גבר נכנס בפרדס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גבר נכנס בפרדס
מכר
אלפי
עותקים
גבר נכנס בפרדס
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

גבר נכנס בפרדס

4.5 כוכבים (175 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אשכול נבו (1971) הוא סופר ישראלי, מנחה סדנאות כתיבה עם המשוררת אורית גידלי ומרצה ב"בצלאל". נבו הוא נכדו של ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל לוי אשכול, וקרוי על שמו. לאחר שנים של עבודה כקופירייטר במשרדי פרסום שונים, החליט להתמקד בכתיבה ספרותית. ספרו "ארבעה בתים וגעגוע" שתורגם וראה אור בצרפתית, זיכה אותו בפרס הספרותי הצרפתי ע"ש ריימונד ואלייר לשנת 2008 (הספר גם תורגם לאנגלית, איטלקית, גרמנית וערבית). בעקבות ספרו "נוילנד" היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2011. ספרו "משאלה אחת ימינה" הפך מיד עם צאתו לרב מכר וזכה בפרס הזהב ובפרס הפלטינה של התאחדות הוצאות הספרים. ב-2014 זכה בפרס סטימצקי על ספרו "המקווה האחרון בסיביר". נבו נשוי לענת, אב לשלוש בנות ומתגורר ברעננה.

    תקציר

    ירח דבש שהיה אמור להיות רומנטי, הולך והופך לסיוט מרגע לרגע. מתמחה חדשה וצעירה מגיעה למחלקה פנימית ומעוררת ברופא בכיר צורך עז ובלתי מוסבר לגונן עליה. זוג נשוי יוצא להליכה הקבועה של שבת בבוקר בפרדסים שבפאתי העיר. הגבר נכנס רגע אל בין העצים - ולא חוזר.

    בספרו היצרי והאפל ביותר עד כה, שוזר אשכול נבו שלושה סיפורי אהבה מסעירים וצולל אל המסתורין שקיים בליבה של כל אינטימיות: בין גבר לאישה, בין הורה לילד ובין אדם למה שאבד לו.

    ספריו הקודמים של אשכול נבו הפכו לרבי-מכר, תורגמו לשפות רבות וזכו לשבחי הביקורת ולפרסים בארץ ובעולם. הראיון האחרון, שלוש קומות, המקווה האחרון בסיביר, נוילנד, משאלה אחת ימינה וארבעה בתים וגעגוע ראו אור אף הם בהוצאת זמורה ביתן.

    פרק ראשון

    דרך המוות

    עורך הדין שלי אומר שגם אם נחליט לשקר בבית המשפט, כדאי להיות סגורים על האמת. ושהכי טוב שאכתוב לעצמי את האירועים בדיוק כמו שהם התרחשו. אז הנה.

    *

    עד אותו רגע לא יצא לי לראות בעיתון תמונה של מישהו שאני מכיר — שמת. אני יודע, זה כמעט לא סביר במדינה הזאת. הרי מתישהו, עם כל המלחמות והמבצעים־שהם־בעצם־מלחמות, אתה אמור לפתוח את העמוד הראשון ולהיתקל בתמונה של מישהו שהיה איתך בשכבה. או בצבא.

    אבל לא. איכשהו הצלחתי להגיע לאמצע החיים בלי לעבור את החוויה הזאת. ואולי בגלל זה הצמרמורת היתה כל כך חזקה. בדרך כלל אומרים צמרמורת כי לא מוצאים מילה יותר מדויקת, אבל באמת נהיה לי קר בשכמות. ובעצם הזנב. קפאתי לגמרי מול התמונה הקטנה, שלא היתה בעמוד הראשון, אלא באחד העמודים האחרונים, מול העמוד של מודעות האבל. לא הייתי צריך להסתכל פעמיים. זה היה הוא. בילינו יחד בלה פאס רק כמה שעות, אבל הפנים שלו נחקקו לי. האף המסותת. העיניים, שאפילו בשחור־לבן של העיתון היה אפשר לראות שהן בהירות. הזקנקן, שנראה כמו זקנקן של נזיר.

    הידיעה הקצרה שמתחת לתמונה סיפרה על רונן אמירוב, מטייל ישראלי בן 28 שנהרג בתאונה ב"דרך המוות" בבוליביה במהלך ירח הדבש שלו. האופניים שרכב עליהם, נכתב שם, סטו מהדרך והחליקו לתהום. אשתו, מור אמירוב, שהיתה איתו בשעת המקרה, הזעיקה עזרה, אבל עד שצוות החילוץ הגיע, לא נותר להם אלא לקבוע את מותו. גופתו בדרכה ארצה. ההלוויה תיערך בימים הקרובים.

    לא היתה לי שום סיבה לבכות מהידיעה הזאת. באותה תקופה היו לי בחיים כאבים הרבה יותר אישיים מאשר המוות של הבחור הזה, שבקושי הכרתי. ובכללי, אני בקושי בוכה. בכיתי כשליאורי נולדה — יותר נכון, כשהניחו אותה עלי בפעם הראשונה. בכיתי בלילה הראשון בלי ליאורי, בדירה החדשה, אחרי שהיא ביקשה ממני בטלפון שאבוא לבקר אותה בחלום. וזהו, פחות או יותר.

    מי יודע, אולי כל בכי מגלם בתוכו את כל הדברים שהיו עלומים עד אליו. כמו דוח מס שנתי.

    בכל אופן, אחרי כמה ימים של עאלק־התלבטויות, כאלה שבתוך תוכך אתה יודע מה תכריע בסופן, נסעתי לשבעה. אבל רק כשנחלצתי מהפקקים של תל אביב אל הכביש המהיר, קלטתי כמה אני מתרגש לפגוש שוב את מור מלה פאס.

    חרא מילה, מתרגש. אין סדנה שאני מעביר שאנשים לא אומרים בה בסוף "היה מרגש". ומרוב שהם אומרים, זה כבר לא מרגש בכלל. אולי... נסער. זאת המילה שאני מחפש. ככל שהתקרבתי ליעד, ככה הייתי יותר נסער. הבטן ננעלה לי כאילו עשיתי שריר. המחשבות עפו מהחלון. המוזיקה שבקעה מהרדיו נכנסה באוזן אחת ומיד יצאה מהשנייה. ויותר ויותר תמונות מביקור הפתע הלילי של מור אצלי בחדר לפני שבועיים חזרו אלי.

    *

    היא פנתה אלי באמצע הרחוב. שאלה אותי באנגלית עם מבטא ישראלי אם אני יודע איך מגיעים לגלידרייה של חואן. לרגע התלבטתי אם לשחק את המשחק ולענות לה באנגלית, אבל היה משהו במבט שלה שהפעיל אותי, כנראה, מהשנייה הראשונה. אז עניתי לה בעברית שאני בדרך לשם ושהם מוזמנים להצטרף אלי.

    עיניה אורו, והיא נגעה לי בזרוע, נגיעה חטופה עם שתי אצבעות, מהירה כמו חשמל, ואמרה, ישראלי? איזה קטע. בחיים לא הייתי מנחשת, עם הגובה הזה.

    כן, אמרתי. אני יודע. הרבה אומרים. אני גם לא בדיוק... בגיל המתאים. לטיול אחרי צבא, זאת אומרת.

    למה, בן כמה אתה?

    שלושים ותשע, הודיתי.

    לא רואים, היא פסקה. לא כמפלרטטת. כמציינת עובדה.

    בן הזוג שלה, ששתק עד אותו רגע, הושיט לי יד ללחיצה. רונן, הוא אמר ברשמיות שלא מתאימה לתרמילאים.

    עומרי, אמרתי והושטתי יד בחזרה. נעים להכיר.

    ואני מור, הַי! היא אמרה. והשאירה את היד שלה צמודה לגוף.

    אנחנו בירח דבש פה, רונן אמר וכרך סביבה את הזרוע שלו.

    לא רק כרך סביבה את הזרוע שלו, אלא גם הידק אותה ואת התלתלים שלה אליו, כאומר: שלי היא.

    מזל טוב, אמרתי וחייכתי, משתדל, כמו מטפל זוגי, להפנות את המבט שלי במידה שווה אל שניהם, בלי להשתהות יותר מדי על אף אחד מהם.

    ואתה? מור התעניינה אחרי שהתחלנו ללכת. מה אתה עושה פה "לא בגיל המתאים"?

    טיול אחרי גירושים, אמרתי.

    וואלה? היא ליכסנה אלי מבט. זה מקורי!

    רונן לא אמר כלום. היה לו זקן מחודד, גזום היטב, והוא ליטף אותו בחוסר שביעות רצון. כאילו הפרנו איזה כלל בלתי כתוב של "אין משיחין בשעת הצעידה".

    אחר כך, בגלידרייה, הוא הזמין טעם אחד. וניל. והיא ביקשה לטעום כמה טעמים לפני שהחליטה על קרמל. אחר כך גם אני הזמנתי ושילמתי, והכול בספרדית. כבר הייתי אחרי שבוע של לימודים ונהניתי לגלגל את המילים בפה.

    איזה יופי אתה מדבר! מור הסתובבה אלי עם כפית של גלידה ביד.

    לא חוכמה, אני עושה כאן קורס, אמרתי.

    ועדיין, היא אמרה וחייכה אלי.

    לא היה שום דבר מזמין בחיוך שלה. יותר מכול, הוא הזכיר לי חיוך של בת מדרשה. צנוע כזה. מבויש. בכלל, אם מישהו היה שואל אותי באותם רגעים, הייתי מהמר שהיא דתייה. או דתל"שית. העגילים הגדולים. שמחת החיים המוגזמת. התלתלים שהיו אסופים במטפחת. הסווטשירט והשרוואל שלבשה. העברתי פעם סדנה במדרשה בכרמיאל וככה הן נראו, הבנות שם. ומצד שני, היה משהו במבטים שהיא שלחה אלי מדי פעם, כשרונן לא הבחין. משהו נועז, על גבול הנואש, אבל לא חוצה את הגבול. משהו רעב. זאת המילה שאני מחפש. המבט שלה היה רעב. רעב לְמה בדיוק? עוד לא היה לי מושג.

    התיישבנו ללקק את הגלידה. כמה זמן לוקח ללקק גלידה? חמש דקות? עשר? אפילו את הגלידה היא ליקקה כמו בת מלך שכבודה פנימה. ליקוקים עדינים, מדודים, עם קצה הלשון, שלא מקפחים אף צד של הקונוס.

    ניהלנו שיחת תרמילאים בטלה. כלומר, היא ואני דיברנו, ורונן נעץ מבט ממוקד, של חוקר, בגלידה שלו, כאילו הוא מנסה לחשב את האלגוריתם של הקצב שבו היא נמסה.

    מור אמרה, התחלנו בבוליביה ועכשיו אנחנו בדיוק מתלבטים איך להמשיך.

    ואני אמרתי, שמעתי הרבה המלצות על פרו.

    והיא אמרה, כן. אבל בקול שלה היה פקפוק, כאילו היא לא בטוחה שהמלצות של אחרים רלוונטיות להם.

    כמה זמן יש לכם? שאלתי.

    יֶרח וחצי.

    כולי קנאה.

    למה, כמה יש לך?

    שבועיים גג, אמרתי, יותר מזה אני לא יכול. בגלל הבת שלי. גם ככה אני נקרע מגעגועים. ויש גם הסדרי ראייה. ועבודה. תכלס, גם שבועיים זה בעייתי.

    וואלה, היא אמרה ושלחה אלי עוד מבט רעב, ומצד שני הניחה את ראשה בשקע הכתף של רונן, בתנועת התחפרות שהיה נדמה שעשתה כבר אלפי פעמים קודם לכן.

    הוא מצדו עדיין התבונן בגלידה הנוזלת. ושתק.

    *

    אחר כך הם ליוו אותי לאכסניה שלי. כלומר, הם רצו להגיע לשוק המכשפות וזה היה בדרך.

    עצרנו על המדרכה, מול שער הכניסה הפתוח.

    מור אמרה, ממש יפה כאן, ועמדה על קצות האצבעות כדי לראות מעבר לי, כאילו היא מציצה מעבר לחומות של עיר אסורה.

    גם אני הצצתי — לחלקת העור שנחשפה כשהתמתחה והסווטשירט שלה הופשל קצת כלפי מעלה — ואמרתי, החצר הפנימית יפה, החדרים די בסיסיים.

    ורונן אמר — זאת היתה הפעם הראשונה שהוא דיבר אלי — טוב, אז... בטח עוד נראה אותך בעיר.

    ואני אמרתי, כן.

    וזהו. לא חיבוק. לא נשיקה על הלחי. לא מבט משתהה. לא תלתלים מסתובבים לפתע אחרי שמתרחקים. שום סימן למה שיקרה אחר כך.

    *

    בצומת כברי פניתי עכשיו ימינה.

    שלט הודיע שהמרחק ליישוב שלהם הוא 15 קילומטר.

    חשבתי על זה שאף פעם אין שלטי קרטון עם חץ "לשבעה".

    רק "לחתונה".

    והאטתי. נסעתי בכביש המהיר שבעים קילומטר בשעה, כאילו אני מנסה לדחות איזה קץ. או להרוויח לעצמי עוד זמן היזכרות.

    *

    הדפיקות על דלת החדר שלי באכסניה נשמעו קצת אחרי חצות. בדיוק סיימתי שיחת וידיאו עם ליאורי, שסיפרה לי שאתמול היא שוב היתה לבד בהפסקה, ואז שאלה שוב אם אני עושה בטיול שלי דברים מסוכנים, והרגעתי אותה שלא, ממש לא, והצעתי שנעשה ביט בוקס בטלפון, וקירבתי, כמו תמיד, אגרוף חלול לפה כדי לנשוף קצב בסיסי, והיא הצטרפה, כמו תמיד, בתיפוף על הגוף, והתחלנו לאלתר חרוזים על השם שלה, ליאור־ליאור, בקצה המנהרה יש אור, אל תביטי לאחור, לא הכול לבן או שחור — אבל לפני שהספקנו להיכנס לקצב אורנה עלתה על הקו ואמרה שהן מאחרות לבית הספר והילדה עוד צריכה להסתרק, אז קירבנו שפתיים למסכים ועשינו סאונד של נשיקה מצלצלת. וזהו. נשכבתי במיטה, מותש מהמאמץ להיות שמח בשבילה, וחשבתי, מה ציפית, אידיוט, שבגיל שלושים ותשע תוכל לעשות טיול נטול דאגות אחרי צבא? ולקחתי את הספר של סלינג'ר שהתעקשתי שיישאר אצלי בחלוקה, "הרימו את קורת הגג, נגרים", והמשכתי מאיפה שהפסקתי בלילה הקודם.

    אני אוהב את הקצב של המשפטים של סלינג'ר, ובהתחלה הדפיקות על הדלת השתלבו לי בביט של הסיפור. אבל אחרי כמה שניות של שקט הן התחדשו, והפעם היו חזקות יותר. ובסינקופה. פתחתי, והיא עמדה בפתח. הבחורה מהגלידרייה. בטייטס וחולצת משבצות שהיתה הדוקה על הגוף שלה באופן חילוני לגמרי. אפשר להיכנס? היא שאלה, וחלפה על פני בלי לחכות לתשובה. משב ריח של שיער שנחפף ממש עכשיו הגיע לנחיריים שלי. ניחוח אישה. שאלתי אותה אם היא רוצה לשתות משהו, ומיד התנצלתי שבעצם אין לי כלום בחדר. זה מין הרגל כזה, להציע לאורחים לשתות, אמרתי, ונזכרתי, שנייה, יש לי מים מינרליים.

    אני אשמח, היא אמרה. העברתי לה את הבקבוק. היא שתתה ממנו שלוק אינסופי, כאילו היא שותה מבקבוק בירה כדי לתפוס אומץ, ואז התיישבה על קצה המיטה שלי ואמרה: אני יכולה לשאול אותך משהו?

    אמרתי, כן, בטח. והתיישבתי גם אני על המיטה, אבל לא קרוב אליה. משהו בה שידר שזה לא יתאים. נשענתי על הקיר ופרשתי את הרגליים קדימה, אבל לא קדימה מדי. נזהרתי שכפות הרגליים שלי לא ייגעו בירכיים שלה.

    היא הסיטה את השיער שלה אל מאחורי האוזניים, כך שהעגילים שלה נחשפו, ורק אז הפנתה את ראשה אלי ואמרה: ידעת מראש?

    היה נדמה לי שאני מבין למה היא מתכוונת. ובכל זאת, כדי להרוויח זמן, היתממתי: ידעתי מראש שְמה?

    שזה לא יצליח, אתה ו... אשתך. זאת אומרת... לפני שהתחתנתם, או נגיד... בשנה הראשונה שלכם, היו סימנים ש...?

    תִ־רְ־אִי, לאטתי. ועצרתי. לא היה לי מושג מה להגיד.

    ואז היא קמה והתחילה לצעוד בחדר. החדר היה קטן אז לא היה לה הרבה מרחב. מזוודה פעורה, שולחן כתיבה, פח אשפה, קיר, שני זוגות נעליים, אחד מהם מלא בוץ קרוש. היא נעה בין כל אלה בלחיים סמוקות ובעגילים מקפצים ובתמרונים מהפנטים — זה היה כמו לצפות במופע מחול. מחול של מבוכה. היא אספה את השיער ואז נתנה לו להתפרק, היא לקחה עט שהיה על השולחן ולחצה לו על המתג, היא סבה על עקביה וכמעט נתקלה במזוודה, אבל לא, בשנייה האחרונה היא עקפה אותה, ומתחה את החולצה שלה כלפי מטה, וטפחה על הטייטס שלה בקצב קבוע כאילו זה המטרונום של המחול, ובין לבין דיברה, חצי אלי, חצי לעצמה, אני מה זה מצטערת, לא הייתי צריכה לבוא לכאן, מה אני נופלת עליך ככה באמצע הלילה, אתה לא מכיר אותי בכלל, עזוב, שכח מזה, אני פשוט אלך עכשיו, יו, איזה פדיחה —

    אל תלכי, ביקשתי.

    היא הפסיקה לצעוד. ואז התיישבה. ופכרה את ידיה. בלי להסתכל עלי. היו לה אצבעות יפות, עם לק סגול שהתאים לחולצה.

    שאלת שאלה גדולה, אמרתי.

    כן, השפתיים שלה התעקלו לחיוך לא שמח. והמבט שלה ננעץ בנעלי האולסטאר שלה.

    ו... אני לא רוצה לשלוף לך סתם דברים. בגלל זה לא עניתי ישר.

    או־קיי. חשבתי שהבהלתי אותך —

    וגם... הכול טרי כל כך. אין לי פרספקטיבה עדיין.

    מתי נפרדתם בכלל? זה... בסדר שאני שואלת?

    לפני שלושה חודשים.

    זה באמת טרי, היא אמרה ולגמה שוב מהמים. לגימה קצרה יותר.

    לקחתי ממנה את הבקבוק ולגמתי גם אני.

    אני חושב ש... לא, את יודעת מה, לא, לא ידעתי מראש, אמרתי.

    מור הינהנה באיטיות, והיה נדמה לי שאני מזהה אכזבה בהנהון שלה.

    אבל זה לא אומר... זה לא שאין דברים שאני קולט בדיעבד.

    מה למשל? היא נפנתה אלי במלוא גופה.

    ל־מ־של — דיברתי לאט כדי שיהיה לי זמן לחשוב — אולי בגלל שאני בטיול עכשיו, נזכרתי במשהו שקרה בַּטיול־אחרי־צבא שעשינו.

    איפה טיילתם?

    זהו, שהתלבטנו בין אוסטרליה למזרח, ובסוף בגלל מגבלות תקציב החלטנו על המזרח. ואז בוקר אחד אני מתעורר מאוחר בגסטהאוס בדרמסאלה, רואה שהיא לא במיטה, הולך למסעדה ומוצא אותה יושבת שם לבד, עם פרצוף תשעה באב. לפני שאני מספיק להזמין קפה בדלפק היא יורה: היינו צריכים לנסוע לאוסטרליה. מה מסתבר? היא ישבה לארוחת בוקר עם איזה קרוקודייל דנדי שסיפר לה סיפורים על המדבריות של אוסטרליה שהדליקו אותה. אבל אהובתי, אני אומר לה, ההימלאיה מעלייך, העמק הכי יפה בעולם פרוש לרגלייך —

    באמת יפה שם. ראיתי תמונות.

    בדיוק! אז אמרתי לה, מה אוסטרליה עכשיו? והיא התעקשה, היינו צריכים לנסוע לאוסטרליה, עומרי.

    וזה היה הסימן?

    בזמנו לא חשבתי שזה סימן. אבל בדיעבד, היא אף פעם לא היתה מרוצה. לא מהעבודה שלה. לא משנה איזו עבודה. לא מהבית שגרנו בו. לא משנה איזה בית. לא מהגננת של ליאורי. לא מהמורה. תמיד נראה לה שהדבר האמיתי הוא במקום אחר. היתה לנו מין בדיחה קבועה, שאני הדבר היחיד שהיא לא מחליפה.

    וזה מה שקרה בסוף.

    לא בדיוק.

    בשלב הזה של השיחה, נזכרתי, מור כבר היתה פרושה לרוחב על המיטה הזוגית בחדר שלי. התנוחה שבה היא נפרשה על המיטה שלי הדגישה את הקימורים היפים שלה, אבל לא נראה שהיא מודעת לזה. לא נראה שהיא עושה את זה בכוונה.

    מה זאת אומרת "לא בדיוק"? היא שאלה. וקיערה כף יד תומכת מתחת לסנטר שלה. ותלתה בי עיניים כאילו לכל מילה שאומר עכשיו תהיה משמעות עצומה בשבילה.

    זוגיות זה די... ג'ונגל, אמרתי. השרכים והצרכים מתלפפים אחד מסביב לשני וקשה לדעת מה הסיבה ומה התוצאה. הכי קל להאשים את הצד השני. אבל זה שקר. יש לי... היה לי בזה חלק לא פחות גדול. צריך ללמוד איך לחיות לצד מישהי שלא מרוצה רוב הזמן. ואני התרחקתי ממנה כאילו שזה מדבק. והיו גם עניינים אחרים, שאי אפשר לדעת מראש. הבת שלנו... בואי נגיד שהיא... רגישה מאוד. באחוזון תשעים ותשע של הרגישות. ו... כל אחד מאיתנו התפתח לכיוונים אחרים, ו... לא יודע, אולי להיות חמש־עשרה שנה ביחד בלי להרוג אחד את השני זה בכלל הישג ולא כישלון? סוֹרִי, נראה לי שאת מחפשת תשובות ברורות ו... אין לי עדיין.

    זה בסדר, אתה עוזר לי, היא אמרה והסתכלה לי ישר לתוך העיניים.

    באמת?

    פרשתי קצת את הרגליים, ועכשיו גרבי הצמר שלי כמעט נגעו במותניים הצרים שלה.

    באמת באמת.

    שתקנו קצת. כל אחד תלה את מבטו בנקודה אחרת בקיר. וחשבתי שזה מוזר ויפה שאנחנו בקושי מכירים וכבר לשיחה שלנו יש בִּיט. כולל השתיקה הזאת. שהגיעה בדיוק בזמן.

    וחשבתי שנפגשתי עם כל כך הרבה אנשים מאז הפרידה — תלמידים, חברים, קולגות, אפילו הלכתי פעמיים לפסיכולוג — ועם אף אחד מהם לא הרגשתי את הדבר הנדיר הזה: שרק אני והאדם שאיתי קיימים בעולם כרגע.

    וחשבתי שיש למור לחיים תפוחות, ושיכול להיות שאני הגבר היחיד בעולם שחושב שלחיים תפוחות זה סקסי.

    אני לא יודע מה עוד להגיד לך, אמרתי אחרי ארבע תיבות. האמת שלא יצא לי לדבר עם אנשים על הפרידה כמעט. לא ככה.

    מור שוב נשאה אלי עיניים. המבט שלה היה חם אבל לא קריא עד הסוף. היא לא זזה לכיווני אפילו מילימטר, והמשיכה לגרד בטייטס עם הציפורניים בתנועה שנראתה כמו טיק יותר מאשר כמו גירוד אמיתי. ועוד משהו: למרות שנשכבה לרוחב המיטה שלי, היא לא חלצה את הנעליים שלה. כפות הרגליים הנעולות שלה ריחפו עשרים סנטימטרים מחוץ למסגרת של המיטה, נוגעות־לא־נוגעות.

    חשבתי לעצמי שאם היא תחלוץ אותן, זה יהיה סימן. אבל בכלל לא הייתי בטוח שאני רוצה שתחלוץ אותן. כמו הכאבים האלה, כאבי פנטום, שחיילים מרגישים בדיוק איפה שהיה האיבר הקטוע שלהם — נראה לי שמאז הפרידה מאורנה היתה לי מונוגמיה פנטוֹמית: ידעתי שאני אמור לחגוג את החירות החדשה שלי, אבל בפועל לא עשיתי את זה. אחרי חמש־עשרה שנה עם אותה אישה, לא הצלחתי לדמיין את עצמי בקטע אינטימי עם מישהי אחרת. זה אפילו קצת הלחיץ אותי. לא הייתי סגור על זה שאצליח לתפקד.

    בסוף — אני חושב שכל הביקור שלה נמשך שעה גג — מור קמה מהמיטה ואמרה, אני צריכה לחזור, רונן עוד יכול להתעורר בטעות.

    אבל רגע — קמתי אחריה — לא תגלי לי למה כל ה... שאלות האלה?

    לא יכולה, היא אמרה.

    לא פייר — שירבבתי שפתיים כמו ילד שקופח — והיא אמרה, סורי, וחייכה, אבל הטון שלה היה רציני: זה מרגיש לי כמו לבגוד.

    או־קיי — הצמדתי את כפות ידי זו לזו וקדתי קידה יפנית — אז... שמחתי לעמוד לשירותך. וכשהיד שלה כבר היתה על הידית של הדלת, בכל זאת העזתי: אפשר להגיד לך עוד משהו?

    כן, היא אמרה.

    אני יורה פה באפלה, מקסימום תחשבי שאני מדבר שטויות, אבל טיול זה... מצב קיצון. יש אנשים שזה מוציא מהם את הטוב, ויש אנשים ש —

    אני יודעת, היא אמרה. והעיניים שלה התלחלחו. בבת אחת. בדרך כלל עיניים מתלחלחות לאט, אבל אצלה זה קרה מהר מאוד. היא נפנתה אל הדלת כדי להסתיר את זה ממני, ואז הסתובבה פתאום, פסעה שני צעדים מהירים לעברי, נעמדה על קצות האצבעות ונישקה אותי.

    אשכול נבו (1971) הוא סופר ישראלי, מנחה סדנאות כתיבה עם המשוררת אורית גידלי ומרצה ב"בצלאל". נבו הוא נכדו של ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל לוי אשכול, וקרוי על שמו. לאחר שנים של עבודה כקופירייטר במשרדי פרסום שונים, החליט להתמקד בכתיבה ספרותית. ספרו "ארבעה בתים וגעגוע" שתורגם וראה אור בצרפתית, זיכה אותו בפרס הספרותי הצרפתי ע"ש ריימונד ואלייר לשנת 2008 (הספר גם תורגם לאנגלית, איטלקית, גרמנית וערבית). בעקבות ספרו "נוילנד" היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2011. ספרו "משאלה אחת ימינה" הפך מיד עם צאתו לרב מכר וזכה בפרס הזהב ובפרס הפלטינה של התאחדות הוצאות הספרים. ב-2014 זכה בפרס סטימצקי על ספרו "המקווה האחרון בסיביר". נבו נשוי לענת, אב לשלוש בנות ומתגורר ברעננה.

    עוד על הספר

    גבר נכנס בפרדס אשכול נבו

    דרך המוות

    עורך הדין שלי אומר שגם אם נחליט לשקר בבית המשפט, כדאי להיות סגורים על האמת. ושהכי טוב שאכתוב לעצמי את האירועים בדיוק כמו שהם התרחשו. אז הנה.

    *

    עד אותו רגע לא יצא לי לראות בעיתון תמונה של מישהו שאני מכיר — שמת. אני יודע, זה כמעט לא סביר במדינה הזאת. הרי מתישהו, עם כל המלחמות והמבצעים־שהם־בעצם־מלחמות, אתה אמור לפתוח את העמוד הראשון ולהיתקל בתמונה של מישהו שהיה איתך בשכבה. או בצבא.

    אבל לא. איכשהו הצלחתי להגיע לאמצע החיים בלי לעבור את החוויה הזאת. ואולי בגלל זה הצמרמורת היתה כל כך חזקה. בדרך כלל אומרים צמרמורת כי לא מוצאים מילה יותר מדויקת, אבל באמת נהיה לי קר בשכמות. ובעצם הזנב. קפאתי לגמרי מול התמונה הקטנה, שלא היתה בעמוד הראשון, אלא באחד העמודים האחרונים, מול העמוד של מודעות האבל. לא הייתי צריך להסתכל פעמיים. זה היה הוא. בילינו יחד בלה פאס רק כמה שעות, אבל הפנים שלו נחקקו לי. האף המסותת. העיניים, שאפילו בשחור־לבן של העיתון היה אפשר לראות שהן בהירות. הזקנקן, שנראה כמו זקנקן של נזיר.

    הידיעה הקצרה שמתחת לתמונה סיפרה על רונן אמירוב, מטייל ישראלי בן 28 שנהרג בתאונה ב"דרך המוות" בבוליביה במהלך ירח הדבש שלו. האופניים שרכב עליהם, נכתב שם, סטו מהדרך והחליקו לתהום. אשתו, מור אמירוב, שהיתה איתו בשעת המקרה, הזעיקה עזרה, אבל עד שצוות החילוץ הגיע, לא נותר להם אלא לקבוע את מותו. גופתו בדרכה ארצה. ההלוויה תיערך בימים הקרובים.

    לא היתה לי שום סיבה לבכות מהידיעה הזאת. באותה תקופה היו לי בחיים כאבים הרבה יותר אישיים מאשר המוות של הבחור הזה, שבקושי הכרתי. ובכללי, אני בקושי בוכה. בכיתי כשליאורי נולדה — יותר נכון, כשהניחו אותה עלי בפעם הראשונה. בכיתי בלילה הראשון בלי ליאורי, בדירה החדשה, אחרי שהיא ביקשה ממני בטלפון שאבוא לבקר אותה בחלום. וזהו, פחות או יותר.

    מי יודע, אולי כל בכי מגלם בתוכו את כל הדברים שהיו עלומים עד אליו. כמו דוח מס שנתי.

    בכל אופן, אחרי כמה ימים של עאלק־התלבטויות, כאלה שבתוך תוכך אתה יודע מה תכריע בסופן, נסעתי לשבעה. אבל רק כשנחלצתי מהפקקים של תל אביב אל הכביש המהיר, קלטתי כמה אני מתרגש לפגוש שוב את מור מלה פאס.

    חרא מילה, מתרגש. אין סדנה שאני מעביר שאנשים לא אומרים בה בסוף "היה מרגש". ומרוב שהם אומרים, זה כבר לא מרגש בכלל. אולי... נסער. זאת המילה שאני מחפש. ככל שהתקרבתי ליעד, ככה הייתי יותר נסער. הבטן ננעלה לי כאילו עשיתי שריר. המחשבות עפו מהחלון. המוזיקה שבקעה מהרדיו נכנסה באוזן אחת ומיד יצאה מהשנייה. ויותר ויותר תמונות מביקור הפתע הלילי של מור אצלי בחדר לפני שבועיים חזרו אלי.

    *

    היא פנתה אלי באמצע הרחוב. שאלה אותי באנגלית עם מבטא ישראלי אם אני יודע איך מגיעים לגלידרייה של חואן. לרגע התלבטתי אם לשחק את המשחק ולענות לה באנגלית, אבל היה משהו במבט שלה שהפעיל אותי, כנראה, מהשנייה הראשונה. אז עניתי לה בעברית שאני בדרך לשם ושהם מוזמנים להצטרף אלי.

    עיניה אורו, והיא נגעה לי בזרוע, נגיעה חטופה עם שתי אצבעות, מהירה כמו חשמל, ואמרה, ישראלי? איזה קטע. בחיים לא הייתי מנחשת, עם הגובה הזה.

    כן, אמרתי. אני יודע. הרבה אומרים. אני גם לא בדיוק... בגיל המתאים. לטיול אחרי צבא, זאת אומרת.

    למה, בן כמה אתה?

    שלושים ותשע, הודיתי.

    לא רואים, היא פסקה. לא כמפלרטטת. כמציינת עובדה.

    בן הזוג שלה, ששתק עד אותו רגע, הושיט לי יד ללחיצה. רונן, הוא אמר ברשמיות שלא מתאימה לתרמילאים.

    עומרי, אמרתי והושטתי יד בחזרה. נעים להכיר.

    ואני מור, הַי! היא אמרה. והשאירה את היד שלה צמודה לגוף.

    אנחנו בירח דבש פה, רונן אמר וכרך סביבה את הזרוע שלו.

    לא רק כרך סביבה את הזרוע שלו, אלא גם הידק אותה ואת התלתלים שלה אליו, כאומר: שלי היא.

    מזל טוב, אמרתי וחייכתי, משתדל, כמו מטפל זוגי, להפנות את המבט שלי במידה שווה אל שניהם, בלי להשתהות יותר מדי על אף אחד מהם.

    ואתה? מור התעניינה אחרי שהתחלנו ללכת. מה אתה עושה פה "לא בגיל המתאים"?

    טיול אחרי גירושים, אמרתי.

    וואלה? היא ליכסנה אלי מבט. זה מקורי!

    רונן לא אמר כלום. היה לו זקן מחודד, גזום היטב, והוא ליטף אותו בחוסר שביעות רצון. כאילו הפרנו איזה כלל בלתי כתוב של "אין משיחין בשעת הצעידה".

    אחר כך, בגלידרייה, הוא הזמין טעם אחד. וניל. והיא ביקשה לטעום כמה טעמים לפני שהחליטה על קרמל. אחר כך גם אני הזמנתי ושילמתי, והכול בספרדית. כבר הייתי אחרי שבוע של לימודים ונהניתי לגלגל את המילים בפה.

    איזה יופי אתה מדבר! מור הסתובבה אלי עם כפית של גלידה ביד.

    לא חוכמה, אני עושה כאן קורס, אמרתי.

    ועדיין, היא אמרה וחייכה אלי.

    לא היה שום דבר מזמין בחיוך שלה. יותר מכול, הוא הזכיר לי חיוך של בת מדרשה. צנוע כזה. מבויש. בכלל, אם מישהו היה שואל אותי באותם רגעים, הייתי מהמר שהיא דתייה. או דתל"שית. העגילים הגדולים. שמחת החיים המוגזמת. התלתלים שהיו אסופים במטפחת. הסווטשירט והשרוואל שלבשה. העברתי פעם סדנה במדרשה בכרמיאל וככה הן נראו, הבנות שם. ומצד שני, היה משהו במבטים שהיא שלחה אלי מדי פעם, כשרונן לא הבחין. משהו נועז, על גבול הנואש, אבל לא חוצה את הגבול. משהו רעב. זאת המילה שאני מחפש. המבט שלה היה רעב. רעב לְמה בדיוק? עוד לא היה לי מושג.

    התיישבנו ללקק את הגלידה. כמה זמן לוקח ללקק גלידה? חמש דקות? עשר? אפילו את הגלידה היא ליקקה כמו בת מלך שכבודה פנימה. ליקוקים עדינים, מדודים, עם קצה הלשון, שלא מקפחים אף צד של הקונוס.

    ניהלנו שיחת תרמילאים בטלה. כלומר, היא ואני דיברנו, ורונן נעץ מבט ממוקד, של חוקר, בגלידה שלו, כאילו הוא מנסה לחשב את האלגוריתם של הקצב שבו היא נמסה.

    מור אמרה, התחלנו בבוליביה ועכשיו אנחנו בדיוק מתלבטים איך להמשיך.

    ואני אמרתי, שמעתי הרבה המלצות על פרו.

    והיא אמרה, כן. אבל בקול שלה היה פקפוק, כאילו היא לא בטוחה שהמלצות של אחרים רלוונטיות להם.

    כמה זמן יש לכם? שאלתי.

    יֶרח וחצי.

    כולי קנאה.

    למה, כמה יש לך?

    שבועיים גג, אמרתי, יותר מזה אני לא יכול. בגלל הבת שלי. גם ככה אני נקרע מגעגועים. ויש גם הסדרי ראייה. ועבודה. תכלס, גם שבועיים זה בעייתי.

    וואלה, היא אמרה ושלחה אלי עוד מבט רעב, ומצד שני הניחה את ראשה בשקע הכתף של רונן, בתנועת התחפרות שהיה נדמה שעשתה כבר אלפי פעמים קודם לכן.

    הוא מצדו עדיין התבונן בגלידה הנוזלת. ושתק.

    *

    אחר כך הם ליוו אותי לאכסניה שלי. כלומר, הם רצו להגיע לשוק המכשפות וזה היה בדרך.

    עצרנו על המדרכה, מול שער הכניסה הפתוח.

    מור אמרה, ממש יפה כאן, ועמדה על קצות האצבעות כדי לראות מעבר לי, כאילו היא מציצה מעבר לחומות של עיר אסורה.

    גם אני הצצתי — לחלקת העור שנחשפה כשהתמתחה והסווטשירט שלה הופשל קצת כלפי מעלה — ואמרתי, החצר הפנימית יפה, החדרים די בסיסיים.

    ורונן אמר — זאת היתה הפעם הראשונה שהוא דיבר אלי — טוב, אז... בטח עוד נראה אותך בעיר.

    ואני אמרתי, כן.

    וזהו. לא חיבוק. לא נשיקה על הלחי. לא מבט משתהה. לא תלתלים מסתובבים לפתע אחרי שמתרחקים. שום סימן למה שיקרה אחר כך.

    *

    בצומת כברי פניתי עכשיו ימינה.

    שלט הודיע שהמרחק ליישוב שלהם הוא 15 קילומטר.

    חשבתי על זה שאף פעם אין שלטי קרטון עם חץ "לשבעה".

    רק "לחתונה".

    והאטתי. נסעתי בכביש המהיר שבעים קילומטר בשעה, כאילו אני מנסה לדחות איזה קץ. או להרוויח לעצמי עוד זמן היזכרות.

    *

    הדפיקות על דלת החדר שלי באכסניה נשמעו קצת אחרי חצות. בדיוק סיימתי שיחת וידיאו עם ליאורי, שסיפרה לי שאתמול היא שוב היתה לבד בהפסקה, ואז שאלה שוב אם אני עושה בטיול שלי דברים מסוכנים, והרגעתי אותה שלא, ממש לא, והצעתי שנעשה ביט בוקס בטלפון, וקירבתי, כמו תמיד, אגרוף חלול לפה כדי לנשוף קצב בסיסי, והיא הצטרפה, כמו תמיד, בתיפוף על הגוף, והתחלנו לאלתר חרוזים על השם שלה, ליאור־ליאור, בקצה המנהרה יש אור, אל תביטי לאחור, לא הכול לבן או שחור — אבל לפני שהספקנו להיכנס לקצב אורנה עלתה על הקו ואמרה שהן מאחרות לבית הספר והילדה עוד צריכה להסתרק, אז קירבנו שפתיים למסכים ועשינו סאונד של נשיקה מצלצלת. וזהו. נשכבתי במיטה, מותש מהמאמץ להיות שמח בשבילה, וחשבתי, מה ציפית, אידיוט, שבגיל שלושים ותשע תוכל לעשות טיול נטול דאגות אחרי צבא? ולקחתי את הספר של סלינג'ר שהתעקשתי שיישאר אצלי בחלוקה, "הרימו את קורת הגג, נגרים", והמשכתי מאיפה שהפסקתי בלילה הקודם.

    אני אוהב את הקצב של המשפטים של סלינג'ר, ובהתחלה הדפיקות על הדלת השתלבו לי בביט של הסיפור. אבל אחרי כמה שניות של שקט הן התחדשו, והפעם היו חזקות יותר. ובסינקופה. פתחתי, והיא עמדה בפתח. הבחורה מהגלידרייה. בטייטס וחולצת משבצות שהיתה הדוקה על הגוף שלה באופן חילוני לגמרי. אפשר להיכנס? היא שאלה, וחלפה על פני בלי לחכות לתשובה. משב ריח של שיער שנחפף ממש עכשיו הגיע לנחיריים שלי. ניחוח אישה. שאלתי אותה אם היא רוצה לשתות משהו, ומיד התנצלתי שבעצם אין לי כלום בחדר. זה מין הרגל כזה, להציע לאורחים לשתות, אמרתי, ונזכרתי, שנייה, יש לי מים מינרליים.

    אני אשמח, היא אמרה. העברתי לה את הבקבוק. היא שתתה ממנו שלוק אינסופי, כאילו היא שותה מבקבוק בירה כדי לתפוס אומץ, ואז התיישבה על קצה המיטה שלי ואמרה: אני יכולה לשאול אותך משהו?

    אמרתי, כן, בטח. והתיישבתי גם אני על המיטה, אבל לא קרוב אליה. משהו בה שידר שזה לא יתאים. נשענתי על הקיר ופרשתי את הרגליים קדימה, אבל לא קדימה מדי. נזהרתי שכפות הרגליים שלי לא ייגעו בירכיים שלה.

    היא הסיטה את השיער שלה אל מאחורי האוזניים, כך שהעגילים שלה נחשפו, ורק אז הפנתה את ראשה אלי ואמרה: ידעת מראש?

    היה נדמה לי שאני מבין למה היא מתכוונת. ובכל זאת, כדי להרוויח זמן, היתממתי: ידעתי מראש שְמה?

    שזה לא יצליח, אתה ו... אשתך. זאת אומרת... לפני שהתחתנתם, או נגיד... בשנה הראשונה שלכם, היו סימנים ש...?

    תִ־רְ־אִי, לאטתי. ועצרתי. לא היה לי מושג מה להגיד.

    ואז היא קמה והתחילה לצעוד בחדר. החדר היה קטן אז לא היה לה הרבה מרחב. מזוודה פעורה, שולחן כתיבה, פח אשפה, קיר, שני זוגות נעליים, אחד מהם מלא בוץ קרוש. היא נעה בין כל אלה בלחיים סמוקות ובעגילים מקפצים ובתמרונים מהפנטים — זה היה כמו לצפות במופע מחול. מחול של מבוכה. היא אספה את השיער ואז נתנה לו להתפרק, היא לקחה עט שהיה על השולחן ולחצה לו על המתג, היא סבה על עקביה וכמעט נתקלה במזוודה, אבל לא, בשנייה האחרונה היא עקפה אותה, ומתחה את החולצה שלה כלפי מטה, וטפחה על הטייטס שלה בקצב קבוע כאילו זה המטרונום של המחול, ובין לבין דיברה, חצי אלי, חצי לעצמה, אני מה זה מצטערת, לא הייתי צריכה לבוא לכאן, מה אני נופלת עליך ככה באמצע הלילה, אתה לא מכיר אותי בכלל, עזוב, שכח מזה, אני פשוט אלך עכשיו, יו, איזה פדיחה —

    אל תלכי, ביקשתי.

    היא הפסיקה לצעוד. ואז התיישבה. ופכרה את ידיה. בלי להסתכל עלי. היו לה אצבעות יפות, עם לק סגול שהתאים לחולצה.

    שאלת שאלה גדולה, אמרתי.

    כן, השפתיים שלה התעקלו לחיוך לא שמח. והמבט שלה ננעץ בנעלי האולסטאר שלה.

    ו... אני לא רוצה לשלוף לך סתם דברים. בגלל זה לא עניתי ישר.

    או־קיי. חשבתי שהבהלתי אותך —

    וגם... הכול טרי כל כך. אין לי פרספקטיבה עדיין.

    מתי נפרדתם בכלל? זה... בסדר שאני שואלת?

    לפני שלושה חודשים.

    זה באמת טרי, היא אמרה ולגמה שוב מהמים. לגימה קצרה יותר.

    לקחתי ממנה את הבקבוק ולגמתי גם אני.

    אני חושב ש... לא, את יודעת מה, לא, לא ידעתי מראש, אמרתי.

    מור הינהנה באיטיות, והיה נדמה לי שאני מזהה אכזבה בהנהון שלה.

    אבל זה לא אומר... זה לא שאין דברים שאני קולט בדיעבד.

    מה למשל? היא נפנתה אלי במלוא גופה.

    ל־מ־של — דיברתי לאט כדי שיהיה לי זמן לחשוב — אולי בגלל שאני בטיול עכשיו, נזכרתי במשהו שקרה בַּטיול־אחרי־צבא שעשינו.

    איפה טיילתם?

    זהו, שהתלבטנו בין אוסטרליה למזרח, ובסוף בגלל מגבלות תקציב החלטנו על המזרח. ואז בוקר אחד אני מתעורר מאוחר בגסטהאוס בדרמסאלה, רואה שהיא לא במיטה, הולך למסעדה ומוצא אותה יושבת שם לבד, עם פרצוף תשעה באב. לפני שאני מספיק להזמין קפה בדלפק היא יורה: היינו צריכים לנסוע לאוסטרליה. מה מסתבר? היא ישבה לארוחת בוקר עם איזה קרוקודייל דנדי שסיפר לה סיפורים על המדבריות של אוסטרליה שהדליקו אותה. אבל אהובתי, אני אומר לה, ההימלאיה מעלייך, העמק הכי יפה בעולם פרוש לרגלייך —

    באמת יפה שם. ראיתי תמונות.

    בדיוק! אז אמרתי לה, מה אוסטרליה עכשיו? והיא התעקשה, היינו צריכים לנסוע לאוסטרליה, עומרי.

    וזה היה הסימן?

    בזמנו לא חשבתי שזה סימן. אבל בדיעבד, היא אף פעם לא היתה מרוצה. לא מהעבודה שלה. לא משנה איזו עבודה. לא מהבית שגרנו בו. לא משנה איזה בית. לא מהגננת של ליאורי. לא מהמורה. תמיד נראה לה שהדבר האמיתי הוא במקום אחר. היתה לנו מין בדיחה קבועה, שאני הדבר היחיד שהיא לא מחליפה.

    וזה מה שקרה בסוף.

    לא בדיוק.

    בשלב הזה של השיחה, נזכרתי, מור כבר היתה פרושה לרוחב על המיטה הזוגית בחדר שלי. התנוחה שבה היא נפרשה על המיטה שלי הדגישה את הקימורים היפים שלה, אבל לא נראה שהיא מודעת לזה. לא נראה שהיא עושה את זה בכוונה.

    מה זאת אומרת "לא בדיוק"? היא שאלה. וקיערה כף יד תומכת מתחת לסנטר שלה. ותלתה בי עיניים כאילו לכל מילה שאומר עכשיו תהיה משמעות עצומה בשבילה.

    זוגיות זה די... ג'ונגל, אמרתי. השרכים והצרכים מתלפפים אחד מסביב לשני וקשה לדעת מה הסיבה ומה התוצאה. הכי קל להאשים את הצד השני. אבל זה שקר. יש לי... היה לי בזה חלק לא פחות גדול. צריך ללמוד איך לחיות לצד מישהי שלא מרוצה רוב הזמן. ואני התרחקתי ממנה כאילו שזה מדבק. והיו גם עניינים אחרים, שאי אפשר לדעת מראש. הבת שלנו... בואי נגיד שהיא... רגישה מאוד. באחוזון תשעים ותשע של הרגישות. ו... כל אחד מאיתנו התפתח לכיוונים אחרים, ו... לא יודע, אולי להיות חמש־עשרה שנה ביחד בלי להרוג אחד את השני זה בכלל הישג ולא כישלון? סוֹרִי, נראה לי שאת מחפשת תשובות ברורות ו... אין לי עדיין.

    זה בסדר, אתה עוזר לי, היא אמרה והסתכלה לי ישר לתוך העיניים.

    באמת?

    פרשתי קצת את הרגליים, ועכשיו גרבי הצמר שלי כמעט נגעו במותניים הצרים שלה.

    באמת באמת.

    שתקנו קצת. כל אחד תלה את מבטו בנקודה אחרת בקיר. וחשבתי שזה מוזר ויפה שאנחנו בקושי מכירים וכבר לשיחה שלנו יש בִּיט. כולל השתיקה הזאת. שהגיעה בדיוק בזמן.

    וחשבתי שנפגשתי עם כל כך הרבה אנשים מאז הפרידה — תלמידים, חברים, קולגות, אפילו הלכתי פעמיים לפסיכולוג — ועם אף אחד מהם לא הרגשתי את הדבר הנדיר הזה: שרק אני והאדם שאיתי קיימים בעולם כרגע.

    וחשבתי שיש למור לחיים תפוחות, ושיכול להיות שאני הגבר היחיד בעולם שחושב שלחיים תפוחות זה סקסי.

    אני לא יודע מה עוד להגיד לך, אמרתי אחרי ארבע תיבות. האמת שלא יצא לי לדבר עם אנשים על הפרידה כמעט. לא ככה.

    מור שוב נשאה אלי עיניים. המבט שלה היה חם אבל לא קריא עד הסוף. היא לא זזה לכיווני אפילו מילימטר, והמשיכה לגרד בטייטס עם הציפורניים בתנועה שנראתה כמו טיק יותר מאשר כמו גירוד אמיתי. ועוד משהו: למרות שנשכבה לרוחב המיטה שלי, היא לא חלצה את הנעליים שלה. כפות הרגליים הנעולות שלה ריחפו עשרים סנטימטרים מחוץ למסגרת של המיטה, נוגעות־לא־נוגעות.

    חשבתי לעצמי שאם היא תחלוץ אותן, זה יהיה סימן. אבל בכלל לא הייתי בטוח שאני רוצה שתחלוץ אותן. כמו הכאבים האלה, כאבי פנטום, שחיילים מרגישים בדיוק איפה שהיה האיבר הקטוע שלהם — נראה לי שמאז הפרידה מאורנה היתה לי מונוגמיה פנטוֹמית: ידעתי שאני אמור לחגוג את החירות החדשה שלי, אבל בפועל לא עשיתי את זה. אחרי חמש־עשרה שנה עם אותה אישה, לא הצלחתי לדמיין את עצמי בקטע אינטימי עם מישהי אחרת. זה אפילו קצת הלחיץ אותי. לא הייתי סגור על זה שאצליח לתפקד.

    בסוף — אני חושב שכל הביקור שלה נמשך שעה גג — מור קמה מהמיטה ואמרה, אני צריכה לחזור, רונן עוד יכול להתעורר בטעות.

    אבל רגע — קמתי אחריה — לא תגלי לי למה כל ה... שאלות האלה?

    לא יכולה, היא אמרה.

    לא פייר — שירבבתי שפתיים כמו ילד שקופח — והיא אמרה, סורי, וחייכה, אבל הטון שלה היה רציני: זה מרגיש לי כמו לבגוד.

    או־קיי — הצמדתי את כפות ידי זו לזו וקדתי קידה יפנית — אז... שמחתי לעמוד לשירותך. וכשהיד שלה כבר היתה על הידית של הדלת, בכל זאת העזתי: אפשר להגיד לך עוד משהו?

    כן, היא אמרה.

    אני יורה פה באפלה, מקסימום תחשבי שאני מדבר שטויות, אבל טיול זה... מצב קיצון. יש אנשים שזה מוציא מהם את הטוב, ויש אנשים ש —

    אני יודעת, היא אמרה. והעיניים שלה התלחלחו. בבת אחת. בדרך כלל עיניים מתלחלחות לאט, אבל אצלה זה קרה מהר מאוד. היא נפנתה אל הדלת כדי להסתיר את זה ממני, ואז הסתובבה פתאום, פסעה שני צעדים מהירים לעברי, נעמדה על קצות האצבעות ונישקה אותי.