מארז טייסי משנה בע"מ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז טייסי משנה בע"מ
הוספה למועדפים

מארז טייסי משנה בע"מ

4.1 כוכבים (161 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

רייצ׳ל ואן דייקן

רייצ'ל ואן דייקן היא סופרת רבי המכר של הניו יורק טיימס, של היו אס איי טודיי ושל הוולסטריט ג'ורנל, בזכות הרומנים העכשווים שהוא כותבת. כשהיא לא עסוקה בכתיבה, תוכלו למצוא אותה שותה קפה בסטארבקס ומתכננת את הספר הבא שלה בעוד היא צופה בפרקים של הרווק. היא גרה באיידהו עם בעלה ,בנה המתוק, ושני בוקסרים נחרנים!

תקציר

*שני ספרי סדרת טייסי המשנה בע"מ*

טייסי משנה בע"מ 1 - ספר החוקים של השדכן

מחברת רבי המכר של הניו יורק טיימס, היו אס איי טודי והוול סטריט ג'ורנל – רייצ'ל ואן-דייקן
 
"מעריצים של ואן דייקן לא יתאכזבו, ימצאו דמויות גדולות מהחיים, דיאלוגים לא מהעולם הזה, והומור שיגרום לכם לנשוך את הלשון, שהם חזית ומרכז העלילה המזכירה את פגמליון של ג'ורג' שו."
—RT Book Reviews
 
"החותמת השנונה של רייצ'ל ואן דייקן מודגשת בכל הכח בספר החוקים של השדכן. הוכחה שאפשר למצוא אהבה בכל מקום, איאן ובלייק הם שידוך שנוצר בגן עדן מצחיק עד דמעות ומחמם את הלב." 
—Emma Hart, New York Times bestselling author
 
"ספר החוקים של השדכן הוא ספר מרענן בשנינותו, כייפי, וסקסי. פלייבוי יהיר, גיבורה חצופה, וכימיה מחשמלת שאי אפשר להתכחש לה. הספר הזה מלא בצחוק, להט ולב!" 
 —The Christian Grey Fan Page
 
חוק מספר אחד של טייס משנה: לעולם אל תתאהב בלקוחה.
 
אחרי תאונה מחסלת קריירה, שחקן הפוטבול לשעבר איאן האנטר חוזר לקמפוס – והוא מוכן להתחיל במשחק החדש שלו כאחד מהמוחות הבולטים מאחורי טייסי משנה בע"מ, שירות הכרויות סודי ומצליח העובר מפה לאוזן. הוא מקדיש את כישוריו המרובים בכל הקשור בנשים לתמיכה בשבורי הלב, נשים וגברים כאחד. אך כשבלייק אולסון מבקשת את שירותי החברה, איאן מבין שנחתה עליו הלקוחה הכי חסרת תקווה מכולן.
 
בלייק תזדקק לנס אם היא רוצה להשיג את הבחור עליו היא דלוקה. לפחות עם שדכן מקצועי לצידה, יש לה סיכוי. איאן יודע שעצותיו, יחד עם מהפך תדמיתי, עשוי להפוך את בלייק לשידוך מוצלח נוסף. אבל בעוד בלייק מתחילה בשינוי, מחתיכת בלגן לחתיכה הורסת, איאן מבין שהחוק מספר אחד שלו, בסכנה.
 
רייצ'ל ואן דייקן היא סופרת רבי המכר של הניו יורק טיימס, של היואסאיי טודיי ושל הוולסטריט ג'ורנל, בזכות הרומנים העכשווים שהוא כותבת. כשהיא לא עסוקה בכתיבה, תוכלו למצוא אותה שותה קפה בסטארבקס ומתכננת את הספר הבא שלה בעוד היא צופה בפרקים של הרווק.  היא גרה באיידהו עם בעלה, בנה המתוק, ושני בוקסרים נחרנים! 

טייסי משנה בע"מ 2 - המחליף של השדכן

להתאהב באויב?

חוק מספר 2 של טייס משנה: לעולם אל תחשוף עד כמה אתה מעוניין בהם.
לקס שונא את גבי. גבי שונאת את לקס. אבל היי, לפחות הם מסכימים על שנאה, נכון?
כל מה שלקס צריך לעשות הוא לשרוד את השבועות הקרובים, בהם הוא מאמן את גבי בהתאם לתוכנית של טייסי משנה בע"מ.
ואז הוא יכול לסיים את ענייניו איתה.
אבל עכשיו, כשהם עובדים יחד, המתח המיני ביניהם מרקיע שחקים והמריבות מגיעות לעוצמות חדשות.  
ולקס כבר לא יודע מה הוא רוצה יותר, לברוח מהארץ או לקרוע ממנה את הבגדים.  
אך לגבי יש סוד, כזה שהיא שומרת לא רק מחברתה הטובה אלא גם מאויבה המושבע.
הגבולות מטשטשים ולקס פחות ופחות מתאים לדמות “הרשע” בסיפור, שגבי סיפרה לעצמה תמיד...  והופך למשהו אחר לגמרי.
גבי שנאה את העובדה שהיא תמיד נמשכה אליו קצת – סטודנט למחשבים אסור שיראה כל כך לוהט – אבל ״לקס לותו'ר״ הוא צייד נשים מרושע. הוא מסוכן. וכדאי שגבי תתרחק ממנו כמה שיותר.

מצד שני היא תמיד רצתה לחוות קצת סכנה.

פרק ראשון

1
 
 
התה? בטעם קינמון.
 
בית הקפה? מבודד. חשוך. מזמין.
 
הבחורה? מאחרת.
 
ולא סתם איחור אופנתי, אלא איחור מהסוג שגרם לי לחשוב שהיא מתכוונת להבריז, תופעה נפוצה למדי בפגישה ראשונה. לפחות חמישה־עשר אחוז מהלקוחות שלנו מבריזות. זה מלחץ. ופחד שהשיטה שלנו לא תעבוד בשבילן, ושהמצב שלהן רק יחמיר.
 
כיסא העץ חרק כשנשענתי לאחור ובחנתי את בית הקפה הקטן. לפני שנה אנשים היו מבקשים ממני חתימה. אבל לפני שנה בדיוק התקבלתי לקבוצת הפוטבול סיאטל סיהוקס.
 
שיפשפתי את ברכי, מודע לתחושת הכאב שחזרה אלי ועוררה כעס צורב שהתפשט לי בחזה.
 
העפתי מבט נוסף בשעון שלי ונגסתי את פְּנים הלחי מתוך עצבנות.
 
איחור של עשרים ושלוש דקות.
 
אני מושיט יד באנחה אל התה שלי פעם אחת אחרונה ומאריך את הלגימה, מציץ מעל שולי הספל. עוד שתי דקות ואני מסתלק מפה.
 
דלת הזכוכית נפתחה בסערה. הפעמון כמעט צונח לרצפה כשהיא מוטחת בכיסא סמוך. בחורה קטנה וכחושה עם שיער חום חלק דידתה פנימה; עורה החיוור נצבע בסומק כשנגעה בלחייה וסקרה את החדר בדריכות.
 
רוב האנשים היו מעיפים בה מבט חטוף.
 
אבל אני לא כמו רוב האנשים.
 
אני נעצתי בה מבט.
 
אינטנסיבי.
 
כשעיניה חסרות המנוחה התבייתו עלי לבסוף, הסומק בלחייה נצבע בגוון עז יותר. זה לא היה בלתי מושך, פשוט העביר מסר מסוים מאוד.
 
דחקתי את כיסאי לאחור וקמתי ממקומי.
 
היתה לי תחושה שהיא רוצה לברוח.
 
הן תמיד לחוצות. מה שהיה צפוי. חוץ מזה, הייתי מודע למראה החיצוני שלי. בלי להשתחצן, זאת פשוט המסקנה המתמטית ההגיונית היחידה לאחר שמחברים את מספר הנשים שהשכבתי עם מספר הפעמים שנשאלתי אם אני דוגמן הלבשה תחתונה.
 
תווי פנים מסותתים? יש.
 
שיער בגוון בלונד־קרמל שאיכשהו תמיד מצליח להיראות גלי ומלא? יש.
 
גומת חן בודדה בלחי הימנית? יש.
 
חיוך עקלקל סקסי? יש.
 
צלקת מחוספסת ומרשימה ליד הסנטר? יש.
 
עיני אגוז יוקדות? יש.
 
ואני אפילו לא רוצה להתחיל לתאר את גודל האיבר שלי. ברצינות, זה רק הולך ומשתפר ככל שהעיניים שלכן מדרימות יותר — תסמכו עלי.
 
היא עשתה צעד מהוסס לאחור והתנגשה במעמד מגזינים. כמה עותקים של סיאטל ויקלי התעופפו באוויר ונחתו על הרצפה.
 
היא התכופפה בתנועה נמרצת כדי לאסוף אותם.
 
מכנסי הג'ינס שלה נקרעו בברכיים.
 
כן, אצטרך להציל אותה. היא כבר היוותה סכנה לעצמה.
 
שיחררתי אנחה סבלנית, ואט־אט התחלתי להתקדם משולחני לכיוונה. התכופפתי לגובה שלה, העפתי מבט במגזינים, אספתי בשלווה כל אחד ואחד מהם ונעמדתי.
 
היא היתה קפואה.
 
זה קורה, לעתים קרובות. ולמרבה הצער, זה בזבוז זמן מטורף. העסק שלי פרח, ועבורי זמן שווה כסף.
 
היא איחרה.
 
פירוש הדבר שהיא ביזבזה לא רק את הזמן שלי, אלא גם את הכסף שלי. בדרך כלל אני פוגש את הלקוחות שלי במקומות אחרים, אבל הייתי קצר בזמן ורציתי לראות אותה בפעולה. כשהיא לקחה מפית נייר אחת, קינחה את האף ותחבה אותה לכיס הקדמי שלה, התחילו אצלי מחשבות שניות רציניות.
 
"תעמדי," פקדתי עליה בניסיון להסתיר את הזעף מפני.
 
היא נעצה בי מבט משתומם. פיה היה פעור לרווחה ואישוניה רחבים. עורה הוורדרד החוויר בתוך כמה שניות.
 
"או," לחשתי, ונעצתי בה מבט נוקב, "שאת יכולה לשבת. אבל אני ממש לא בטוח שזאת הדרך לכבוש את לבו של הבריסטה שניסית לא לנעוץ בו מבטים מהרגע שנכנסת לפה."
 
"אבל אני לא —"
 
"את כן." הינהנתי ושלחתי אליה מבט מעודד. "ואם לא תקומי ברגע זה, תאבדי את הסיכוי שלך איתו. רוב המומחים חושבים שקנאה היא הרגש הכי קריטי שגברים מרגישים לפני שהם מתאהבים."
 
הושטתי אליה יד.
 
היא נעצה בה מבט.
 
"אני לא נושך." חייכתי בזחיחות, ואז רכנתי אליה ולחשתי באוזנה, "בשלב זה."
 
היא פערה את פיה בתדהמה.
 
"קחי אותה." הינהנתי אליה בתנועה מהירה. "בשביל זה אני פה, זוכרת?"
 
בהבעה מסתייגת היא הניחה את ידה בידי ונעמדה על רגליים רועדות. בחנתי את הבריסטה בכעס מעושה, בזמן שהובלתי את הלקוחה החדשה שלי אל מושבה.
 
"מה זה?" היא הצביעה על הספל האדום מול הכיסא שלה.
 
"תה." פיהקתי. "אבל נראה ששלך כבר קר."
 
"אני שונאת תה."
 
"לא," הנדתי את ראשי ורכנתי לעברה. מיקמתי את כפות ידי ממש מול הספל שלה וקירבתי אותו אליה. "את אוהבת תה."
 
היא הזעיפה פנים.
 
"תחייכי."
 
"מה?"
 
"פשוט תעשי את זה."
 
היא העלתה על שפתיה חיוך מעושה, שממש שינה את הפרצוף שלה לטובה. קצת יותר מדי שיניים והתלהבות מזויפת, אבל אפשר לעבוד עם התלהבות. אדישות, דיכאון, ייאוש... זה כבר מורכב יותר.
 
"היי... אתם, הממ... צריכים משהו?" שאל הבריסטה הקנאי שניגש אל השולחן שלנו. כל טמבל עם חצי מוח היה יודע שאילו רצינו משהו, היינו פשוט ניגשים לדלפק ומזמינים.
 
"לא." לא טרחתי להעיף מבט נוסף לכיוונו.
 
"אה." הוא לא הרפה. אידיוט. "אני פשוט —"
 
"אם אני אצטרך משהו, אשלח אליך את החברה שלי, מה אתה אומר?" הפעם פגשתי במבטו. לפעמים זה פשוט קל מדי. באמת. עיניו ננעצו בעיני בתקיפות, נחיריים מתרחבים, אגרופים קפוצים. אחי, באותה מידה יכולת לתלות על עצמך שלט עם הכיתוב ״שלי״ וחץ שמצביע אל גברת שיער דקיק.
 
"תודה בכל אופן," הוסיפה הלקוחה שלי בקול חורק ותחבה את שערה השטוח אל מאחורי אוזנה במחווה לחוצה מעט, שכנראה נראתה חמודה בעיני השמוק הזה.
 
נצטרך לעבוד על הקול החורק הזה. הוא מקסים... כמו כלבלב שמן שאינו מסוגל ללכת.
 
אבל על מנת להשיג את תשומת לבו של הבריסטה? עליה להתקדם מכלבלב שמן למשהו דומה יותר לגרייהאונד — חלקלקה, יפהפייה, ייחודית.
 
הבריסטה הקנאי הסתלק.
 
"הוא שונא אותי." כתפיה נשמטו ברפיון.
 
שיחררתי אנחה מרוגזת בזמן שהושטתי יד ואחזתי בכף ידה. אצבעות לחות ודביקות. זה מה שאני הכי אוהב אצל אישה, אמר אף אחד אף פעם.
 
"תפסיקי לזוז באי־שקט ושבי ישר." לחצתי את ידה.
 
החזה שלה עלה וירד כאילו היא רצה מרתון. לכל הרוחות, אם זאת עוד מתעלפת אחת, אני בורח מפה.
 
"מצטערת," היא אמרה באנחה ונרכנה לעברי. "פשוט הוא דיבר איתי רק כמה פעמים, ורק כדי לשאול אם אני רוצה סוכר בקפה שלי."
 
"הוא שונא קפה," לחשתי. "בכל פעם שמישהו מזמין קפה, הוא ממש מגחך בלעג. אם לא מחפשים את זה, קשה לקלוט את זה. אבל הוא מרים את האף, העיניים שלו מצטמצמות, והמנוול מגחך בלעג, כאילו שלהזמין קפה זה כמו להתמסטל מאחורי פחי הזבל."
 
"אבל..." היא נגסה בשפתה התחתונה. זו היתה בשרנית. עסיסית. סוף כל סוף! משהו שאוכל לעבוד איתו. "הוא עובד בבית קפה."
 
קוצר רוח החל לגאות בקרבי. "ואת רצה כל יום שמונה נקודה שמונה קילומטרים בשלוש בצהריים, למרות שאת שונאת לרוץ. כולנו עושים את מה שאנחנו צריכים לעשות כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים. את רוצה גוף חטוב? את עובדת בשביל זה. הוא רוצה לקנות חלקים לאופנוע שלו? הוא עובד בשביל זה." לעזאזל, אני חייב להפסיק לקבל לקוחות אחרי לילה ללא שינה.
 
"אני צריכה לסכם את מה שאתה אומר לי?" היא שאלה ברכות.
 
"את אוהבת תה. את שונאת קפה." הושטתי את ידי וליטפתי את שפתה התחתונה באגודלי. "הוא מתעב מפגני חיבה ציבוריים, כנראה מפני שהיה רוצה להיות הבחור שנמצא בקשר עם בחורה שלא מסוגלת להפסיק לגעת בגבר שלה."
 
ראשה הופנה לעברי, עיניה כבדות, לחייה נצמדת אל ידי. בינגו!
 
"תיגעי בי," הוריתי לה.
 
"אבל —"
 
"תעשי את זה עכשיו."
 
היא בלעה רוק בכבדות, הושיטה את ידה מעבר לשולחן והניחה אותה על הכתף שלי.
 
על. הכתף. שלי.
 
"נמוך יותר."
 
"אבל..." עיניה הוסטו אל הדלפק בחטף.
 
"תפסיקי לנעוץ מבטים או שסיימנו."
 
היא הנמיכה את ידה וליטפה את החזה שלי. האצבע שלה נגעה לי בפטמה ברפרוף. נראה שבטעות, אבל הבריסטה לא היה מודע לכך.
 
"עכשיו תצחקי."
 
"לצחוק?" היא ציחקקה בעצבנות.
 
"גם זה עובד." חייכתי אליה בזחיחות. זה תמיד היה החלק האהוב עלי, החלק שביסס אותי בתור גאון מוסמך. ועשיר. הרגע שבו הבחור מבין לפתע שמשהו מתבשל בינו לבין הבחורה שהתחרתה על תשומת לבו במשך שבועות, שנים, מי יודע כמה זמן.
 
הבריסטה הקנאי חוזר אלינו. "שֶל, אם את צריכה משהו חוץ מתה, תגידי לי." החזה שלו התנפח בעודו משלב את זרועותיו. נאבקתי בדחף לגלגל עיניים ולזקוף אצבע משולשת לעבר הטמבל.
 
"לא." של פגשה במבטי הנוקב בהסתייגות שאט־אט הפכה
 
לניצחון. "נראה לי שאסתפק בתה שלי."
 
"את שונאת תה," הוא ציין.
 
"לא," אמרתי. "היא אוהבת תה."
 
"שמוק," הוא סינן חרש לפני שהסתלק.
 
"הוא יודע את השם שלי." היא נאנחה בכמיהה נרגשת.
 
גם הפעם, הדחף לגלגל את עיני היה חזק כל כך, שהלחיים שלי נרעדו.
 
משכתי בכתפי ונשענתי לאחור בכיסא שלי.
 
"מי אתה?" היא שאלה.
 
"איאן האנטר." הינהנתי. "מאסטר בליווי דייטים, וההזדמנות היחידה שלך בעולם להשיג" — גבותי התרוממו ואנחה כבדה בקעה מבין שפתי — "את זה."
 
הבריסטה הקנאי נעץ בנו את מבטו, שפתיו מכווצות לכדי קו דקיק.
 
"מתי אנחנו מתחילים?" המילים בוקעות מבין שפתיה מהר כל כך, שנשמע כאילו אין רווח ביניהן.
 
חייכתי בשביעות רצון. "לפני שלוש דקות."

רייצ׳ל ואן דייקן

רייצ'ל ואן דייקן היא סופרת רבי המכר של הניו יורק טיימס, של היו אס איי טודיי ושל הוולסטריט ג'ורנל, בזכות הרומנים העכשווים שהוא כותבת. כשהיא לא עסוקה בכתיבה, תוכלו למצוא אותה שותה קפה בסטארבקס ומתכננת את הספר הבא שלה בעוד היא צופה בפרקים של הרווק. היא גרה באיידהו עם בעלה ,בנה המתוק, ושני בוקסרים נחרנים!

מארז טייסי משנה בע"מ רייצ׳ל ואן דייקן
1
 
 
התה? בטעם קינמון.
 
בית הקפה? מבודד. חשוך. מזמין.
 
הבחורה? מאחרת.
 
ולא סתם איחור אופנתי, אלא איחור מהסוג שגרם לי לחשוב שהיא מתכוונת להבריז, תופעה נפוצה למדי בפגישה ראשונה. לפחות חמישה־עשר אחוז מהלקוחות שלנו מבריזות. זה מלחץ. ופחד שהשיטה שלנו לא תעבוד בשבילן, ושהמצב שלהן רק יחמיר.
 
כיסא העץ חרק כשנשענתי לאחור ובחנתי את בית הקפה הקטן. לפני שנה אנשים היו מבקשים ממני חתימה. אבל לפני שנה בדיוק התקבלתי לקבוצת הפוטבול סיאטל סיהוקס.
 
שיפשפתי את ברכי, מודע לתחושת הכאב שחזרה אלי ועוררה כעס צורב שהתפשט לי בחזה.
 
העפתי מבט נוסף בשעון שלי ונגסתי את פְּנים הלחי מתוך עצבנות.
 
איחור של עשרים ושלוש דקות.
 
אני מושיט יד באנחה אל התה שלי פעם אחת אחרונה ומאריך את הלגימה, מציץ מעל שולי הספל. עוד שתי דקות ואני מסתלק מפה.
 
דלת הזכוכית נפתחה בסערה. הפעמון כמעט צונח לרצפה כשהיא מוטחת בכיסא סמוך. בחורה קטנה וכחושה עם שיער חום חלק דידתה פנימה; עורה החיוור נצבע בסומק כשנגעה בלחייה וסקרה את החדר בדריכות.
 
רוב האנשים היו מעיפים בה מבט חטוף.
 
אבל אני לא כמו רוב האנשים.
 
אני נעצתי בה מבט.
 
אינטנסיבי.
 
כשעיניה חסרות המנוחה התבייתו עלי לבסוף, הסומק בלחייה נצבע בגוון עז יותר. זה לא היה בלתי מושך, פשוט העביר מסר מסוים מאוד.
 
דחקתי את כיסאי לאחור וקמתי ממקומי.
 
היתה לי תחושה שהיא רוצה לברוח.
 
הן תמיד לחוצות. מה שהיה צפוי. חוץ מזה, הייתי מודע למראה החיצוני שלי. בלי להשתחצן, זאת פשוט המסקנה המתמטית ההגיונית היחידה לאחר שמחברים את מספר הנשים שהשכבתי עם מספר הפעמים שנשאלתי אם אני דוגמן הלבשה תחתונה.
 
תווי פנים מסותתים? יש.
 
שיער בגוון בלונד־קרמל שאיכשהו תמיד מצליח להיראות גלי ומלא? יש.
 
גומת חן בודדה בלחי הימנית? יש.
 
חיוך עקלקל סקסי? יש.
 
צלקת מחוספסת ומרשימה ליד הסנטר? יש.
 
עיני אגוז יוקדות? יש.
 
ואני אפילו לא רוצה להתחיל לתאר את גודל האיבר שלי. ברצינות, זה רק הולך ומשתפר ככל שהעיניים שלכן מדרימות יותר — תסמכו עלי.
 
היא עשתה צעד מהוסס לאחור והתנגשה במעמד מגזינים. כמה עותקים של סיאטל ויקלי התעופפו באוויר ונחתו על הרצפה.
 
היא התכופפה בתנועה נמרצת כדי לאסוף אותם.
 
מכנסי הג'ינס שלה נקרעו בברכיים.
 
כן, אצטרך להציל אותה. היא כבר היוותה סכנה לעצמה.
 
שיחררתי אנחה סבלנית, ואט־אט התחלתי להתקדם משולחני לכיוונה. התכופפתי לגובה שלה, העפתי מבט במגזינים, אספתי בשלווה כל אחד ואחד מהם ונעמדתי.
 
היא היתה קפואה.
 
זה קורה, לעתים קרובות. ולמרבה הצער, זה בזבוז זמן מטורף. העסק שלי פרח, ועבורי זמן שווה כסף.
 
היא איחרה.
 
פירוש הדבר שהיא ביזבזה לא רק את הזמן שלי, אלא גם את הכסף שלי. בדרך כלל אני פוגש את הלקוחות שלי במקומות אחרים, אבל הייתי קצר בזמן ורציתי לראות אותה בפעולה. כשהיא לקחה מפית נייר אחת, קינחה את האף ותחבה אותה לכיס הקדמי שלה, התחילו אצלי מחשבות שניות רציניות.
 
"תעמדי," פקדתי עליה בניסיון להסתיר את הזעף מפני.
 
היא נעצה בי מבט משתומם. פיה היה פעור לרווחה ואישוניה רחבים. עורה הוורדרד החוויר בתוך כמה שניות.
 
"או," לחשתי, ונעצתי בה מבט נוקב, "שאת יכולה לשבת. אבל אני ממש לא בטוח שזאת הדרך לכבוש את לבו של הבריסטה שניסית לא לנעוץ בו מבטים מהרגע שנכנסת לפה."
 
"אבל אני לא —"
 
"את כן." הינהנתי ושלחתי אליה מבט מעודד. "ואם לא תקומי ברגע זה, תאבדי את הסיכוי שלך איתו. רוב המומחים חושבים שקנאה היא הרגש הכי קריטי שגברים מרגישים לפני שהם מתאהבים."
 
הושטתי אליה יד.
 
היא נעצה בה מבט.
 
"אני לא נושך." חייכתי בזחיחות, ואז רכנתי אליה ולחשתי באוזנה, "בשלב זה."
 
היא פערה את פיה בתדהמה.
 
"קחי אותה." הינהנתי אליה בתנועה מהירה. "בשביל זה אני פה, זוכרת?"
 
בהבעה מסתייגת היא הניחה את ידה בידי ונעמדה על רגליים רועדות. בחנתי את הבריסטה בכעס מעושה, בזמן שהובלתי את הלקוחה החדשה שלי אל מושבה.
 
"מה זה?" היא הצביעה על הספל האדום מול הכיסא שלה.
 
"תה." פיהקתי. "אבל נראה ששלך כבר קר."
 
"אני שונאת תה."
 
"לא," הנדתי את ראשי ורכנתי לעברה. מיקמתי את כפות ידי ממש מול הספל שלה וקירבתי אותו אליה. "את אוהבת תה."
 
היא הזעיפה פנים.
 
"תחייכי."
 
"מה?"
 
"פשוט תעשי את זה."
 
היא העלתה על שפתיה חיוך מעושה, שממש שינה את הפרצוף שלה לטובה. קצת יותר מדי שיניים והתלהבות מזויפת, אבל אפשר לעבוד עם התלהבות. אדישות, דיכאון, ייאוש... זה כבר מורכב יותר.
 
"היי... אתם, הממ... צריכים משהו?" שאל הבריסטה הקנאי שניגש אל השולחן שלנו. כל טמבל עם חצי מוח היה יודע שאילו רצינו משהו, היינו פשוט ניגשים לדלפק ומזמינים.
 
"לא." לא טרחתי להעיף מבט נוסף לכיוונו.
 
"אה." הוא לא הרפה. אידיוט. "אני פשוט —"
 
"אם אני אצטרך משהו, אשלח אליך את החברה שלי, מה אתה אומר?" הפעם פגשתי במבטו. לפעמים זה פשוט קל מדי. באמת. עיניו ננעצו בעיני בתקיפות, נחיריים מתרחבים, אגרופים קפוצים. אחי, באותה מידה יכולת לתלות על עצמך שלט עם הכיתוב ״שלי״ וחץ שמצביע אל גברת שיער דקיק.
 
"תודה בכל אופן," הוסיפה הלקוחה שלי בקול חורק ותחבה את שערה השטוח אל מאחורי אוזנה במחווה לחוצה מעט, שכנראה נראתה חמודה בעיני השמוק הזה.
 
נצטרך לעבוד על הקול החורק הזה. הוא מקסים... כמו כלבלב שמן שאינו מסוגל ללכת.
 
אבל על מנת להשיג את תשומת לבו של הבריסטה? עליה להתקדם מכלבלב שמן למשהו דומה יותר לגרייהאונד — חלקלקה, יפהפייה, ייחודית.
 
הבריסטה הקנאי הסתלק.
 
"הוא שונא אותי." כתפיה נשמטו ברפיון.
 
שיחררתי אנחה מרוגזת בזמן שהושטתי יד ואחזתי בכף ידה. אצבעות לחות ודביקות. זה מה שאני הכי אוהב אצל אישה, אמר אף אחד אף פעם.
 
"תפסיקי לזוז באי־שקט ושבי ישר." לחצתי את ידה.
 
החזה שלה עלה וירד כאילו היא רצה מרתון. לכל הרוחות, אם זאת עוד מתעלפת אחת, אני בורח מפה.
 
"מצטערת," היא אמרה באנחה ונרכנה לעברי. "פשוט הוא דיבר איתי רק כמה פעמים, ורק כדי לשאול אם אני רוצה סוכר בקפה שלי."
 
"הוא שונא קפה," לחשתי. "בכל פעם שמישהו מזמין קפה, הוא ממש מגחך בלעג. אם לא מחפשים את זה, קשה לקלוט את זה. אבל הוא מרים את האף, העיניים שלו מצטמצמות, והמנוול מגחך בלעג, כאילו שלהזמין קפה זה כמו להתמסטל מאחורי פחי הזבל."
 
"אבל..." היא נגסה בשפתה התחתונה. זו היתה בשרנית. עסיסית. סוף כל סוף! משהו שאוכל לעבוד איתו. "הוא עובד בבית קפה."
 
קוצר רוח החל לגאות בקרבי. "ואת רצה כל יום שמונה נקודה שמונה קילומטרים בשלוש בצהריים, למרות שאת שונאת לרוץ. כולנו עושים את מה שאנחנו צריכים לעשות כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים. את רוצה גוף חטוב? את עובדת בשביל זה. הוא רוצה לקנות חלקים לאופנוע שלו? הוא עובד בשביל זה." לעזאזל, אני חייב להפסיק לקבל לקוחות אחרי לילה ללא שינה.
 
"אני צריכה לסכם את מה שאתה אומר לי?" היא שאלה ברכות.
 
"את אוהבת תה. את שונאת קפה." הושטתי את ידי וליטפתי את שפתה התחתונה באגודלי. "הוא מתעב מפגני חיבה ציבוריים, כנראה מפני שהיה רוצה להיות הבחור שנמצא בקשר עם בחורה שלא מסוגלת להפסיק לגעת בגבר שלה."
 
ראשה הופנה לעברי, עיניה כבדות, לחייה נצמדת אל ידי. בינגו!
 
"תיגעי בי," הוריתי לה.
 
"אבל —"
 
"תעשי את זה עכשיו."
 
היא בלעה רוק בכבדות, הושיטה את ידה מעבר לשולחן והניחה אותה על הכתף שלי.
 
על. הכתף. שלי.
 
"נמוך יותר."
 
"אבל..." עיניה הוסטו אל הדלפק בחטף.
 
"תפסיקי לנעוץ מבטים או שסיימנו."
 
היא הנמיכה את ידה וליטפה את החזה שלי. האצבע שלה נגעה לי בפטמה ברפרוף. נראה שבטעות, אבל הבריסטה לא היה מודע לכך.
 
"עכשיו תצחקי."
 
"לצחוק?" היא ציחקקה בעצבנות.
 
"גם זה עובד." חייכתי אליה בזחיחות. זה תמיד היה החלק האהוב עלי, החלק שביסס אותי בתור גאון מוסמך. ועשיר. הרגע שבו הבחור מבין לפתע שמשהו מתבשל בינו לבין הבחורה שהתחרתה על תשומת לבו במשך שבועות, שנים, מי יודע כמה זמן.
 
הבריסטה הקנאי חוזר אלינו. "שֶל, אם את צריכה משהו חוץ מתה, תגידי לי." החזה שלו התנפח בעודו משלב את זרועותיו. נאבקתי בדחף לגלגל עיניים ולזקוף אצבע משולשת לעבר הטמבל.
 
"לא." של פגשה במבטי הנוקב בהסתייגות שאט־אט הפכה
 
לניצחון. "נראה לי שאסתפק בתה שלי."
 
"את שונאת תה," הוא ציין.
 
"לא," אמרתי. "היא אוהבת תה."
 
"שמוק," הוא סינן חרש לפני שהסתלק.
 
"הוא יודע את השם שלי." היא נאנחה בכמיהה נרגשת.
 
גם הפעם, הדחף לגלגל את עיני היה חזק כל כך, שהלחיים שלי נרעדו.
 
משכתי בכתפי ונשענתי לאחור בכיסא שלי.
 
"מי אתה?" היא שאלה.
 
"איאן האנטר." הינהנתי. "מאסטר בליווי דייטים, וההזדמנות היחידה שלך בעולם להשיג" — גבותי התרוממו ואנחה כבדה בקעה מבין שפתי — "את זה."
 
הבריסטה הקנאי נעץ בנו את מבטו, שפתיו מכווצות לכדי קו דקיק.
 
"מתי אנחנו מתחילים?" המילים בוקעות מבין שפתיה מהר כל כך, שנשמע כאילו אין רווח ביניהן.
 
חייכתי בשביעות רצון. "לפני שלוש דקות."