גילגמש הצעיר והגן המכושף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גילגמש הצעיר והגן המכושף
הוספה למועדפים

גילגמש הצעיר והגן המכושף

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

שירלי גרץ

שירלי גרץ היא בעלת תואר שלישי באשורולוגיה, עובדת כמורת דרך ומרצה לקהל הרחב.
את סדרת "גילגמש הצעיר" כתבה בעקבות לימודיה. היום היא חוקרת את ירושלים במאה ה-19 וכותבת רומן למבוגרים על אותה תקופה.
בזמנה החופשי היא מגדלת בעל, שלושה ילדים וכלב.

תקציר

"בּוּם, טְרַח!!!" הִתְנַגַּשְׁתִּי בְּחָזְקָה בַּפֶּסֶל הָעֲנָק שֶׁמֵּעָלַי וְהוּא נָפַל וְהִתְנַפֵּץ לְאַלְפֵי רְסִיסִים. 
"אוֹי, לֹא..." נֶאֱנַקְתִּי.
אוֹי וַאֲבוֹי... עַכְשָׁו נִכְנַסְתִּי לְצָרוֹת אֲמִתִּיּוֹת. בְּסַךְ הַכֹּל רָצִיתִי לְנַצֵּחַ בַּהִתְעָרְבוּת עִם סִין-אִילִי וְלַחְזֹר לַאֵדוּבָּה עִם כַּמָּה עוּגוֹת לַחֲבֵרַי וְ... טוֹב, גַּם לְעַצְמִי. אַךְ לְמַעֲשֶׂה, חָטָאתִי חֵטְא נוֹרָא נֶגֶד הָאֵלִים שֶׁהָעֹנֶשׁ עָלָיו הוּא מָוֶת.
כָּךְ הֵחֵל יוֹם רָגִיל שֶׁהָפַךְ לְמַסַּע הַרְפַּתְקָאוֹת סוֹחֵף! 
גִּילְגָמֶשׁ הַשּׁוֹבָב נִשְׁלַח עַל יְדֵי אַנְלִיל, מֶלֶךְ הָאֵלִים, לַגַּן הַמְּכֻשָּׁף כְּדֵי לִמְצֹא אֶת פֶּרֶא-הָאָדָם אֶנְכִּידוּ וְלַהֲפֹךְ אוֹתוֹ לְבֶן אֱנוֹשׁ מְתֻרְבָּת. 
הַאִם יַצְלִיחַ לְהִתְמוֹדֵד עִם הַיְּצוּרִים הַמִּיתוֹלוֹגִיִּים שֶׁחַיִּים בַּגַּן הַמְּכֻשָּׁף?
הַאִם יַצְלִיחַ לִמְצֹא אֶת אֶנְכִּידוּ וּלְהַשְׁלִים אֶת הַמְּשִׂימָה שֶׁהוּטְלָה עָלָיו?
גִּילְגָמֶשׁ הַצָּעִיר וְהַגַּן הַמְּכֻשָּׁף הִנּוֹ סִּפּוּר הַרְפַּתְקָאוֹת הַמִּתְרַחֵשׁ בְּאֶרֶץ שׁוּמֵר לִפְנֵי כְּ-5,000 שָׁנָה. הַסִּפּוּר מְבֻסָּס עַל דְּמֻיּוֹת מִתּוֹךְ "עֲלִילוֹת  גִּילְגָמֶשׁ", הָאֶפּוֹס הַגָּדוֹל שֶׁל הַמִּיתוֹלוֹגְיָה הַבָּבְלִית.

"כַּמָּה אֲנִי נִפְעֶמֶת לְמִקְרָא 'גִּילְגָמֶשׁ הַצָּעִיר וְהַגַּן הַמְּכֻשָּׁף'. זֶהוּ סֵפֶר הַרְפַּתְקָאוֹת מְעֻלֶּה, שֶׁסּוֹחֵף אֶת קוֹרְאָיו הַצְּעִירִים לְמַסָּע קָסוּם. שִׁירְלִי גְרֶץ הִצְלִיחָה לַהֲפֹךְ אֶת הַמִּיתוֹסִים מֵהֶעָבָר הָרָחוֹק לְסִפּוּר שֶׁמּוֹשֵׁךְ יְלָדִים בְּנֵי זְמַנֵּנוּ." יוֹכִי בְּרַנְדֶס

"סֵפֶר יָפֶה וְרָאוּי בְּיוֹתֵר לְפִרְסוּם. הָאִיּוּרִים מַצְלִיחִים לִהְיוֹת מְקוֹרִיִּים, רְצִינִיִּים, שׁוֹבֵי לֵב וְלָגַעַת גַּם בַּמִּיתִי וְגַם בְּנֶפֶשׁ הַיֶּלֶד." יוֹרָם מֶלְצֵר
ִּ 

פרק ראשון

פֶּרֶק 1

הַפַּעַם זֹאת לֹא הָיְתָה אַשְׁמָתִי.

הַיּוֹם הִתְחִיל כְּמוֹ כָּל יוֹם רָגִיל. אָכַלְתִּי אֲרוּחַת בֹּקֶר טְעִימָה – פִּתּוֹת וְרִבַּת תְּאֵנִים – וּכְשֶׁסִּיַּמְתִּי יָצָאתִי מֵהָאַרְמוֹן לַאֵדוּבָּה כְּדֵי לִלְמֹד קְרֹא וּכְתֹב.

כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לַכִּתָּה, סִין־אִילִי, הַתַּלְמִיד הֲכִי מְעַצְבֵּן בַּאֵדוּבָּה, הֵחֵל לְהִתְגָּרוֹת בִּי כְּמִנְהָגוֹ.

“תִּרְאֶה אֵיךְ אַתָּה לָשׁ אֶת לוּחַ הַחֹמֶר שֶׁלְךָ. הוּא עָקוּם כְּמוֹ הַיָּרֵחַ. וּמָה זֹאת הַיָּתֵד הַקְּטַנָּה הַזֹּאת שֶׁהֵכַנְתָּ? אַתָּה תִּשְׁבֹּר אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁאַתָּה שׁוֹבֵר כָּל דָּבָר! יְצוּר כִּלְאַיִם שֶׁכָּמוֹךָ.”

הִתְגּוֹנַנְתִּי וְהֶרְאֵיתִי לוֹ שֶׁהַיָּתֵד שֶׁלִּי חֲזָקָה וְלֹא נִשְׁבֶּרֶת. מֵאָחוֹר שָׁמַעְתִּי אֶת מַרְדוּק־מוּשָׁלִים לוֹחֵשׁ לְסִין־אִילִי שֶׁיַּעֲזֹב אוֹתִי, כִּי לֹא כְּדַאי לְהִתְעַסֵּק עִם בֵּן שֶׁל מֶלֶךְ וְאֵלָה.

“מָה זֹאת אוֹמֶרֶת?” שָׁאַל תַּלְמִיד חָדָשׁ.

“אַתָּה לֹא מַכִּיר אֶת גִּילְגָמֶשׁ?” אָמַר סִין־אִילִי בְּבוּז, “אָבִיו לוּגַלְבַּנְדָה, הוּא מֶלֶךְ הָעִיר שֶׁלָּנוּ, וְאִמּוֹ הִיא נִינְסוּן, אֵלַת הַפָּרוֹת. הוּא חֲצִי־בֶּן אֱנוֹשׁ וַחֲצִי־אֵל.”

אִמָּא שֶׁלִּי תָּמִיד אוֹמֶרֶת שֶׁאֲנִי שְׁנֵי־שְׁלִישִׁים אֵל, וְרַק שְׁלִישׁ בֶּן אֱנוֹשׁ אֲבָל הָאֲמִירָה הַזֹּאת מַעֲלִיבָה אֶת אָבִי. לָכֵן אֲנִי מְסַפֵּר לְכֻלָּם שֶׁאֲנִי חֲצִי־חֲצִי.

הִתְעַלַּמְתִּי מִדְּבָרָיו הַפּוֹגְעָנִיִּים שֶׁל סִין־אִילִי וְהִמְשַׁכְתִּי לָלוּשׁ אֶת הַחֹמֶר עַד שֶׁהָפַכְתִּי אוֹתוֹ לְלוּחַ חָלָק. הַמּוֹרֶה הַזָּקֵן לְאַכַּדִּית הוֹרָה לָנוּ לְהַתְחִיל לַעֲבֹד עַל הַסִּימָנִים הַשּׁוֹנִים שֶׁל ד. הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב, דָּה, דִּי, דּוּ. הִשְׁתַּדַּלְתִּי לִכְתֹּב אֶת הַסִּימָנִים בְּצוּרָה בְּרוּרָה וְיָפָה, מִבְּלִי לִשְׁבֹּר אֶת הַיָּתֵד שֶׁלִּי. תּוֹךְ כְּדֵי כְּתִיבָה שָׁמַעְתִּי אֶת הַתַּלְמִיד הֶחָדָשׁ שֶׁיָּשַׁב מֵאֲחוֹרַי מִתְעַצְבֵּן וְאוֹמֵר בְּיֵאוּשׁ: “אֵיךְ אֲנִי אָמוּר לִזְכֹּר אֶת מֵאוֹת הַסִּימָנִים הַלָּלוּ? לְכָל סִימָן יְכוֹלָה לִהְיוֹת יוֹתֵר מִמַּשְׁמָעוּת אַחַת. זֶה נוֹרָא מְבַלְבֵּל! בַּחַיִּים לֹא אַצְלִיחַ לִלְמֹד אֶת הַכְּתָב הַזֶּה.”

נִגַּשְׁתִּי אֵלָיו וְנִסִּיתִי לְהַרְגִּיעַ אוֹתוֹ. הִסְבַּרְתִּי לוֹ שֶׁגַּם אֲנִי טוֹעֶה לִפְעָמִים עַל אַף שֶׁאֲנִי כְּבָר בֶּן תֵּשַׁע, וְלוֹמֵד בַּאֵדוּבָּה מִגִּיל שֶׁבַע. הֶרְאֵיתִי לוֹ אֵיךְ כּוֹתְבִים אֶת הַסִּימָן דִי בְּצוּרָה נְכוֹנָה.

הוּא הוֹדָה לִי וְהִבִּיט בִּי בְּסַקְרָנוּת וּבַחֲשָׁשׁ, בְּדוֹמֶה לְרֹב הַתַּלְמִידִים בַּאֵדוּבָּה, וּבִמְיֻחָד הַתַּלְמִידִים הַחֲדָשִׁים. אֲנִי כְּבָר רָגִיל לַזֶּה. אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁחֵלֶק מֵהַיְּלָדִים פּוֹחֲדִים מִמֶּנִּי וַאֲחֵרִים מְקַנְּאִים בִּי. לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ בּוֹדֵד כִּי אֵין לִי בֵּינֵיהֶם חָבֵר שֶׁל מַמָּשׁ. וּבְכָל זֹאת, אֲנִי דַּי מְחַבֵּב אוֹתָם, מִלְּבַד סִין־אִילִי שֶׁתָּמִיד מִתְגָּרֶה בִּי.

וְכָךְ הָיָה גַּם בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר. בְּאֶמְצַע שִׁעוּר חֶשְׁבּוֹן, סִין־אִילִי נֶעֱמַד וְטָעַן שֶׁאֵין לִי אֹמֶץ לְהִתְגַּנֵּב לַמִּקְדָּשׁ וְלִגְנֹב אֶת הָעוּגוֹת שֶׁהַמִּתְפַּלְּלִים הֵבִיאוּ בַּבֹּקֶר כְּמִנְחָה לָאֵלִים. בַּהִתְגָּרוּת הַזֹּאת לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲמֹד כִּי אֲנִי מַמָּשׁ לֹא פַּחְדָן, וְחוּץ מִזֶּה, אֲנִי אוֹהֵב עוּגוֹת. מִי לֹא?

אָז הִתְעָרַבְנוּ.

אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁאִם לֹא הָיִיתִי כָּל כָּךְ חָזָק, הַכֹּל הָיָה עוֹבֵר בְּשָׁלוֹם.

הִתְגַּנַּבְתִּי בַּחֲשַׁאי מִהַאֵדוּבָּה וְרַצְתִּי לַמִּקְדָּשׁ שֶׁל אֻתּוּ, אֵל הַשֶּׁמֶשׁ. הִמְתַּנְתִּי עַד שֶׁהַכֹּהֵן הָאַחֲרוֹן יֵצֵא מֵהָאוּלָם הַגָּדוֹל וְהִתְגַּנַּבְתִּי פְּנִימָה. לָקַחְתִּי שְׁתַּיִם מִן הָעוּגוֹת שֶׁנִּרְאוּ לִי טְעִימוֹת בִּמְיֻחָד – עוּגָה מְצֻפָּה בִּדְבַשׁ וְעוּגָה נוֹסֶפֶת מְמֻלֵּאת בִּתְמָרִים.

לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹת. נִשְׁכַּבְתִּי עַל הָרִצְפָּה וְזָחַלְתִּי עַל גְּחוֹנִי לָאֵזוֹר הֶחָשׁוּךְ בָּאוּלָם, מִתַּחַת לַפֶּסֶל שֶׁל הָאֵל אֻתּוּ. שָׁכַבְתִּי שָׁם וְחִכִּיתִי. כְּשֶׁהַקּוֹלוֹת נֶעֶלְמוּ תָּפַסְתִּי אֶת הָעוּגוֹת, הִתְרוֹמַמְתִּי בִּמְהִירוּת ו...

“בּוּם, טְרַח!!!” הִתְנַגַּשְׁתִּי בְּחָזְקָה בַּפֶּסֶל הָעֲנָק שֶׁמֵּעָלַי וְהוּא נָפַל וְהִתְנַפֵּץ לְאַלְפֵי רְסִיסִים.

“אוֹי, לֹא...” נֶאֱנַקְתִּי.

הַכֹּהֲנִים שָׁמְעוּ אֶת הָרַעַשׁ וְחָזְרוּ אֶל הָאוּלָם בְּרִיצָה, וְכָךְ מָצְאוּ אוֹתִי עוֹמֵד בֵּין שִׁבְרֵי הַפֶּסֶל וְהָעוּגוֹת בְּיָדַי. הֵם הֵחֵלּוּ לִזְעֹק בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת.

“בְּאֵנְלִיל! הַיֶּלֶד הַזֶּה שָׁבַר פֶּסֶל שֶׁל אֵל. זֶהוּ חֵטְא בַּל יַעֲבֹר!” זָעַק אַחַד הַכֹּהֲנִים.

אוֹי וַאֲבוֹי... עַכְשָׁו נִכְנַסְתִּי לְצָרוֹת אֲמִתִּיּוֹת. בְּסַךְ הַכֹּל רָצִיתִי לְנַצֵּחַ בַּהִתְעָרְבוּת עִם סִין־אִילִי וְלַחְזֹר לַאֵדוּבָּה עִם כַּמָּה עוּגוֹת לְחַבֵרַי וְ... טוֹב, גַּם לְעַצְמִי. אַךְ לְמַעֲשֶׂה, חָטָאתִי חֵטְא נוֹרָא נֶגֶד הָאֵלִים שֶׁהָעֹנֶשׁ עָלָיו הוּא מָוֶת.

שירלי גרץ

שירלי גרץ היא בעלת תואר שלישי באשורולוגיה, עובדת כמורת דרך ומרצה לקהל הרחב.
את סדרת "גילגמש הצעיר" כתבה בעקבות לימודיה. היום היא חוקרת את ירושלים במאה ה-19 וכותבת רומן למבוגרים על אותה תקופה.
בזמנה החופשי היא מגדלת בעל, שלושה ילדים וכלב.

עוד על הספר

גילגמש הצעיר והגן המכושף שירלי גרץ

פֶּרֶק 1

הַפַּעַם זֹאת לֹא הָיְתָה אַשְׁמָתִי.

הַיּוֹם הִתְחִיל כְּמוֹ כָּל יוֹם רָגִיל. אָכַלְתִּי אֲרוּחַת בֹּקֶר טְעִימָה – פִּתּוֹת וְרִבַּת תְּאֵנִים – וּכְשֶׁסִּיַּמְתִּי יָצָאתִי מֵהָאַרְמוֹן לַאֵדוּבָּה כְּדֵי לִלְמֹד קְרֹא וּכְתֹב.

כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לַכִּתָּה, סִין־אִילִי, הַתַּלְמִיד הֲכִי מְעַצְבֵּן בַּאֵדוּבָּה, הֵחֵל לְהִתְגָּרוֹת בִּי כְּמִנְהָגוֹ.

“תִּרְאֶה אֵיךְ אַתָּה לָשׁ אֶת לוּחַ הַחֹמֶר שֶׁלְךָ. הוּא עָקוּם כְּמוֹ הַיָּרֵחַ. וּמָה זֹאת הַיָּתֵד הַקְּטַנָּה הַזֹּאת שֶׁהֵכַנְתָּ? אַתָּה תִּשְׁבֹּר אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁאַתָּה שׁוֹבֵר כָּל דָּבָר! יְצוּר כִּלְאַיִם שֶׁכָּמוֹךָ.”

הִתְגּוֹנַנְתִּי וְהֶרְאֵיתִי לוֹ שֶׁהַיָּתֵד שֶׁלִּי חֲזָקָה וְלֹא נִשְׁבֶּרֶת. מֵאָחוֹר שָׁמַעְתִּי אֶת מַרְדוּק־מוּשָׁלִים לוֹחֵשׁ לְסִין־אִילִי שֶׁיַּעֲזֹב אוֹתִי, כִּי לֹא כְּדַאי לְהִתְעַסֵּק עִם בֵּן שֶׁל מֶלֶךְ וְאֵלָה.

“מָה זֹאת אוֹמֶרֶת?” שָׁאַל תַּלְמִיד חָדָשׁ.

“אַתָּה לֹא מַכִּיר אֶת גִּילְגָמֶשׁ?” אָמַר סִין־אִילִי בְּבוּז, “אָבִיו לוּגַלְבַּנְדָה, הוּא מֶלֶךְ הָעִיר שֶׁלָּנוּ, וְאִמּוֹ הִיא נִינְסוּן, אֵלַת הַפָּרוֹת. הוּא חֲצִי־בֶּן אֱנוֹשׁ וַחֲצִי־אֵל.”

אִמָּא שֶׁלִּי תָּמִיד אוֹמֶרֶת שֶׁאֲנִי שְׁנֵי־שְׁלִישִׁים אֵל, וְרַק שְׁלִישׁ בֶּן אֱנוֹשׁ אֲבָל הָאֲמִירָה הַזֹּאת מַעֲלִיבָה אֶת אָבִי. לָכֵן אֲנִי מְסַפֵּר לְכֻלָּם שֶׁאֲנִי חֲצִי־חֲצִי.

הִתְעַלַּמְתִּי מִדְּבָרָיו הַפּוֹגְעָנִיִּים שֶׁל סִין־אִילִי וְהִמְשַׁכְתִּי לָלוּשׁ אֶת הַחֹמֶר עַד שֶׁהָפַכְתִּי אוֹתוֹ לְלוּחַ חָלָק. הַמּוֹרֶה הַזָּקֵן לְאַכַּדִּית הוֹרָה לָנוּ לְהַתְחִיל לַעֲבֹד עַל הַסִּימָנִים הַשּׁוֹנִים שֶׁל ד. הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב, דָּה, דִּי, דּוּ. הִשְׁתַּדַּלְתִּי לִכְתֹּב אֶת הַסִּימָנִים בְּצוּרָה בְּרוּרָה וְיָפָה, מִבְּלִי לִשְׁבֹּר אֶת הַיָּתֵד שֶׁלִּי. תּוֹךְ כְּדֵי כְּתִיבָה שָׁמַעְתִּי אֶת הַתַּלְמִיד הֶחָדָשׁ שֶׁיָּשַׁב מֵאֲחוֹרַי מִתְעַצְבֵּן וְאוֹמֵר בְּיֵאוּשׁ: “אֵיךְ אֲנִי אָמוּר לִזְכֹּר אֶת מֵאוֹת הַסִּימָנִים הַלָּלוּ? לְכָל סִימָן יְכוֹלָה לִהְיוֹת יוֹתֵר מִמַּשְׁמָעוּת אַחַת. זֶה נוֹרָא מְבַלְבֵּל! בַּחַיִּים לֹא אַצְלִיחַ לִלְמֹד אֶת הַכְּתָב הַזֶּה.”

נִגַּשְׁתִּי אֵלָיו וְנִסִּיתִי לְהַרְגִּיעַ אוֹתוֹ. הִסְבַּרְתִּי לוֹ שֶׁגַּם אֲנִי טוֹעֶה לִפְעָמִים עַל אַף שֶׁאֲנִי כְּבָר בֶּן תֵּשַׁע, וְלוֹמֵד בַּאֵדוּבָּה מִגִּיל שֶׁבַע. הֶרְאֵיתִי לוֹ אֵיךְ כּוֹתְבִים אֶת הַסִּימָן דִי בְּצוּרָה נְכוֹנָה.

הוּא הוֹדָה לִי וְהִבִּיט בִּי בְּסַקְרָנוּת וּבַחֲשָׁשׁ, בְּדוֹמֶה לְרֹב הַתַּלְמִידִים בַּאֵדוּבָּה, וּבִמְיֻחָד הַתַּלְמִידִים הַחֲדָשִׁים. אֲנִי כְּבָר רָגִיל לַזֶּה. אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁחֵלֶק מֵהַיְּלָדִים פּוֹחֲדִים מִמֶּנִּי וַאֲחֵרִים מְקַנְּאִים בִּי. לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ בּוֹדֵד כִּי אֵין לִי בֵּינֵיהֶם חָבֵר שֶׁל מַמָּשׁ. וּבְכָל זֹאת, אֲנִי דַּי מְחַבֵּב אוֹתָם, מִלְּבַד סִין־אִילִי שֶׁתָּמִיד מִתְגָּרֶה בִּי.

וְכָךְ הָיָה גַּם בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר. בְּאֶמְצַע שִׁעוּר חֶשְׁבּוֹן, סִין־אִילִי נֶעֱמַד וְטָעַן שֶׁאֵין לִי אֹמֶץ לְהִתְגַּנֵּב לַמִּקְדָּשׁ וְלִגְנֹב אֶת הָעוּגוֹת שֶׁהַמִּתְפַּלְּלִים הֵבִיאוּ בַּבֹּקֶר כְּמִנְחָה לָאֵלִים. בַּהִתְגָּרוּת הַזֹּאת לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲמֹד כִּי אֲנִי מַמָּשׁ לֹא פַּחְדָן, וְחוּץ מִזֶּה, אֲנִי אוֹהֵב עוּגוֹת. מִי לֹא?

אָז הִתְעָרַבְנוּ.

אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁאִם לֹא הָיִיתִי כָּל כָּךְ חָזָק, הַכֹּל הָיָה עוֹבֵר בְּשָׁלוֹם.

הִתְגַּנַּבְתִּי בַּחֲשַׁאי מִהַאֵדוּבָּה וְרַצְתִּי לַמִּקְדָּשׁ שֶׁל אֻתּוּ, אֵל הַשֶּׁמֶשׁ. הִמְתַּנְתִּי עַד שֶׁהַכֹּהֵן הָאַחֲרוֹן יֵצֵא מֵהָאוּלָם הַגָּדוֹל וְהִתְגַּנַּבְתִּי פְּנִימָה. לָקַחְתִּי שְׁתַּיִם מִן הָעוּגוֹת שֶׁנִּרְאוּ לִי טְעִימוֹת בִּמְיֻחָד – עוּגָה מְצֻפָּה בִּדְבַשׁ וְעוּגָה נוֹסֶפֶת מְמֻלֵּאת בִּתְמָרִים.

לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹת. נִשְׁכַּבְתִּי עַל הָרִצְפָּה וְזָחַלְתִּי עַל גְּחוֹנִי לָאֵזוֹר הֶחָשׁוּךְ בָּאוּלָם, מִתַּחַת לַפֶּסֶל שֶׁל הָאֵל אֻתּוּ. שָׁכַבְתִּי שָׁם וְחִכִּיתִי. כְּשֶׁהַקּוֹלוֹת נֶעֶלְמוּ תָּפַסְתִּי אֶת הָעוּגוֹת, הִתְרוֹמַמְתִּי בִּמְהִירוּת ו...

“בּוּם, טְרַח!!!” הִתְנַגַּשְׁתִּי בְּחָזְקָה בַּפֶּסֶל הָעֲנָק שֶׁמֵּעָלַי וְהוּא נָפַל וְהִתְנַפֵּץ לְאַלְפֵי רְסִיסִים.

“אוֹי, לֹא...” נֶאֱנַקְתִּי.

הַכֹּהֲנִים שָׁמְעוּ אֶת הָרַעַשׁ וְחָזְרוּ אֶל הָאוּלָם בְּרִיצָה, וְכָךְ מָצְאוּ אוֹתִי עוֹמֵד בֵּין שִׁבְרֵי הַפֶּסֶל וְהָעוּגוֹת בְּיָדַי. הֵם הֵחֵלּוּ לִזְעֹק בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת.

“בְּאֵנְלִיל! הַיֶּלֶד הַזֶּה שָׁבַר פֶּסֶל שֶׁל אֵל. זֶהוּ חֵטְא בַּל יַעֲבֹר!” זָעַק אַחַד הַכֹּהֲנִים.

אוֹי וַאֲבוֹי... עַכְשָׁו נִכְנַסְתִּי לְצָרוֹת אֲמִתִּיּוֹת. בְּסַךְ הַכֹּל רָצִיתִי לְנַצֵּחַ בַּהִתְעָרְבוּת עִם סִין־אִילִי וְלַחְזֹר לַאֵדוּבָּה עִם כַּמָּה עוּגוֹת לְחַבֵרַי וְ... טוֹב, גַּם לְעַצְמִי. אַךְ לְמַעֲשֶׂה, חָטָאתִי חֵטְא נוֹרָא נֶגֶד הָאֵלִים שֶׁהָעֹנֶשׁ עָלָיו הוּא מָוֶת.