קאמורה קרטל 6 - תאווה מעוותת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קאמורה קרטל 6 - תאווה מעוותת
מכר
אלפי
עותקים
קאמורה קרטל 6 - תאווה מעוותת
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

קאמורה קרטל 6 - תאווה מעוותת

3.8 כוכבים (110 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

קורה ריילי

קורה ריילי זכתה להכרה רבה על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר המובילות. סדרות המאפיה הרומנטיות נולדו לדם ו־קאמורה קרטל, וכן ספרי הספין־אוף: פיתוי מתוק ו־כמיהה שברירית זכו להצלחה מסחררת בעולם ובישראל. 

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

בתור האח הצעיר בשבט פלקון הידוע לשמצה, אדמו גדל מוקף בדם ובאלימות. עד מהרה הפכו הסמים לשיטת ההתמודדות שלו עם העולם שאליו נולד.   
ייעודו היה להפוך לבכיר במאפיה כמו אחיו, אבל זו מעולם לא הייתה משאת נפשו.  כשהוא הופך למארגן מרוצי הרחוב המצליחים והלא חוקיים של המשפחה ולנהג מושבע הרודף אחר ריגושים, הוא סוף־סוף מפלס לעצמו דרך בעולם המאפיה האכזרי. 
ובכבישים ספוגי הבנזין שהם ביתו השני, אדמו מגלה הרבה יותר...

דינארה מיכאילוב היא אחת מנהגות המרוצים היחידות בסביבה ובלתי אפשרי להתעלם ממנה. לא רק בגלל שערה האדום כאש הלהבה וסגנון הנהיגה התוקפני, אלא גם כי נסיכת הברטווה קיבלה היתר לנהוג בשטח האויב. 
אדמו ודינארה נקלעים למשחק לוהט ורווי תשוקה שמרחיק לכת הרבה מעבר למסלולי המרוצים. וכיוון ששניהם רדופים על ידי עברם – תאוותיהם האפלות מעמידות הכול בסכנה.
כי הדבר שאליו הם מתאווים יותר מכול, מגיע עם תג מחיר אכזרי.

ברומן פשע חושני ומפותל, גיבורי הספר המגיעים מעולמות מנוגדים חוברים יחד למרוץ חיים מהיר וחסר מעצורים. סיפורם של אדמו ודינארה יכבוש את ליבכם ויותיר אתכם חסרי נשימה.

קורה ריילי זכתה להכרה רבה על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר המובילות. סדרות המאפיה הרומנטיות נולדו לדם ו־קאמורה קרטל, וכן ספרי הספין־אוף: פיתוי מתוק ו־כמיהה שברירית זכו להצלחה מסחררת בעולם ובישראל. 
תאווה מעוותת הוא הספר השישי והאחרון בסדרת הקאמורה


אזהרת טריגר: תאווה מעוותת עוסק בנושאים רגישים רבים, כמו שימוש בסמים ואלימות.

פרק ראשון

אזהרת טריגר: תאווה מעוותת עוסק בנושאים רגישים רבים, כמו שימוש בסמים ואלימות. לקוראים רגישים לטריגרים מומלץ להמשיך בזהירות.

פרולוג
 

אדמו

דם כיסה את שפתיה, פס של צבע על רקע עורה הבהיר. אפילו הגוון האדום הבוער של שערה החוויר לעומתו.

היא שכבה ללא ניע על רצפת האבן הקרה — עיניה הפעורות מכוונות אל התקרה, אבל אינן רואות דבר.

שמטתי את הסכין. היא נחתה בקרקוש מתכתי ודם ניתז סביבה. לרגע, פיסה מוארכת מפניי השתקפה במקום הנקי היחיד בלהב החד. לראשונה בחיי הבנתי את הפחד שקינן באנשים כששמעו את שמי.

פלקון.

היום הבעת פניי הצדיקה את האימה.

שפיכות דמים עברה בגנים שלי. כל חיי נאבקתי בתשוקה העמוקה שזרמה בעורקיי, עמעמתי אותה בעזרת סמים ואלכוהול, אבל קריאתה תמיד נכחה — כמו זרם תת־קרקעי בגופי שאיים להטביע אותי.

לא נעניתי לה. במקום זה, קפצתי ראש אל המעמקים ושחיתי עם הזרם אל לב האפלה הקודרת של נשמתי. במשך תקופה ארוכה היום ההוא היה הסיוט הגרוע ביותר שלי, פחד תהומי שאינו ניתן לתיאור. ופאק, היום הרגשתי שנולדתי מחדש, שחזרתי לאני האמיתי שלי.

כפות ידיי היו דביקות בגלל דמה והתחושה הייתה מושלמת.

אף מרוץ רחוב אינו משתווה לריגוש שבחיסול, להתעלות המוחלטת שמגיעה אחרי ביצוע ההרג, ואפילו פחות מכך להתלהבות העוצמתית שנלווית לעינוי.

אם אדם שולל מעצמו את אופיו, הוא חי בשקר. רק סמים משלל גוונים וסוגים אפשרו זאת. לא עוד.

אנשים קיבלו סוף־סוף סיבה לכינוי שנבחר לאחיי ולי.

המפלצות מלאס וגאס.

הצד המפלצתי שבי זקף את ראשו ובא לשחק, אבל החגיגה רק התחילה.

פרק 1
 
אדמו
 
השמש צרבה את האדמה היבשה, הרעידה את האוויר ועיוותה את צורותיהן של כמעט עשרים מכוניות מרוץ שעמדו בשורה בתחנת הדלק הנטושה. היה רק סוף אפריל, ולא הרחק מעמק המוות הטמפרטורות כבר הגיעו לגבהים בלתי נסבלים בשעות אחר הצהריים. כיביתי את מנוע הב־מ־וו אם-4 הצהובה שלי ויצאתי. הזיעה כמעט מייד שטפה את גופי וחולצת הטריקו הלבנה דבקה לעורי. מאחר שגדלתי בלאס וגאס כבר חוויתי גלי חום, אבל האוויר הדומם באזור הזה בארצות־הברית עדיין גרם לי לעצור נשימה לעיתים קרובות. החום עשה שמות במכוניות המרוץ ובנהגים גם יחד, לכן בחרנו את האזור הזה לתחרויות.
פנים מוכרות רבות הנהנו אליי מבעד לחלונות המכוניות ונשארו במקלט הקריר שסיפק החלל הסגור. חלק מהמתחרים לא העפילו אל מעבר לתחרויות המקדימות, אבל אחרים הפגינו כישרון של ממש. צעדיי היו מהוססים ומבטי נמשך באורח פלא אל פס אדום בוער. לרגע הייתי בטוח שמדובר בחזיון תעתועים, אך אט־אט עוד ועוד מפס הצבע האדום גיבש צורה. רעמה ארוכה ואדמונית תחמה פנים חיוורות. שפתיה האדומות, בצבע דם קרוש, התעקלו לחיוך סביב סיגריה שהתנודדה מפיה. החיוך לא היה פלרטטני או ידידותי במיוחד. התרסה ניבטה מעיניה. השלב הזה היה מוקדם מדי לנוכחותן של מנופפות דגלים ושל מעריצות בלבוש חושפני בנעלי עקב גבוהות — אלה בדרך כלל הגיעו למרוצי הגמר או עטו על המנצחים במרוצים המקדימים לאחר קו הסיום. בכל מקרה, היה לי ברור שהיא לא אחת מהן. היא ישבה על מכסה המנוע של הטויוטה סופרה בצבע ירוק זרחני באופן שהעיד שזו המכונית שלה ושהיא תתחרה היום. נשים הגיעו למרוצים הסופיים רק לעיתים רחוקות. אחי רמו חשב שאין בהן מספיק אכזריות ושאפתנות, אבל נראה שהן היו פשוט נבונות יותר מאיתנו, הגברים. במקרה של הבחורה הזאת, הרגשתי שהיא עשויה להפתיע אותנו.
הסטתי את עיניי מהג'ינג'ית והתקדמתי לעבר תחנת הדלק.
גנרטור רטט ליד התחנה המוזנחת והפעיל מזגן קטן בתוך המבנה המט ליפול. נכנסתי למפקדה המאולתרת שלנו, שבה קרנק כבר עבר על גיליונות ההרשמה שהלכו ונערמו על שולחנו. החום היה מעט נסבל יותר בפנים, אבל למזגן הקטן לא היה סיכוי לגבור על טמפרטורה של כמעט ארבעים מעלות שקפחה עלינו. החלון השבור בתחנת הדלק גם לא הועיל.
"יש נהגים חדשים?" שאלתי ולחצתי את ידו המושטת של קרנק. ידעתי שיש לפחות מישהי חדשה אחת והיא סקרנה אותי ברמות.
"שלושה," אמר קרנק. "בחורה ואחיה. ועוד בחור עם אגו ענק."
"לא יכול להיות שהוא גרוע יותר מהאגואיסט החביב עלינו, נכון?" מרוצים היו מגנט לטיפוסים מסוימים, והיו כאלה שהפגינו כמות מופרזת של התמקדות בעצמם.
"עדיין לא בטוח, אבל הוא מתקרב לשם."
הושטתי את ידי כדי לקבל את דפי המידע שקרנק אסף לגבי החדשים.
צמצמתי את עיניי כשקראתי מה קרנק גילה על אודות הבחורה והבחור שאיתה — אחיה, לכאורה. כלום. אין מעצרים. עבר נקי ושמות סתמיים. "זה מריח לא טוב," מלמלתי. מרי, ברצינות? לבחורה הזאת לא קוראים מרי. הדרך היחידה שמרי כלשהי תתקרב לג'ינג'ית הזאת הייתה בתוך כוסית עם הקידומת בלאדי.
קרנק הנהן. "השמות בדויים, זה ברור. לבחור יש קצת מבטא. מזרח אירופאי או משהו בסגנון."
מזרח אירופאי. הפעם היחידה שבה התמודדתי עם מזרח אירופאיים הייתה מול חיילים של הברטווה שניסו להרוס לנו את העבודה או לחסל אותי. המרוצים לא היו היעד שלהם. אחרי הכול, סמים וזנות היו התחומים העסקיים המצליחים ביותר שלהם.
יצאתי מהחדר המעופש והלכתי לחפש את "ג'ון" ואת "מרי".
המרוץ המקדים היה אמור להתחיל בעוד שעה. אם הבחורה ובן לווייתה התכוונו לעשות צרות, רציתי לדעת על כך מראש ולוודא שישמרו מרחק — אלא אם כן מדובר בצרות מהסוג הכיפי. הג'ינג'ית עדיין נשענה על מכסה המנוע ועישנה. בשלב זה הסיגריה נשרפה לכדי בדל קטן. היא העיפה את הבדל בקצות אצבעותיה. בהתחשב באודם שעל שפתיה, ציפיתי שציפורניה יהיו בעלות אותו הצבע. אבל הן היו קצרות ומשוחות בגוון כהה, כמעט שחור.
הבחור בעל התספורת הקצוצה שעמד לידה, דרך על בדל הסיגריה שלה כשהוא נחת מול רגליו העטויות מגפיים. הרגשתי שזו הדינמיקה המקובלת ביניהם. פסעתי לעברם. "ג'ון" אמר משהו ל"מרי", אבל היא רק חייכה אליי. עיניה לא הביעו לחץ כשנעמדתי מולם. היא הדליקה סיגריה נוספת. אולי זה היה אות קל לאי־נוחות, אבל התקשיתי לקבוע במקרה של הבחורה הזאת. בדרך כלל קעקוע הקאמורה על זרועי גרם לאנשים לחרבן במכנסיים, אפילו בקרב חלק מהאנשים שהכירו אותי היטב ובכלל לא נרשמו בשמות בדויים למרוצים שלי.
"מרי, ג'ון," אמרתי בחיוך נוקשה.
הבחור הניד קלות את ראשו.
הג'ינג'ית שאפה עשן עמוק לריאותיה, לפני שמעכה את הסיגריה השנייה תחת מגף עור שחור וכבד.
"אילו שמות יפים..."
"האמת היא שהשם הוא דינארה."
ג'ון הבדוי שלח אליה מבט מזהיר. "מרי, מה..."
מילותיו הביעו עצבנות מסוימת שהבליטה את העובדה שאנגלית אינה שפת האם שלו. "דימה, תן לנו רגע," היא לא הורידה ממני את העיניים כשפנתה אליו. המבט הנוקב שדימה שלח אליי היה מלא בהבטחה לנקמה ומשהו בעיניו הכחולות הבהיר שגרימת כאב אינה זרה לו, אבל גם לא לי. הוא התרחק ממכסה המנוע וניגש אל המכונית שלו, ניסן סילביה כחולה.
"דינארה?"
היא חייכה אליי חיוך מתוח. "מיכאילוב. דינארה מיכאילוב."
היא אמרה את שמה כאילו היה בעל חשיבות, או לפחות בעל חשיבות מבחינתי. לא הייתי מורגל להתערב יותר מדי בכל התחומים העסקיים של הקאמורה. ארגון המרוצים והנהיגה בהם היו עבודה במשרה מלאה.
"נשמע רוסי." ולא רק, זה היה גם שמו של הפאקינג פחאן בשיקגו, בן אצולת הברטווה. עם זאת, מיכאילוב היה שם נפוץ ברוסיה ולכן לא הייתה לו חשיבות רבה.
"בהחלט."
"למה לבחור בשמות בדויים אם את מסגירה את השם האמיתי בהזדמנות הראשונה?"
היא משכה בכתפיה, "דימה התעקש ובזכות זה התייחסת אליי."
כאילו היא הייתה זקוקה לשם בדוי כדי שאבחין בה. היה קשה להתעלם מבחורה כמוה.
"שם רוסי היה משיג את אותה התוצאה."
חיוכה התרחב ושיניה הלבנות בהקו על רקע האדום החושני של שפתיה. "לא אוהב רוסים?"
הקפתי את המכונית והבטתי מקרוב על עבודת הצביעה. המילה צפע הייתה רשומה על דלת הנוסע ונחש הסתלסל לאורך צד מכסה המנוע. "רוסים מסוג מסוים."
היא לא הורידה ממני את עיניה. לא ידעתי אם מתוך חשש שאעשה משהו למכונית שלה או כי סבלה מבעיות אמון באופן כללי. כנראה גם וגם. "ואיזה סוג של רוסים אתה לא אוהב?"
נעמדתי לידה ונשענתי בהתגרות גלויה על מכסה המנוע של המכונית. לא נוגעים במכונית של אדם אחר בלי רשותו וְודאי שלא משתמשים בה בתור כיסא. "את רוצה להתחרות במרוץ?"
היא גיחכה. "חשיבה מהירה."
כבשתי חיוך. החוצפה שלה מצאה חן בעיניי. "דרוש אומץ. מעט מאוד בחורות מגיעות לשלב הסופי. המשחק קשוח. אנשים נפגעים. מתים."
היא קמה ממכסה המנוע, כך שהייתה גבוהה ממני. זיק של זעם נשקף מעיניה. "אני שונה מבנות אחרות."
"אין לי שום ספק." קמתי והתנשאתי מעליה שוב. זאת הייתה הטריטוריה שלי והכול היה כפוף לכללים שאני קבעתי. גם הבחורה הזאת תצטרך ללמוד את העניין. "בהצלחה במרוץ המקדים. שלא יחסלו אותך."
"קשה לחסל אותי."
הנהנתי בגיחוך כלפי דימה, שלא נתן לי לצאת משדה הראייה שלו לרגע, וחזרתי אל קרנק בתחנת הדלק. הוא נפטר מחולצת הטריקו שלו וחשף את גבו העירום והמצולק. מאז תאונת הדרכים בשנה שעברה, פצעי הכוויות שלו צילקו את גבו ואת זרועו השמאלית.
"נו?" שאל והרים את מבטו מאחד המחשבים הניידים. הרשת האלחוטית לא הייתה יציבה כשניסינו לעקוב אחר ההימורים הנכנסים. נינו וכמה רואי חשבון ניהלו את רוב ההימורים, אבל אם העניינים התנהלו בעצלתיים לפעמים נדרש מאיתנו להפוך את המרוצים למעט מאתגרים יותר כדי להגביר את ההתלהבות.
"כפי שחשדנו. לא השמות האמיתיים שלהם."
קרנק עיווה את פניו והרים את טופסי ההרשמה שלהם. "אז מה אתה רוצה לעשות? להעיף אותם עם אזהרה? או...?"
"אצטרך להתקשר לרמו. אולי הוא יודע מה קורה."
"נשארו רק ארבעים וחמש דקות עד המרוץ."
"זה לא ייקח הרבה זמן. רמו שונא לפטפט."
העפתי מבט אל מחוץ לחלון. גם דינארה התבוננה בי. אם היא קשורה לברטווה, היא שיחקה משחק מסוכן. ימי הפסקת האש בינינו תמו. אם היא מרגלת או מתכוונת לתמרן את המרוצים, אצטרך לטפל בדימה ובה. המחשבה לא נעמה לי, אבל כבר מזמן הסתייגויות כאלה לא מונעות ממני לעשות את מה שצריך.
 
דינארה
 
חקרתי על אדמו פלקון. הימנעות מדבר כזה הייתה צעד טיפשי. ובכל זאת, הוא הצליח להפתיע אותי. התמונות שמצאתי בדארקנט שיוו לו מראה צעיר יותר, כמו נער חוף, בזכות שערו הפרוע והגלי מעט והזקן המטופח. כמו הגולשים שראיתי בחופשה בפורטוגל. ציפיתי לפרחח מפונק שזורק את שם המשפחה שלו לכל עבר כמו רימון בניסיון להרשים. עם שם כמו פלקון סיכויי ההצלחה שלו היו גבוהים במיוחד.
ראיתי כמה וכמה טיפוסים כאלה בעבר וכבר היה לי ברור שהוא לא אחד מהם. צפיתי בכמה סרטונים שלו בכלוב. לא היו רבים, אבל התקשיתי לקשר בין הקרבות האכזריים לחיוכים המאושרים שהיו על פניו בתמונות שמצאתי בדארקנט. עכשיו הבנתי. משהו אפל ארב מאחורי אותן עיניים חומות. הרגשתי שהוא יכול לעבור מנינוחות לאכזריות תוקפנית בן־רגע. אחרי הכול, הוא היה פלקון, והמוניטין שלהם הרחיק לכת מעבר לגבולות הטריטוריה שבה שלטו. הפחד לא היה הצד החזק שלי ולכן מעולם לא הבנתי את יראת הכבוד שנשמעה בקולותיהם של רבים כשדיברו על המפלצות מווגאס.
לא היה לי ספק שבעת הצורך הוא נשא את השם פלקון כמו כלי נשק, אבל הוא נראה בטוח מספיק בעצמו כדי לשלוט בנהגי המרוצים בעזרת הכריזמה שלו בלבד. צפיתי בו כשחזר לתחנת הדלק המוזנחת. כמה מנופפות דגלים התקבצו בצל והלכו אחריו בעיניים מורעבות. שם רב עוצמה, כסף והילה של ילד רע, בצירוף העובדה הבלתי מעורערת שלאדמו היה גוף שמעט מאוד בנות יכלו לסרב לו, משכו אותן אליו כמו פרפר ללהבה. חולצתו המיוזעת דבקה אל חזהו וחשפה את השרירים בזרועותיו ובבטנו, והישבן שלו בתוך הג'ינס הכחול־כהה נראה לא רע בכלל.
ידעתי שהוא מתקשר לווגאס עכשיו כדי לקבל הנחיות נוספות. אדמו אולי ארגן את המרוצים, אבל אחיו הבכור הקאפו רמו פלקון היה חולה שליטה ועינו הייתה פקוחה והשגיחה על כל דבר. שני רוסים שמופיעים בטריטוריה שלהם היו עניין שללא ספק דרש שיחה משפחתית. הדופק שלי האיץ מעצם המחשבה על רמו, אבל הדחקתי את החרדה. לא באתי הנה לספרינט, אלא לריצת מרתון.
דימה ניגש אליי. "המצב גרוע. את יודעת את זה, נכון?" לחש לי ברוסית.
"עוד נראה," עניתי ולא טרחתי להנמיך את קולי. בקרוב כולם יבינו שאנחנו רוסים. מה הטעם להסתיר את זה?
"כדאי שנתקשר לאבא שלך למקרה שהעניינים יידרדרו. לא אצליח להגן עלייך לבד."
"לא," אמרתי בקוצר רוח. "תזכור מה הבטחת, דימה."
"אני זוכר. והשבועה הראשונה שאי פעם נשבעתי הייתה להגן עלייך."
"אנחנו נהיה בסדר." הביטחון שבקולי לא תאם את האופן שבו הרגשתי. אדמו לא היה עוין במיוחד והייתה לי הרגשה שרמו לא יפגע בי. אומנם לא הייתי בטוחה לגמרי לגבי שלומו של דימה, אבל ידעתי שכל ניסיון לגרום לו לנטוש אותי יהיה לשווא. עינויים או מוות לא היו עיקר דאגתי. לא רציתי שיגרשו אותי. הייתי צריכה ללמוד להכיר את אדמו פלקון ולגרום לו לסמוך עליי, כדי שיגיד לי את כל מה שרציתי לדעת. וכדי שזה יקרה, היה עליי להפוך לחלק ממעגל המרוצים.
 
 
 

קורה ריילי

קורה ריילי זכתה להכרה רבה על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר המובילות. סדרות המאפיה הרומנטיות נולדו לדם ו־קאמורה קרטל, וכן ספרי הספין־אוף: פיתוי מתוק ו־כמיהה שברירית זכו להצלחה מסחררת בעולם ובישראל. 

קאמורה קרטל 6 - תאווה מעוותת קורה ריילי
אזהרת טריגר: תאווה מעוותת עוסק בנושאים רגישים רבים, כמו שימוש בסמים ואלימות. לקוראים רגישים לטריגרים מומלץ להמשיך בזהירות.

פרולוג
 

אדמו

דם כיסה את שפתיה, פס של צבע על רקע עורה הבהיר. אפילו הגוון האדום הבוער של שערה החוויר לעומתו.

היא שכבה ללא ניע על רצפת האבן הקרה — עיניה הפעורות מכוונות אל התקרה, אבל אינן רואות דבר.

שמטתי את הסכין. היא נחתה בקרקוש מתכתי ודם ניתז סביבה. לרגע, פיסה מוארכת מפניי השתקפה במקום הנקי היחיד בלהב החד. לראשונה בחיי הבנתי את הפחד שקינן באנשים כששמעו את שמי.

פלקון.

היום הבעת פניי הצדיקה את האימה.

שפיכות דמים עברה בגנים שלי. כל חיי נאבקתי בתשוקה העמוקה שזרמה בעורקיי, עמעמתי אותה בעזרת סמים ואלכוהול, אבל קריאתה תמיד נכחה — כמו זרם תת־קרקעי בגופי שאיים להטביע אותי.

לא נעניתי לה. במקום זה, קפצתי ראש אל המעמקים ושחיתי עם הזרם אל לב האפלה הקודרת של נשמתי. במשך תקופה ארוכה היום ההוא היה הסיוט הגרוע ביותר שלי, פחד תהומי שאינו ניתן לתיאור. ופאק, היום הרגשתי שנולדתי מחדש, שחזרתי לאני האמיתי שלי.

כפות ידיי היו דביקות בגלל דמה והתחושה הייתה מושלמת.

אף מרוץ רחוב אינו משתווה לריגוש שבחיסול, להתעלות המוחלטת שמגיעה אחרי ביצוע ההרג, ואפילו פחות מכך להתלהבות העוצמתית שנלווית לעינוי.

אם אדם שולל מעצמו את אופיו, הוא חי בשקר. רק סמים משלל גוונים וסוגים אפשרו זאת. לא עוד.

אנשים קיבלו סוף־סוף סיבה לכינוי שנבחר לאחיי ולי.

המפלצות מלאס וגאס.

הצד המפלצתי שבי זקף את ראשו ובא לשחק, אבל החגיגה רק התחילה.

פרק 1
 
אדמו
 
השמש צרבה את האדמה היבשה, הרעידה את האוויר ועיוותה את צורותיהן של כמעט עשרים מכוניות מרוץ שעמדו בשורה בתחנת הדלק הנטושה. היה רק סוף אפריל, ולא הרחק מעמק המוות הטמפרטורות כבר הגיעו לגבהים בלתי נסבלים בשעות אחר הצהריים. כיביתי את מנוע הב־מ־וו אם-4 הצהובה שלי ויצאתי. הזיעה כמעט מייד שטפה את גופי וחולצת הטריקו הלבנה דבקה לעורי. מאחר שגדלתי בלאס וגאס כבר חוויתי גלי חום, אבל האוויר הדומם באזור הזה בארצות־הברית עדיין גרם לי לעצור נשימה לעיתים קרובות. החום עשה שמות במכוניות המרוץ ובנהגים גם יחד, לכן בחרנו את האזור הזה לתחרויות.
פנים מוכרות רבות הנהנו אליי מבעד לחלונות המכוניות ונשארו במקלט הקריר שסיפק החלל הסגור. חלק מהמתחרים לא העפילו אל מעבר לתחרויות המקדימות, אבל אחרים הפגינו כישרון של ממש. צעדיי היו מהוססים ומבטי נמשך באורח פלא אל פס אדום בוער. לרגע הייתי בטוח שמדובר בחזיון תעתועים, אך אט־אט עוד ועוד מפס הצבע האדום גיבש צורה. רעמה ארוכה ואדמונית תחמה פנים חיוורות. שפתיה האדומות, בצבע דם קרוש, התעקלו לחיוך סביב סיגריה שהתנודדה מפיה. החיוך לא היה פלרטטני או ידידותי במיוחד. התרסה ניבטה מעיניה. השלב הזה היה מוקדם מדי לנוכחותן של מנופפות דגלים ושל מעריצות בלבוש חושפני בנעלי עקב גבוהות — אלה בדרך כלל הגיעו למרוצי הגמר או עטו על המנצחים במרוצים המקדימים לאחר קו הסיום. בכל מקרה, היה לי ברור שהיא לא אחת מהן. היא ישבה על מכסה המנוע של הטויוטה סופרה בצבע ירוק זרחני באופן שהעיד שזו המכונית שלה ושהיא תתחרה היום. נשים הגיעו למרוצים הסופיים רק לעיתים רחוקות. אחי רמו חשב שאין בהן מספיק אכזריות ושאפתנות, אבל נראה שהן היו פשוט נבונות יותר מאיתנו, הגברים. במקרה של הבחורה הזאת, הרגשתי שהיא עשויה להפתיע אותנו.
הסטתי את עיניי מהג'ינג'ית והתקדמתי לעבר תחנת הדלק.
גנרטור רטט ליד התחנה המוזנחת והפעיל מזגן קטן בתוך המבנה המט ליפול. נכנסתי למפקדה המאולתרת שלנו, שבה קרנק כבר עבר על גיליונות ההרשמה שהלכו ונערמו על שולחנו. החום היה מעט נסבל יותר בפנים, אבל למזגן הקטן לא היה סיכוי לגבור על טמפרטורה של כמעט ארבעים מעלות שקפחה עלינו. החלון השבור בתחנת הדלק גם לא הועיל.
"יש נהגים חדשים?" שאלתי ולחצתי את ידו המושטת של קרנק. ידעתי שיש לפחות מישהי חדשה אחת והיא סקרנה אותי ברמות.
"שלושה," אמר קרנק. "בחורה ואחיה. ועוד בחור עם אגו ענק."
"לא יכול להיות שהוא גרוע יותר מהאגואיסט החביב עלינו, נכון?" מרוצים היו מגנט לטיפוסים מסוימים, והיו כאלה שהפגינו כמות מופרזת של התמקדות בעצמם.
"עדיין לא בטוח, אבל הוא מתקרב לשם."
הושטתי את ידי כדי לקבל את דפי המידע שקרנק אסף לגבי החדשים.
צמצמתי את עיניי כשקראתי מה קרנק גילה על אודות הבחורה והבחור שאיתה — אחיה, לכאורה. כלום. אין מעצרים. עבר נקי ושמות סתמיים. "זה מריח לא טוב," מלמלתי. מרי, ברצינות? לבחורה הזאת לא קוראים מרי. הדרך היחידה שמרי כלשהי תתקרב לג'ינג'ית הזאת הייתה בתוך כוסית עם הקידומת בלאדי.
קרנק הנהן. "השמות בדויים, זה ברור. לבחור יש קצת מבטא. מזרח אירופאי או משהו בסגנון."
מזרח אירופאי. הפעם היחידה שבה התמודדתי עם מזרח אירופאיים הייתה מול חיילים של הברטווה שניסו להרוס לנו את העבודה או לחסל אותי. המרוצים לא היו היעד שלהם. אחרי הכול, סמים וזנות היו התחומים העסקיים המצליחים ביותר שלהם.
יצאתי מהחדר המעופש והלכתי לחפש את "ג'ון" ואת "מרי".
המרוץ המקדים היה אמור להתחיל בעוד שעה. אם הבחורה ובן לווייתה התכוונו לעשות צרות, רציתי לדעת על כך מראש ולוודא שישמרו מרחק — אלא אם כן מדובר בצרות מהסוג הכיפי. הג'ינג'ית עדיין נשענה על מכסה המנוע ועישנה. בשלב זה הסיגריה נשרפה לכדי בדל קטן. היא העיפה את הבדל בקצות אצבעותיה. בהתחשב באודם שעל שפתיה, ציפיתי שציפורניה יהיו בעלות אותו הצבע. אבל הן היו קצרות ומשוחות בגוון כהה, כמעט שחור.
הבחור בעל התספורת הקצוצה שעמד לידה, דרך על בדל הסיגריה שלה כשהוא נחת מול רגליו העטויות מגפיים. הרגשתי שזו הדינמיקה המקובלת ביניהם. פסעתי לעברם. "ג'ון" אמר משהו ל"מרי", אבל היא רק חייכה אליי. עיניה לא הביעו לחץ כשנעמדתי מולם. היא הדליקה סיגריה נוספת. אולי זה היה אות קל לאי־נוחות, אבל התקשיתי לקבוע במקרה של הבחורה הזאת. בדרך כלל קעקוע הקאמורה על זרועי גרם לאנשים לחרבן במכנסיים, אפילו בקרב חלק מהאנשים שהכירו אותי היטב ובכלל לא נרשמו בשמות בדויים למרוצים שלי.
"מרי, ג'ון," אמרתי בחיוך נוקשה.
הבחור הניד קלות את ראשו.
הג'ינג'ית שאפה עשן עמוק לריאותיה, לפני שמעכה את הסיגריה השנייה תחת מגף עור שחור וכבד.
"אילו שמות יפים..."
"האמת היא שהשם הוא דינארה."
ג'ון הבדוי שלח אליה מבט מזהיר. "מרי, מה..."
מילותיו הביעו עצבנות מסוימת שהבליטה את העובדה שאנגלית אינה שפת האם שלו. "דימה, תן לנו רגע," היא לא הורידה ממני את העיניים כשפנתה אליו. המבט הנוקב שדימה שלח אליי היה מלא בהבטחה לנקמה ומשהו בעיניו הכחולות הבהיר שגרימת כאב אינה זרה לו, אבל גם לא לי. הוא התרחק ממכסה המנוע וניגש אל המכונית שלו, ניסן סילביה כחולה.
"דינארה?"
היא חייכה אליי חיוך מתוח. "מיכאילוב. דינארה מיכאילוב."
היא אמרה את שמה כאילו היה בעל חשיבות, או לפחות בעל חשיבות מבחינתי. לא הייתי מורגל להתערב יותר מדי בכל התחומים העסקיים של הקאמורה. ארגון המרוצים והנהיגה בהם היו עבודה במשרה מלאה.
"נשמע רוסי." ולא רק, זה היה גם שמו של הפאקינג פחאן בשיקגו, בן אצולת הברטווה. עם זאת, מיכאילוב היה שם נפוץ ברוסיה ולכן לא הייתה לו חשיבות רבה.
"בהחלט."
"למה לבחור בשמות בדויים אם את מסגירה את השם האמיתי בהזדמנות הראשונה?"
היא משכה בכתפיה, "דימה התעקש ובזכות זה התייחסת אליי."
כאילו היא הייתה זקוקה לשם בדוי כדי שאבחין בה. היה קשה להתעלם מבחורה כמוה.
"שם רוסי היה משיג את אותה התוצאה."
חיוכה התרחב ושיניה הלבנות בהקו על רקע האדום החושני של שפתיה. "לא אוהב רוסים?"
הקפתי את המכונית והבטתי מקרוב על עבודת הצביעה. המילה צפע הייתה רשומה על דלת הנוסע ונחש הסתלסל לאורך צד מכסה המנוע. "רוסים מסוג מסוים."
היא לא הורידה ממני את עיניה. לא ידעתי אם מתוך חשש שאעשה משהו למכונית שלה או כי סבלה מבעיות אמון באופן כללי. כנראה גם וגם. "ואיזה סוג של רוסים אתה לא אוהב?"
נעמדתי לידה ונשענתי בהתגרות גלויה על מכסה המנוע של המכונית. לא נוגעים במכונית של אדם אחר בלי רשותו וְודאי שלא משתמשים בה בתור כיסא. "את רוצה להתחרות במרוץ?"
היא גיחכה. "חשיבה מהירה."
כבשתי חיוך. החוצפה שלה מצאה חן בעיניי. "דרוש אומץ. מעט מאוד בחורות מגיעות לשלב הסופי. המשחק קשוח. אנשים נפגעים. מתים."
היא קמה ממכסה המנוע, כך שהייתה גבוהה ממני. זיק של זעם נשקף מעיניה. "אני שונה מבנות אחרות."
"אין לי שום ספק." קמתי והתנשאתי מעליה שוב. זאת הייתה הטריטוריה שלי והכול היה כפוף לכללים שאני קבעתי. גם הבחורה הזאת תצטרך ללמוד את העניין. "בהצלחה במרוץ המקדים. שלא יחסלו אותך."
"קשה לחסל אותי."
הנהנתי בגיחוך כלפי דימה, שלא נתן לי לצאת משדה הראייה שלו לרגע, וחזרתי אל קרנק בתחנת הדלק. הוא נפטר מחולצת הטריקו שלו וחשף את גבו העירום והמצולק. מאז תאונת הדרכים בשנה שעברה, פצעי הכוויות שלו צילקו את גבו ואת זרועו השמאלית.
"נו?" שאל והרים את מבטו מאחד המחשבים הניידים. הרשת האלחוטית לא הייתה יציבה כשניסינו לעקוב אחר ההימורים הנכנסים. נינו וכמה רואי חשבון ניהלו את רוב ההימורים, אבל אם העניינים התנהלו בעצלתיים לפעמים נדרש מאיתנו להפוך את המרוצים למעט מאתגרים יותר כדי להגביר את ההתלהבות.
"כפי שחשדנו. לא השמות האמיתיים שלהם."
קרנק עיווה את פניו והרים את טופסי ההרשמה שלהם. "אז מה אתה רוצה לעשות? להעיף אותם עם אזהרה? או...?"
"אצטרך להתקשר לרמו. אולי הוא יודע מה קורה."
"נשארו רק ארבעים וחמש דקות עד המרוץ."
"זה לא ייקח הרבה זמן. רמו שונא לפטפט."
העפתי מבט אל מחוץ לחלון. גם דינארה התבוננה בי. אם היא קשורה לברטווה, היא שיחקה משחק מסוכן. ימי הפסקת האש בינינו תמו. אם היא מרגלת או מתכוונת לתמרן את המרוצים, אצטרך לטפל בדימה ובה. המחשבה לא נעמה לי, אבל כבר מזמן הסתייגויות כאלה לא מונעות ממני לעשות את מה שצריך.
 
דינארה
 
חקרתי על אדמו פלקון. הימנעות מדבר כזה הייתה צעד טיפשי. ובכל זאת, הוא הצליח להפתיע אותי. התמונות שמצאתי בדארקנט שיוו לו מראה צעיר יותר, כמו נער חוף, בזכות שערו הפרוע והגלי מעט והזקן המטופח. כמו הגולשים שראיתי בחופשה בפורטוגל. ציפיתי לפרחח מפונק שזורק את שם המשפחה שלו לכל עבר כמו רימון בניסיון להרשים. עם שם כמו פלקון סיכויי ההצלחה שלו היו גבוהים במיוחד.
ראיתי כמה וכמה טיפוסים כאלה בעבר וכבר היה לי ברור שהוא לא אחד מהם. צפיתי בכמה סרטונים שלו בכלוב. לא היו רבים, אבל התקשיתי לקשר בין הקרבות האכזריים לחיוכים המאושרים שהיו על פניו בתמונות שמצאתי בדארקנט. עכשיו הבנתי. משהו אפל ארב מאחורי אותן עיניים חומות. הרגשתי שהוא יכול לעבור מנינוחות לאכזריות תוקפנית בן־רגע. אחרי הכול, הוא היה פלקון, והמוניטין שלהם הרחיק לכת מעבר לגבולות הטריטוריה שבה שלטו. הפחד לא היה הצד החזק שלי ולכן מעולם לא הבנתי את יראת הכבוד שנשמעה בקולותיהם של רבים כשדיברו על המפלצות מווגאס.
לא היה לי ספק שבעת הצורך הוא נשא את השם פלקון כמו כלי נשק, אבל הוא נראה בטוח מספיק בעצמו כדי לשלוט בנהגי המרוצים בעזרת הכריזמה שלו בלבד. צפיתי בו כשחזר לתחנת הדלק המוזנחת. כמה מנופפות דגלים התקבצו בצל והלכו אחריו בעיניים מורעבות. שם רב עוצמה, כסף והילה של ילד רע, בצירוף העובדה הבלתי מעורערת שלאדמו היה גוף שמעט מאוד בנות יכלו לסרב לו, משכו אותן אליו כמו פרפר ללהבה. חולצתו המיוזעת דבקה אל חזהו וחשפה את השרירים בזרועותיו ובבטנו, והישבן שלו בתוך הג'ינס הכחול־כהה נראה לא רע בכלל.
ידעתי שהוא מתקשר לווגאס עכשיו כדי לקבל הנחיות נוספות. אדמו אולי ארגן את המרוצים, אבל אחיו הבכור הקאפו רמו פלקון היה חולה שליטה ועינו הייתה פקוחה והשגיחה על כל דבר. שני רוסים שמופיעים בטריטוריה שלהם היו עניין שללא ספק דרש שיחה משפחתית. הדופק שלי האיץ מעצם המחשבה על רמו, אבל הדחקתי את החרדה. לא באתי הנה לספרינט, אלא לריצת מרתון.
דימה ניגש אליי. "המצב גרוע. את יודעת את זה, נכון?" לחש לי ברוסית.
"עוד נראה," עניתי ולא טרחתי להנמיך את קולי. בקרוב כולם יבינו שאנחנו רוסים. מה הטעם להסתיר את זה?
"כדאי שנתקשר לאבא שלך למקרה שהעניינים יידרדרו. לא אצליח להגן עלייך לבד."
"לא," אמרתי בקוצר רוח. "תזכור מה הבטחת, דימה."
"אני זוכר. והשבועה הראשונה שאי פעם נשבעתי הייתה להגן עלייך."
"אנחנו נהיה בסדר." הביטחון שבקולי לא תאם את האופן שבו הרגשתי. אדמו לא היה עוין במיוחד והייתה לי הרגשה שרמו לא יפגע בי. אומנם לא הייתי בטוחה לגמרי לגבי שלומו של דימה, אבל ידעתי שכל ניסיון לגרום לו לנטוש אותי יהיה לשווא. עינויים או מוות לא היו עיקר דאגתי. לא רציתי שיגרשו אותי. הייתי צריכה ללמוד להכיר את אדמו פלקון ולגרום לו לסמוך עליי, כדי שיגיד לי את כל מה שרציתי לדעת. וכדי שזה יקרה, היה עליי להפוך לחלק ממעגל המרוצים.