עינם הפקוחה של חפצים דוממים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עינם הפקוחה של חפצים דוממים
מכר
מאות
עותקים
עינם הפקוחה של חפצים דוממים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

עינם הפקוחה של חפצים דוממים

4.2 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: צפריר גרוסמן
  • איור: נייתן טיילור
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2021
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 142 עמ' מודפסים

פטריק רותפס

פטריק רות'פס (Patrick Rothfuss; 1973) הוא סופר פנטזיה אפית אמריקני. רות'פס נודע בעיקר בשל סדרת "רשומות קוטל המלך" שכתב שבגינה זכה במספר פרסים, לרבות פרס קוויל עבור ספר הביכורים שלו שם הרוח שבנוסף הגיע למקום ה-24 ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. המשכו, "פחדיו של האדם החכם", זיכה אותו בפרס דייוויד גמל ב-2012, והגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

תקציר

עמוק מתחת לאוניברסיטה יש מקום אפל. רק אנשים מעטים מכירים אותו: רשת שבורה של מעברים עתיקים וחדרים נטושים. אישה צעירה חיה שם, ספונה במנהרות האדירות של התחתון, מכורבלת במעמקי אותו מקום נשכח.
קוראים לה אאורי והיא מלאה בחידות.
עינם הפקוחה של חפצים דוממים הוא הצצה קצרה ומתוקה-מרירה לחייה של אאורי, הרפתקה קטנה העומדת בפני עצמה. סיפור מלא שמחה אבל גם מטריד, המעניק לנו הזדמנות לראות את העולם מבעד לעיניה של אאורי. הוא מעניק לקוראים גם הזדמנות לגלות דברים שרק אאורי יודעת...

בספר זה, פטריק רותפס מביא אותנו אל עולמה של אחת הדמויות המסתוריות ביותר מרשומות קוטל המלך. הספר הזה, המלא בסודות וחידות, מביא לקוראים את סיפורה של נערה שבורה המנסה להביא חיים לעולם שבור. 

פרק ראשון

הקדמת המחבר


אולי לא כדאי לכם לקנות את הספר הזה.

אני יודע, סופרים לא אמורים להגיד דברים כאלה. אנשי מחלקת השיווק לא יאהבו את זה. העורכת שלי תחטוף שבץ. אבל אני מעדיף להגיד לכם את האמת מההתחלה.

קודם כול, אם לא קראתם את הספרים האחרים שלי זה ממש לא המקום שכדאי לכם להתחיל בו.

שני הספרים הראשונים שלי הם שם הרוח ופחדיו של האדם החכם. אם אתם מתעניינים ביצירה שלי, התחילו שם. הם נקודת הפתיחה הטובה ביותר לעולם שלי. הספר הזה עוסק באַאוֹרִי, אחת הדמויות באותה סדרה. אם לא קראתם את הספרים ההם, ככל הנראה תלכו לאיבוד מהר מאוד.

דבר שני, גם אם קראתם את הספרים האחרים שלי, חובתי להזהיר אתכם שהסיפור הזה קצת מוזר. גם בלי לכתוב ספוילרים, אפשר לומר שזה סיפור... קצת שונה. הוא לא בנוי כמו סיפור רגיל, ואם אתם רוצים לדעת מה קורה בהמשך הסיפור של קְווֹתֵה, לא תמצאו כאן את התשובה.

מצד שני, אם אתם רוצים לדעת יותר על אאורי, לסיפור הזה יש הרבה מאוד להציע לכם. אם אתם אוהבים מילים וחידות וסודות, אם אתם סקרנים לגבי התחתון ואלכימיה, אם אתם רוצים לדעת עוד על התעלומות הנסתרות של העולם שלי...

אם כן, הספר הזה הוא בדיוק בשבילכם.

הקרקעית הרחוקה של הדברים

אאורי התעוררה, וידעה כי נותרו לה שבעה ימים.

כן. היא הייתה בטוחה בכך. הוא יבוא לבקר אותה ביום השביעי.

זמן רב. זמן רב להמתנה. ועם זאת לא רב כל-כך אם תרצה לעשות את כל הנדרש. לא אם תעשה זאת בזהירות. לא אם תרצה להיות מוכנה.

אאורי פקחה את עיניה וראתה לחישת אור עמומה. דבר נדיר במחוזותיה מכיוון שהייתה מכורבלת עמוק בתוך אדרת, קודש הקודשים הפרטי שלה. אם כך, זה היה יום לבן. יום עמוק. יום מציאה. היא חייכה, והתרגשות פיזזה בתוכה.

היה די אור לראות את הצורה החיוורת של זרועה כשאצבעותיה מצאו את בקבוק הטפטפת על מדף המיטה. היא הבריגה את הפקק ונתנה לטיפה יחידה לנזול על צלוחית השועל. כעבור רגע, הוא התחיל לבהוק באור כחול עמום.

אאורי נעה בזהירות והרחיקה מעליה את השמיכה כך שלא תיגע ברצפה. היא החליקה מהמיטה, ורצפת האבן הייתה חמימה תחת כפות רגליה. הכיור נח על השולחן שליד המיטה, ליד שארית דקיקה מהסבון המתוק ביותר שלה. הם לא השתנו במהלך הלילה. זה היה טוב.

אאורי סחטה טיפה נוספת היישר על השועל. היא היססה, אבל אז חייכה והניחה לטיפה שלישית להשתחרר. אי אפשר לחסוך ביום מציאה. אחר כך היא אספה אליה את השמיכה, קיפלה אותה שוב ושוב והניחה אותה בזהירות תחת סנטרה כדי שלא תתחכך ברצפה.

אורו של השועל המשיך לגבור. תחילה זה היה הבהוב ותו לא: ניצוץ, כוכב מרוחק. ואחר כך יותר ממנו התחיל לבהוק, כגחלילית מאירה. אורו הוסיף לגבור עוד ועוד עד שכל כולו היה שטוף בזוהר. לבסוף הוא נח בגאווה בצלוחיתו, נראה כמו גחל בצבע כחול-ירוק שגודלו מעט יותר ממטבע.


היא חייכה אליו כאשר התעורר לגמרי ומילא את אדרת באורו האמיתי, הכחול הבוהק.

אאורי הביטה סביב. היא ראתה את מיטתה המושלמת. בדיוק במידתה. בדיוק. היא בדקה את הכיסא שלה. את קופסת הארז. את גביע הכסף הקטנטן.

האח הייתה ריקה. ומעליה היו החפצים שעל הלזבז: העלה הצהוב, קופסת האבן, צנצנת הזכוכית האפורה ובה אזוביון מתוק ויבש. אף אחד מכל אלה לא היה דבר-מה נוסף. אף אחד מהם לא היה משהו שלא היה אמור להיות.

שלוש דרכים הובילו אל מחוץ לאדרת. המסדרון, השער והדלת. הדרך השלישית לא נועדה לה.

אאורי פנתה אל השער המוביל אל נמל. שועל נח על צלחתו, ולכן אורו היה עמום בפינה הזאת, ובכל זאת היה בוהק די הצורך לראות סביב. בעת האחרונה נמל לא היה סואן, אך למרות זאת, אאורי בדקה שהכול כשורה. על מדף היין נחה לה צלחת חרסינה שבורה, שעובייה לא עולה בהרבה על זה של עלה כותרת. מתחתיו היו מחברת אוקטבו כרוכה בעור, זוג פקקים, כדור צמר קטן. מן הצד, כוס התה הלבנה שלו המתינה לו בסבלנות שהייתה משאת קנאתה של אאורי.

על מדף הקיר היו: גוש ענבר צהוב על צלוחית. סלע שחור. אבן אפורה. פיסת עץ חלקה ושטוחה. בנפרד מכל אלה עמד לו בקבוקון קטנטן, שתופסני הברזל שלו פתוחים כציפור רעבה.

על השולחן המרכזי היה חופן גרגירי צינית שנחו על מפית בד נקייה. אאורי הביטה בהם לרגע, ואז לקחה אותם אל מדף הספרים, מעמד שהתאים להם הרבה יותר. היא העבירה את מבטה על החדר סביב והנהנה לעצמה. הכול טוב.

אאורי חזרה לאדרת, רחצה את פניה ואת ידיה ואת כפות רגליה. היא החליקה מתוך כותונת הלילה, קיפלה אותה והכניסה אותה לקופסת הארז. היא התמתחה בשמחה, הרימה את זרועותיה והתרוממה על קצות האצבעות.

אז היא החליקה במהירות לתוך שמלתה האהובה, השמלה שהוא נתן לה. היא הייתה מתוקה על עורה. שמה בער בתוכה כמו אש. היום יהיה יום עמוס.

אאורי לקחה את שועל, ונשאה אותו חפון בכף ידה. היא עברה דרך נמל, אחרי שהחליקה מבעד לסדק המשונן בקיר. זה לא היה סדק רחב, אבל אאורי הייתה כה דקה עד שבקושי היה עליה לסובב את כתפיה כדי לא להישרט מהאבנים השבורות. לא צר מדי עבורה, כלל וכלל.

טרם היה חדר גבוה ולו קירות לבנים וישרים של אבנים מסותתות. זה היה מקום ריק מהדים פרט למראה שניצבה בו. אבל היום היה דבר נוסף: נשימה קלה שבקלות של אור שמש. היא חמקה מבעד לפסגת הדלת המקושתת והמלאה באבנים: עצים שבורים, גושי אבן מרוסקים. אבל שם, ממש בקצה, היה כתם אור.

אאורי עמדה מול המראה ולקחה את מברשת הזיפים מהמקום שהייתה תלויה בו על מסגרת העץ של המראה. היא הברישה את קשרי השינה עד ששערה היה תלוי סביב ראשה כעננה.

היא סגרה את כף ידה סביב השועל, וללא אורו הכחול-ירוק הפך החדר אפל כאפלה. אז נפערו עיניה לרווחה והיא לא יכלה לראות דבר מלבד הכתם החלש והעמום של האור החמים הנשפך מעל לערמת ההריסות מאחוריה. אור זהוב וחיוור נלכד בשערה הזהוב הבהיר. אאורי חייכה לעצמה מול המראה. היא נראתה כמו השמש.

היא הרימה את ידה, חשפה את שועל ודילגה במהירות אל המבוך המשתרע לכל עבר של משבצת. היא השקיעה לא יותר מדקה כדי למצוא את צינור הנחושת שהיה לו ציפוי הבד המתאים. אבל למצוא את המקום המושלם, ובכן, זאת החידה האמיתית, נכון? היא עקבה אחר הצינור דרך מנהרות הלבנים האדומות לאורך קרוב לקילומטר, נזהרת לא לאבד אותו דרך המוני הצינורות האחרים שהתפתלו זה סביב זה.

אז, ללא כל אזהרה, נטה הצינור בחדות, צלל לתוך קיר מתעקל ונטש אותה. איזו גסות רוח. היו עשרות צינורות אחרים, כמובן, אבל צינורות הפח הקטנים לא מצופים כלל. הצינורות המתנשאים העשויים מפלדה ממורקת היו חדשים מדי. צינורות הברזל היו להוטים כל-כך עד שזה היה מביך, אבל הציפויים שלהם היו עשויים מכותנה, וממש לא היה לה כוח להתעסק בזה היום.

אז עקבה אאורי אחר צינור חרס עבה שהתנהל בכבדות בדרכו. בסופו של דבר הוא חפר עצמו עמוק בתוך הקרקע, אבל במקום שהתכופף בו, ציפוי הפשתן היה תלוש והתנפנף כמו חולצה של ילד רחוב. אאורי חייכה והסירה את רצועת הבד באצבעותיה העדינות, ונזהרה שלא לקרוע אותו.

לבסוף הוא השתחרר. דבר מושלם. פיסת בד יחידה של פשתן מאפיר, ארוכה כזרועה של אאורי. הבד היה עייף אבל שיתף פעולה, ואחרי שקיפלה אותו שוב ושוב היא הסתובבה ושעטה בפראות דרך המפתן ואז ירדה מטה ומטה אל התריסר.

התריסר היה אחד המקומות הנדירים המשתנים של התחתון. הוא היה חכם מספיק להכיר את עצמו, אמיץ מספיק להיות הוא עצמו, ופראי מספיק לשנות את עצמו ועם זאת להישאר אמיתי. מהבחינה הזאת הוא היה ייחודי מאוד, ואף שהמקום לא תמיד היה בטוח או נעים, אאורי תמיד חיבבה אותו.

היום הקשת הגבוהה הייתה כפי שהיא ציפתה לראותה, בוהקת ומלאת חיים. אור השמש נורה מבעד לסורגים מעליה, ננעץ עמוק לתוך העמק הצר והעמוק של המקום המשתנה. האור הסתנן מבעד לצינורות, לקורות תומכות ולפס הישר של מעבר העץ העתיק. קולות רחוקים מהרחוב הריק מעליה נדדו מטה אל הקרקעית הרחוקה של הדברים.

אאורי שמעה נקישות פרסות על אבני המרצפת, חדות ועגולות כמו מפרקי אצבע מתפוקקים. היא שמעה רעם מתגלגל של עגלה חולפת ושאון עמום של קולות מדברים. מבעד לכל הקולות הללו נשמעה צווחה גבוהה וזועמת של תינוק התובע שָׁד שלא קיבל.

בתחתית התריסר הצהוב הייתה בריכה עמוקה שמימיה חלקים כזכוכית. אור השמש ממעל היה בוהק מספיק כדי שאאורי תוכל לראות עד לקרקעית ובה הסבך השני של הצינורות מתחת לפני השטח.

כבר היו לה שם קש ושלושה בקבוקים שהמתינו על האדן הצר של האבן לאורך הקיר. אבל כשהביטה בהם כעת, אאורי הזעיפה פנים. היה שם בקבוק ירוק אחד, בקבוק חום אחד ובקבוק שקוף אחד. היה שם תפסן ברזל רחב, פקק עופרת מסתובב ופקק שעם שמן כאגרוף. הם היו בצורות ובגדלים שונים, ואף אחד מהם לא התאים לגמרי.

אאורי הניפה בכעס את זרועותיה באוויר.

לאחר מכן היא רצה בחזרה אל אדרת, כפות רגליה היחפות טופפות על האבן. כשהגיעה לשם, היא הביטה בבקבוק הזכוכית האפור שהכיל אזוביון. היא הרימה אותו, בחנה אותו בקפידה ואז הניחה אותו שוב במקומו המתאים ויצאה בריצה.


אאורי מיהרה דרך נמל, והפעם יצאה דרך השער העקום במקום דרך הסדק שבקיר. היא טיפסה על קנוקנת, ושועל הטיל צללים פראיים על הקירות. תוך כדי ריצה, שערה התנופף מאחוריה כדגל.

היא ירדה במדרגות הלולייניות דרך בית אפל, מטה וסביב, מטה וסביב. כששמעה לבסוף מים זורמים ונקישת זכוכית היא ידעה שחצתה את הסף אל נקישות. זמן קצר לאחר מכן, השתקף אורו של שועל בבריכת המים השחורים הגועשים שבלעה את תחתיתן של המדרגות הלולייניות.

שני בקבוקים נחו שם בכוך צר. אחד כחול וצר. אחד ירוק ונמוך. אאורי הטתה ראש ועצמה עין אחת, ואז הושיטה את ידה ונגעה בבקבוק הירוק בשתי אצבעות. היא חייכה, לקחה אותו ועלתה בחזרה בריצה במדרגות.

בדרכה חזרה היא עברה אל דילוג כדי לשנות אווירה. היא רצה במסדרון, זינקה מעל הבקיע העמוק הראשון ברצפה השבורה כאילו הייתה רקדנית. היא זינקה מעל הסדק השני בקלילות של ציפור. מעל השלישי היא זינקה בפראות כמו נערה יפה שנראית כמו השמש.

היא הגיעה אל התריסר הצהוב, מתנשמת ומתנשפת. עדיין מתנשמת בכבדות היא הכניסה את שועל לתוך הבקבוק הירוק, ריפדה אותו בזהירות בקש וסגרה את הפתח באטם גומי שהידק את הפקק למקומו. היא הרימה אותו מול פניה ואז חייכה ונישקה את הבקבוק ולאחר מכן הניחה אותו בזהירות בקצה הבריכה.

אאורי ניערה מעליה את שמלתה האהובה ביותר ותלתה אותה על צינור הפליז הבוהק. היא חייכה ורעדה מעט, ודגיגים חסרי מנוח שחו בבטנה. אז, עומדת במהותה, היא אספה את שערה המרחף בשתי כפות ידיה. היא סירקה אותו לאחור ואספה אותו מאחורי עורפה ברצועת הפשתן האפור הישנה. כשסיימה, הייתה לה צמה ארוכה שנפלה עד לקצה גבה.

בזרועות צמודות לחזה, צעדה אאורי שני צעדים קטנטנים ונעמדה ליד הבריכה. היא טבלה קצה אצבע במים, ואז את כל כף רגלה. היא חייכה בתגובה לתחושה שהייתה קרירה ומתוקה כמו מנטה. לאחר מכן היא נכנסה עמוק יותר, עד ששתי רגליה עמדו במים. היא התאזנה לרגע במקומה ותמכה בגופה העירום בשתי ידיה הרחק משפת האבן הקרה של קצה הבריכה.

אבל לא הייתה דרך אחרת. לכן אאורי כיווצה שפתיים והתכופפה עד שהתיישבה. לא הייתה תחושת מנטה בקצה האבן הקרה. השפה הייתה נשיכה עמומה וכואבת כנגד חלקה האחורי הרָגיש.

היא הסתובבה והתחילה לרדת לתוך המים. היא הלכה לאט, ודגדגה בכפות רגליה את הדרך קדימה עד שמצאה את האבן הקטנה המבצבצת. היא לפתה אותה בבהונותיה וכך החזיקה את עצמה במים שהגיעו עד לירכיה. אז היא נשמה כמה נשימות עמוקות, עצמה בחוזקה את עיניה וחשפה שיניים לפני ששחררה את בהונותיה והכניסה את תחתיתה אל מתחת לפני המים. היא צווחה מעט, וכל הווייתה הצטמררה מקור.

כעת כשהגרוע מכול נגמר, היא עצמה את עיניה וטבלה גם את ראשה במים. לאחר מכן, מתנשמת וממצמצת, היא שפשפה את עיניה כדי להרחיק מהן את המים. כל גופה נרעד בזרוע אחת מקופלת סביב שדיה, אבל כאשר הצמרמורת חלפה הפכה העווית שעל פיה לחיוך.

ללא הילת השיער, אאורי הרגישה קטנה. לא הקטנוּת שניסתה להשיג מדי יום. לא הקטנוּת של עץ בקרב עצים. של צל מתחת לפני הקרקע. ולא הייתה זו רק קטנות של גוף. היא ידעה שלא הייתה הרבה אאורי, ככל שהדבר נוגע לגוף. בכל פעם שהביטה במראה העומדת, הנערה שראתה מולה הייתה קטנטנה כמו ילדה מורעבת המתחננת לפרוטות ברחוב. הנערה שראתה הייתה רזה כמו רזון. עצמות לחייה היו גבוהות ועדינות. עצמות הבריח היו צמודות לעורה.

אבל לא, בשיער אסוף לאחור וגם רטוב היא הרגישה... פחות. היא הרגישה מצומצמת. כבויה. עמומה. המומה. מהומה. מאומה. זה היה עלול להיות הרבה פחות נעים ללא רצועת הפשתן המושלמת. אילולא הבד, היא לא הייתה מרגישה כמו פתיל מקוצץ, היא הייתה חשה כבויה לגמרי. זה היה שווה את זה. לעשות דברים כפי שצריך.

לבסוף פסקו הרעידות. הדגים עדיין שחו בבטנה, אבל חיוכה היה נלהב. אור היום הזהוב ממעל פגע בבריכה, ישר ובוהק וחזק כמו חנית.

אאורי נשמה עמוק ואז הוציאה את האוויר ועיקלה את בהונותיה. היא נשמה עוד נשימה עמוקה ושחררה אותה לאט יותר.

נשימה שלישית. אאורי אחזה ביד אחת בצוואר הבקבוק של השועל, שחררה את אחיזתה בשפת האבן של הבריכה וצללה מתחת למים.

זווית האור הייתה מושלמת ואאורי ראתה את סבך הצינורות הראשון בבירור. במהירות, כדגיגון זריז, היא פנתה והחליקה דרכם בלי להניח לאף אחד מהם לגעת בה.

תחתם היה הסבך השני. היא דחפה צינור ברזל ישן בכף רגלה כדי שתוכל להתקדם מטה, ואז משכה במסעף בכף ידה החופשית כאשר עברה על פניו, שינתה את מהירותה והחליקה מבעד למעבר הצר בין שני צינורות נחושת שעוביים כעובי כף ידה.

אור חנית השמש דעך כאשר היא צללה פנימה, והותיר רק את אור השועל הכחול-ירוק. אבל האור היה עמום כאן, מסונן מבעד לקש ומים והזכוכית הירוקה העבה. אאורי עיגלה את פיה לצורת טבעת מושלמת ונשפה שני פרצי בועות. הלחץ גדל ככל שהעמיקה, וצורות הופיעו מסביב באפלה. מעבר ישן, פיסת סלע נטויה, קורת עץ עתיקה ומכוסה באצות.

אצבעותיה המושטות מצאו את הקרקעית עוד לפני עיניה, ואאורי העבירה את ידה לאורך המשטח העמום של רצפת האבן. אחורה וקדימה. אחורה וקדימה. במהירות אבל בזהירות. לפעמים היו כאן דברים חדים.

אז מצאו אצבעותיה משהו ארוך וחלק. מקל? היא הכניסה אותו מתחת לזרועה ונתנה לעצמה לצוף מעלה, בחזרה לכיוון האור המרוחק. ידה החופשית מצאה את הצינורות המוכרים, משכה והניעה אותה כשהסתחררה במבוך הצורות הנראות למחצה. ריאותיה התחילו לכאוב מעט והיא שחררה פרץ של בועות בשעה שהתקדמה מעלה.

פניה בצבצו החוצה ליד שפת הבריכה, ובאור הזהוב היא ראתה את מה שמצאה: עצם לבנה ונקייה. ארוכה, אבל לא עצם של רגל. זרוע. עצם אקסיאלית ראשית. היא העבירה לאורכה את אצבעותיה ומיששה את החריץ הקטן לרוחבה, כמו טבעת קטנה המעידה שהיא נשברה והתאחתה לפני זמן רב. היא הייתה מלאה בצללים נעימים.

אאורי חייכה והניחה אותה בצד. אחר כך היא נשמה שלוש נשימות איטיות ועמוקות, אחזה בחוזקה בשועל וצללה שוב לתוך הבריכה.

הפעם הסתבכה כף רגלה בין שני צינורות בסבך השני. ביש מזל. היא הזעיפה פנים ומשכה בכוח, ולאחר רגע הצליחה לשחרר אותה. היא נשפה מחצית מהאוויר בריאותיה ובעטה בחוזקה, וצללה כאבן אל השחור שמתחתיה.

למרות ההתחלה הרעה, הפעם היה קל יותר למטה. אצבעותיה מצאו סבך של משהו כלשהו לפני שהגיעה לקרקעית. היא לא הייתה צריכה לנחש במה מדובר. משהו מתכתי, משהו חלק ומשהו קשה בכל הצדדים. היא אספה אותו קרוב לגופה ועלתה שוב.

הפעם היא לא הכניסה את המציאה מתחת לזרועה מחשש שתאבד חלק ממנה. ולכן תחבה אאורי את בקבוק השועל לשקע זרועה והשתמשה בכף ידה השמאלית כדי לעלות. ההרגשה הייתה טובה, מאוזנת, והיא יצאה מהמים בלי שתצטרך לשחרר את שאר הבועות שלה.

היא פרשה את הסבך בקצה הבריכה: חגורה ישנה עם אבזם כסף מוכתם כל-כך עד שהיה שחור כפחם. ענף מעוצה שעליו שבלול מבוהל. ואחרון, וממש ממש חביב, תלוי על חוט רקוב שהסתבך בענף, מפתח עדין באורך אצבעה המורה.

אאורי נישקה את השבלול והתנצלה לפני ששחררה את הענף בחזרה לתוך המים שאליהם היה שייך. עור החגורה היה מסובב לתוך עצמו, אבל האבזם השתחרר במשיכה אחת. לשניהם היה טוב יותר ככה.

אאורי נצמדה אל שפת האבן של הבריכה ורעדה כעת בגלים קטנטנים. הם חלפו על פני כתפיה וחזה. שפתיה הפכו מוורודות לוורודות בהירות עם גוון כחלחל.

היא לקחה את בקבוק השועל ובדקה שהאטם אכן הדוק. היא הביטה מטה לתוך המים, והדגים שבתוך בטנה שחו בלהיטות. הפעם השלישית היא תמיד הממוזלת ביותר.

אאורי נשמה וצללה שוב, גופה הסתחרר בקלילות וידה הימנית מצאה את כל נקודות האחיזה הטובות. מטה אל האפלה. האבן. העץ. ולאחר מכן לא נותר דבר פרט לאור השועל, שצבע את ידה המושטת בגוונים כחולים-ירוקים. ככה ודאי נראית פיית מים.

אצבעות כף ידה נגעו בקרקעית והיא הסתובבה מעט כדי להתיישר. היא בעטה במים והעבירה את ידה בהחלקה מהירה על קרקעית האבן השחורה של הבריכה. היא ראתה ניצוץ אור ואצבעותיה התנגשו בדבר מוצק וקר, העשוי כולו מקווים חדים וחלקים. הוא היה מלא באהבה ובתשובות, מלא כל-כך עד שהיא הרגישה אותם אפילו במגע קליל של אצבעותיה.

לפרק זמן של עשר פעימות לב חזקות, חשבה אאורי שהוא ודאי צמוד לאבן בדרך כלשהי. ואז הוא החליק והיא הבינה את האמת. הוא היה כבד. כעבור רגע חלקלק וארוך מצאו אצבעותיה הקטנטנות דרך לשחרר אותו. הוא היה עשוי ממתכת, עבה כמו ספר. הוא היה מעוצב בצורה משונה וכבד כמו מטיל אירידיום גולמי.

אאורי הצמידה אותו לחזה והרגישה את קצותיו ננעצים בעורה. היא כופפה את ברכיה ודחפה בחוזקה בעזרת כפות רגליה כנגד הקרקעית, והרימה את מבטה אל נצנוץ פני המים.

היא בעטה ובעטה, אבל נראה שהיא לא זזה כלל. הדבר המתכתי גרר אותה למטה. כף רגלה נתקלה בצינור ברזל עבה והיא ניצלה את ההזדמנות להתכווץ ולדחוף את עצמה שוב. היא הרגישה פרץ של תנועה שהאט ברגע שכף רגלה עזבה את הברזל מאחור.

ריאותיה נלחמו בה כעת. הן היו מלאות למחצה, ולמרות זאת האיברים המטופשים האלה רצו אוויר. היא נשפה פרץ בועות בניסיון להתל בהן, בידיעה שכל בועה שאיבדה רק תכביד אותה, בידיעה שהיא אפילו לא קרובה לסבך הצינורות הנמוך.

אאורי ניסתה להעביר את הדבר המתכתי לשקע זרועה כדי שתוכל לדחוף את עצמה מעלה. אבל כאשר ניסתה לעשות זאת בגלל החלקלקות שלו החליק הדבר מעט בין אצבעותיה. בבהלה הפתאומית היא שלחה את ידיה, אחזה, תפסה, ובקבוק השועל פגע בדבר-מה לא נראה. הוא החליק והשתחרר מאחיזתה.

אאורי שלחה את כף ידה החופשית, אבל מפרקי אצבעותיה רק פגעו בבקבוק השועל בחבטה והרחיקו אותו ממנה עוד יותר. ולרגע קט, אאורי קפאה. לשחרר את המתכת ולתת לה ליפול היה מעשה שאינו מתקבל על הדעת. אבל שועל. הוא היה איתה תמיד...


היא הביטה בבקבוק השועל שנתפס במערבולת והסתחרר הרחק ממנה לעבר שלישיית צינורות נחושת עקומים. ריאותיה כעסו כעת. היא חרקה שיניים, תפסה אבן שבורה ומבצבצת בידה החופשית והרימה את עצמה מעלה.

ריאותיה פעמו בתוכה עכשיו, לכן היא שחררה מעט מהבועות אף-על-פי שאפילו לא ראתה עדיין את הסבך התחתון. היה חשוך ללא השועל, אבל עכשיו לפחות היא התקדמה, דחפה את עצמה בתנועות פתאומיות וחדות, השתמשה בכל מאחז יד עקום שעלה בידה להשיג. היא בעטה, אבל זה לא הועיל בהרבה מפני שהיא החזיקה את גוש האהבה החד והקשה ההוא צמוד כל-כך לגופה. האם היו אלה התשובות שהעניקו לדבר הזה משקל כה רב?

לבסוף היא גררה את עצמה אל הסבך הנמוך של הצינורות, אבל ריאותיה היו ריקות כעת וגופה היה תלוי כמו עופרת. בדרך כלל היא הסתחררה סביב הסבך כמו דגיגה, וגופה אפילו לא נגע בצינורות. אבל הפעם הייתה כבדה וריקה. היא אחזה אותם ביד אחת ופילסה דרך ביניהם. בִּרכהּ נחבטה ומשהו חד וחלוד שרט את גבה. היא מתחה את זרועה אבל מכיוון שהייתה כבדה אצבעותיה אפילו לא הגיעו אל המאחז המוכר.

היא בעטה, התקדמה עוד כמה סנטימטרים, ואז, למרות הקשירה הזהירה, שערה נתפס בדבר-מה. הוא עצר אותה במקום, משך את ראשה בחוזקה לאחור וזרק את גופה לצדדים.

כמעט מייד היא הרגישה שהיא מתחילה לשקוע. היא הניפה את גופה בפראות. קרסולה פגע בצינור וכל גופה עקצץ בכאב, אבל היא חיפשה אותו מייד בכף רגלה האחרת, תפסה אותו ודחפה אותו בחוזקה. היא נורתה מעלה כמו פקק משתחרר, מהר מספיק כדי ששערה ישתחרר מהדבר הלא נחמד הזה שתפס אותו. המשיכה החדה משכה את ראשה לאחור בכוח שגרם לה לפעור את פיה לרווחה.

היא התחילה לטבוע. פיה נמלא מים והיא נחנקה והשתנקה. אבל גם בשעה שהמים מילאו את אפה ואת פיה, הדבר שהפחיד את אאורי יותר מכול היה שידה תחליק והיא תאבד את הדבר המתכתי הגדול שהחזיקה והוא ייפול בחזרה אל האפלה. לאבד את שועל היה רע. זה ישאיר אותה עיוורת ובודדה באפלה. גם להילכד מתחת לצינורות ולהיחנק עד שתמות היה נורא. אבל שני הדברים האלו היו אפשריים. לשחרר את המתכת אל האפלה פשוט לא היה אפשרי. זה היה דבר שלא יעלה על הדעת. זה היה בלתי תקין עד אימה.

שערה היה פזור כעת, והוא התערבל סביבה במים כמו עננת עשן. ידה אחזה בצינור מעוקל, מנחם, מוכר. היא משכה את עצמה למעלה, ואז חיפשה שוב ומצאה מאחז נוסף. היא חרקה שיניים, נחנקה, משכה ואחזה.

היא הגיחה החוצה, מתנשמת ויורקת מים, ואז החליקה שוב אל מתחת לפני המים.

שנייה לאחר מכן היא טיפסה שוב כלפי מעלה. הפעם, ידה החופשית תפסה את שפת האבן של הבריכה.


אאורי גררה את החפץ אל מחוץ למים והוא פגע ברצפת האבן בקול צלצול פעמון. זה היה גלגל שיניים בוהק ועשוי מפליז, גדול כמו צלחת. הוא היה עבה יותר מאגודלה. היו לו חור במרכז, תשע שיניים ורווח פעור במקום שבו השן העשירית נעקרה ממנו לפני זמן רב.

הוא היה מלא בתשובות אמיתיות ובאהבה ובאור אש. הוא היה יפה.

אאורי חייכה והקיאה מלוא הבטן מים על האבנים. אז היא הקיאה שוב, בראש מופנה הצידה כדי שהמים לא יפגעו בגלגל השיניים העשוי מפליז בוהק. לאחר מכן היא השתעלה, מילאה את פיה במים וירקה אותם לתוך הבריכה. גלגל השיניים נח בכבדות כמו לב על האבנים הקרות של התריסר הצהוב. האור מלמעלה גרם לו לזהור בזהב. הוא נראה כמו חלק מהשמש שהיא העלתה מהמעמקים.

אאורי השתעלה שוב ונרעדה. אחר כך היא הושיטה את ידה ונגעה בו באצבע אחת. היא חייכה כשהביטה בו. שפתיה היו כחולות. היא רעדה. ליבה התמלא באושר.


אחרי שמשכה את עצמה מהמים, הביטה אאורי בקרקעית התריסר סביב הבריכה. אף שהיא ידעה שזה חסר סיכוי, היא קיוותה לראות את שועל צף לאט אל פני המים.

שום דבר.

פניה הרצינו. היא חשבה לחזור אליו. אבל לא. שלוש פעמים. זה היה האופן שבו התנהלו הדברים. אבל המחשבה להשאיר את שועל באפלה די היה בה כדי לחרוץ סדק דק בליבה. לאבד אותו אחרי כל הזמן הזה...

ואז היא הבחינה במשהו עמוק במעמקים. זוהר. בוהק. היא חייכה. שועל נראה כמו גחלילית גדולה ועצלנית כאשר התנודד בעצלתיים בדרכו מעלה ומעלה דרך סבך הצינורות.

היא המתינה במשך חמש דקות ארוכות והביטה בבקבוק השועל נע ומרחף עד שלבסוף פרץ מתוך המים כמו ברווז. אז היא הרימה אותו ונישקה אותו. היא הצמידה אותו לחזהּ. הו, כן. השתלם מאוד לעשות דברים בדרך הנכונה.


אבל יש לפעול על-פי הסדר. אאורי שחררה את שועל מהבקבוק והניחה אותו ליד האחרים על הקיר. אחר כך היא שמה פעמיה אל נקישות כדי להתרחץ במים הגועשים. אז היא התרחצה, והשתמשה בשארית הסבון המדיף ריח של פרי קינס וקיץ.

אחרי שסיבנה ושפשפה וחפפה את שערה, צללה אאורי אל המים השחורים האינסופיים של נקישות כדי לשטוף את עצמה פעם אחת אחרונה. מתחת לפני המים, משהו חלף על פניה. משהו חלקלק וכבד הצמיד את משקלו לרגלה. זה לא הטריד אותה. לא משנה מה זה היה, הוא היה במקום הנכון וגם היא. הדברים היו בדיוק כפי שהיו צריכים להיות.

לאחר מכן, נוטפת ונקייה וסוחטת את שערה, אאורי פנתה ועשתה את דרכה לאורך עשיריות. זאת לא הייתה הדרך המהירה ביותר, אבל לא נראה נאות לעבור בדנינג כשהיא עוטה את הוורדרדות שלה ותו לא. אפילו בדרך הארוכה יותר, לא עבר זמן רב עד שהיא הגיחה מאחורי פנייה והגיעה לאופים, בכפות רגליים יחפות הטופפות על האבן. היא הניחה את שועל על לבֵנה שבצבצה בקרבת מקום, מכיוון שהוא לא אהב חום עז.

צינורות הפלדה העבים לאורך קיר המנהרה היו היום חמים מכדי שניתן יהיה לעמוד לצידם, והקירות והרצפה שרו בחום עד שנראו כאילו הם מקומטים לגמרי. אאורי הסתובבה במעגל איטי כדי למנוע מאחד החלקים העדינים שלה להיצלות בשאגה האדומה והחרישית של הצינורות. עברו רק כמה רגעים עד שהמקום ייבש את עורה, גרם לשערה הבהיר לרחף ואידה את הרעידות מעצמותיה הקפואות.

לאחר מכן היא לקחה מהתריסר הצהוב את השמלה האהובה עליה. היא החליקה אותה מעל לראשה, ואז נשאה את כל אוצרותיה בחזרה אל נמל, שם סידרה את כולם על השולחן המרכזי.

חגורת העור הייתה רקועה בתבנית מוזרה ומתערבלת. גלגל השיניים הגדול העשוי מפליז היה מבריק לגמרי. המפתח היה שחור כפי ששחור צריך להיות. אבל האבזם היה שחור שמתחתיו מבריק. זה היה דבר נסתר.

האם האבזם מיועד לו? זאת תהיה התחלה טובה להיום. יהיה נחמד להתחיל כך מוקדם, כשהמתנה שלו מוכנה ימים שלמים לפני הביקור שלו.

אאורי הביטה באבזם במבט חד. האם זאת הייתה מתנה נאותה עבורו? היא הייתה סבוכה. וגם בו היה מן הנסתר. היא הנהנה והושיטה יד לגעת במתכת האפלה והקרירה.

אבל לא. זה לא התאים לו. היא הייתה צריכה לדעת. הוא לא היה אחד שמהדק. שמחזיק סגור. גם האפלה לא התאימה. הו לא. הוא היה גחלת. בוהק באדמימותו. הוא היה זוהר באור חזק מתחת, כמו זהב המצופה בנחושת.

היא תצטרך להשקיע עוד מחשבה בעניין גלגל השיניים. היא הרגישה שזה כמעט מתאים לו — אבל זה יכול להמתין. המפתח נזקק לטיפול דחוף. ללא ספק, הוא היה חסר סבלנות יותר מכל השאר. זה לא הפתיע אותה אף לא במקצת. ידוע כי מפתחות אינם רגועים, והוא כמעט שאג ברצונו למנעול. אאורי הרימה אותו והפכה אותו בין ידיה. מפתח לדלת. הוא לא היה ביישן כלל בנוגע לעובדה זאת.


מפתח שחור. יום לבן. היא הטתה את ראשה. צורת הדברים הייתה נכונה. זה היה יום מציאה, אבל לא היה ספק כי החפץ המסכן רצה טיפול. היא הנהנה לעצמה והחליקה את המפתח לכיס שמלתה.

למרות זאת, לפני שעזבה אאורי עזרה לכל דבר לחזור למקומו הראוי. החגורה נשארה על השולחן המרכזי, כמובן. האבזם עבר לנוח ליד צלוחית השרף. העצם השתרעה באופן כמעט חצוף ליד גרגירי הצינית.

גלגל השיניים עורר בעיות. היא הניחה אותו על מדף הספרים, ואז העבירה אותו לשולחן בפינה. הוא נשען על הקיר, והרווח של השן החסרה הצביע מעלה באוויר. אאורי הזעיפה פנים. זה לא היה המקום הנאות עבורו.

אאורי הוציאה את המפתח והניחה אותו מול גלגל השיניים. שחור ופליז. שניהם נועדו לסיבוב. לשניהם יחד היו שתים-עשרה שיניים...

היא נדה בראשה ונאנחה. היא החזירה את המפתח לכיסה והשאירה את גלגל השיניים הגדול מפליז על מדף הספרים. זה לא היה המקום הנאות עבורו, אבל לעת עתה זה היה המקום הטוב ביותר שהיא מצאה לו.


רובע היה הקרוב ביותר ולכן אאורי מיהרה לשם בראש מורכן כדי לעבור תחת מפתני האבן הנמוכים עד שהגיעה לדלת הראשונה. בעומדה שם, החזיקה אאורי את שועל בכף ידה ונשפה עליו בעדינות כדי ללבות את אורו. דלת העץ הייתה ענקית ואפורה מזִקנה, וציריה חלודים ומתפוררים.

היא שלפה את המפתח מכיסה והחזיקה אותו לפניה, בינה ובין הדלת האפורה הגדולה. היא העבירה ביניהם את מבטה, ואז פנתה והלכה משם. שלוש פניות שמאלה ודרך חלון שבור אל הדלת השנייה, שגם היא הייתה זקנה ואפורה אבל גדולה יותר מהראשונה. כאן היא כמעט לא הייתה צריכה להביט בשניהם לפני שידעה את האמת. זה לא התאים. אלה לא היו הדלתות המתאימות. אז היכן? בעשיריות? הדלת השחורה?

היא רעדה. לא הדלת השחורה. לא ביום לבן. לכרכרות, אם כך. ואחר כך לעשיריות. אפילו לתת-קרקעית. זה לא היה המפתח לדלת השחורה. לא.

אאורי מיהרה דרך משבצת, פנתה שמאלה פעמיים וימינה פעמיים לשם האיזון, וידאה שהיא בשום אופן אינה עוקבת אחרי צינורות לזמן רב מדי כדי לא להעליבם. לבסוף היא הגיעה לגרילי ולדרכים המסועפות ולריח הגופרית שבו. היא הלכה קצת לאיבוד בין הקירות המתפוררים, ובסופו של דבר הצליחה להגיע אל פירורון, מנהרת אדמה צרה ותלולה כל-כך עד שהייתה כמעט חור ותו לא. אאורי ירדה בסולם הארוך העשוי ממקלות שהיו קשורים זה לזה.

הסולם הסתיים בחדר קטנטן עשוי מאבן מסותתת. הוא לא היה גדול יותר מארון, וריק חוץ מדלת עץ אלון ישנה מרוקעת בפליז. אאורי ניקתה את ידיה, פתחה את הדלת ויצאה בקלילות אל כרכרות.

האולם היה רחב מספיק כדי שכרכרה תוכל לעבור בו. לחדר הייתה תקרה גבוהה וארוכה עד כדי כך שאורו של שועל בקושי הגיע לערמת ההריסות שחסמה את הקצה השני. הרחק מעליה, השתקף האור הכחול-לבן בנברשות הבדולח.

פנלים מעץ כהה חיבקו את החלק התחתון של הקירות, אבל הקירות מעליה היו עשויים מגימורי גבס מפוארים. פרסקאות גדולים עיטרו את התקרה. נשים עוטות אריגים שקופים השתרעו על גבן, התלחשו ומרחו שמן זו על זו. גברים השתעשעו במים, שחו יחד במצב מהות מלא ומגוחך.

אאורי הקדישה כמה רגעים להתבוננות בתמונות כמו תמיד, וחייכה ברשעות. היא העבירה את משקלה מצד לצד, ומגעה של רצפת השיש המבריקה היה קריר תחת כפות רגליה הקטנטנות.

שני קצות כרכרות היו חסומים בסלעים ואדמה, אבל המרכז היה נקי כמו כבשן. הכול היה יבש ומסודר. בלי לחות. בלי טחב. בלי משבי רוח המפיצים אבק. לא משנה שהגברים היו במלא מהותם, המקום היה מהוגן, ולכן אאורי הקפידה להיכנס לשם בכל הנימוס המחייב.

לאורך האולם היו תריסר דלתות עץ אלון. כולן יפות וצמודות ומרוקעות בפליז. במהלך שנותיה הארוכות בתחתית, אאורי פתחה שלוש מהן.

היא הלכה לאורך האולם, ושועל זהר בידה המושטת. כעבור תריסר צעדים היא הבחינה בניצוץ על רצפת השיש. היא דילגה קרוב לשם וראתה כי אחד מגבישי הבדולח נפל מאחת הנברשות ונח בשלמותו על הרצפה. היה לו מזל רב, וגם אומץ. היא הרימה אותו והניחה אותו בכיס שבו לא היה המפתח. זה סתם יעורר מהומה אם שניהם יהיו יחד.

זאת לא הייתה הדלת השלישית, או השביעית. אאורי כבר תכננה את המסע מטה אל התת-קרקעית כשהבחינה בדלת התשיעית שהמתינה בלהיטות. המנעול הסתובב והדלת נפתחה בדממה על צירים שקטים.

אאורי נכנסה פנימה, הוציאה את המפתח מכיסה ונישקה אותו לפני שהניחה אותו בזהירות על שולחן ריק שניצב בחדר ליד הדלת. הנקישה הקטנה שהשמיע כאשר נגע בעץ חיממה את ליבה. היא חייכה כשראתה אותו שוכב שם, מכורבל ונעים במקומו הנאות.

זה היה חדר הסבה. יפה מאוד. אאורי הניחה את שועל על כַּן בקיר וניגשה לבחון את המקום. כיסא קטיפה גבוה. שולחן עץ נמוך. ספה רכה ומתחתיה שטיח רך. בפינה הייתה עגלה קטנה ועליה כוסות ובקבוקים. כולם היו מכובדים מאוד.

משהו היה לא כשורה בחדר הזה. לא משהו בולט. זה לא היה כמו בחדרי שבי-שוב ופרצופון. לא. זה היה מקום טוב. מקום כמעט מושלם. הכול היה כמעט. אם זה לא היה יום לבן שבו הכול נעשה כיאות, אולי היא לא הייתה מבחינה שמשהו אינו כשורה. אבל זה היה יום שכזה, ולכן היא הבחינה.

אאורי התהלכה בחדר, ידיה שלובות בצניעות מאחורי גבה. היא הביטה בעגלה שעליה יותר מתריסר בקבוקים בכל הצבעים. כמה מהם היו סגורים ומלאים, באחרים היה רק אבק. שעון מכני כסוף עמד על אחד השולחנות, ליד הספה. היו שם גם טבעת וכמה מטבעות פזורים. אאורי הביטה בהם בסקרנות ולא נגעה בדבר.

היא התהלכה מעדנות. צעד אחד. עוד אחד. הריפוד הכהה של השטיח היה מתוק תחת כפות רגליה כמו טחב, וכאשר התכופפה והעבירה בו את אצבעותיה היא ראתה לובן קטן מתחת לספה. היא הושיטה כף יד לבנה קטנה עמוק לתוך הצללים, ונאלצה למתוח את אצבעותיה עד שתפסה אותו. חלק וקריר.

זאת הייתה דמות קטנה, מגולפת מאבן, חיוורת ושחוקה. חייל קטן שהיו לו קווים ברורים שהראו את שריונו ומגינו. אבל האוצר האמיתי היה מתיקות פניו, שהיו נעימות מספיק כדי לנשק אותן.

הוא לא היה שייך לכאן, אבל זה לא היה הדבר שאינו כשורה. או ליתר דיוק, זה לא היה הדבר היחיד שלא היה כשורה בחדר. היצור המסכן פשוט הלך לאיבוד. אאורי חייכה והניחה את הבובה בכיסה לצד הבדולח.

אז היא הרגישה בליטה קטנטנה מתחת לכף רגלה. היא הסיטה את קצה השטיח, גלגלה אותו לאחור ומצאה מתחתיו כפתור עצם קטן. הכפתור היה בדיוק כפי שהיה צריך להיות. היא נעה בזהירות והחזירה את השטיח בדיוק למצב שבו מצאה אותו, והצמידה אותו למקומו בשתי ידיה.


היא העבירה שוב את מבטה על החדר. זה היה מקום טוב, וכמעט כולו היה כפי שצריך להיות. לא נותר לה עוד מה לעשות כאן. האמת שזה היה מוזר, מכיוון שהיה ברור כי המקום היה בודד במשך עידן ועידנים בלי שמישהו טיפל בו.

ולמרות זאת, משהו לא היה כשורה. חוסר כלשהו. משהו קטן מאוד, כמו צרצר בודד שמצרצר בטירוף בלילה.

דלת שנייה הייתה קבועה בקצהו האחר של החדר, להוטה להיפתח. היא סובבה את הידית, עברה במסדרון והגיעה לגרם מדרגות. שם היא הביטה סביבה בפליאה. היא חשבה שהיא עדיין נמצאת בכרכרות, אבל לא כך היה. זה היה מקום אחר לגמרי.

ליבה של אאורי פעם מהר יותר ויותר. עברו עידנים מאז מצאה מקום חדש לגמרי. מקום שהעז להיות הוא עצמו.

ובכל זאת, בזהירות. באורו היציב של שועל, אאורי הביטה בקירות במבט בוחן והתקרבה. מעט סדקים, אבל שום דבר שהיה עבה יותר מאגודלה. כמה אבנים קטנות נפלו, והיו לכלוך וטיח גם על המדרגות. הקירות היו חשופים ומעט לחים. לא. אין ספק שהיא עזבה את כרכרות מאחור.

היא העבירה את ידיה על המדרגות והאבנים. הראשונות היו חזקות, אבל הרביעית התנודדה. כמו גם השישית והשביעית. והעשירית.

קומת ביניים שכנה במרכז גרם המדרגות שלאחריו פנו המדרגות לכיוון ההפוך. הייתה שם דלת אבל היא הייתה ביישנית להחריד אז אאורי העמידה פנים, בנימוס רב, שלא ראתה אותה. היא התקדמה בזהירות אל גרם המדרגות השני וגילתה כי מחצית מהמדרגות נטו ליפול או נשברו.

אז היא ירדה במדרגות ובדקה היטב שמצאה את כל האבנים הנעות. היא לא מצאה. זה היה מרגש מאוד. המקום היה מאתגר כמו פחח שיכור ונוכל במקצת. וחם מזג. יהיה קשה למצוא מקום שונה יותר ממשעול הגן.

לכמה מהמקומות היו שמות. היו מקומות שהשתנו, או שהתביישו לגלות את שמם. לכמה מקומות לא היו שמות בכלל, וזה תמיד היה עצוב. דבר אחד הוא מקום השומר על פרטיותו. אבל מקום בלי שם בכלל? כמה נורא. כמה בודד.

אאורי עלתה במדרגות שוב, בחנה כל מדרגה בכף רגלה, נמנעה מהמקומות שכבר ידעה שלא היו טובים. בעודה עולה במדרגות, היא לא ידעה באיזה סוג של מקום מדובר. ביישן או סודי? אבוד או בודד? מקום מאתגר. חיוכה רק התרחב.


בראש גרם המדרגות, התקרה התמוטטה, אבל היה פער שנפער בקיר השבור. אאורי עברה בו וחיוך עלה על פניה מרוב התרגשות. עוד מקום חדש. שני מקומות ביום אחד. כפות רגליה היחפות נעו אחורה וקדימה על רצפת האבן הגסה, והיא כמעט רקדה מרוב התרגשות.

המקום הזה לא היה ביישן כמו גרם המדרגות. שמו היה עֳגָלָה. הוא היה מפוזר, הרוס למחצה ומלא למחצה. היו דברים רבים כל-כך שניתן לראות בו.

מחצית מהתקרה שלו נפלה והכול היה מכוסה באבק. אבל לא היו אבנים נופלות והוא היה יבש והדוק. לא הייתה לחות, רק אבק ואוויר יבש. יותר ממחצית החדר הייתה ערמה קשה של אדמה נופלת ואבן ועצים. שרידים של מיטת אפריון נחו מתחת להריסות. בחלקו השלם של החדר היה שולחן איפור ועליו שלוש מראות צמודות זו לזו וארון מלתחה עשוי מעץ כהה, גבוה יותר מאישה גבוהה העומדת על קצות אצבעותיה.

אאורי הביטה בביישנות מבעד לדלתות הפתוחות למחצה של ארון המלתחה. היא הבחינה בתריסר שמלות, כולן עשויות מקטיפה ומעוטרות בתחרה. נעליים. חלוק משי. כמה גלימות שקופות כמו אלה שלבשו הנשים המצוירות בפרסקאות למטה בכרכרות.

שולחן האיפור היה חצוף למדי: קשקשן וחסר ענווה. על משטחו העליון היו פזורות צלוחיות של אבקות, מברשות קטנות, מקלות איפור עיניים. צמידים וטבעות. מסרקות קרן, שנהב ועץ. היו שם סיכות וטפטפות ועשרות בקבוקים, חלקם חזקים, חלקם עדינים כעלי כותרת.

החפצים היו זרועים באי-סדר מרתיע. כל הדברים שנחו על שולחן האיפור היו עקומים בדרך זו או אחרת: האבקות היו פזורות, הבקבוקים נחו על צידם, צלוחית הסיכות הייתה מבולגנת להחריד.

למרות כל הבלגן הזה, אאורי חיבבה את החפץ, גס ולהגני כשהיה. היא ישבה בגב זקוף ליד כיסא זקוף גו. היא העבירה אצבעות בשערה המרחף וחייכה למראה השתקפותה במראה המחולקת לשלושה חלקים.

הייתה שם גם דלת, מול הקיר השבור. היא הייתה קבורה למחצה תחת קורה שבורה וגושי אבן מרוסקת. אבל על אף היותה נסתרת, היא לא הייתה ביישנית.

אאורי החלה בעבודה, וסידרה את הדברים כמיטב יכולתה.

היא הזיזה את קורת העץ שחסמה את הדלת. היא הרימה והתאמצה, הזיזה את הקורה בסנטימטרים אחדים בכל דחיפה עד שמצאה קורת עץ אחרת והרימה אותה בעזרתה. לאחר מכן היא פינתה את האבנים ודחפה את אלה מהן שלא הצליחה לסחוב. היא גלגלה את אלה שלא הצליחה לדחוף.

היא מצאה שולחן קטן והרוס מתחת לאבנים ובין העצים המרוסקים היא מצאה פיסת תחרה לבנה וקרועה. היא קיפלה אותה בזהירות והניחה אותה בכיסה לצד הבדולח וחייל האבן הקטן.

אחרי שפינתה את הדרך  הדלת נפתחה בקלות, בגניחה של צירי החלודה שלה. בפנים היה ארון קטן. סיר לילה ריק מחרסינה. דלי עץ, מברשת מהסוג שמשתמשים בה כדי לנקות סיפון ספינה ומטאטא קפדן מעץ לבנה. בצידה האחר של הדלת היו תלויים שני שקי פשתן. הקטן מביניהם רצה לצאת מייד לדרך, ולכן אאורי חייכה וקיפלה אותו לתוך כיס שבו שכן לבדו.

המטאטא רצה להשתחרר אחרי שהיה כלוא במשך זמן כה רב, ולכן אאורי הוציאה אותו והתחילה לטאטא, לאסוף אבק עתיק ואדמה לערמה מסודרת. הוא נותר חסר מנוח גם לאחר מכן, ולכן אאורי התחילה לטאטא גם את המדרגות חסרות השם.

היא הביאה את שועל איתה, כמובן. היא לא יכלה לסמוך על כך שחדר כזה יתנהג יפה לבדו בחושך. אבל טאטוא רציני במקום הזה דרש ממנה את שתי ידיה לכן אאורי קשרה את שועל לתלתל ארוך של שערה הגולש. כבודו של שועל נפגע מעט ממעשה זה. אבל שניהם ידעו שלמעשה הוא נהנה בחשאי מההתנודדות הפראית מצד לצד, ומהטלת הצללים המוזרים והמסחררים.

אז לזמן-מה הוא היה תלוי והסתובב.


אאורי החליטה להתעלם מהתלהבותו חסרת הרסן בזמן שטאטאה היטב את המדרגות חסרות השם. מעלה ומטה היא עברה שוב ושוב, ומטאטא הלבנה הקשוח חלף על מדרגות האבן, דגדג אותן וניקה אותן מאבנים קטנות ואבק. תשומת הלב שלו החמיאה להן אף שעדיין נותרו ביישניות להרגיז.

אחרי שהחזירה את המטאטא לארון, הוציאה אאורי את סיר הלילה והניחה אותו ליד ארון המלתחה. היא סובבה אותו מעט כדי שיביט לכיוון הנכון.

ככל ששולחן האיפור היה מקסים, הוא גם היה מרגיז כהוגן. הכול נראה שם עקום, אבל לא היה צריך לסדר דבר. יוצאת הדופן היחידה הייתה מברשת, שאותה קירבה אאורי יותר לטבעת ערמומית, מעוטרת באבן אודם.

אאורי שילבה את זרועותיה והביטה במבט ארוך בשולחן. לאחר מכן היא ירדה על ידיה וברכיה והביטה מתחתיו. היא פתחה את מגירותיו והעבירה את הצעיפים מהמגירה השמאלית לימנית, ואז הזעיפה פניה והעבירה אותם בחזרה.

לבסוף היא דחפה את השולחן כולו כשני טפחים שמאלה ומעט קרוב יותר לקיר, ונזהרה שדבר לא ייפול אל הרצפה. היא החליקה את הכיסא הזקוף לאותו המרחק, כך שהוא עדיין עמד מול המראות. לבסוף היא הרימה את הכיסא ובחנה את סוליות רגליו לפני שהניחה אותן בחזרה במשיכת כתפיים קלה.

הייתה אבן רפויה ברצפה ליד ארון המלתחה. אאורי הרימה אותה באצבעותיה, סידרה את שקיק העור הקטן ופיסת העץ ששימשו לה בסיס מלמטה ואז החליקה את האבן בחזרה למקומה ודחפה אותה למקום בלחיצה הגונה של ידית המטאטא. היא בחנה אותה בכף רגלה וחייכה כשכבר לא נעה תחת משקלה.

לבסוף היא פתחה את ארון המלתחה. היא הזיזה שמלה עשויה מקטיפה ארגמנית הרחק משמלת משי כחולה בהירה. היא החזירה למקומו מכסה של קופסת כובעים גבוהה שנפתחה מעט. היא פתחה את המגירה בתחתית ארון המלתחה.

נשימתה נעתקה בגרונה. מקופלים בקפידה בתחתית המגירה היו כמה סדינים מושלמים, בהירים וחלקים. אאורי הושיטה את ידה, נגעה בהם ונדהמה מחוזקו של הבד. כה חלק עד שקצות אצבעותיה לא הבחינו במארג. הם היו קרירים ומתוקים למגע, כמו אהוב שבא לנשק אותה, רענן מתוך הכפור.

אאורי העבירה את ידה על המשטח. כמה נעים יהיה לישון על סדינים כאלה? לשכב עליהם ולהרגיש את המתיקות על עורה העירום?

היא נרעדה ואצבעותיה התעקלו סביב קצותיו המקופלים של הסדין. כמעט בלי שהבחינה בכך, היא הזיזה אותו ממקומו הנאות והצמידה אותו לחזה. היא העבירה את שפתיה על חלקותו. היו עוד סדינים מתחתיו. אוצר בלום. הם בלי כל ספק היו שייכים למקום כמו עגלה. ובכל זאת, היא תיקנה כל-כך הרבה דברים היום.

ודאי...

היא השפילה את מבטה אל הסדין למשך זמן רב. ואף שעיניה היו רכות ודורשות, פיה הפך לקפוץ וזועם. לא. לא זו הייתה דרכם של הדברים. היא ידעה שאל לה לעשות זאת. היא ידעה היטב להיכן שייך הסדין הזה.

אאורי עצמה את עיניה והניחה את הסדין בחזרה במגירה, ובושה בערה בקרבה. היא הייתה יצור תאוותני לעיתים. רצתה דברים לעצמה. לסובב את העולם ולהפר את הסדר הנאות. לדחוף את כל הדברים במשקל רצונותיה.

היא סגרה את המגירה והזדקפה. היא הביטה סביב והנהנה לעצמה. זו הייתה התחלה טובה, הדרך שבה התחילה כאן. שולחן האיפור ודאי נזקק לתשומת לב, אבל היא עדיין לא חשה כראוי את טבעו. ואף-על-פי-כן, למקום היה שם וכל דבר אחר טופל בו.

אאורי לקחה את שועל ופנתה מטה אל המדרגות חסרות השם, דרך כרכרות ופירורון וכל הדרך בחזרה עד לאדרת. היא שאבה מים טריים. היא רחצה את פניה ואת ידיה ואת כפות רגליה.


לאחר מכן היא הרגישה טוב הרבה יותר. היא חייכה, ובפרץ של גחמנות שעטה אל מחפורת. היא לא ביקרה במקום הזה כבר עידן ועידנים והתגעגעה לריח האדמה החמה. לקרבת הקירות.

אאורי רצה בקלילות על קצות אצבעותיה, ריקדה במשבצת, התכופפה מתחת לצינורות. היא דילגה בחורש, הושיטה את זרועותיה ונתלתה על הקורות העתיקות שתמכו בגג הקורס. לבסוף היא הגיעה אל דלת העץ הנפוחה.

היא צעדה פנימה והרימה את שועל גבוה. היא רחרחה את האוויר. היא חייכה. היא ידעה בדיוק היכן היא נמצאת. הכול היה היכן שהוא צריך להיות.

פטריק רותפס

פטריק רות'פס (Patrick Rothfuss; 1973) הוא סופר פנטזיה אפית אמריקני. רות'פס נודע בעיקר בשל סדרת "רשומות קוטל המלך" שכתב שבגינה זכה במספר פרסים, לרבות פרס קוויל עבור ספר הביכורים שלו שם הרוח שבנוסף הגיע למקום ה-24 ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. המשכו, "פחדיו של האדם החכם", זיכה אותו בפרס דייוויד גמל ב-2012, והגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

עוד על הספר

  • תרגום: צפריר גרוסמן
  • איור: נייתן טיילור
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2021
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 142 עמ' מודפסים
עינם הפקוחה של חפצים דוממים פטריק רותפס

הקדמת המחבר


אולי לא כדאי לכם לקנות את הספר הזה.

אני יודע, סופרים לא אמורים להגיד דברים כאלה. אנשי מחלקת השיווק לא יאהבו את זה. העורכת שלי תחטוף שבץ. אבל אני מעדיף להגיד לכם את האמת מההתחלה.

קודם כול, אם לא קראתם את הספרים האחרים שלי זה ממש לא המקום שכדאי לכם להתחיל בו.

שני הספרים הראשונים שלי הם שם הרוח ופחדיו של האדם החכם. אם אתם מתעניינים ביצירה שלי, התחילו שם. הם נקודת הפתיחה הטובה ביותר לעולם שלי. הספר הזה עוסק באַאוֹרִי, אחת הדמויות באותה סדרה. אם לא קראתם את הספרים ההם, ככל הנראה תלכו לאיבוד מהר מאוד.

דבר שני, גם אם קראתם את הספרים האחרים שלי, חובתי להזהיר אתכם שהסיפור הזה קצת מוזר. גם בלי לכתוב ספוילרים, אפשר לומר שזה סיפור... קצת שונה. הוא לא בנוי כמו סיפור רגיל, ואם אתם רוצים לדעת מה קורה בהמשך הסיפור של קְווֹתֵה, לא תמצאו כאן את התשובה.

מצד שני, אם אתם רוצים לדעת יותר על אאורי, לסיפור הזה יש הרבה מאוד להציע לכם. אם אתם אוהבים מילים וחידות וסודות, אם אתם סקרנים לגבי התחתון ואלכימיה, אם אתם רוצים לדעת עוד על התעלומות הנסתרות של העולם שלי...

אם כן, הספר הזה הוא בדיוק בשבילכם.

הקרקעית הרחוקה של הדברים

אאורי התעוררה, וידעה כי נותרו לה שבעה ימים.

כן. היא הייתה בטוחה בכך. הוא יבוא לבקר אותה ביום השביעי.

זמן רב. זמן רב להמתנה. ועם זאת לא רב כל-כך אם תרצה לעשות את כל הנדרש. לא אם תעשה זאת בזהירות. לא אם תרצה להיות מוכנה.

אאורי פקחה את עיניה וראתה לחישת אור עמומה. דבר נדיר במחוזותיה מכיוון שהייתה מכורבלת עמוק בתוך אדרת, קודש הקודשים הפרטי שלה. אם כך, זה היה יום לבן. יום עמוק. יום מציאה. היא חייכה, והתרגשות פיזזה בתוכה.

היה די אור לראות את הצורה החיוורת של זרועה כשאצבעותיה מצאו את בקבוק הטפטפת על מדף המיטה. היא הבריגה את הפקק ונתנה לטיפה יחידה לנזול על צלוחית השועל. כעבור רגע, הוא התחיל לבהוק באור כחול עמום.

אאורי נעה בזהירות והרחיקה מעליה את השמיכה כך שלא תיגע ברצפה. היא החליקה מהמיטה, ורצפת האבן הייתה חמימה תחת כפות רגליה. הכיור נח על השולחן שליד המיטה, ליד שארית דקיקה מהסבון המתוק ביותר שלה. הם לא השתנו במהלך הלילה. זה היה טוב.

אאורי סחטה טיפה נוספת היישר על השועל. היא היססה, אבל אז חייכה והניחה לטיפה שלישית להשתחרר. אי אפשר לחסוך ביום מציאה. אחר כך היא אספה אליה את השמיכה, קיפלה אותה שוב ושוב והניחה אותה בזהירות תחת סנטרה כדי שלא תתחכך ברצפה.

אורו של השועל המשיך לגבור. תחילה זה היה הבהוב ותו לא: ניצוץ, כוכב מרוחק. ואחר כך יותר ממנו התחיל לבהוק, כגחלילית מאירה. אורו הוסיף לגבור עוד ועוד עד שכל כולו היה שטוף בזוהר. לבסוף הוא נח בגאווה בצלוחיתו, נראה כמו גחל בצבע כחול-ירוק שגודלו מעט יותר ממטבע.


היא חייכה אליו כאשר התעורר לגמרי ומילא את אדרת באורו האמיתי, הכחול הבוהק.

אאורי הביטה סביב. היא ראתה את מיטתה המושלמת. בדיוק במידתה. בדיוק. היא בדקה את הכיסא שלה. את קופסת הארז. את גביע הכסף הקטנטן.

האח הייתה ריקה. ומעליה היו החפצים שעל הלזבז: העלה הצהוב, קופסת האבן, צנצנת הזכוכית האפורה ובה אזוביון מתוק ויבש. אף אחד מכל אלה לא היה דבר-מה נוסף. אף אחד מהם לא היה משהו שלא היה אמור להיות.

שלוש דרכים הובילו אל מחוץ לאדרת. המסדרון, השער והדלת. הדרך השלישית לא נועדה לה.

אאורי פנתה אל השער המוביל אל נמל. שועל נח על צלחתו, ולכן אורו היה עמום בפינה הזאת, ובכל זאת היה בוהק די הצורך לראות סביב. בעת האחרונה נמל לא היה סואן, אך למרות זאת, אאורי בדקה שהכול כשורה. על מדף היין נחה לה צלחת חרסינה שבורה, שעובייה לא עולה בהרבה על זה של עלה כותרת. מתחתיו היו מחברת אוקטבו כרוכה בעור, זוג פקקים, כדור צמר קטן. מן הצד, כוס התה הלבנה שלו המתינה לו בסבלנות שהייתה משאת קנאתה של אאורי.

על מדף הקיר היו: גוש ענבר צהוב על צלוחית. סלע שחור. אבן אפורה. פיסת עץ חלקה ושטוחה. בנפרד מכל אלה עמד לו בקבוקון קטנטן, שתופסני הברזל שלו פתוחים כציפור רעבה.

על השולחן המרכזי היה חופן גרגירי צינית שנחו על מפית בד נקייה. אאורי הביטה בהם לרגע, ואז לקחה אותם אל מדף הספרים, מעמד שהתאים להם הרבה יותר. היא העבירה את מבטה על החדר סביב והנהנה לעצמה. הכול טוב.

אאורי חזרה לאדרת, רחצה את פניה ואת ידיה ואת כפות רגליה. היא החליקה מתוך כותונת הלילה, קיפלה אותה והכניסה אותה לקופסת הארז. היא התמתחה בשמחה, הרימה את זרועותיה והתרוממה על קצות האצבעות.

אז היא החליקה במהירות לתוך שמלתה האהובה, השמלה שהוא נתן לה. היא הייתה מתוקה על עורה. שמה בער בתוכה כמו אש. היום יהיה יום עמוס.

אאורי לקחה את שועל, ונשאה אותו חפון בכף ידה. היא עברה דרך נמל, אחרי שהחליקה מבעד לסדק המשונן בקיר. זה לא היה סדק רחב, אבל אאורי הייתה כה דקה עד שבקושי היה עליה לסובב את כתפיה כדי לא להישרט מהאבנים השבורות. לא צר מדי עבורה, כלל וכלל.

טרם היה חדר גבוה ולו קירות לבנים וישרים של אבנים מסותתות. זה היה מקום ריק מהדים פרט למראה שניצבה בו. אבל היום היה דבר נוסף: נשימה קלה שבקלות של אור שמש. היא חמקה מבעד לפסגת הדלת המקושתת והמלאה באבנים: עצים שבורים, גושי אבן מרוסקים. אבל שם, ממש בקצה, היה כתם אור.

אאורי עמדה מול המראה ולקחה את מברשת הזיפים מהמקום שהייתה תלויה בו על מסגרת העץ של המראה. היא הברישה את קשרי השינה עד ששערה היה תלוי סביב ראשה כעננה.

היא סגרה את כף ידה סביב השועל, וללא אורו הכחול-ירוק הפך החדר אפל כאפלה. אז נפערו עיניה לרווחה והיא לא יכלה לראות דבר מלבד הכתם החלש והעמום של האור החמים הנשפך מעל לערמת ההריסות מאחוריה. אור זהוב וחיוור נלכד בשערה הזהוב הבהיר. אאורי חייכה לעצמה מול המראה. היא נראתה כמו השמש.

היא הרימה את ידה, חשפה את שועל ודילגה במהירות אל המבוך המשתרע לכל עבר של משבצת. היא השקיעה לא יותר מדקה כדי למצוא את צינור הנחושת שהיה לו ציפוי הבד המתאים. אבל למצוא את המקום המושלם, ובכן, זאת החידה האמיתית, נכון? היא עקבה אחר הצינור דרך מנהרות הלבנים האדומות לאורך קרוב לקילומטר, נזהרת לא לאבד אותו דרך המוני הצינורות האחרים שהתפתלו זה סביב זה.

אז, ללא כל אזהרה, נטה הצינור בחדות, צלל לתוך קיר מתעקל ונטש אותה. איזו גסות רוח. היו עשרות צינורות אחרים, כמובן, אבל צינורות הפח הקטנים לא מצופים כלל. הצינורות המתנשאים העשויים מפלדה ממורקת היו חדשים מדי. צינורות הברזל היו להוטים כל-כך עד שזה היה מביך, אבל הציפויים שלהם היו עשויים מכותנה, וממש לא היה לה כוח להתעסק בזה היום.

אז עקבה אאורי אחר צינור חרס עבה שהתנהל בכבדות בדרכו. בסופו של דבר הוא חפר עצמו עמוק בתוך הקרקע, אבל במקום שהתכופף בו, ציפוי הפשתן היה תלוש והתנפנף כמו חולצה של ילד רחוב. אאורי חייכה והסירה את רצועת הבד באצבעותיה העדינות, ונזהרה שלא לקרוע אותו.

לבסוף הוא השתחרר. דבר מושלם. פיסת בד יחידה של פשתן מאפיר, ארוכה כזרועה של אאורי. הבד היה עייף אבל שיתף פעולה, ואחרי שקיפלה אותו שוב ושוב היא הסתובבה ושעטה בפראות דרך המפתן ואז ירדה מטה ומטה אל התריסר.

התריסר היה אחד המקומות הנדירים המשתנים של התחתון. הוא היה חכם מספיק להכיר את עצמו, אמיץ מספיק להיות הוא עצמו, ופראי מספיק לשנות את עצמו ועם זאת להישאר אמיתי. מהבחינה הזאת הוא היה ייחודי מאוד, ואף שהמקום לא תמיד היה בטוח או נעים, אאורי תמיד חיבבה אותו.

היום הקשת הגבוהה הייתה כפי שהיא ציפתה לראותה, בוהקת ומלאת חיים. אור השמש נורה מבעד לסורגים מעליה, ננעץ עמוק לתוך העמק הצר והעמוק של המקום המשתנה. האור הסתנן מבעד לצינורות, לקורות תומכות ולפס הישר של מעבר העץ העתיק. קולות רחוקים מהרחוב הריק מעליה נדדו מטה אל הקרקעית הרחוקה של הדברים.

אאורי שמעה נקישות פרסות על אבני המרצפת, חדות ועגולות כמו מפרקי אצבע מתפוקקים. היא שמעה רעם מתגלגל של עגלה חולפת ושאון עמום של קולות מדברים. מבעד לכל הקולות הללו נשמעה צווחה גבוהה וזועמת של תינוק התובע שָׁד שלא קיבל.

בתחתית התריסר הצהוב הייתה בריכה עמוקה שמימיה חלקים כזכוכית. אור השמש ממעל היה בוהק מספיק כדי שאאורי תוכל לראות עד לקרקעית ובה הסבך השני של הצינורות מתחת לפני השטח.

כבר היו לה שם קש ושלושה בקבוקים שהמתינו על האדן הצר של האבן לאורך הקיר. אבל כשהביטה בהם כעת, אאורי הזעיפה פנים. היה שם בקבוק ירוק אחד, בקבוק חום אחד ובקבוק שקוף אחד. היה שם תפסן ברזל רחב, פקק עופרת מסתובב ופקק שעם שמן כאגרוף. הם היו בצורות ובגדלים שונים, ואף אחד מהם לא התאים לגמרי.

אאורי הניפה בכעס את זרועותיה באוויר.

לאחר מכן היא רצה בחזרה אל אדרת, כפות רגליה היחפות טופפות על האבן. כשהגיעה לשם, היא הביטה בבקבוק הזכוכית האפור שהכיל אזוביון. היא הרימה אותו, בחנה אותו בקפידה ואז הניחה אותו שוב במקומו המתאים ויצאה בריצה.


אאורי מיהרה דרך נמל, והפעם יצאה דרך השער העקום במקום דרך הסדק שבקיר. היא טיפסה על קנוקנת, ושועל הטיל צללים פראיים על הקירות. תוך כדי ריצה, שערה התנופף מאחוריה כדגל.

היא ירדה במדרגות הלולייניות דרך בית אפל, מטה וסביב, מטה וסביב. כששמעה לבסוף מים זורמים ונקישת זכוכית היא ידעה שחצתה את הסף אל נקישות. זמן קצר לאחר מכן, השתקף אורו של שועל בבריכת המים השחורים הגועשים שבלעה את תחתיתן של המדרגות הלולייניות.

שני בקבוקים נחו שם בכוך צר. אחד כחול וצר. אחד ירוק ונמוך. אאורי הטתה ראש ועצמה עין אחת, ואז הושיטה את ידה ונגעה בבקבוק הירוק בשתי אצבעות. היא חייכה, לקחה אותו ועלתה בחזרה בריצה במדרגות.

בדרכה חזרה היא עברה אל דילוג כדי לשנות אווירה. היא רצה במסדרון, זינקה מעל הבקיע העמוק הראשון ברצפה השבורה כאילו הייתה רקדנית. היא זינקה מעל הסדק השני בקלילות של ציפור. מעל השלישי היא זינקה בפראות כמו נערה יפה שנראית כמו השמש.

היא הגיעה אל התריסר הצהוב, מתנשמת ומתנשפת. עדיין מתנשמת בכבדות היא הכניסה את שועל לתוך הבקבוק הירוק, ריפדה אותו בזהירות בקש וסגרה את הפתח באטם גומי שהידק את הפקק למקומו. היא הרימה אותו מול פניה ואז חייכה ונישקה את הבקבוק ולאחר מכן הניחה אותו בזהירות בקצה הבריכה.

אאורי ניערה מעליה את שמלתה האהובה ביותר ותלתה אותה על צינור הפליז הבוהק. היא חייכה ורעדה מעט, ודגיגים חסרי מנוח שחו בבטנה. אז, עומדת במהותה, היא אספה את שערה המרחף בשתי כפות ידיה. היא סירקה אותו לאחור ואספה אותו מאחורי עורפה ברצועת הפשתן האפור הישנה. כשסיימה, הייתה לה צמה ארוכה שנפלה עד לקצה גבה.

בזרועות צמודות לחזה, צעדה אאורי שני צעדים קטנטנים ונעמדה ליד הבריכה. היא טבלה קצה אצבע במים, ואז את כל כף רגלה. היא חייכה בתגובה לתחושה שהייתה קרירה ומתוקה כמו מנטה. לאחר מכן היא נכנסה עמוק יותר, עד ששתי רגליה עמדו במים. היא התאזנה לרגע במקומה ותמכה בגופה העירום בשתי ידיה הרחק משפת האבן הקרה של קצה הבריכה.

אבל לא הייתה דרך אחרת. לכן אאורי כיווצה שפתיים והתכופפה עד שהתיישבה. לא הייתה תחושת מנטה בקצה האבן הקרה. השפה הייתה נשיכה עמומה וכואבת כנגד חלקה האחורי הרָגיש.

היא הסתובבה והתחילה לרדת לתוך המים. היא הלכה לאט, ודגדגה בכפות רגליה את הדרך קדימה עד שמצאה את האבן הקטנה המבצבצת. היא לפתה אותה בבהונותיה וכך החזיקה את עצמה במים שהגיעו עד לירכיה. אז היא נשמה כמה נשימות עמוקות, עצמה בחוזקה את עיניה וחשפה שיניים לפני ששחררה את בהונותיה והכניסה את תחתיתה אל מתחת לפני המים. היא צווחה מעט, וכל הווייתה הצטמררה מקור.

כעת כשהגרוע מכול נגמר, היא עצמה את עיניה וטבלה גם את ראשה במים. לאחר מכן, מתנשמת וממצמצת, היא שפשפה את עיניה כדי להרחיק מהן את המים. כל גופה נרעד בזרוע אחת מקופלת סביב שדיה, אבל כאשר הצמרמורת חלפה הפכה העווית שעל פיה לחיוך.

ללא הילת השיער, אאורי הרגישה קטנה. לא הקטנוּת שניסתה להשיג מדי יום. לא הקטנוּת של עץ בקרב עצים. של צל מתחת לפני הקרקע. ולא הייתה זו רק קטנות של גוף. היא ידעה שלא הייתה הרבה אאורי, ככל שהדבר נוגע לגוף. בכל פעם שהביטה במראה העומדת, הנערה שראתה מולה הייתה קטנטנה כמו ילדה מורעבת המתחננת לפרוטות ברחוב. הנערה שראתה הייתה רזה כמו רזון. עצמות לחייה היו גבוהות ועדינות. עצמות הבריח היו צמודות לעורה.

אבל לא, בשיער אסוף לאחור וגם רטוב היא הרגישה... פחות. היא הרגישה מצומצמת. כבויה. עמומה. המומה. מהומה. מאומה. זה היה עלול להיות הרבה פחות נעים ללא רצועת הפשתן המושלמת. אילולא הבד, היא לא הייתה מרגישה כמו פתיל מקוצץ, היא הייתה חשה כבויה לגמרי. זה היה שווה את זה. לעשות דברים כפי שצריך.

לבסוף פסקו הרעידות. הדגים עדיין שחו בבטנה, אבל חיוכה היה נלהב. אור היום הזהוב ממעל פגע בבריכה, ישר ובוהק וחזק כמו חנית.

אאורי נשמה עמוק ואז הוציאה את האוויר ועיקלה את בהונותיה. היא נשמה עוד נשימה עמוקה ושחררה אותה לאט יותר.

נשימה שלישית. אאורי אחזה ביד אחת בצוואר הבקבוק של השועל, שחררה את אחיזתה בשפת האבן של הבריכה וצללה מתחת למים.

זווית האור הייתה מושלמת ואאורי ראתה את סבך הצינורות הראשון בבירור. במהירות, כדגיגון זריז, היא פנתה והחליקה דרכם בלי להניח לאף אחד מהם לגעת בה.

תחתם היה הסבך השני. היא דחפה צינור ברזל ישן בכף רגלה כדי שתוכל להתקדם מטה, ואז משכה במסעף בכף ידה החופשית כאשר עברה על פניו, שינתה את מהירותה והחליקה מבעד למעבר הצר בין שני צינורות נחושת שעוביים כעובי כף ידה.

אור חנית השמש דעך כאשר היא צללה פנימה, והותיר רק את אור השועל הכחול-ירוק. אבל האור היה עמום כאן, מסונן מבעד לקש ומים והזכוכית הירוקה העבה. אאורי עיגלה את פיה לצורת טבעת מושלמת ונשפה שני פרצי בועות. הלחץ גדל ככל שהעמיקה, וצורות הופיעו מסביב באפלה. מעבר ישן, פיסת סלע נטויה, קורת עץ עתיקה ומכוסה באצות.

אצבעותיה המושטות מצאו את הקרקעית עוד לפני עיניה, ואאורי העבירה את ידה לאורך המשטח העמום של רצפת האבן. אחורה וקדימה. אחורה וקדימה. במהירות אבל בזהירות. לפעמים היו כאן דברים חדים.

אז מצאו אצבעותיה משהו ארוך וחלק. מקל? היא הכניסה אותו מתחת לזרועה ונתנה לעצמה לצוף מעלה, בחזרה לכיוון האור המרוחק. ידה החופשית מצאה את הצינורות המוכרים, משכה והניעה אותה כשהסתחררה במבוך הצורות הנראות למחצה. ריאותיה התחילו לכאוב מעט והיא שחררה פרץ של בועות בשעה שהתקדמה מעלה.

פניה בצבצו החוצה ליד שפת הבריכה, ובאור הזהוב היא ראתה את מה שמצאה: עצם לבנה ונקייה. ארוכה, אבל לא עצם של רגל. זרוע. עצם אקסיאלית ראשית. היא העבירה לאורכה את אצבעותיה ומיששה את החריץ הקטן לרוחבה, כמו טבעת קטנה המעידה שהיא נשברה והתאחתה לפני זמן רב. היא הייתה מלאה בצללים נעימים.

אאורי חייכה והניחה אותה בצד. אחר כך היא נשמה שלוש נשימות איטיות ועמוקות, אחזה בחוזקה בשועל וצללה שוב לתוך הבריכה.

הפעם הסתבכה כף רגלה בין שני צינורות בסבך השני. ביש מזל. היא הזעיפה פנים ומשכה בכוח, ולאחר רגע הצליחה לשחרר אותה. היא נשפה מחצית מהאוויר בריאותיה ובעטה בחוזקה, וצללה כאבן אל השחור שמתחתיה.

למרות ההתחלה הרעה, הפעם היה קל יותר למטה. אצבעותיה מצאו סבך של משהו כלשהו לפני שהגיעה לקרקעית. היא לא הייתה צריכה לנחש במה מדובר. משהו מתכתי, משהו חלק ומשהו קשה בכל הצדדים. היא אספה אותו קרוב לגופה ועלתה שוב.

הפעם היא לא הכניסה את המציאה מתחת לזרועה מחשש שתאבד חלק ממנה. ולכן תחבה אאורי את בקבוק השועל לשקע זרועה והשתמשה בכף ידה השמאלית כדי לעלות. ההרגשה הייתה טובה, מאוזנת, והיא יצאה מהמים בלי שתצטרך לשחרר את שאר הבועות שלה.

היא פרשה את הסבך בקצה הבריכה: חגורה ישנה עם אבזם כסף מוכתם כל-כך עד שהיה שחור כפחם. ענף מעוצה שעליו שבלול מבוהל. ואחרון, וממש ממש חביב, תלוי על חוט רקוב שהסתבך בענף, מפתח עדין באורך אצבעה המורה.

אאורי נישקה את השבלול והתנצלה לפני ששחררה את הענף בחזרה לתוך המים שאליהם היה שייך. עור החגורה היה מסובב לתוך עצמו, אבל האבזם השתחרר במשיכה אחת. לשניהם היה טוב יותר ככה.

אאורי נצמדה אל שפת האבן של הבריכה ורעדה כעת בגלים קטנטנים. הם חלפו על פני כתפיה וחזה. שפתיה הפכו מוורודות לוורודות בהירות עם גוון כחלחל.

היא לקחה את בקבוק השועל ובדקה שהאטם אכן הדוק. היא הביטה מטה לתוך המים, והדגים שבתוך בטנה שחו בלהיטות. הפעם השלישית היא תמיד הממוזלת ביותר.

אאורי נשמה וצללה שוב, גופה הסתחרר בקלילות וידה הימנית מצאה את כל נקודות האחיזה הטובות. מטה אל האפלה. האבן. העץ. ולאחר מכן לא נותר דבר פרט לאור השועל, שצבע את ידה המושטת בגוונים כחולים-ירוקים. ככה ודאי נראית פיית מים.

אצבעות כף ידה נגעו בקרקעית והיא הסתובבה מעט כדי להתיישר. היא בעטה במים והעבירה את ידה בהחלקה מהירה על קרקעית האבן השחורה של הבריכה. היא ראתה ניצוץ אור ואצבעותיה התנגשו בדבר מוצק וקר, העשוי כולו מקווים חדים וחלקים. הוא היה מלא באהבה ובתשובות, מלא כל-כך עד שהיא הרגישה אותם אפילו במגע קליל של אצבעותיה.

לפרק זמן של עשר פעימות לב חזקות, חשבה אאורי שהוא ודאי צמוד לאבן בדרך כלשהי. ואז הוא החליק והיא הבינה את האמת. הוא היה כבד. כעבור רגע חלקלק וארוך מצאו אצבעותיה הקטנטנות דרך לשחרר אותו. הוא היה עשוי ממתכת, עבה כמו ספר. הוא היה מעוצב בצורה משונה וכבד כמו מטיל אירידיום גולמי.

אאורי הצמידה אותו לחזה והרגישה את קצותיו ננעצים בעורה. היא כופפה את ברכיה ודחפה בחוזקה בעזרת כפות רגליה כנגד הקרקעית, והרימה את מבטה אל נצנוץ פני המים.

היא בעטה ובעטה, אבל נראה שהיא לא זזה כלל. הדבר המתכתי גרר אותה למטה. כף רגלה נתקלה בצינור ברזל עבה והיא ניצלה את ההזדמנות להתכווץ ולדחוף את עצמה שוב. היא הרגישה פרץ של תנועה שהאט ברגע שכף רגלה עזבה את הברזל מאחור.

ריאותיה נלחמו בה כעת. הן היו מלאות למחצה, ולמרות זאת האיברים המטופשים האלה רצו אוויר. היא נשפה פרץ בועות בניסיון להתל בהן, בידיעה שכל בועה שאיבדה רק תכביד אותה, בידיעה שהיא אפילו לא קרובה לסבך הצינורות הנמוך.

אאורי ניסתה להעביר את הדבר המתכתי לשקע זרועה כדי שתוכל לדחוף את עצמה מעלה. אבל כאשר ניסתה לעשות זאת בגלל החלקלקות שלו החליק הדבר מעט בין אצבעותיה. בבהלה הפתאומית היא שלחה את ידיה, אחזה, תפסה, ובקבוק השועל פגע בדבר-מה לא נראה. הוא החליק והשתחרר מאחיזתה.

אאורי שלחה את כף ידה החופשית, אבל מפרקי אצבעותיה רק פגעו בבקבוק השועל בחבטה והרחיקו אותו ממנה עוד יותר. ולרגע קט, אאורי קפאה. לשחרר את המתכת ולתת לה ליפול היה מעשה שאינו מתקבל על הדעת. אבל שועל. הוא היה איתה תמיד...


היא הביטה בבקבוק השועל שנתפס במערבולת והסתחרר הרחק ממנה לעבר שלישיית צינורות נחושת עקומים. ריאותיה כעסו כעת. היא חרקה שיניים, תפסה אבן שבורה ומבצבצת בידה החופשית והרימה את עצמה מעלה.

ריאותיה פעמו בתוכה עכשיו, לכן היא שחררה מעט מהבועות אף-על-פי שאפילו לא ראתה עדיין את הסבך התחתון. היה חשוך ללא השועל, אבל עכשיו לפחות היא התקדמה, דחפה את עצמה בתנועות פתאומיות וחדות, השתמשה בכל מאחז יד עקום שעלה בידה להשיג. היא בעטה, אבל זה לא הועיל בהרבה מפני שהיא החזיקה את גוש האהבה החד והקשה ההוא צמוד כל-כך לגופה. האם היו אלה התשובות שהעניקו לדבר הזה משקל כה רב?

לבסוף היא גררה את עצמה אל הסבך הנמוך של הצינורות, אבל ריאותיה היו ריקות כעת וגופה היה תלוי כמו עופרת. בדרך כלל היא הסתחררה סביב הסבך כמו דגיגה, וגופה אפילו לא נגע בצינורות. אבל הפעם הייתה כבדה וריקה. היא אחזה אותם ביד אחת ופילסה דרך ביניהם. בִּרכהּ נחבטה ומשהו חד וחלוד שרט את גבה. היא מתחה את זרועה אבל מכיוון שהייתה כבדה אצבעותיה אפילו לא הגיעו אל המאחז המוכר.

היא בעטה, התקדמה עוד כמה סנטימטרים, ואז, למרות הקשירה הזהירה, שערה נתפס בדבר-מה. הוא עצר אותה במקום, משך את ראשה בחוזקה לאחור וזרק את גופה לצדדים.

כמעט מייד היא הרגישה שהיא מתחילה לשקוע. היא הניפה את גופה בפראות. קרסולה פגע בצינור וכל גופה עקצץ בכאב, אבל היא חיפשה אותו מייד בכף רגלה האחרת, תפסה אותו ודחפה אותו בחוזקה. היא נורתה מעלה כמו פקק משתחרר, מהר מספיק כדי ששערה ישתחרר מהדבר הלא נחמד הזה שתפס אותו. המשיכה החדה משכה את ראשה לאחור בכוח שגרם לה לפעור את פיה לרווחה.

היא התחילה לטבוע. פיה נמלא מים והיא נחנקה והשתנקה. אבל גם בשעה שהמים מילאו את אפה ואת פיה, הדבר שהפחיד את אאורי יותר מכול היה שידה תחליק והיא תאבד את הדבר המתכתי הגדול שהחזיקה והוא ייפול בחזרה אל האפלה. לאבד את שועל היה רע. זה ישאיר אותה עיוורת ובודדה באפלה. גם להילכד מתחת לצינורות ולהיחנק עד שתמות היה נורא. אבל שני הדברים האלו היו אפשריים. לשחרר את המתכת אל האפלה פשוט לא היה אפשרי. זה היה דבר שלא יעלה על הדעת. זה היה בלתי תקין עד אימה.

שערה היה פזור כעת, והוא התערבל סביבה במים כמו עננת עשן. ידה אחזה בצינור מעוקל, מנחם, מוכר. היא משכה את עצמה למעלה, ואז חיפשה שוב ומצאה מאחז נוסף. היא חרקה שיניים, נחנקה, משכה ואחזה.

היא הגיחה החוצה, מתנשמת ויורקת מים, ואז החליקה שוב אל מתחת לפני המים.

שנייה לאחר מכן היא טיפסה שוב כלפי מעלה. הפעם, ידה החופשית תפסה את שפת האבן של הבריכה.


אאורי גררה את החפץ אל מחוץ למים והוא פגע ברצפת האבן בקול צלצול פעמון. זה היה גלגל שיניים בוהק ועשוי מפליז, גדול כמו צלחת. הוא היה עבה יותר מאגודלה. היו לו חור במרכז, תשע שיניים ורווח פעור במקום שבו השן העשירית נעקרה ממנו לפני זמן רב.

הוא היה מלא בתשובות אמיתיות ובאהבה ובאור אש. הוא היה יפה.

אאורי חייכה והקיאה מלוא הבטן מים על האבנים. אז היא הקיאה שוב, בראש מופנה הצידה כדי שהמים לא יפגעו בגלגל השיניים העשוי מפליז בוהק. לאחר מכן היא השתעלה, מילאה את פיה במים וירקה אותם לתוך הבריכה. גלגל השיניים נח בכבדות כמו לב על האבנים הקרות של התריסר הצהוב. האור מלמעלה גרם לו לזהור בזהב. הוא נראה כמו חלק מהשמש שהיא העלתה מהמעמקים.

אאורי השתעלה שוב ונרעדה. אחר כך היא הושיטה את ידה ונגעה בו באצבע אחת. היא חייכה כשהביטה בו. שפתיה היו כחולות. היא רעדה. ליבה התמלא באושר.


אחרי שמשכה את עצמה מהמים, הביטה אאורי בקרקעית התריסר סביב הבריכה. אף שהיא ידעה שזה חסר סיכוי, היא קיוותה לראות את שועל צף לאט אל פני המים.

שום דבר.

פניה הרצינו. היא חשבה לחזור אליו. אבל לא. שלוש פעמים. זה היה האופן שבו התנהלו הדברים. אבל המחשבה להשאיר את שועל באפלה די היה בה כדי לחרוץ סדק דק בליבה. לאבד אותו אחרי כל הזמן הזה...

ואז היא הבחינה במשהו עמוק במעמקים. זוהר. בוהק. היא חייכה. שועל נראה כמו גחלילית גדולה ועצלנית כאשר התנודד בעצלתיים בדרכו מעלה ומעלה דרך סבך הצינורות.

היא המתינה במשך חמש דקות ארוכות והביטה בבקבוק השועל נע ומרחף עד שלבסוף פרץ מתוך המים כמו ברווז. אז היא הרימה אותו ונישקה אותו. היא הצמידה אותו לחזהּ. הו, כן. השתלם מאוד לעשות דברים בדרך הנכונה.


אבל יש לפעול על-פי הסדר. אאורי שחררה את שועל מהבקבוק והניחה אותו ליד האחרים על הקיר. אחר כך היא שמה פעמיה אל נקישות כדי להתרחץ במים הגועשים. אז היא התרחצה, והשתמשה בשארית הסבון המדיף ריח של פרי קינס וקיץ.

אחרי שסיבנה ושפשפה וחפפה את שערה, צללה אאורי אל המים השחורים האינסופיים של נקישות כדי לשטוף את עצמה פעם אחת אחרונה. מתחת לפני המים, משהו חלף על פניה. משהו חלקלק וכבד הצמיד את משקלו לרגלה. זה לא הטריד אותה. לא משנה מה זה היה, הוא היה במקום הנכון וגם היא. הדברים היו בדיוק כפי שהיו צריכים להיות.

לאחר מכן, נוטפת ונקייה וסוחטת את שערה, אאורי פנתה ועשתה את דרכה לאורך עשיריות. זאת לא הייתה הדרך המהירה ביותר, אבל לא נראה נאות לעבור בדנינג כשהיא עוטה את הוורדרדות שלה ותו לא. אפילו בדרך הארוכה יותר, לא עבר זמן רב עד שהיא הגיחה מאחורי פנייה והגיעה לאופים, בכפות רגליים יחפות הטופפות על האבן. היא הניחה את שועל על לבֵנה שבצבצה בקרבת מקום, מכיוון שהוא לא אהב חום עז.

צינורות הפלדה העבים לאורך קיר המנהרה היו היום חמים מכדי שניתן יהיה לעמוד לצידם, והקירות והרצפה שרו בחום עד שנראו כאילו הם מקומטים לגמרי. אאורי הסתובבה במעגל איטי כדי למנוע מאחד החלקים העדינים שלה להיצלות בשאגה האדומה והחרישית של הצינורות. עברו רק כמה רגעים עד שהמקום ייבש את עורה, גרם לשערה הבהיר לרחף ואידה את הרעידות מעצמותיה הקפואות.

לאחר מכן היא לקחה מהתריסר הצהוב את השמלה האהובה עליה. היא החליקה אותה מעל לראשה, ואז נשאה את כל אוצרותיה בחזרה אל נמל, שם סידרה את כולם על השולחן המרכזי.

חגורת העור הייתה רקועה בתבנית מוזרה ומתערבלת. גלגל השיניים הגדול העשוי מפליז היה מבריק לגמרי. המפתח היה שחור כפי ששחור צריך להיות. אבל האבזם היה שחור שמתחתיו מבריק. זה היה דבר נסתר.

האם האבזם מיועד לו? זאת תהיה התחלה טובה להיום. יהיה נחמד להתחיל כך מוקדם, כשהמתנה שלו מוכנה ימים שלמים לפני הביקור שלו.

אאורי הביטה באבזם במבט חד. האם זאת הייתה מתנה נאותה עבורו? היא הייתה סבוכה. וגם בו היה מן הנסתר. היא הנהנה והושיטה יד לגעת במתכת האפלה והקרירה.

אבל לא. זה לא התאים לו. היא הייתה צריכה לדעת. הוא לא היה אחד שמהדק. שמחזיק סגור. גם האפלה לא התאימה. הו לא. הוא היה גחלת. בוהק באדמימותו. הוא היה זוהר באור חזק מתחת, כמו זהב המצופה בנחושת.

היא תצטרך להשקיע עוד מחשבה בעניין גלגל השיניים. היא הרגישה שזה כמעט מתאים לו — אבל זה יכול להמתין. המפתח נזקק לטיפול דחוף. ללא ספק, הוא היה חסר סבלנות יותר מכל השאר. זה לא הפתיע אותה אף לא במקצת. ידוע כי מפתחות אינם רגועים, והוא כמעט שאג ברצונו למנעול. אאורי הרימה אותו והפכה אותו בין ידיה. מפתח לדלת. הוא לא היה ביישן כלל בנוגע לעובדה זאת.


מפתח שחור. יום לבן. היא הטתה את ראשה. צורת הדברים הייתה נכונה. זה היה יום מציאה, אבל לא היה ספק כי החפץ המסכן רצה טיפול. היא הנהנה לעצמה והחליקה את המפתח לכיס שמלתה.

למרות זאת, לפני שעזבה אאורי עזרה לכל דבר לחזור למקומו הראוי. החגורה נשארה על השולחן המרכזי, כמובן. האבזם עבר לנוח ליד צלוחית השרף. העצם השתרעה באופן כמעט חצוף ליד גרגירי הצינית.

גלגל השיניים עורר בעיות. היא הניחה אותו על מדף הספרים, ואז העבירה אותו לשולחן בפינה. הוא נשען על הקיר, והרווח של השן החסרה הצביע מעלה באוויר. אאורי הזעיפה פנים. זה לא היה המקום הנאות עבורו.

אאורי הוציאה את המפתח והניחה אותו מול גלגל השיניים. שחור ופליז. שניהם נועדו לסיבוב. לשניהם יחד היו שתים-עשרה שיניים...

היא נדה בראשה ונאנחה. היא החזירה את המפתח לכיסה והשאירה את גלגל השיניים הגדול מפליז על מדף הספרים. זה לא היה המקום הנאות עבורו, אבל לעת עתה זה היה המקום הטוב ביותר שהיא מצאה לו.


רובע היה הקרוב ביותר ולכן אאורי מיהרה לשם בראש מורכן כדי לעבור תחת מפתני האבן הנמוכים עד שהגיעה לדלת הראשונה. בעומדה שם, החזיקה אאורי את שועל בכף ידה ונשפה עליו בעדינות כדי ללבות את אורו. דלת העץ הייתה ענקית ואפורה מזִקנה, וציריה חלודים ומתפוררים.

היא שלפה את המפתח מכיסה והחזיקה אותו לפניה, בינה ובין הדלת האפורה הגדולה. היא העבירה ביניהם את מבטה, ואז פנתה והלכה משם. שלוש פניות שמאלה ודרך חלון שבור אל הדלת השנייה, שגם היא הייתה זקנה ואפורה אבל גדולה יותר מהראשונה. כאן היא כמעט לא הייתה צריכה להביט בשניהם לפני שידעה את האמת. זה לא התאים. אלה לא היו הדלתות המתאימות. אז היכן? בעשיריות? הדלת השחורה?

היא רעדה. לא הדלת השחורה. לא ביום לבן. לכרכרות, אם כך. ואחר כך לעשיריות. אפילו לתת-קרקעית. זה לא היה המפתח לדלת השחורה. לא.

אאורי מיהרה דרך משבצת, פנתה שמאלה פעמיים וימינה פעמיים לשם האיזון, וידאה שהיא בשום אופן אינה עוקבת אחרי צינורות לזמן רב מדי כדי לא להעליבם. לבסוף היא הגיעה לגרילי ולדרכים המסועפות ולריח הגופרית שבו. היא הלכה קצת לאיבוד בין הקירות המתפוררים, ובסופו של דבר הצליחה להגיע אל פירורון, מנהרת אדמה צרה ותלולה כל-כך עד שהייתה כמעט חור ותו לא. אאורי ירדה בסולם הארוך העשוי ממקלות שהיו קשורים זה לזה.

הסולם הסתיים בחדר קטנטן עשוי מאבן מסותתת. הוא לא היה גדול יותר מארון, וריק חוץ מדלת עץ אלון ישנה מרוקעת בפליז. אאורי ניקתה את ידיה, פתחה את הדלת ויצאה בקלילות אל כרכרות.

האולם היה רחב מספיק כדי שכרכרה תוכל לעבור בו. לחדר הייתה תקרה גבוהה וארוכה עד כדי כך שאורו של שועל בקושי הגיע לערמת ההריסות שחסמה את הקצה השני. הרחק מעליה, השתקף האור הכחול-לבן בנברשות הבדולח.

פנלים מעץ כהה חיבקו את החלק התחתון של הקירות, אבל הקירות מעליה היו עשויים מגימורי גבס מפוארים. פרסקאות גדולים עיטרו את התקרה. נשים עוטות אריגים שקופים השתרעו על גבן, התלחשו ומרחו שמן זו על זו. גברים השתעשעו במים, שחו יחד במצב מהות מלא ומגוחך.

אאורי הקדישה כמה רגעים להתבוננות בתמונות כמו תמיד, וחייכה ברשעות. היא העבירה את משקלה מצד לצד, ומגעה של רצפת השיש המבריקה היה קריר תחת כפות רגליה הקטנטנות.

שני קצות כרכרות היו חסומים בסלעים ואדמה, אבל המרכז היה נקי כמו כבשן. הכול היה יבש ומסודר. בלי לחות. בלי טחב. בלי משבי רוח המפיצים אבק. לא משנה שהגברים היו במלא מהותם, המקום היה מהוגן, ולכן אאורי הקפידה להיכנס לשם בכל הנימוס המחייב.

לאורך האולם היו תריסר דלתות עץ אלון. כולן יפות וצמודות ומרוקעות בפליז. במהלך שנותיה הארוכות בתחתית, אאורי פתחה שלוש מהן.

היא הלכה לאורך האולם, ושועל זהר בידה המושטת. כעבור תריסר צעדים היא הבחינה בניצוץ על רצפת השיש. היא דילגה קרוב לשם וראתה כי אחד מגבישי הבדולח נפל מאחת הנברשות ונח בשלמותו על הרצפה. היה לו מזל רב, וגם אומץ. היא הרימה אותו והניחה אותו בכיס שבו לא היה המפתח. זה סתם יעורר מהומה אם שניהם יהיו יחד.

זאת לא הייתה הדלת השלישית, או השביעית. אאורי כבר תכננה את המסע מטה אל התת-קרקעית כשהבחינה בדלת התשיעית שהמתינה בלהיטות. המנעול הסתובב והדלת נפתחה בדממה על צירים שקטים.

אאורי נכנסה פנימה, הוציאה את המפתח מכיסה ונישקה אותו לפני שהניחה אותו בזהירות על שולחן ריק שניצב בחדר ליד הדלת. הנקישה הקטנה שהשמיע כאשר נגע בעץ חיממה את ליבה. היא חייכה כשראתה אותו שוכב שם, מכורבל ונעים במקומו הנאות.

זה היה חדר הסבה. יפה מאוד. אאורי הניחה את שועל על כַּן בקיר וניגשה לבחון את המקום. כיסא קטיפה גבוה. שולחן עץ נמוך. ספה רכה ומתחתיה שטיח רך. בפינה הייתה עגלה קטנה ועליה כוסות ובקבוקים. כולם היו מכובדים מאוד.

משהו היה לא כשורה בחדר הזה. לא משהו בולט. זה לא היה כמו בחדרי שבי-שוב ופרצופון. לא. זה היה מקום טוב. מקום כמעט מושלם. הכול היה כמעט. אם זה לא היה יום לבן שבו הכול נעשה כיאות, אולי היא לא הייתה מבחינה שמשהו אינו כשורה. אבל זה היה יום שכזה, ולכן היא הבחינה.

אאורי התהלכה בחדר, ידיה שלובות בצניעות מאחורי גבה. היא הביטה בעגלה שעליה יותר מתריסר בקבוקים בכל הצבעים. כמה מהם היו סגורים ומלאים, באחרים היה רק אבק. שעון מכני כסוף עמד על אחד השולחנות, ליד הספה. היו שם גם טבעת וכמה מטבעות פזורים. אאורי הביטה בהם בסקרנות ולא נגעה בדבר.

היא התהלכה מעדנות. צעד אחד. עוד אחד. הריפוד הכהה של השטיח היה מתוק תחת כפות רגליה כמו טחב, וכאשר התכופפה והעבירה בו את אצבעותיה היא ראתה לובן קטן מתחת לספה. היא הושיטה כף יד לבנה קטנה עמוק לתוך הצללים, ונאלצה למתוח את אצבעותיה עד שתפסה אותו. חלק וקריר.

זאת הייתה דמות קטנה, מגולפת מאבן, חיוורת ושחוקה. חייל קטן שהיו לו קווים ברורים שהראו את שריונו ומגינו. אבל האוצר האמיתי היה מתיקות פניו, שהיו נעימות מספיק כדי לנשק אותן.

הוא לא היה שייך לכאן, אבל זה לא היה הדבר שאינו כשורה. או ליתר דיוק, זה לא היה הדבר היחיד שלא היה כשורה בחדר. היצור המסכן פשוט הלך לאיבוד. אאורי חייכה והניחה את הבובה בכיסה לצד הבדולח.

אז היא הרגישה בליטה קטנטנה מתחת לכף רגלה. היא הסיטה את קצה השטיח, גלגלה אותו לאחור ומצאה מתחתיו כפתור עצם קטן. הכפתור היה בדיוק כפי שהיה צריך להיות. היא נעה בזהירות והחזירה את השטיח בדיוק למצב שבו מצאה אותו, והצמידה אותו למקומו בשתי ידיה.


היא העבירה שוב את מבטה על החדר. זה היה מקום טוב, וכמעט כולו היה כפי שצריך להיות. לא נותר לה עוד מה לעשות כאן. האמת שזה היה מוזר, מכיוון שהיה ברור כי המקום היה בודד במשך עידן ועידנים בלי שמישהו טיפל בו.

ולמרות זאת, משהו לא היה כשורה. חוסר כלשהו. משהו קטן מאוד, כמו צרצר בודד שמצרצר בטירוף בלילה.

דלת שנייה הייתה קבועה בקצהו האחר של החדר, להוטה להיפתח. היא סובבה את הידית, עברה במסדרון והגיעה לגרם מדרגות. שם היא הביטה סביבה בפליאה. היא חשבה שהיא עדיין נמצאת בכרכרות, אבל לא כך היה. זה היה מקום אחר לגמרי.

ליבה של אאורי פעם מהר יותר ויותר. עברו עידנים מאז מצאה מקום חדש לגמרי. מקום שהעז להיות הוא עצמו.

ובכל זאת, בזהירות. באורו היציב של שועל, אאורי הביטה בקירות במבט בוחן והתקרבה. מעט סדקים, אבל שום דבר שהיה עבה יותר מאגודלה. כמה אבנים קטנות נפלו, והיו לכלוך וטיח גם על המדרגות. הקירות היו חשופים ומעט לחים. לא. אין ספק שהיא עזבה את כרכרות מאחור.

היא העבירה את ידיה על המדרגות והאבנים. הראשונות היו חזקות, אבל הרביעית התנודדה. כמו גם השישית והשביעית. והעשירית.

קומת ביניים שכנה במרכז גרם המדרגות שלאחריו פנו המדרגות לכיוון ההפוך. הייתה שם דלת אבל היא הייתה ביישנית להחריד אז אאורי העמידה פנים, בנימוס רב, שלא ראתה אותה. היא התקדמה בזהירות אל גרם המדרגות השני וגילתה כי מחצית מהמדרגות נטו ליפול או נשברו.

אז היא ירדה במדרגות ובדקה היטב שמצאה את כל האבנים הנעות. היא לא מצאה. זה היה מרגש מאוד. המקום היה מאתגר כמו פחח שיכור ונוכל במקצת. וחם מזג. יהיה קשה למצוא מקום שונה יותר ממשעול הגן.

לכמה מהמקומות היו שמות. היו מקומות שהשתנו, או שהתביישו לגלות את שמם. לכמה מקומות לא היו שמות בכלל, וזה תמיד היה עצוב. דבר אחד הוא מקום השומר על פרטיותו. אבל מקום בלי שם בכלל? כמה נורא. כמה בודד.

אאורי עלתה במדרגות שוב, בחנה כל מדרגה בכף רגלה, נמנעה מהמקומות שכבר ידעה שלא היו טובים. בעודה עולה במדרגות, היא לא ידעה באיזה סוג של מקום מדובר. ביישן או סודי? אבוד או בודד? מקום מאתגר. חיוכה רק התרחב.


בראש גרם המדרגות, התקרה התמוטטה, אבל היה פער שנפער בקיר השבור. אאורי עברה בו וחיוך עלה על פניה מרוב התרגשות. עוד מקום חדש. שני מקומות ביום אחד. כפות רגליה היחפות נעו אחורה וקדימה על רצפת האבן הגסה, והיא כמעט רקדה מרוב התרגשות.

המקום הזה לא היה ביישן כמו גרם המדרגות. שמו היה עֳגָלָה. הוא היה מפוזר, הרוס למחצה ומלא למחצה. היו דברים רבים כל-כך שניתן לראות בו.

מחצית מהתקרה שלו נפלה והכול היה מכוסה באבק. אבל לא היו אבנים נופלות והוא היה יבש והדוק. לא הייתה לחות, רק אבק ואוויר יבש. יותר ממחצית החדר הייתה ערמה קשה של אדמה נופלת ואבן ועצים. שרידים של מיטת אפריון נחו מתחת להריסות. בחלקו השלם של החדר היה שולחן איפור ועליו שלוש מראות צמודות זו לזו וארון מלתחה עשוי מעץ כהה, גבוה יותר מאישה גבוהה העומדת על קצות אצבעותיה.

אאורי הביטה בביישנות מבעד לדלתות הפתוחות למחצה של ארון המלתחה. היא הבחינה בתריסר שמלות, כולן עשויות מקטיפה ומעוטרות בתחרה. נעליים. חלוק משי. כמה גלימות שקופות כמו אלה שלבשו הנשים המצוירות בפרסקאות למטה בכרכרות.

שולחן האיפור היה חצוף למדי: קשקשן וחסר ענווה. על משטחו העליון היו פזורות צלוחיות של אבקות, מברשות קטנות, מקלות איפור עיניים. צמידים וטבעות. מסרקות קרן, שנהב ועץ. היו שם סיכות וטפטפות ועשרות בקבוקים, חלקם חזקים, חלקם עדינים כעלי כותרת.

החפצים היו זרועים באי-סדר מרתיע. כל הדברים שנחו על שולחן האיפור היו עקומים בדרך זו או אחרת: האבקות היו פזורות, הבקבוקים נחו על צידם, צלוחית הסיכות הייתה מבולגנת להחריד.

למרות כל הבלגן הזה, אאורי חיבבה את החפץ, גס ולהגני כשהיה. היא ישבה בגב זקוף ליד כיסא זקוף גו. היא העבירה אצבעות בשערה המרחף וחייכה למראה השתקפותה במראה המחולקת לשלושה חלקים.

הייתה שם גם דלת, מול הקיר השבור. היא הייתה קבורה למחצה תחת קורה שבורה וגושי אבן מרוסקת. אבל על אף היותה נסתרת, היא לא הייתה ביישנית.

אאורי החלה בעבודה, וסידרה את הדברים כמיטב יכולתה.

היא הזיזה את קורת העץ שחסמה את הדלת. היא הרימה והתאמצה, הזיזה את הקורה בסנטימטרים אחדים בכל דחיפה עד שמצאה קורת עץ אחרת והרימה אותה בעזרתה. לאחר מכן היא פינתה את האבנים ודחפה את אלה מהן שלא הצליחה לסחוב. היא גלגלה את אלה שלא הצליחה לדחוף.

היא מצאה שולחן קטן והרוס מתחת לאבנים ובין העצים המרוסקים היא מצאה פיסת תחרה לבנה וקרועה. היא קיפלה אותה בזהירות והניחה אותה בכיסה לצד הבדולח וחייל האבן הקטן.

אחרי שפינתה את הדרך  הדלת נפתחה בקלות, בגניחה של צירי החלודה שלה. בפנים היה ארון קטן. סיר לילה ריק מחרסינה. דלי עץ, מברשת מהסוג שמשתמשים בה כדי לנקות סיפון ספינה ומטאטא קפדן מעץ לבנה. בצידה האחר של הדלת היו תלויים שני שקי פשתן. הקטן מביניהם רצה לצאת מייד לדרך, ולכן אאורי חייכה וקיפלה אותו לתוך כיס שבו שכן לבדו.

המטאטא רצה להשתחרר אחרי שהיה כלוא במשך זמן כה רב, ולכן אאורי הוציאה אותו והתחילה לטאטא, לאסוף אבק עתיק ואדמה לערמה מסודרת. הוא נותר חסר מנוח גם לאחר מכן, ולכן אאורי התחילה לטאטא גם את המדרגות חסרות השם.

היא הביאה את שועל איתה, כמובן. היא לא יכלה לסמוך על כך שחדר כזה יתנהג יפה לבדו בחושך. אבל טאטוא רציני במקום הזה דרש ממנה את שתי ידיה לכן אאורי קשרה את שועל לתלתל ארוך של שערה הגולש. כבודו של שועל נפגע מעט ממעשה זה. אבל שניהם ידעו שלמעשה הוא נהנה בחשאי מההתנודדות הפראית מצד לצד, ומהטלת הצללים המוזרים והמסחררים.

אז לזמן-מה הוא היה תלוי והסתובב.


אאורי החליטה להתעלם מהתלהבותו חסרת הרסן בזמן שטאטאה היטב את המדרגות חסרות השם. מעלה ומטה היא עברה שוב ושוב, ומטאטא הלבנה הקשוח חלף על מדרגות האבן, דגדג אותן וניקה אותן מאבנים קטנות ואבק. תשומת הלב שלו החמיאה להן אף שעדיין נותרו ביישניות להרגיז.

אחרי שהחזירה את המטאטא לארון, הוציאה אאורי את סיר הלילה והניחה אותו ליד ארון המלתחה. היא סובבה אותו מעט כדי שיביט לכיוון הנכון.

ככל ששולחן האיפור היה מקסים, הוא גם היה מרגיז כהוגן. הכול נראה שם עקום, אבל לא היה צריך לסדר דבר. יוצאת הדופן היחידה הייתה מברשת, שאותה קירבה אאורי יותר לטבעת ערמומית, מעוטרת באבן אודם.

אאורי שילבה את זרועותיה והביטה במבט ארוך בשולחן. לאחר מכן היא ירדה על ידיה וברכיה והביטה מתחתיו. היא פתחה את מגירותיו והעבירה את הצעיפים מהמגירה השמאלית לימנית, ואז הזעיפה פניה והעבירה אותם בחזרה.

לבסוף היא דחפה את השולחן כולו כשני טפחים שמאלה ומעט קרוב יותר לקיר, ונזהרה שדבר לא ייפול אל הרצפה. היא החליקה את הכיסא הזקוף לאותו המרחק, כך שהוא עדיין עמד מול המראות. לבסוף היא הרימה את הכיסא ובחנה את סוליות רגליו לפני שהניחה אותן בחזרה במשיכת כתפיים קלה.

הייתה אבן רפויה ברצפה ליד ארון המלתחה. אאורי הרימה אותה באצבעותיה, סידרה את שקיק העור הקטן ופיסת העץ ששימשו לה בסיס מלמטה ואז החליקה את האבן בחזרה למקומה ודחפה אותה למקום בלחיצה הגונה של ידית המטאטא. היא בחנה אותה בכף רגלה וחייכה כשכבר לא נעה תחת משקלה.

לבסוף היא פתחה את ארון המלתחה. היא הזיזה שמלה עשויה מקטיפה ארגמנית הרחק משמלת משי כחולה בהירה. היא החזירה למקומו מכסה של קופסת כובעים גבוהה שנפתחה מעט. היא פתחה את המגירה בתחתית ארון המלתחה.

נשימתה נעתקה בגרונה. מקופלים בקפידה בתחתית המגירה היו כמה סדינים מושלמים, בהירים וחלקים. אאורי הושיטה את ידה, נגעה בהם ונדהמה מחוזקו של הבד. כה חלק עד שקצות אצבעותיה לא הבחינו במארג. הם היו קרירים ומתוקים למגע, כמו אהוב שבא לנשק אותה, רענן מתוך הכפור.

אאורי העבירה את ידה על המשטח. כמה נעים יהיה לישון על סדינים כאלה? לשכב עליהם ולהרגיש את המתיקות על עורה העירום?

היא נרעדה ואצבעותיה התעקלו סביב קצותיו המקופלים של הסדין. כמעט בלי שהבחינה בכך, היא הזיזה אותו ממקומו הנאות והצמידה אותו לחזה. היא העבירה את שפתיה על חלקותו. היו עוד סדינים מתחתיו. אוצר בלום. הם בלי כל ספק היו שייכים למקום כמו עגלה. ובכל זאת, היא תיקנה כל-כך הרבה דברים היום.

ודאי...

היא השפילה את מבטה אל הסדין למשך זמן רב. ואף שעיניה היו רכות ודורשות, פיה הפך לקפוץ וזועם. לא. לא זו הייתה דרכם של הדברים. היא ידעה שאל לה לעשות זאת. היא ידעה היטב להיכן שייך הסדין הזה.

אאורי עצמה את עיניה והניחה את הסדין בחזרה במגירה, ובושה בערה בקרבה. היא הייתה יצור תאוותני לעיתים. רצתה דברים לעצמה. לסובב את העולם ולהפר את הסדר הנאות. לדחוף את כל הדברים במשקל רצונותיה.

היא סגרה את המגירה והזדקפה. היא הביטה סביב והנהנה לעצמה. זו הייתה התחלה טובה, הדרך שבה התחילה כאן. שולחן האיפור ודאי נזקק לתשומת לב, אבל היא עדיין לא חשה כראוי את טבעו. ואף-על-פי-כן, למקום היה שם וכל דבר אחר טופל בו.

אאורי לקחה את שועל ופנתה מטה אל המדרגות חסרות השם, דרך כרכרות ופירורון וכל הדרך בחזרה עד לאדרת. היא שאבה מים טריים. היא רחצה את פניה ואת ידיה ואת כפות רגליה.


לאחר מכן היא הרגישה טוב הרבה יותר. היא חייכה, ובפרץ של גחמנות שעטה אל מחפורת. היא לא ביקרה במקום הזה כבר עידן ועידנים והתגעגעה לריח האדמה החמה. לקרבת הקירות.

אאורי רצה בקלילות על קצות אצבעותיה, ריקדה במשבצת, התכופפה מתחת לצינורות. היא דילגה בחורש, הושיטה את זרועותיה ונתלתה על הקורות העתיקות שתמכו בגג הקורס. לבסוף היא הגיעה אל דלת העץ הנפוחה.

היא צעדה פנימה והרימה את שועל גבוה. היא רחרחה את האוויר. היא חייכה. היא ידעה בדיוק היכן היא נמצאת. הכול היה היכן שהוא צריך להיות.