מכאן ולא מכאן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מכאן ולא מכאן
הוספה למועדפים

מכאן ולא מכאן

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: אפיק
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 396 עמ' מודפסים
  • קריינות: תמר שדה
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 59 דק'

עוזי זק

עוזי ז"ק נולד בי"ח באייר תש"ו, 19 במאי 1946. בוגר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (1968). התמחה במשפט אזרחי ודיני מיסים בלשכת היועץ המשפטי של משרד האוצר בירושלים ועשה התמחות במשפט פלילי כעוזר התובע הצבאי הראשי. חבר לשכת עורכי הדין בישראל משנת 1972 ובעל רישיון לעסוק כסוכן ביטוח בישראל. שימש כיועץ משפטי ומנהל הסיכונים וביטוח בקבוצת "אסם" 1973־1976 והוא בוגר השתלמויות באנגליה ובארצות הברית בתחום ביטוח חברות רב לאומיות, ביטוחי מוסדות פיננסיים, ביטוח משנה ועוד. עוזי ז"ק נשוי, אב לשתי בנות ומתגורר באבן יהודה.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

במכאן ולא מכאן, ספרו המפתיע, המשעשע והמזעזע, מושך המחבר, עוזי זק, בתנופה את השטיח מתחת לכל מוסכמות היסוד של האתוס הישראלי הרשמי.

זהו סיפורו של ארי פלד, נער בן שש-עשרה, כמעט צבר, שחייו עוברים עליו בתל אביב של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. לכאורה, הוא כולו "מכאן": תמצית המנטליות המקומית של התקופה. למעשה, הוא גם "לא מכאן": תלוש, בן בלי בית- הקרקע נשמטת מתחת לרגליו.

הספר כתוב במסורת הסיפור המסופר על ידי נער תמים ונבון (כמו "האקלברי פין" של מארק טוויין, או "מוטל בן פייסי החזן" של שלום עליכם); מסורת רוויה בהומור חתרני, שכן עינו של הנער רואה צללים ושברים שהעין הבוגרת פוסחת עליהם, וארי משמיע את סיפורו כבדיחת גרדום מתמשכת.

הסיפור מועבר בניב קולח, מקורי, מבעבע, המערב עגה ישראלית מפולפלת עם נתחים עסיסיים של יידיש, משלב הומור וחרדה, נאיביות ותובנות מזעזעות. הוא מעלה זו לצד זו איזו תמימות צובטת לב, שפעם עוד גרה במקומותינו, ואנטומיה חסרת רחמים של העיוורון הקולקטיבי, שבין היתר איפשר את התמימות הזו.

מכאן ולא מכאן יעורר בוודאי תדהמה והתנגדות, לצד הזדהות ופרצי צחוק פרוע. חזקה על הקורא שלא ירפה מהספר עד שינחתו עליו כמהלומות קורנס פרקיו האחרונים.

פרק ראשון

1

תלבושת אחידה

 

דוגרי, אני בחור טוב. ילד תנובה, תל אביב צפון. עברתי שש־עשרה, קצת לפני שבע־עשרה, אבל כמו שאומר דוֹד שמחה, "אַ יונגער מענטש מיט אַן אַלטן קאָפּ" — שזה איש צעיר עם ראש זקן. אני רגיל, אחד מהחבר'ה, תלבושת אחידה, לא מכון שמשון, ולא מכון ויצמן.

אני לא ז'לוב כמו רפאל הלפרין, אלוף העולם בהתאבקות חופשית, שנלחם בזירות בכל העולם ובאמריקה, כשהוא לבוש במכנסי התעמלות לבנים שרקם עליהם מגן דוד כחול, עם כיפה של דתיים, ובלי גופייה. הוא נכנס לבד לזירה וניצח שני אריות ענקיים. את האריה הראשון הוא חנק בתכסיס "נלסון כפול", והאריה השני נכנע לו על המקום, כשהלפרין תפס לו את הראש והסתכל לו קרוב־קרוב בצהוב של העיניים.

ובטח אני לא גאון כמו הנשיא הראשון שלנו, ויצמן, שהמציא לאנגלים את הקוּנץ איך לייצר אציטון בשביל חומר נפץ, וממה? מתירס! אף צנונית מאוקספורד או מלפפון מקיימברידג' לא בא עם כזה געדאַנק. אבל חיימק'ה ויצמן, יהודי גדול עם זקנקן קטן, מהעיירה מוטול בפיזדילוך פינת פיזדיכול, כן בא עם הרעיון הגאוני.

אני תלמיד די בסדר, תיכון עירוני, מגמה סוציולוגית. לא ריאלי ולא הומני. עברתי את בחינת הסקר בהליכה. לא מאלה שמקבלים סטיפנדיה, אבל בחיים גם לא חטפתי יותר משני שליליים בשליש.

כשיצאתי עם דוֹד שמחה מהסרט אקסודוס, הוא אמר לי שאולי, מרחוק, מהצד, לפעמים, אני מזכיר לו את הטיפוס של פול ניומן כשהיה בן שש־עשרה. אני מקווה שהוא לא צחק עלי, כי חוץ ממנו לא אמר לי שאני נראה כמו שחקן קולנוע.

אבל דוגרי, אני בחור סטנדרטי, אחד מהחבר'ה, המדינה היא בשבילי בית. בפרינציפ, כמו כל החבר'ה, אני מת על המדינה שלנו, שר התקווה מכל הלב. אוהב ושונא את כל מי ואת כל מה שצריך לאהוב ולשנוא במולדת שלנו, רוצה כבר לעשות בגרות, להתגייס עם כל החבר'ה. 890, אלא מה? אחר כך מ"כים, קצונה, בטח. חשוב לי לשרת את המדינה שלנו כמו שמגיע לה — ולנו. אני שייך למדינה שלי.

חצי חיים הייתי בתנועת נוער, עד שעזבתי לפני שנה. גם החבר'ה שלי היו רוב הזמן בתנועות נוער, עד שחלק עזבו, ומי שלא מתכוון לצאת לנח"ל, לגרעין ולקיבוץ, גם יעזוב לפני סוף שמינית.

בהתחלה הייתי בתנועה המאוחדת. אבא סוציאליסט כמו שגראף פוטוצקי, המליין הפולני הגדול, הוא קומוניסט, אבל בתור אחד שעלה לארץ והוליד את עצמו כאן מחדש בתור ישראלי, הוא היה בטוח שתנועת נוער מפאייניקית סוציאליסטית — זה הכי משתלם.

ברחתי משם מהר. לא אהבתי את המדריכים, ולא סבלתי שבגיל תשע דופקים לי במוח קיבוץ קיבוץ. אחרי זה הייתי הרבה שנים בצופים, שזאת תנועה יותר עירונית. הייתי מבסוט מהמדריכים, מהשירים, מהכול. פעולות, ויכוחים, טיולים, מחנות עבודה, ג'מבורי, היה כיף. אבל לפני שנה, כשהתחילו לדבר יותר מדי על גרעין, שזה ללכת לנח"ל, לקיבוץ — אז לי, ולעוד כמה, נגמר מהצופים.

החבר'ה שעוד נמצאים בתנועות הנוער, עם השרוכים, העניבות, והחולצות הכחולות והחאקי, מסתכלים עלינו מלמעלה. הם קוראים לנו בזלזול תנועה סלונית, ומתכוונים שאנחנו חצי פושטקים. אני לא מתרגש מהם, ולא מרגיש שאנחנו "דור האספרסו" או פושטים. הרי גם הקצת שייצאו לגרעין, יעזבו אחרי הצבא. בסוף כולנו נשרת את המדינה והעם בצבא, במילואים, במחקרים, בכלכלה, במפעלים, בשירות קבע, ובמיסים שנתרום מהמשכורת. ציונות זה לא רק קיבוץ, לאסוף ביצים ולחלוב פרות.

מצד שני, יש כאלה שלא מבינים כלום בשייכות שלנו למדינה, והכי פחות מכולם היא רונית מהמגמה ההומנית. כשהתחלתי איתה, בפגישות הראשונות שלנו, כשרק התחלנו לדבר, היא פתאום שאלה אותי: "תגיד, יש לך תולעים?"

האמת, קצת נעלבתי. שנים לא היו לי תולעים בקיבה, וכשהיו לי, אכלתי שום כמו משוגע, עד שהסריח לי מהאוזניים. אבל היא התכוונה שכל פעם שאני מספר לה משהו על עצמי, תמיד אני מתחיל עם "אנחנו" — אנחנו עושים, אנחנו חושבים — "בגלל שאתה לא אפיפיור או מלכת אנגליה, מה נשאר? שכשאתה אומר 'אנחנו', אתה מדבר בשמך ובשם התולעים שלך!"

יש לה ג'וק בראש שהמדינה צריכה לשרת אותנו, ולא אנחנו את המדינה, שהדבר הכי חשוב זה האושר הפרטי שלה, שלי, של כל אחד לחוד. היא לא חושבת כמונו שלהיות "מגש הכסף" הבא, לחיות בשביל חלום גדול מאיתנו, זו זכות וכיף ביחד. לדעתה, נהיינו פטריוטים שרופים מרוב שעושים לנו בארץ שטיפת מוח, כמו לחיילים האמריקאים במלחמת קוריאה.

ההורים של רונית דווקא מפאייניקים, והרעיונות האלה באו לה ממרד נגדם. היא מצטטת לי שטויות מהספרים האגואיסטיים של איין ראנד, מרד הנפילים או כמעין המתגבר: "האדם צריך לחיות למען עצמו, לא להקריב את עצמו למען הזולת. עליו לפעול למען האינטרס העצמי הרציונלי שלו, כשאושרו האישי הוא המטרה המוסרית הנעלה ביותר." זה מה שכתבה לי בטוש מהצד השני של גלוית שנה טובה של עיוור שמצייר בצבעי גואש. אבל היא מיעוט קטן, מזל של המדינה...

אנחנו תל אביבים סטנדרט. אבל דיזנגוף סטנדרט, לא ריינס סטנדרט. רחובות מקבילים, עולמות הפוכים. בדיזנגוף אתה מסתובב אייזן בטון ברחוב הראשי, מדרכות מלאות, עם הראש תמיד למעלה שיראו אותך באור. בריינס אתה מזדחל לבד בחצי חושך, או עם בנות פרצוף צנע, בררה, מדוזות שמוכרחים להחביא מהחבר'ה. ככה זאת תל אביב שלנו.

אנחנו הדור הבא שהתגבר על אלפיים שנות גלות ושבע מדינות ערב שרוצות לזרוק אותנו לים. אנחנו שייכים למדינה, ורוצים לתת לה הכול.

מפאייניקים, בגין וחרות שלו, בורגנים מהציונים הכלליים והפרוגרסיבים, שמוצניקים המפמניקים והמפלגות הקטנות, אפילו הדתיים המעצבנים מהמפד"ל — כולם מוכנים לבלוע אחד את השני לארוחת בוקר בלי מלח. אבל לכולם יש מכנה משותף ענק: כולם ציונים, כולם השקיעו את כל החיים שלהם כדי להקים את המדינה, כולם רוצים לשמור עליה שתהיה אירופאית, חזקה, משכילה, דמוקרטית, עם תרבות וכלכלה מערבית מודרנית. אור לנו ואור לגויים. צחוק צחוק, אנחנו לא רחוק ממה שדמיין הרצל. והאמת? זו אחריות גדולה שמוטלת עלינו — אנחנו העתיד. ובינינו, מי ינהל את המדינה בעתיד אם לא אנחנו? אלה שמגדלים נענע באסלות? אלה שאם האינטליגנציה שלהם היתה מוזרקת לציפור, היא היתה עפה אחורה? או אולי הגלותיים של אירופה? הסבונים שלא היו מסוגלים להתנגד כשבאו לשחוט אותם?

בחבר'ה אנחנו לא סופרים את אלה ואת אלה בתור אופציה פרודוקטיבית. בחיים לא. באו מאפס, בלי כלום: אלה מהמערות ומהמדבר, ואלה מהיערות ומהשטעטל, העיירה המעופשת, כולם הגיעו לגן עדן: עצמאות, ביטחון, חינוך, דיור, בריאות, סעד. יושבים בשקט? אומרים תודה? איפה, מה שקיבלו רק פותח להם את התיאבון. ואסור להגיד מילה, כדי שלא ייעלבו. בלהיעלב כולם דוקטורים.

בכל זאת, אין מה לעשות, צריכים גם אותם. חסרים לנו הרבה חיילים, הרבה אזרחים ליישב את עיירות הפיתוח ולשמור על הגבולות, הרבה פועלים שחורים, גם ליגה זין. בגלל זה שווה לגרד את התחתית, להביא יהודים, לקלוט אותם, להשקיע בהם. דור המדבר ימות, ותוך שניים וחצי דורות, כולם יהיו כמונו, ילמדו להגיד תודה. אבל בינתיים, כדאי להם, שלא יפריעו.

אנחנו הרי לא ניתן להם לגנוב לנו את המדינה ולהפוך אותה לאיזה שטעטל עלוב מקצה פולניה, לכפר ברברי מקצה מרוקו, או לישיבה של חניוקים חרדים שלא הולכים לצבא, לא עובדים ומשתינים עלינו בקשת מעל דפי הגמרא.

אף אחד לא יכול על הדיזנגוף של המדינה. אנחנו הגננים כאן, וממתי מלפפונים וקישואים קמים על הגננים?

 

בסדר, אני בצד הנכון. בכל זאת, משהו רע קורה לי. עובדה, אני לא אוכל מסמרים, לא שותה נפט ולא משתין נגד הרוח — אבל אני זה שמגלגל בראש רצח! אנחנו ב—1961. כבר לא במודה לחשוב על הריגה — ובכל זאת אני מתכנן להרוג.

בזמן המלחמה, אנשים מתו כמו נמלים שריססו אותם בפליט. פחד. בלתי נתפס במוח. אומרים שמהטובים נהרגו יותר מ־61 מיליון מתוכם 45 מיליון אזרחים, כולל השישה מיליון שלנו. מהרעים, יימח שמם וזכרם, התפגרו 12 מיליון, כולל 4 מיליון אזרחים. סך הכול, משהו כמו 73 מיליון הלכו להביא קרח.

המורה להיסטוריה הביא לנו את הנתונים. לדעתו אנחנו סתומים ממגמה סוציולוגית, והוא עזר לנו להבין את המתמטיקה: "קחו את איצטדיון רמת גן, אפילו כשהוא מלא כמו במשחק נגד רוסיה..."

דוגמה טובה, כולנו התעלפנו מהשידור של נחמיה בן אברהם ברדיו, כשנחום סטלמך, ראש הזהב, הכניע את השוער האגדי לב יאשין, והביא לנו הפסד בכבוד. "תלמידים, בואו נניח שהיו במגרש איזה ארבעים אלף ומשהו. זה אומר שבמלחמה מתו מספיק בני אדם כדי למלא יותר מ־1,600 איצטדיוני רמת גן, בתנאי שהאנשים יושבים. אם היינו משכיבים אותם אחד על יד השני, בתור גופות, היינו צריכים לפחות 5,000 איצטדיונים כמו רמת גן."

ובחשבון הצרות של המלחמה, מה עם מאות מיליוני פליטים, פצועים, נכים, חולניים, פסיכים, אלה שיתברר בעתיד שהם פסיכים, והורים, ובני זוג, ובני הדור השני, מה איתם?

אחרי ההסבר עלתה אצלי שאלה פרקטית בקשר למתים, אבל למורה להיסטוריה לא היתה תשובה עליה: אחרי שמורידים מסך כול המתים את היהודים, שיצאו דרך הארובה, ואת היפנים שהתאדו בפצצות אטום, ונגיד את מי שטבעו בים — איפה, קיבינימט, כל המתים האחרים, איפה? איפה קברו יותר מ־65 מיליון גופות?

ואם נוסיף לחשבון המוות של שנות הארבעים באירופה את הקמת המדינה שלנו, נראה שבמלחמת השחרור מת לנו אחוז שלם מהיישוב: 6,000 הרוגים שכולם מכירים את כולם. וזה רק בצד שלנו — את הפגרים של הערבים שהם יספרו, אם אכפת להם, ואם הם יודעים לספור.

מה שהבנתי במגמה הסוציולוגית, שבאטמוספרה כזאת המוות זול, והאלימות הגיונית. תודה לאל, אנחנו כבר לא בשנת תרפפ"ו. ודווקא עכשיו, כשהתבל מגלה רוגע פחות או יותר, אני קופץ מעל הפופיק, תופס יוזמה, ומתכנן רצח. למה? כי אין לי ברירה.

עוזי זק

עוזי ז"ק נולד בי"ח באייר תש"ו, 19 במאי 1946. בוגר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (1968). התמחה במשפט אזרחי ודיני מיסים בלשכת היועץ המשפטי של משרד האוצר בירושלים ועשה התמחות במשפט פלילי כעוזר התובע הצבאי הראשי. חבר לשכת עורכי הדין בישראל משנת 1972 ובעל רישיון לעסוק כסוכן ביטוח בישראל. שימש כיועץ משפטי ומנהל הסיכונים וביטוח בקבוצת "אסם" 1973־1976 והוא בוגר השתלמויות באנגליה ובארצות הברית בתחום ביטוח חברות רב לאומיות, ביטוחי מוסדות פיננסיים, ביטוח משנה ועוד. עוזי ז"ק נשוי, אב לשתי בנות ומתגורר באבן יהודה.

עוד על הספר

  • הוצאה: אפיק
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 396 עמ' מודפסים
  • קריינות: תמר שדה
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 59 דק'
מכאן ולא מכאן עוזי זק

1

תלבושת אחידה

 

דוגרי, אני בחור טוב. ילד תנובה, תל אביב צפון. עברתי שש־עשרה, קצת לפני שבע־עשרה, אבל כמו שאומר דוֹד שמחה, "אַ יונגער מענטש מיט אַן אַלטן קאָפּ" — שזה איש צעיר עם ראש זקן. אני רגיל, אחד מהחבר'ה, תלבושת אחידה, לא מכון שמשון, ולא מכון ויצמן.

אני לא ז'לוב כמו רפאל הלפרין, אלוף העולם בהתאבקות חופשית, שנלחם בזירות בכל העולם ובאמריקה, כשהוא לבוש במכנסי התעמלות לבנים שרקם עליהם מגן דוד כחול, עם כיפה של דתיים, ובלי גופייה. הוא נכנס לבד לזירה וניצח שני אריות ענקיים. את האריה הראשון הוא חנק בתכסיס "נלסון כפול", והאריה השני נכנע לו על המקום, כשהלפרין תפס לו את הראש והסתכל לו קרוב־קרוב בצהוב של העיניים.

ובטח אני לא גאון כמו הנשיא הראשון שלנו, ויצמן, שהמציא לאנגלים את הקוּנץ איך לייצר אציטון בשביל חומר נפץ, וממה? מתירס! אף צנונית מאוקספורד או מלפפון מקיימברידג' לא בא עם כזה געדאַנק. אבל חיימק'ה ויצמן, יהודי גדול עם זקנקן קטן, מהעיירה מוטול בפיזדילוך פינת פיזדיכול, כן בא עם הרעיון הגאוני.

אני תלמיד די בסדר, תיכון עירוני, מגמה סוציולוגית. לא ריאלי ולא הומני. עברתי את בחינת הסקר בהליכה. לא מאלה שמקבלים סטיפנדיה, אבל בחיים גם לא חטפתי יותר משני שליליים בשליש.

כשיצאתי עם דוֹד שמחה מהסרט אקסודוס, הוא אמר לי שאולי, מרחוק, מהצד, לפעמים, אני מזכיר לו את הטיפוס של פול ניומן כשהיה בן שש־עשרה. אני מקווה שהוא לא צחק עלי, כי חוץ ממנו לא אמר לי שאני נראה כמו שחקן קולנוע.

אבל דוגרי, אני בחור סטנדרטי, אחד מהחבר'ה, המדינה היא בשבילי בית. בפרינציפ, כמו כל החבר'ה, אני מת על המדינה שלנו, שר התקווה מכל הלב. אוהב ושונא את כל מי ואת כל מה שצריך לאהוב ולשנוא במולדת שלנו, רוצה כבר לעשות בגרות, להתגייס עם כל החבר'ה. 890, אלא מה? אחר כך מ"כים, קצונה, בטח. חשוב לי לשרת את המדינה שלנו כמו שמגיע לה — ולנו. אני שייך למדינה שלי.

חצי חיים הייתי בתנועת נוער, עד שעזבתי לפני שנה. גם החבר'ה שלי היו רוב הזמן בתנועות נוער, עד שחלק עזבו, ומי שלא מתכוון לצאת לנח"ל, לגרעין ולקיבוץ, גם יעזוב לפני סוף שמינית.

בהתחלה הייתי בתנועה המאוחדת. אבא סוציאליסט כמו שגראף פוטוצקי, המליין הפולני הגדול, הוא קומוניסט, אבל בתור אחד שעלה לארץ והוליד את עצמו כאן מחדש בתור ישראלי, הוא היה בטוח שתנועת נוער מפאייניקית סוציאליסטית — זה הכי משתלם.

ברחתי משם מהר. לא אהבתי את המדריכים, ולא סבלתי שבגיל תשע דופקים לי במוח קיבוץ קיבוץ. אחרי זה הייתי הרבה שנים בצופים, שזאת תנועה יותר עירונית. הייתי מבסוט מהמדריכים, מהשירים, מהכול. פעולות, ויכוחים, טיולים, מחנות עבודה, ג'מבורי, היה כיף. אבל לפני שנה, כשהתחילו לדבר יותר מדי על גרעין, שזה ללכת לנח"ל, לקיבוץ — אז לי, ולעוד כמה, נגמר מהצופים.

החבר'ה שעוד נמצאים בתנועות הנוער, עם השרוכים, העניבות, והחולצות הכחולות והחאקי, מסתכלים עלינו מלמעלה. הם קוראים לנו בזלזול תנועה סלונית, ומתכוונים שאנחנו חצי פושטקים. אני לא מתרגש מהם, ולא מרגיש שאנחנו "דור האספרסו" או פושטים. הרי גם הקצת שייצאו לגרעין, יעזבו אחרי הצבא. בסוף כולנו נשרת את המדינה והעם בצבא, במילואים, במחקרים, בכלכלה, במפעלים, בשירות קבע, ובמיסים שנתרום מהמשכורת. ציונות זה לא רק קיבוץ, לאסוף ביצים ולחלוב פרות.

מצד שני, יש כאלה שלא מבינים כלום בשייכות שלנו למדינה, והכי פחות מכולם היא רונית מהמגמה ההומנית. כשהתחלתי איתה, בפגישות הראשונות שלנו, כשרק התחלנו לדבר, היא פתאום שאלה אותי: "תגיד, יש לך תולעים?"

האמת, קצת נעלבתי. שנים לא היו לי תולעים בקיבה, וכשהיו לי, אכלתי שום כמו משוגע, עד שהסריח לי מהאוזניים. אבל היא התכוונה שכל פעם שאני מספר לה משהו על עצמי, תמיד אני מתחיל עם "אנחנו" — אנחנו עושים, אנחנו חושבים — "בגלל שאתה לא אפיפיור או מלכת אנגליה, מה נשאר? שכשאתה אומר 'אנחנו', אתה מדבר בשמך ובשם התולעים שלך!"

יש לה ג'וק בראש שהמדינה צריכה לשרת אותנו, ולא אנחנו את המדינה, שהדבר הכי חשוב זה האושר הפרטי שלה, שלי, של כל אחד לחוד. היא לא חושבת כמונו שלהיות "מגש הכסף" הבא, לחיות בשביל חלום גדול מאיתנו, זו זכות וכיף ביחד. לדעתה, נהיינו פטריוטים שרופים מרוב שעושים לנו בארץ שטיפת מוח, כמו לחיילים האמריקאים במלחמת קוריאה.

ההורים של רונית דווקא מפאייניקים, והרעיונות האלה באו לה ממרד נגדם. היא מצטטת לי שטויות מהספרים האגואיסטיים של איין ראנד, מרד הנפילים או כמעין המתגבר: "האדם צריך לחיות למען עצמו, לא להקריב את עצמו למען הזולת. עליו לפעול למען האינטרס העצמי הרציונלי שלו, כשאושרו האישי הוא המטרה המוסרית הנעלה ביותר." זה מה שכתבה לי בטוש מהצד השני של גלוית שנה טובה של עיוור שמצייר בצבעי גואש. אבל היא מיעוט קטן, מזל של המדינה...

אנחנו תל אביבים סטנדרט. אבל דיזנגוף סטנדרט, לא ריינס סטנדרט. רחובות מקבילים, עולמות הפוכים. בדיזנגוף אתה מסתובב אייזן בטון ברחוב הראשי, מדרכות מלאות, עם הראש תמיד למעלה שיראו אותך באור. בריינס אתה מזדחל לבד בחצי חושך, או עם בנות פרצוף צנע, בררה, מדוזות שמוכרחים להחביא מהחבר'ה. ככה זאת תל אביב שלנו.

אנחנו הדור הבא שהתגבר על אלפיים שנות גלות ושבע מדינות ערב שרוצות לזרוק אותנו לים. אנחנו שייכים למדינה, ורוצים לתת לה הכול.

מפאייניקים, בגין וחרות שלו, בורגנים מהציונים הכלליים והפרוגרסיבים, שמוצניקים המפמניקים והמפלגות הקטנות, אפילו הדתיים המעצבנים מהמפד"ל — כולם מוכנים לבלוע אחד את השני לארוחת בוקר בלי מלח. אבל לכולם יש מכנה משותף ענק: כולם ציונים, כולם השקיעו את כל החיים שלהם כדי להקים את המדינה, כולם רוצים לשמור עליה שתהיה אירופאית, חזקה, משכילה, דמוקרטית, עם תרבות וכלכלה מערבית מודרנית. אור לנו ואור לגויים. צחוק צחוק, אנחנו לא רחוק ממה שדמיין הרצל. והאמת? זו אחריות גדולה שמוטלת עלינו — אנחנו העתיד. ובינינו, מי ינהל את המדינה בעתיד אם לא אנחנו? אלה שמגדלים נענע באסלות? אלה שאם האינטליגנציה שלהם היתה מוזרקת לציפור, היא היתה עפה אחורה? או אולי הגלותיים של אירופה? הסבונים שלא היו מסוגלים להתנגד כשבאו לשחוט אותם?

בחבר'ה אנחנו לא סופרים את אלה ואת אלה בתור אופציה פרודוקטיבית. בחיים לא. באו מאפס, בלי כלום: אלה מהמערות ומהמדבר, ואלה מהיערות ומהשטעטל, העיירה המעופשת, כולם הגיעו לגן עדן: עצמאות, ביטחון, חינוך, דיור, בריאות, סעד. יושבים בשקט? אומרים תודה? איפה, מה שקיבלו רק פותח להם את התיאבון. ואסור להגיד מילה, כדי שלא ייעלבו. בלהיעלב כולם דוקטורים.

בכל זאת, אין מה לעשות, צריכים גם אותם. חסרים לנו הרבה חיילים, הרבה אזרחים ליישב את עיירות הפיתוח ולשמור על הגבולות, הרבה פועלים שחורים, גם ליגה זין. בגלל זה שווה לגרד את התחתית, להביא יהודים, לקלוט אותם, להשקיע בהם. דור המדבר ימות, ותוך שניים וחצי דורות, כולם יהיו כמונו, ילמדו להגיד תודה. אבל בינתיים, כדאי להם, שלא יפריעו.

אנחנו הרי לא ניתן להם לגנוב לנו את המדינה ולהפוך אותה לאיזה שטעטל עלוב מקצה פולניה, לכפר ברברי מקצה מרוקו, או לישיבה של חניוקים חרדים שלא הולכים לצבא, לא עובדים ומשתינים עלינו בקשת מעל דפי הגמרא.

אף אחד לא יכול על הדיזנגוף של המדינה. אנחנו הגננים כאן, וממתי מלפפונים וקישואים קמים על הגננים?

 

בסדר, אני בצד הנכון. בכל זאת, משהו רע קורה לי. עובדה, אני לא אוכל מסמרים, לא שותה נפט ולא משתין נגד הרוח — אבל אני זה שמגלגל בראש רצח! אנחנו ב—1961. כבר לא במודה לחשוב על הריגה — ובכל זאת אני מתכנן להרוג.

בזמן המלחמה, אנשים מתו כמו נמלים שריססו אותם בפליט. פחד. בלתי נתפס במוח. אומרים שמהטובים נהרגו יותר מ־61 מיליון מתוכם 45 מיליון אזרחים, כולל השישה מיליון שלנו. מהרעים, יימח שמם וזכרם, התפגרו 12 מיליון, כולל 4 מיליון אזרחים. סך הכול, משהו כמו 73 מיליון הלכו להביא קרח.

המורה להיסטוריה הביא לנו את הנתונים. לדעתו אנחנו סתומים ממגמה סוציולוגית, והוא עזר לנו להבין את המתמטיקה: "קחו את איצטדיון רמת גן, אפילו כשהוא מלא כמו במשחק נגד רוסיה..."

דוגמה טובה, כולנו התעלפנו מהשידור של נחמיה בן אברהם ברדיו, כשנחום סטלמך, ראש הזהב, הכניע את השוער האגדי לב יאשין, והביא לנו הפסד בכבוד. "תלמידים, בואו נניח שהיו במגרש איזה ארבעים אלף ומשהו. זה אומר שבמלחמה מתו מספיק בני אדם כדי למלא יותר מ־1,600 איצטדיוני רמת גן, בתנאי שהאנשים יושבים. אם היינו משכיבים אותם אחד על יד השני, בתור גופות, היינו צריכים לפחות 5,000 איצטדיונים כמו רמת גן."

ובחשבון הצרות של המלחמה, מה עם מאות מיליוני פליטים, פצועים, נכים, חולניים, פסיכים, אלה שיתברר בעתיד שהם פסיכים, והורים, ובני זוג, ובני הדור השני, מה איתם?

אחרי ההסבר עלתה אצלי שאלה פרקטית בקשר למתים, אבל למורה להיסטוריה לא היתה תשובה עליה: אחרי שמורידים מסך כול המתים את היהודים, שיצאו דרך הארובה, ואת היפנים שהתאדו בפצצות אטום, ונגיד את מי שטבעו בים — איפה, קיבינימט, כל המתים האחרים, איפה? איפה קברו יותר מ־65 מיליון גופות?

ואם נוסיף לחשבון המוות של שנות הארבעים באירופה את הקמת המדינה שלנו, נראה שבמלחמת השחרור מת לנו אחוז שלם מהיישוב: 6,000 הרוגים שכולם מכירים את כולם. וזה רק בצד שלנו — את הפגרים של הערבים שהם יספרו, אם אכפת להם, ואם הם יודעים לספור.

מה שהבנתי במגמה הסוציולוגית, שבאטמוספרה כזאת המוות זול, והאלימות הגיונית. תודה לאל, אנחנו כבר לא בשנת תרפפ"ו. ודווקא עכשיו, כשהתבל מגלה רוגע פחות או יותר, אני קופץ מעל הפופיק, תופס יוזמה, ומתכנן רצח. למה? כי אין לי ברירה.