלטונו המתמיד של האל בעולם, היא בעלת חשיבות רבה. יוצאת דופן היא ההבנה הנכונה וההבחנה הזהירה בין התוצאות האמיתיות והבטוחות של הפילוסופיה הניסויית והמתמטית לבין השערות או הנחות גרידא; אלו עושות, באמצעות עוצמה מופלאה ורווח לכל אלו שמסוגלים להבינן, לאשרן, לכוננן ולהצדיק כנגד כל ההתנגדויות את האמיתות הכבירות והיסודיות של הדת הטבעית, אשר חוכמת ההשגחה העליונה נטעה בו־בזמן ובמידה כלשהי, אפילו במוחותיהם של אנשים בעלי כישורים צנועים אשר אינם מוכשרים לבחינה של הוכחות מודגמות.

בעונג מרבי ובסיפוק מובאים מכתבים אלו, הדנים בנושא כה חשוב, בפני נסיכה בעלת מזג שהוא יחיד במינו במתיקותו, בהגינותו ובמאור פניו כלפי כולם, אשר הפגינה לא רק אהבה חסרת פניות לאמת ותשוקה לקידום הלמדנות באופן כללי, אלא גם השיגה בעצמה ידיעה ברמה מיוחדת ובלתי שכיחה, ב[עניינה של] השערה מופשטת מאוד, מיוחדת ובלתי שכיחה: ואשר תשומת הלב שלה, היציבה תמיד, שהוקדשה לטובתה של דת ישרה ובלתי מושחתת, גרמה לשביעות רצון של פרוטסטנטים מעבר לים, ובאמצעות מוניטין מוצדק מילאה את ליבותיהם של כל הבריטונים בבית בצפייה למפרע, אשר גדולה ככל שהייתה, מתגשמת במלואה באמצעות מה שנגלה להם ואשר התברכו בו.

בשל השושלת הפרוטסטנטית המהוללת של בית הנובר, לאומה זו יש עתה, בברכת האל, סיכוי כלשהו (לו מידותינו הרעות וטיפשותנו לא ימנעו זאת), לחזות בשלטון שאכן מונהג בהתאם לכוונה ולתכלית אשר כוננה ההשגחה העליונה, אשר לעיניו אין דבר אחר זולת טובת הציבור ורווחתה הכללית ואושרה של האנושות. יש לנו הסיכוי לחזות בחירות האמיתית של עם אמיץ ושומר אמונים, המוגן באיתנות, והמיוסד ומונהג על ידי חוק השווה לכתר ולנתין: לחזות בעידודן ובטיפוחן של הלמדנות והידיעה, בניגוד לכול בורות ועיוורון: ולחזות (וזה המהולל מכול) כיצד המזג והרוח האמיתית של הנצרות גוברות הן על האתיאיזם והכפירה, הנוטלים מבני האדם את המחויבות אל המעשה הנכון, מצד אחד, והן על אמונות תפלות וצרות אופקים, הכופות בחוזקה על בני האדם לשגות את השגיאות הגדולות ביותר, מן הצד האחר.

באילו השקפות וציפיות פחותות מאלו יכולה אומה להחזיק באופן סביר, בעודה חוזה במלך, היושב לבטח על כיסאה של מלכות שבתבונה הוגבלה, אשר רצונו, שאינו מוגבל, מראה תמיד אהבה גדולה יותר לצדק מאשר לעוצמה, ואשר לעולם אינו שואב עונג מהתנהגות שאינה תואמת את כללי התבונה והשוויון המושלמים ביותר? או כאשר היא צופה בשושלת של ברכה הנמשכת בנסיך, אשר פתיחותו הרוחנית הנאצלת ונדיבות התלהבותו החמה לשימור הדת הפרוטסטנטית והחוקים והחירויות של מלכויות אלו גורמים לו מדי יום ביומו להיות נאהב יותר ויותר, ככל שהוא מפורסם יותר? וכאשר תקוות נהדרות אלו מתפתחות בהמשך אף אל ציפייה בלתי מוגבלת [שתתגשם] בצאצאי המלוכה המרובים? באמצעות מי אם לא הסב במזגו ההגון והצודק; רוחו הנלהבת והאצילית של האב; מאור הפנים, הטוב ושיקול הדעת המדויק של האם; מי ייתן ותפארתם, והשפעתם המשמחת הן על ארצות אלו והן על ארצות הנכר, תונחל לדורות הבאים; לכינונם של שלום עולמי ואמת וצדק בין בני האדם, ולעקירתה המושלמת של האפיפיורות, אויבתה הגדולה ביותר של הדת הנוצרית, הן בין הרומים והן בין הפרוטסטנטים: מי ייתן והוד מעלתה תזכה לחיים ארוכים, תמשיך להיות ברכתה של אומה זו, תזכה לראות עוד בימיה בפריחתן של האמת והסגולה הטובה, ותזכה להיות אמצעי נכבד בידי ההשגחה העליונה בהנחת יסוד לאושרו הנשגב של הציבור בעתיד לבוא; זו תפילתו של,

גבירתי,

הוד מעלתה,

משרתך העניו מאוד

והצייתן מאוד

סמ. קלארק

איגרתו הראשונה של מר לייבניץ
נובמבר, 1715

1. נדמה שהדת הטבעית (באנגליה) מתנוונת מאוד. רבים ידמו את נפש האדם להיות חומרית:148 עבור אחרים, האל בעצמו הוא ישות גופנית.

2. מר לוק והנוהים אחריו, לפחות אינם בטוחים אם הנפש אינה חומרית ונכחדת באורח טבעי.149

3. סר אייזק ניוטון טוען, שהחלל הוא איבר שהאל משתמש בו על מנת לתפוס דברים. ואולם אם האל נזקק לאיברים כלשהם על מנת לתפוס באמצעותם דברים, ינבע מזה שהם לחלוטין אינם תלויים בו, ושלא נוצרו על ידו.

4. סר אייזק ניוטון והנוהים אחריו גם מחזיקים בדעה מוזרה מאוד על אודות פועלו של האל. על פי השקפתם, מפעם לפעם האל הכול־יכול נדרש לכוון את שעונו, אחרת יחדל מלכת. אין לו, כך נדמה, ראיית נולד מספקת על מנת לגרום לו לתנועה מתמדת. לא, המכונה שיצר האל היא כה בלתי מושלמת, לדעת האדונים האלה, שמדי פעם בפעם הוא מחויב להכשירה באמצעות השתתפות בלתי רגילה, ואף לתקנה, כשם שיצרן השעונים מתקן את יציר כפיו; משתמע מכך שהוא אומן חסר מומחיות, ששומה עליו לתקן לעיתים קרובות את מעשה ידיו ולהחזירו למוטב. לפי דעתי, אותו הכוח152 ואותו האון נשמרים תמיד בעולם, ורק מועברים מפיסת חומר אחת לרעותה על פי חוקי הטבע והסדר היפה הקבוע מראש. ועוד אני חושב, שכשאלוהים מחולל ניסים הוא אינו עושה זאת כדי לספק את צורכי הטבע, אלא את אלו של החסד. כל מי שחושב אחרת, בלא ספק, מחזיק בדעה רעה על חוכמתו ועוצמתו של אלוהים.